תפריט
מוחמד (מוחי) אבו סאלמה (30), גר בקציר עם זוגתו וילדם המשותף, התחיל לגעת בתאורה כצלם קולנוע, בוגר מכללת ספיר. בארבע השנים האחרונות סלל את דרכו מתפקיד עוזר תאורה בבמות נחשבות בארץ — אסף אמדורסקי, נועה קירל, הראל סקעת, רונה קינן — ועד לעיצוב הבמה כולה. פה במגזין, הוא נחשף לראשונה בראיון.
מה למדת במכללת ספיר?
״צילמתי המון סרטים. דוקומנטריים בעיקר, סרטים גדולים, ארוכים, וסרטים קצרים. ו… קיבלתי שלושה פרסים נראה לי״.
איזה פרסים?
״הצלם הכי טוב בפסטיבל קולנוע דרום, קיבלתי פעמיים או שלוש, לא זוכר בדיוק. אני מתכחש לחיים ההם״.
למה? נראה שזה בנה משהו.
״זה בנה משהו, אבל די סבלתי ממה שקרה בקולנוע. בתור צלם אתה בא ומצלם סרט, זאת העין שלך, זה הכל שלך. אבל, ברגע שאתה עובד עם במאי אז הוא גם… יש לו את ה-say שלו, וגם העורך יש לו את ה-say שלו. אז פתאום מה שבנית ומה שצילמת ומה שדמיינת, יש שני אנשים שמסוגלים להרוס את זה.
היה לי מאוד מאוד קשה לעבוד עם במאים ועורכים, כי הורסים לך את העבודה, ודי סבלתי מזה, כמעט לא ראיתי סרטים שצילמתי, היה לי מאוד קשה״.
מעניין. איזה סרטים צילמת?
״יש סרט אחד דוקומנטרי 'ירושלמים לא יודעים לשחות' שגם זכה בפרס הצלם הכי טוב. יש סרט שנקרא 'משמרת זמנית' שזכה, וקרה כשהייתי סטודנט עדיין. ויש את הסרט האחרון שצילמתי, על זוהיר בהלול, קוראים לסרט ׳באב אלנהיר׳. על בהלול, על החיים שלו, על מה שהוא. ויש עוד סרט גרמני שצילמתי לבמאית בשם נעמי שניידר, שקוראים לו 'walaa', ועוד כל מיני סרטים במסגרת ערוץ הטלוויזיה ARD".
איך אתה מגיע מקולנוע לתחום של עיצוב תאורה?
״אז זהו, אחרי שנמאס לי מהדבר הזה שנקרא קולנוע החלטתי שאני הולך להתמקד במה שנקרא, יש חברה מאוד גדולה בדרום בשם סינקופה, חברת הגברה ותאורה.
חבר התקשר אליהם, אמר "אהלן, אני אוריה ומוחמד רוצים לבוא לעבוד אצלכם". ואז הם אמרו "מה מוחמד, מאיפה הוא מעזה?" (צוחק). ואז התחלתי לעבוד אצלם, הגעתי ביום הראשון שלי לעבודה בהיכל מנורה.
לא אזכיר את השם של ההופעה כדי לא לפגוע בתאורן שעשה. הסתכלתי על הבמה והבנתי ש… יש כאן בעיה. שמשהו שם לא מסתדר מבחינת קומפוזיציה, מבחינת פריים, מבחינת הנראות הכללית של הדבר הזה. ואז אמרתי שבואנ׳ה, אני יכול לנסות כי במה זה כמו פריים, כאילו כמו מסך קולנוע, שאפשר להסתכל עליו והקהל הוא כאילו כמו קהל שיושב בקולנוע, ואני בתור מעצב תאורה ותאורן, יכול לבנות קומפוזיציות ודברים שיכנסו בבמה כמו שאני מצלם בקולנוע. ככה התחלתי, ככה אני עובד. אני מסתכל על הבמה, כפריים קולנוע, כקומפוזיציה. ממש לא כבמה רגילה, אתה מבין? מספר סיפור דרך מסך״.
מה הגיג הראשון שלך? איך מצאת אותו?
״בזמן שעבדתי בסינקופה, תאורן ממש טוב, עדי שרון, בעלה של דנה ברגר, נתן לי להחליף אותו. הוא היה באמצע הופעה, רצה ללכת לעשות פיפי, אומר לי, ׳מוחמד, בוא׳. הוא הראשון בפועל שנתן לי את הלוח תאורה, כי הוא אומר לי ׳בוא קח, הנה אני הולך להשתין, יש לך שלושה שירים׳, שלום חנוך, פעם ראשונה בחיים שלי, כולי רועד, נותן בראש שם, ברוקנ'רול. ושם הוא נתן לי את הדבר הזה.
כל פעם שהוא לא יכל לעשות הופעה, כי היה לו משהו אחר וזה, אז אני החלפתי אותו. כאילו הייתי בא ומחליף אותו בהופעה. ומשם זה התחיל. ואז התחילו דיבורים, "מי יעשה שלום, הא מוחמד…! יופי". ומשם התחילו להכיר אותי. האנשים, בקליינרים, מנהלי במה, ואז התחילו לפנות אלי כל מיני תאורנים אחרים שאחליף אותם.
בהמשך, החלפתי את התאורן של גיא ויהל, מה שהתגלגל לכך שנהיינו שותפים, תאורן מאוד מוצלח, מעצב תאורה ממש טוב, חבר בשם ליאור מיטל. גיא ויהל ממש אהבו את העבודה שלי, ואז הם הפיקו מופע ליובל דיין ורצו שאהיה התאורן שלה, שאעשה עיצוב ותכנון. ושם התחלתי באמת לעצב, להביא את ה-say שלי. ליאור ואני פתחנו סוג של עסק, שותפות״.
״קראו לנו 18degree, והתחלנו ברבאק, כמו שאומרים. 18 מעלות זו הזווית שבא יוצא האור הראשון. ב17.9 חושך, זה 18 מעלות בין כדור הארץ לשמש. בסופו של דבר העסק נסגר. אנחנו התפרקנו ונפרדנו.
ב-2016 התחלתי באמת לעצב כבר ולעשות דברים, באותה שנה הקמנו את הסטודיו. אחרי שנתיים כזה, כמו כל להקה טובה, מצליחה, התפרקנו. כל אחד המשיך בדרכו״.
משבר האלבום השני?
״כן״.
איך אתה ממשיך?
״יש לי את ההפקות שלי, כמו אסף אמדורסקי, הראל סקעת, החברים של נטאשה. היו שני מופעים של אביתר בנאי בהיכל התרבות, מופע אקוסטי ומופע להקה שעשינו״.
מי זה עשינו? אתה ו…?
״אני וקובי פלומניק. הוא גם תאורן של אביתר, עשינו את זה ביחד. ואז יש את רותם כהן שהתחלתי גם לעבוד איתו ברגע שליאור ואני התפרקנו, הוא פנה אלי ועשיתי איתו את כל ההופעות עד עכשיו. את הגדולות. עיצבתי גם לנועה קירל, לירן דנינו, יוני בלוך כשהוא בא לארץ אני עושה, אלון עדר עשיתי עם המחזמר ׳רובי בא לעולם׳.
מבחינה טכנית, מה זה לעצב במה? איך נראה יום של גיג?
״מעצב במה אחראי על הוויז'ן של הדבר הזה שנקרא מופע. אם יש לי הופעה עם וידאו, וגם תאורה, וגם צילומים, מצלמות וזה, אז אני יודע בדיוק מה אני רוצה להוציא מהדבר הזה. כי באתי מעולם הוידאו ויודע איך לשלב אותם ביחד. את הוידאו אני עושה עם דניאל בסין, חבר. אנחנו יושבים ביחד ואנחנו מכינים את כל הוידאו״.
הוא VJ?
״כן. יושב איתו, ואתה יודע, אני יודע בדיוק מה אני רוצה להוציא מהדבר הזה שנקרא לד. אני יודע איזה תמונה אני רוצה. אני שומע את המוזיקה, ומתחיל לדמיין… ואתה אומר לי שאתה הולך להופיע בהיכל התרבות. אז אני מתחיל לדמיין איך הדבר הזה אמור להיראות, בגדול. איך אתה עומד, איך בשיר הזה קורה ככה וככה וככה. איך המסכים דולקים, הפנס הזה מה הוא עושה, כל הדברים האלה כאילו אני מדמיין. כמו שקוראים תסריט, אתה קורא תסריט בקולנוע ואתה מדמיין איך אתה מצלם אותו בלוקיישן. אז אותו דבר – אני שומע שיר, ואז אני מדמיין את הסצנה של השיר הזה. לפעמים, כל שיר זורק אותי לעולם אחר לגמרי. אז אחרי זה אני לוקח את כל העולמות האלה, ומייצר שפה אחת לכולם. אי אפשר להחליף מלא עולמות על הבמה. מחבר את הכל לתמונה אחת כללית״.
אתה משרטט במחשב?
״כן, יש תוכנה בשם Wysiwyg. היא תוכנת הדמייה. אתה בא, מכניס לשם קובץ שבנית באוטוקאד, נגיד, אתה משרטט בה מכאן לכאן, פנסים כזה, משם לשם, מסכים, ואז היא מדמה לך אחד לאחד את העולם שאתה רוצה לבנות״.
הבנתי. היא בעצם מרנדרת את הבמה?
״כן, אתה בונה את הבמה ואתה תולה את הפנסים בגובה שאתה רוצה וזה, ואז כשאתה מדליק את הפנס הזה שהוא בגובה נגיד, שבעה מטרים, והבמה במרחק מסוים מהקהל, אתה רואה אותו אחד לאחד כמו במציאות כשתעשה את זה״.
למי אתה מציג את העיצוב שעשית?
״אסף אמדורסקי, היכל התרבות האחרון, הוא בא ישב, אמרתי לו שזאת הבמה שאני רוצה שנעשה, הוא הסתכל על הכל הוא ראה ואהב, והלכנו על זה״.
יש מקרים שאין הלימה בין החזון שתכננת לבין הבמה שיצאה בפועל? עד כמה יש שינויים?
״אין מצב. אני משתדל כמה שיותר. אני בא מוכן בטריליון אחוז״.
גם לדברים שאתה לא מוכן אליהם, בעצם?
״כן, מה זה לא מוכן אליהם, כמו מה?״
תקלות טכניות, לא הצליחו למקם את זה כמו שצריך.
״נגיד, לפני חודשיים בהיכל התרבות, קרתה תקלה ולא הצליחו באמת להדליק את הפנסים ולחבר ולעשות את כל הדברים, אבל… הקור רוח שלי היה ממש איזי, ובעדינות, אתה יודע, הכל בסדר, לא קורה שום דבר, אנחנו נעשה את ההופעה הזאת כמו שצריך.״
מה הדרישה הכי מופרכת שקיבלת לגיג?
״בדרך כלל אני הכי הזוי, אני מביא את הרעיונות הכי הזויים״.
מה היה הדבר הכי הזוי שהבאת?
״שבאתי להופעה של נועה קירל ואמרתי להם שאני לא רוצה תאורה בכלל״.
אשכרה
״כן. אמרתי להם, אני לא רוצה שום פנס. אמרו לי משהו? אמרתי אולי הפנס היחידי שאני רוצה זה פולו־ספוט שיהיה על נועה. ואמרו ׳ומה עושים?׳, אמרתי ׳אני בונה חדר׳. אז יצרתי חדר גדול, שלושה קירות עם תקרה. רק לד היה שם. וזה היה מדהים״.
מדהים. בוא נדבר שנייה על אמדורסקי במנועים שקטים, זה באמת היה חריג גם בנוף הישראלי לדעתי בשנים האחרונות.
אוקיי. עם המסכים שיוצאים… עם הרצפה ותקרה, ומאחורה גם״.
כן. איך תכננת את הדבר הזה? זה היה נראה די משוגע.
״אמדורסקי בא אלי, ואומר לי, ׳תקשיב, אנחנו לובשים לבן, וזה, הכל לבן, בוא נעשה הכל לבן׳. אמרתי לו '׳מדהים. אז אם הכל לבן, אז בוא נעשה, כאילו, ואז דמיינתי שהוא אומר הכל לבן, אז דמיינתי מיקרוגל כזה, אתה יודע, משהו… סטרילי כזה׳. אמרתי לעצמי, אם אני רוצה לייצר משהו ממש סטרילי, אז אני צריך מלמעלה שיהיה אחיד, הכל אחיד. שאם אתה שם פנסים אז כל פנס מוציא קרן כזאת, נכון?
אז כדי שאני אוציא אחידות מכל דבר, אני צריך פלטה של משהו. והפלטה הזאת זה היה מסך לד. ואז הבנתי, אוקיי, אנחנו רוצים פלטה למעלה, פלטה למטה ופלטה שהיא לא סימטרית בגב במה מקצה לקצה, כאילו שהיא לא דומה, שהיא תשבור את הצורה הזאת.
שם גם שמתי מלא מראות, אני אוהב להשתמש במראות. וכל הרפלקציה שהייתה שם מאחור בפועל דרך כל הפנסים היה מראות. הופעה ראשונה של אמדורסקי החלטתי שאני לא רוצה לראות פנס. כאילו הפנס עצמו, הגוף עצמו, לא רציתי לראות אותו.
החבאתי אותם בתוך פנסים, שהכל מוסתר וזה, אבל אין לי תאורה אחורית. איך אני אמור לייצר תאורה אחורית? בחרדות, יומיים לפני ההופעה, עליתי על רעיון שאני אצור מלא מראות. כל הגב־במה מראות. ואז, כשאני מכוון את כל הפנסים למראות, זה עושה לי back מטורף כזה, שחוזר לקהל.
נסעתי לרמאללה וקניתי טריליון מראות, ממש, כאן זה עולה מלא כסף. ברמאללה זה כלום כסף באמת. אז קניתי מלא סטריפים כאלה של מראות, והעמדתי אותן. ואז אמרתי טוב, חבל לא להשתמש בזה במופע השני אז אני אשים את זה גם שם. אז גם שם שמתי.״
ספר לי על הראל סקעת בהיכל התרבות, שזו הייתה הפעם הראשונה שלו שם.
״החלטתי לקחת על עצמי את כל הדבר הזה שנקרא המופע של הראל סקעת: עיצוב במה, אחראי על איך ומה הנגנים לובשים, העמדתי אותם איך שרציתי, ביימתי שם 8 מצלמות. עיצבתי שם פירמידה ענקית. פעם ראשונה שהייתי אחראי על הכל. הזדמנות להודות לאסף דרעי המנהל שלי״.
מי ההשראות שלך?
״החלום שלי, זה להיות סטפנו פודה. מעצב, במאי, כוריאוגרף, מאפר, הכל. הוא השראה רצינית, הוא פסיכופט אמיתי, אחד הגאונים הכי ענקיים שיש בעולם האופרות והתאורה. הוא תפאורן, הוא עושה הכל, הכל. יש לו את הדברים הכי מטורפים. זה החלום שלי, להיות כזה בן אדם״.
FAUST, Stefano Poda
ומה החלומות?
״להגיע למקומות הכי הכי גדולים שיש, לא רק בארץ, אלא גם בעולם. זה התחיל אצל הראל סקעת, הבנתי שזה הייעוד שלי, הבנתי שעשיתי את זה, זה נראה מעולה, כולם באו ואמרו סחטיין, אתה מבין? וכאילו קמתי ב־2020, יאללה מוחמד, לדבר הבא. יש לך עכשיו עוד חלום שזה להגיע לקולדפליי, ביונסה, פלורנס אנד דה מאשין. זה יקרה, אני מקווה שזה יקרה השנה, אם לא השנה בשנה הבאה״.
מדהים.
״אני ממש, ממש מאמין בזה. וגם עכשיו הגעתי לגיג מדהים של אסף אבידן שאני הולך לעבוד איתו. הוא עף על העיצוב ששלחתי לו. עכשיו אני רוצה לכבוש את העולם. הארץ נגיד, סבבה לי, עשיתי דברים ממש טובים, אנשים מכירים אותי, מעריכים אותי, מבינים שיש כאן דור צעיר שצמח, ואני חלק מזה. של מעצבי תאורה. ואני רוצה להפוך לדבר הבא״.
שווה להמשיך לעקוב באינסטגרם של מוחמד אבו־סלמה
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
