תפריט
ויצו חיפה עבר שינוי ניהולי מקיף בחודשים האחרונים, ואיתו הציפייה שתערוכת הבוגרים תעלה רמה גם באוצרות וגם בפרויקטים עצמם. ד״ר אונה שגב נכנסה לתפקיד בפברואר השנה ואצרה את התערוכה. במקום סוכת אבלים משנה שעברה, קיבלנו כמה פרויקטים טובים שדחוסים כמו סרדינים, ופרויקט אחד שמוצב בתוך הקפיטריה.
אחרי מחדל ׳סוכת האבלים׳ בשנה שעברה במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, שלושה אנשי מפתח סיימו את תפקידם: פרופ׳ טרי שרויאר (עברה לשנקר), ראש המחלקה ירון שין (שמלמד בה), ופרופ׳ שמעון עמר, שהיה אחראי בין היתר לתנאי התצוגה המיוזעים.
בפברואר 2023, עם הבשורה המרעננת שד״ר אונה שגב תיכנס לתפקיד כראש המחלקה לתקשורת חזותית, קיוויתי שיהיה שינוי רציני גם בתערוכת הבוגרים עצמה, אם כי הזמן קצר מכדי להחיל שינויים של ממש. שגב לקחה על עצמה לאצור את התערוכה בויצו, ובישרה לסטודנטים והסטודנטיות במחלקה בתחילת הסמסטר שלא תהיה סוכת אבלים.
אז מה קרה במקום? דחסו אותם בצפיפות איומה כמו סרדינים בלובי הכניסה. כמה דחוס? ברמה שלא הבנתי איפה פרויקט אחד מתחיל ואיפה השני נגמר. בחלל נבנו קירות עץ זמניים שהיו על תקן חוצצים, ובמקום לרכז את הפרויקטים לפי נושאים (כמו שעשו בזמנו בתערוכת בצלאל בתדר), שגב החליטה לנסות לייצר מקצב שאמור לעבוד בין העבודות, אבל בפועל דיסהרמוני להחריד.
וחבל, יש פרויקטים מוצלחים מאוד בתערוכה, עם כמה שפחות פרויקטים אישיים קרינג׳יים כפי שנהוג בויצו, אבל החלל לא מאפשר להם לנשום ופשוט מחבל להם בתצוגה. ומה יקרה בשנה הבאה, כשמספר הסטודנטים יהיה הגדול ביותר במחלקה?
בואו נסתכל על החלל מלמעלה ונתבונן בכאוס:
בתערוכה יש שפע של בחירות אוצרותיות תמוהות: הצגת ספרים משנים קודמות על חשבון מקום נוסף לפרויקטי הגמר; פוסטר ענק המכיל את רשימת המציגים והמציגות במקום להציב שם פרויקט שצריך את החלל; הצגת סרטי סטודנטים משנים קודמות באולם ההקרנה במקום לתת עוד שטח.
למשל, הסטודנטית אנסטסיה ריבלוב נדחקה לפינה בה אין שום אפשרות לראות את עבודת האיור המוצלחת שלה. בקלות היה ניתן להוריד את הפוסטר השיווקי ולתת לה מקום ראוי יותר.
המהלך האוצרותי ההזוי ביותר היה במיקום פרויקט הגמר של המעצבת קרן הלמן, שהוצגה בקפיטריה (כן, כן), המכילה את חנות התערוכה בימי התצוגה. מילא הייתה הצדקה קונספטואלית להחלטה ההזויה הזו, אבל אין, בדיוק כמו שלא עושים יוגה עם כוס קורטדו בצד.
בקומה 1, מעל לובי הכניסה, החליטו לתקוע שאריות מחוממות מסמסטרים קודמים. מה המטרה מלבד עומס ויזואלי? לא ברור.
הגיע הזמן להפקיד את תפקיד האוצרת בידיים חיצוניות, בין אם בוגרים מהעבר או איש מקצוע. בשנה הבאה, אם המגמה הזו תמשיך, יהיה כאוס מוחלט. השנה הוצגו 44 פרויקטים, ובשנה הבאה יוצגו באזור ה־60-64. לא רק כי זה יכול להרים את הפרויקטים עצמם, אלא יאפשר חווית צפייה משמעותית טובה וזכירה יותר לקהל. כי בסופו של דבר, תערוכת הבוגרים היא כרטיס הביקור של ויצו חיפה, ומייצרת הייפ בהתאם לקראת ההרשמה בינואר הקרוב.
המאיירת מיכל ארכנגורודסקי איירה את ׳גועל נפש׳, ספר המאגד אסופה של טקסטים ספרותיים מכל העולם העוסקים בהצגה גרוטסקית של גוף האדם. הספר חוגג את האקטים ה"מגעילים" בגוף האנושי על כל צורותיו, וסגנון התחריט מהדהד אותם מעולה. בחירת חומרי הגלם הטקסטואלים כאן, מעבר לכישרון המובנה של מיכל, הרימה את הפרויקט לגבהים שהוא ראוי אליהם.
המאיירת מור גרייבר איירה בלינולאום את ׳על מה את מדברת?׳ ספר ידני לחלוטין, כולל שימוש במכונת כתיבה וייצור הניירות עצמם מגלילי נייר טואלט וקרטוני ביצים. הכל פה מנומק עד הסיב הקטן ביותר, והתוצאה מכניסה לעולם הויזואלי שיצרה.
המאיירת נורל שמש איירה את הספר ׳חוזרת לארץ הדקלים׳ בצבעי עיפרון והדפיסה בריזוגרף זרחני. מדובר בסיפורי עם עיראקיים מפיה של סבתא ברטה, שנעים בין האפל למצחיק עם הרבה חמלה. אני מודה שכמעט קניתי את הספר.
המעצב עומר דותן אוהב רדי־מייד, הוא בעצמו מייקר שמייצר חפצים חדשים מזבל שמוצא ברחוב. עומר הכין מכבש לתחריטי עץ ממגירות זרוקות, ודפוס משי מרשתות של חלונות. את כל התהליך תיעד בסדרת סרטוני הדרכה ביוטיוב תחת המותג Trash Junky, וזה פאקינג וואו.
סטודנטיות כמעט לא נוגעות בפוליטיקה, בטח לא בכאן והעכשיו בסרטי אנימציה. אבל פה הסיפור שונה. בצל המלחמה של רוסיה ואוקראינה, הסרט ׳Freedom St. 24/2׳ של המאיירות גליה ביסטריצקיה וקטרינה אלי מצליח להיות אמיץ, מאויר בקפידה, נוגע בנקודות הנכונות ומחאתי. אבל מחאה כזו שלא לתוך הפרצוף (מלבד הסיקוונס האחרון), אלא ברצף רמיזות ודימויים, כמעט בלי מילים. הסרט יזכה בפסטיבלים, עד אז תאלצו להמתין בסבלנות.
המעצבת אלייה איזנשטיין עיצבה את הסיפור האינטראקטיבי ׳מה אם׳, שזז בין צמתים במרחב הישראלי לנשים צעירות. שלל סיטואציות שיכלה להיות, לצד דברים שהפכו למציאות. יש פה הברקות גם ברמת חווית המשתמש, וגם השימוש באנימציית רוטוסקופ הופך את הסיטואציות האמיתיות לחלומיות.
המאיירת והאנימטורית הדר גיברלטר גרמה לי לצחוק בלתי נשלט עם סרט האנימציה ׳דייטתיים׳, הבנויה מהצצה לעולם הדייטים בחברה הדתית לאומית: הדרכים בהן יוצא להכיר, איפה נפגשים ובעיקר על מי נופלים. קצבי, מלא גרוב פנימי ומעורר הזדהות גם לחילונים.
בגזרת האינטראקטיב בלטו לטובה שני פרויקטים נהדרים במיוחד: הראשון, בקומת הלובי ממוקם הפרויקט של המעצב צוק עין-אלי, ׳TraumaTrack׳, מערכת טיפולית המשלבת משקפי מציאות מדומה וממשק מסך. המערכת נועדה לטיפול בפוסט טראומה ע״י חשיפה ממושכת בסביבה בטוחה. האלמנט הקטן שבחר, חשיפת הסביבה בזמן הטיפול, הוא מבריק ונותן וודאות, במקום הדיסאוריינטציה המוכרת כשמרכיבים VR על הפנים.
השני, ממוקם לו אי־שם בקומה 4, בחדר האימרסיבי של ויצו. אל תתעצלו ולכו אליו, כי הדימויים שתראו פה לא מאפשרים לחוות את החוויה המלאה. המעצבת מאיה שלם טמיר עיצבה חוויה שלמה, ׳לשם שונית׳, קפסולת למידה אינטראקטיבית המאפשרת ללמוד על חשיבות האלמוגים, קצב ההרס שלהם בעולם, ההשלכות והפתרון האפשרי לאסון.
בחוויה עצמה מומלץ ללחוץ על ציר הזמן בקיר ולנוע בין השנים, לגעת במודלי התלת המודפסים על השולחן הניצב שחיבור ביניהם מאיר אותם, ולגעת במסך הנוסף בקצה החדר שנכנס לעומק. נשאלת השאלה – לאן הפרויקט המעולה הזה ינדוד הלאה? כנראה שיסתובב בעולם.
מיכל ארכנגורודסקי — גועל נפש
אסופה מאוירת של טקסטים ספרותיים מכל העולם שעוסקים בהצגה גרוטסקית של גוף האדם. ספר זה חוגג את האקטים ה"מגעילים" בגוף האנושי על כל צורותיו – גוף צעיר, גוף זקן, גוף שמן, גוף רזה, גוף שלם, גוף קטוע, גוף חי וגוף מת.
הגרוטסקיות נחגגת כאן במלוא תפארתה עם איורי תחריט מצוינים, ליכלוך במידה הנכונה וטקסטים הזויים ומצחיקים.
מור גרייבר — על מה את מדברת?
עלמה ונור מנהלות מערכת יחסים לסבית ומתמודדות עם השאלה: איך מביאים ילדים לעולם כזוג חד־מיני? זהו מסע אישי שיש בו הרבה אהבה והומור.
ספר קומיקס ידני לחלוטין, והניירות יוצרו באופן עצמאי מגלילי נייר טואלט וקרטוני ביצים. האיורים נעשו בהדפס לינוליאום בשילוב עם עבודת קו של עפרון ומכונת כתיבה.
מרגש, אינטנסיבי, מאויר נפלא, חוגג את הידניות. מבריק בהרבה בחינות.
נורל שמש — חוזרת לארץ הדקלים
בילדותי, סבתא ברטה נהגה לספר לנורל סיפורי עם מארץ הולדתה, עיראק. סיפורים אלו סופרו גם לה בילדותה, ונוסח הסיפור השתנה ממספר למספר. חלק מהסיפורים שסיפרה הם סיפורים ידועים, אבל סבתא ערכה אותם כרצונה – משנה, מוסיפה ומחסירה לפי מה שחשוב לה לספר, באופן כזה אפשר להרגיש אותה בתוך הסיפורים שלה. בבגרותה הבינה עד כמה הילדות שהיא עברה הייתה מורכבת, ואיך במקרים רבים ניתן לזהות זאת בסיפורים.
מודפס יפה בריזוגרף, כשכל כפולה היא ממתק איור אמיתי. כמעט קניתי את הספר.
עומר דותן — Trash Junky
זבל ואשפה נמצאים סביבנו כל הזמן ובכל מקום – אני בוחר להשתמש בהם כחומר גלם ליצירה שלי. רהיטים, מכשירים מקולקלים, צינורות ומה לא, כל אלה הם חומרי גלם כשרים בעיני לשימוש, כי אם אני לא אציל אותם מהזבל, הם ישארו שם לדי הרבה זמן.
בחרתי לשחזר טכניקות דפוס מסורתיות ולחקות אותן בעזרת אותם חומרים שרוב בני האדם אומרים להם לא באופן יום יומי. ניתן לראות את תהליך הבניה והשימוש במספר סרטונים, חלקם קצרים ומהירים וחלקם ארוכים יותר.
זה פשוט מצוין, חכם, אקולוגי. פרויקט שופע תשוקה שחוגג את הרדי־מייד. עכשיו רק נשאר לפרוץ עם הבשורה לעולם.
גליה ביסטריצקיה וקטרינה אלי — Freedom St. 24/2
סרט אנימציה שמציג את סיפורו של בניין אוקראיני, מהמאה התשע־עשרה ועד היום. הבניין מתבונן בחיים לאורך השנים וחווה על בשרו את הטרגדיות והמלחמות שבני האדם גורמים שוב ושוב מבלי ללמוד מניסיון העבר.
סרט אמיץ, פוליטי, מחאתי, שעוד יזכה בפסטיבלים בעולם.
אלייה איזנשטיין — מה אם
סיפור אינטראקטיבי שמתחיל בצמתים שמזמנים החיים במרחב הישראלי לנשים צעירות. זהו סיפור על דברים שיכולתי להיות ולא הייתי, דברים שבחרתי והפכו למציאות.
פרויקט שנשאר איתך גם הרבה אחרי סיום האינטראקציה איתו. השימוש ברוטוסקופ רק מוסיף להעברת המסר. עשוי נפלא.
הדר גיברלטר — דייטתיים
הצצה לעולם הדייטים בחברה הדתית לאומית. הדרכים בהן יוצא להכיר, איפה נפגשים ובעיקר על מי נופלים (אבל זה כבר עניין של מזל).
צחקתי חזק, מזל שראיתי בבית. מעורר הזדהות גם לחילונים, שופע גרוב פנימי, ראוי שיתפתח לסדרת רשת.
מאיה שלם טמיר — לשם שונית
קפסולת למידה אינטראקטיבית דרכה ניתן ללמוד על החשיבות הסביבתית של האלמוגים, על קצב ההרס שלהם בעולם, על ההשלכות הצפויות ועל הפתרון לאסון. זהו שיתוף פעולה עם ״פרויקט המרפסות״ של אוניברסיטת בן־גוריון – פרויקט אקולוגי מחקרי שמתמקד בשיקום שוניות האלמוגים בחוף קצא״א באילת.
הפרויקט כל-כך מוצלח, רחב, מקיף ומרהיב ויזואלית. מאיה מכניסה לתוך עולם האלמוגים שסובל ממודעות חסר בצורה אמפתית ומעניינת. ראוי שינדוד בעולם ולא בישראל.
צוק עין-אלי — TraumaTrack
מערכת טיפולית המשלבת משקפי VR וממשק מסך.
המערכת נועדה לטיפול בפוסט טראומטיים על ידי טיפולי חשיפה ממושכים בסביבה בטוחה ובליווי מטפל צמוד.
המערכת מאפשרת למטופל להיחשף לטריגרים שמעוררים בו לחץ וזיכרונות טראומטיים, ובמקביל מאפשרת למטפל לראות אותו, לעקוב אחרי המדדים שלו וללוות אותו לאורך החוויה.
המרכז האקדמי ויצו
המחלקה לתקשורת חזותית
עד 8.8.2023
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
