תפריט
׳מאדאם בטרפליי׳ עולה באופרה הישראלית שוב אחרי עשור, ומזכירה בעיצוב הבמה את ההופעה של נירוונה בתיאטרון פרמאונט מ־1991 – מינימליסטית, אייקונית וזכירה, עם עוצמות שמותירות חלל אדיר אחרי שנגמרו.
׳מאדאם בטרפליי׳ נפתחת כשהשדכן היפני גורו מראה לסגן הצי האמריקני בנג'מין פרנקלין פינקרטון את הבית החדש שקנה, כשרק חלקים מהבמה נחשפים: חתיכות בד שחורות וגדולות מסתירות את מרביתה ומייצרות מלבני הצצה, מראה קולנועי רוחבי ואורכי המשתנים לסירוגין. האלמנט העיצובי הזה ימשיך ויהדהד בכל שלושת השעות של האופרה, וייצר סצנות אייקוניות המאפשרות לעצום עיניים ולהיזכר בהן גם אחרי שהסתיימה, לתת להן לזרום בגוף.
לרגעים, כשהתבוננתי בבמה המשתנה ממערכה למערכה, דמיינתי את במאי התיאטרון והמעצב רוברט וילסון מעצב את התפאורה. וילסון נוהג להשתמש בהפקותיו באלמנט שטיפת הבמה בצבע אחיד ברקע ובשחקנים בודדים בקדמת הבמה. כך הוא מייצר קומפזיציות שונות ומעניינות בין אלמנטים עצומים מאחור לקטנים יותר באזור שקרוב לקהל. הפעם היה המעצב בוריס קודליקה, שעיצב את האופרה במקור גם ב־2008 וב־2012, ומשתף פעולה באופן קבוע עם הבמאי מריוש טרלינסקי. מדובר בבמה עצומה בגודלה שמאתגרת את הזמרים והזמרות בשירה – רוחבה 17 מטר ועומקה 20 מטר, שהלכה ונפתחה פנימה עד לסצנת הסיום הדרמטית, בהשראת תיאטרון קבוקי יפני. בגב הבמה הופיעו רקעים בצבעי אדום, כחול, שחור ולבן, ובקדמתה – כלי שיט, מזח, קירות עצומים עם כיתובים יפנים ופסלים זזים וקפואים לסירוגין. את הסיבוב הנוכחי של ׳מאדאם בטרפליי׳ ביים מחדש ירז'י קריסיאק.
עוצמת התזמורת בירכתי הבמה והמוזיקה הדרמטית בניצוחו של דן אטינגר בשילוב עיצוב הבמה של קודליקה – הזכירו לי את ההופעה של להקת נירוונה בתיאטרון Paramount בסיאטל ב־1991. זו אחת הופעות הרוק הטובות ביותר שתועדו אי-פעם. ההופעה צולמה במצלמות כתף 16 מ״מ שזזו ללא הפסקה על הבמה, חודש אחרי שהאלבום Nevermind התפוצץ לגמרי, כששני חברים של קורט קוביין רוקדים משני צידי הבמה. בדומה לאופרה, הבמה עוצבה באופן מינימליסטי עם מסך ענק ברקע שנצבע בצבעים שבין כחול לאדום, ותאורנים שהאירו את חברי הלהקה באופן ידני בעזרת ספוטים לבנים. בנוסף, ה״רקדנים״ בהופעה של נירוונה הזכירו את שלושת הפנטומימאים הפולנים באופרה שמוסיפים דרמה גדולה בתנועות גוף מאופקות וחדות.
עוצמת התזמורת בירכתי הבמה והמוזיקה הדרמטית בניצוחו של דן אטינגר בשילוב עיצוב הבמה של קודליקה – הזכירו לי את ההופעה של להקת נירוונה בתיאטרון Paramount בסיאטל ב־1991
לאחר הפקות מורכבות ו״סיכונים״ שהאופרה הישראלית לקחה בשנים האחרונות (את חלקן סיקרתי פה במגזין), הוחלט לחזור ל-׳מאדאם בטרפליי׳ מתוך ביקוש הקהל. החלטה מעט תמוהה, אך מובנת. אם ב־׳סיפורי הופמן׳, ההפקה הקודמת, הלכו לכיוון מודרני מאוד בבימויו של סטפנו פודה (וחטפו על זה בביקורות שלא הסכמתי איתן), כאן החליטה האופרה הישראלית לחזור להפקה קלאסית נטולת סיכונים.
האופרה עלתה לראשונה ב־1904 ובנויה משתי מערכות, כשבשניה יש שתי תמונות. העלילה עוסקת בבנג'מין פרנקלין פינקרטון, מלח בצי האמריקני הנושא לאישה בטקס יפני מסורתי את מאדאם בטרפליי, צ'ו־צ'ו סאן, גיישה בת 15. פינקרטון נקרא לשוב לארצות הברית ומבטיח לה שיחזור, אך לא מתכוון לשוב. מאדאם בטרפליי מאמינה באהבתו, ומחכה לו יחד עם בנה שנולד בינתיים מנישואים אלו. היא בוחרת לא להקשיב לדברי הקרובים לה המנסים לשכנע אותה כי נטש אותה. את היתר אני ממליץ שתראו על הבמה.
׳מאדאם בטרפליי׳ של ג'קומו פוצ'יני היא אחת האופרות המוכרות והאהובות, ובצדק, למרות שבעידן הפוליטיקלי קורקט הייתה צפויה לקבל תגובות זועמות. קחו את העלילה של ׳לוליטה׳ מאת נבוקוב (שיצא 51 שנה אחרי; אולי בהשראת האופרה), תוסיפו את העוצמה של התזמורת במפלס הקרקעי שמרעידה בדיסטורשנים את האולם בניצוחו של דן אטינגר, ועיצוב במה מינימליסטי ואייקוני הכולל מעברי תאורה בצבעי אדום, כחול ולבן – היא זכירה מאוד.
הסימטריה הממורכזת בעיצוב הבמה היא אלמנט שחוזר שוב ושוב: במערכה הראשונה כשהסירות על הים ולאחר מכן כשפינקרטון עוזב את מאדאם באטרפלי בספינה; הבית שבו היא נשארת לבדה; כשבונזה, הרוח של דודה של בטרפליי, נכנסת לבמה עם יצור מפלצתי אדום; סצנת הסיום בה מאדאם בטרפליי לבדה על הבמה עם שמש ענקית מאחוריה והרקע שטוף בתאורה אדומה.
קורט קוביין הניף את גיטרת הסטראט שלו בסיום ההופעה ב־Paramount עד שהתרסקה על הבמה לשתי חתיכות. מאדאם בטרפליי מתרסקת אחרי שבעלה לקח לה את הילד בסיום האופרה. שניהם מסיימים את חייהם בהתאבדות ומשאירים מאחוריהם עוצמה אדירה שמרעידה האולם, חלל שהתמלא במחיאות כפיים סוערות.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
