תפריט
באוקטובר האחרון בלונדון, מקס קופר, אמן וידאו־ארט ומוזיקאי, יצר הופעה־חוויה אימרסיבית מהפנטת בבריקסטון אקדמי. קופר, בעל דוקטורט בביולוגיה חישובית, מתיך את הידע המדעי שלו אל לופים אינסופיים בהקרנות שמילאו את האולם. לרגעים זה התחבר, ולרגעים פחות. דורין שוורצמן ולליטה ברנר התרשמו וחזרו עם זיקוק החוויה.
מקס קופר הוא אמן וידאו־ארט יליד בלפסט, שפועל בזירת המוזיקה אלקטרונית ואמנות ויזואלית יחדיו. כדיג'יי ומפיק הוא זכה להצלחה רבה בזכות המוזיקה העדינה והייחודית שהוא מייצר, אבל את רוב המוניטין שלו הוא בנה בזכות המופעים היחידים במינם שלו.
המוזיקה ותפיסת עולם של קופר מושפעות רבות מהרקע שלו – דוקטורט בביולוגיה חישובית. הוא חקר את האבולוציה של רגולציית גנים בעזרת מודלים חישוביים. מלבד המחקר המדעי שלו הוא משתף פעולה עם חוקרים, מתמטיקאים, ארכיטקטים ומודליסטים שחוקרים תצורות שונות בטבע. הגישה האנליטית הזו כלפי הטבע, והיכולת שלו להסתכל מרחוק ולאמוד אותו, מתבטאת באופן מסוים באופן שבו הוא ניגש למוזיקה – ככלי לספר סיפור ולדבר על רעיונות גדולים יותר.
אני מודה כבר עכשיו, מוזיקה אלקטרונית אינה כוס התה שלי. המינימליות שלה משאירה אותה מאוד פתוחה לפרשנות. היא מניעה אותך אחרת ממוזיקה מבוססת מילים, הרבה יותר פיזית ואינטואטיבית. אפשר לכתוב ולקשר רבות על הקשר של קופר לעולם הביולוגיה, על האופן שבו הוא רואה את העולם מתבטא במוזיקה, אבל האם יכולתי לשים על זה את האצבע לולא ידעתי על ההיסטוריה המחקרית שלו באקדמיה? לא בטוחה. היופי הוא שקופר לא נותן למוזיקה לעמוד לבדה. הוא מלווה אותה בחוויה ויזואלית מאוד ספציפית וקריאה.
ההופעות של קופר מפורסמות בכך שהוא מלווה אותן בדימויים שמתקשרים עם המוזיקה. הרגשתי באימג'ים את מה שקופר מנסה להביע במוזיקה, את הפליאה שלו מהאינסוף, מהבריאה. המוזיקה מרגישה כמעט רוחנית אבל כשרואים את האימג'ים מבינים עד כמה. קופר מרותק ממדע בצורה הפיוטית והפילוסופית שלו – דפוסים של הטבע, גלים, חלקיקים, פרקטלים וסימטריה. אני יכולה רק להניח שבתור חוקר הוא לא מצא את הסיפוק להביע את ההתפעלות שלו מהעולם הזה ולכן נדד לאפיק האמנותי. מה שיפה גם הוא שבזמן שאמנות אימרסיבית יכולה להתפרש הרבה פעמים בתור רוחניות מעיקה, הטיפול של קופר בה לא מרגיש נדוש או צ'יזי מדי, הזווית המדעית תמיד ניצבת בקדמת הבמה.
ההופעה האחרונה שלו באוקטובר האחרון, בבריקסטון אקדמי בלונדון, כללה ארבעה סטים של תקלוט כשכל סט מלווה בהקרנות של אימג'ים על-גבי קירות האולם ליצירת תחושה אימרסיבית יותר. אני לא בטוחה אם המטרה הושגה הפעם. החלל של ה־O2 בבריקסטון הוא אולם קולנוע שהומר לתאטרון שהומר למועדון הופעות כיום. כל החלקים הישנים שלו עדיין מרכיבים אותו והוא עדיין נראה כמו אולם תיאטרון קלאסי ענק.
הדימויים של קופר שהוקרנו על-גבי הקירות, רעיון יפה כשלעצמו, אך הן לא חלקות, אלא עם עיטורים ומרפסות תיאטרון, וההקרנה לא הותאמה אליהן מספיק טוב. מוטב היה למצוא אולם "חלק" יותר מבחינה ארכיטקטונית, להקים מסכים להקרנה או לפחות להתאים את ההקרנה בצורה טובה יותר לחלל.
בזמן שהמוזיקה הייתה נהדרת, הדימויים הויזואלים לא היו אחידים ברמתם וברמת ההלימה למוזיקה. חלקם היו יצירות נפלאות של קרייאטיב קודינג (creative coding) שבראו עולמות ביולוגיים דיגיטליים מרתקים, אינסופיים ויישמו את כל החוקים הפיזיקליים במרחבים המדומיינים שהם יצרו. מנגד, אחרים בלטו לרעה בעריכה היסטרית ויצירות פלאש (הטכנולוגיה ההיא) מכוערות שראוי היה להשאיר מאחור בתחילת שנות האלפיים.
הדימויים הטובים ביותר היו אלה שנשארו פשוטים יחסית ועבדו עם המוזיקה: Repetitions לדוגמא שנוצר יחד עם Kevin McGloughlin עבד בצורה יפיפייה וגרם לעירוניות המלוכלכת של לונדון להרגיש פתאום כמו תא אחד קסום חי ופועם.
מעבר לזה, אולי כדאי לדבר על הרעיון עצמו של החיבור הויזואלי עם המוזיקה. קופר ידוע ביכולות שלו לקחת רעיונות מופשטים לחלוטין וגדולים מעבר ליכולת התפיסה ולזקק אותם למוזיקה ודימוי – איך מייצגים את הנצח, איך מייצגים התפתחות, איך מייצגים את הסינגולריות.
בהקרנות הוא מנסה להכניס את הצופה אל תוך החוויה, אל תוך האינסוף ואל תוך הראש שלו. קופר מרגיש במידה מסוימת לכוד על-ידי הביולוגיה, המגבלות של הגוף, ומדבר הרבה על הרצון לברוח ממנה אל האינסוף. עם כל הדגש על מדע, המופע מוכוון אל הרגש – קופר רוצה שאנחנו נרגיש כמוהו, שנתפעל כמוהו מהרעיונות הללו. יש משהו בהצבעה על המסך ובבקשה שלו שנצפה בדימויים שקצת חוטא למטרה.
המוזיקה שלו היא הדבר עצמו הרי. היא נשמעת פשוטה מבחוץ אבל מורכבת מבפנים, עשויה שכבות על שכבות שצומחות, כאילו באופן אורגני. כמו לראות צמחים בהילוך מהיר, איך הטבע יודע לעשות את שלו בלי הכוונה. הוא יוצר מוזיקה שהיא טבעית באיזשהו אופן ומשדרת על תדרים בסיסיים, מפעילה את הקהל כמו מסה אחת, בדומה לחלקים של התא שיודעים לאן לזוז ואיך לתפקד. יותר מכל הופעה אחרת שהייתי בה, המוזיקה של קופר פועלת בתדרים שמשפיעים ישירות על הגוף. ביטים ובאסים שמזיזים אותך באופן בלתי רצוני כמעט. הדימוי עושה את ההפך. הוא מנתק אותך מהגוף שלך, הופך אותך לצופה פאסיבי שעומד ומסתכל על משהו נע. מבחינתי, כשהראייה עובדת שאר החושים לא, הגוף מפסיק לרקוד, הקהל של מסה אחת שזז ביחד הופך להיות בודדים שעומדים וצופים במסך.
אז כן, זה אימסרבי ומגניב. ברגעים שזה עובד – זה עובד מדהים. ברגעים שפחות – עצמתי את העיניים ורקדתי, ולא הייתי צריכה שום דבר מעבר.
גד
בונוס: שווה לבדוק את הפרויקט Emergence שהיווה את הבסיס לעבודתו של קופר כיום – הוא יצר בעזרת אמנים שונים וידיואים המספרים את הסיפור שלנו – סיפורו של היקום – מלפני המפץ הגדול, להתפצלות התאים הראשונה ועד לעתיד המדומיין והלא-ידוע. אפשר לתפוס אותם גם ביוטיוב אבל באימרג'נס קופר מסדר את הסיפור בסדר הנכון וכותב מעט על כל סרט בצורה שמחברת את כל החלקים יחדיו.
במאית אנימציה, כותבת ומאיירת בוגרת בצלאל. מתגוררת כעת בלונדון, משתדלת לא להירטב.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←