לונה לונה: הפארק הנשכח בתערוכה שמחזירה את הקסם

חלקה השני של התערוכה מדמה את הפארק. עצם הנוכחות של האינסטלציות בשלמותן מרשימה כשלעצמה. ברור כי מגבלות לוגיסטיות ודרישות השימור הקפדניות לא אפשרו לשחזר את הפארק על דשא תחת כיפת השמיים, כפי שהלר התכוון במקור. יחד עם זאת, למרות הקושי לנתק את החוויה ממעטפת המבנה המתועש, ניכר שהושקעה מחשבה ביצירת אלמנטים שמשרים אווירה משחקית של קרקס. בין המבקרים חולפים להטוטנים מחופשים וקוראים לצפות במופע בידור. השימוש בתאורה דינמית המתחלפת בין אור יום לחשכה, מעניק תחושת זמן משתנה שמעצימה את הרושם כי מדובר במקום תוסס ורווי התרחשות. את השיטוט בין המתקנים מלווה פסקול מרהיב שמעניק לחוויה מימד נוסף, אגדי וסוחף.

בתערוכה יש אווירת רפאים קלה. רוב המתקנים דוממים, חלקם נעים ומסתובבים אך נעדרי חיים, וכמעט כולם מוגנים במחסום. מרבית המבקרים מבוגרים – אין אף ילד שמבקש לעלות על מתקן ואינו מבין מדוע אסור. הפער שנוצר מקשה על יצירת חיבור, אך אותו חוסר נגישות מעניק למתקנים הילה מסתורית. נדמה שהם בודדים, והידיעה שבעבר תוכנן להם עתיד זוהר של סיבוב הופעות שבוטל מעוררת חמלה ואי־נוחות על שנשכחו במשך שנים רבות. יש תחושה שקמים לתחייה מתוך מרד, מבקשים להתגרות בצופים. כאילו זו דרכם לנקום על השנים הארוכות שחלפו כשהיו נעולים במכולות חשוכות בטקסס.