תגית: פמיניזם

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

Machine Hallucination - Refik Anadol

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

בחלל חדש שנפתח לאחרונה בניו־יורק – ARTECHOUSE – האמן הדיגיטלי הנודע רפיק אנאדול יצר עבודה ספציפית למקום ולעיר עם הקרנה שמציפה את החלל בחוויה אימרסיבית. אילת אביב הייתה שם כדי לחוות ולספר. יש גם בשורה משמחת לנשארים בארץ בסוף הכתבה.

MACHINE HALLUCINATION — “מכונה בהזיות” — בתרגום שחוטא לשם המקורי, היא עבודת אמנות אינטראקטיבית וחוויה אימרסיבית שמוצגת בימים אלו ב- ARTECHOUSE בניו יורק, ונוצרה ע”י רפיק אנאדול (Refik Anadol).

ל-ARTECHOUSE יש שלושה חללים בארצות הברית – הראשון נפתח ב־2017 בוושינגטון, השני ב־2018 במיאמי, והשלישי נפתח הקיץ בניו־יורק. המטרה שלהם היא להוות חלל שחושף את הקהל ליצירות אמנות אינטראקטיביות, המשלבות מדע, טכנולוגיה ואמנות יחד. מדובר בחוויות אימרסיביות של ממש, שהקהל הנמצא בחללים מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המתהווה במקום.

כשנכנסים לחלל הגדול בסניף הניו־יורקרי יש תחושה של קפיצה בזמן, או קפיצה לתוך חור במרחב הזמן חלל של איזה עולם מקביל. קשה להעביר את התחושות במילים, אך אנסה. מעניין לדעת שהמקום היה בעבר חדר מכונות ישן בבניין בשכונת צ’לסי במנהטן (צמוד לצ’לסי מרקט המפורסם, שגם שווה ביקור).

התחושה היא שנכנסים למעין אקווריום דיגיטלי תת קרקעי, וקשה ללכת בקו ישר כשמטיילים במרחב הפסיכאדלי, עמוס האורות והצבעים. על הקירות, התקרה, הרצפה, ועל כל החלל העצום הזה – מוקרן המיצב שאורכו 30 דקות, בצירוף מוזיקה אלקטרונית מהפנטת ותואמת לכל מקטע שמופיע בחלל ה-360 מעלות הזה. 

המיצב האלקטרוני מורכב מאלגוריתמים ו-Machine Learning. היוצר, רפיק אנאדול (במקור מאיסטנבול, טורקיה) אמן, יוצר ומתכנת, אסף באופן ממוחשב 300 מיליון תמונות של העיר ניו יורק בדגש על הארכיטקטורה שלה, מפלטפורמות מדיה חברתית אשר משותפות באופן ציבורי באינטרנט.

Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. צילום: אילת אביב
Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. photo: Eilat Aviv

לאחר שמחשב־העל למד את כל התמונות, יצר תמונות ממוחשבות שנראות כאילו צולמו רק אתמול. מה שממש מדהים במיצב, זה שלאחר זמן מה, המחשב החל לייצר תמונות משלו, אסף, הרכיב ופירק את מה שלמד ובסופו של דבר מה שהתקבל אלו ה-“הזיות מכונה” או החלומות שאליהם רפיק התכוון כשקרא לתערוכה בשמה.

כאשר מתבוננים במיצב, אפשר לראות את תהליך הלמידה של המכונה בשלבים, כולל התכניות ושפת התכנות בה השתמש רפיק ואת סחרור מיליוני התמונות בריקוד פסיכודלי מלא צבעים, גירויים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית עתידנית שגורמת למתבונן לחשוב שנכנס למסע בזמן או לכל הפחות למערבולת פיקסלים. תחושה חזקה שרפיק העניק לארכיטקטורה הניו־יורקית חיים משלה, ונתן לה עצמאות להתבטא ולקום לתחייה מיליוני פעמים. כבר אמרתי שמרגישים כאילו נוסעים בזמן לעבר ולעתיד?

קל מאוד להישאב לתוך המיצב, להתמכר, להרגיש כאילו נמצאים על איזה טריפ, ללטוש עיניים ולהתמסר לסחרור הלא נורמלי של הצורות והצבעים. המהירות בה התמונות והמיצבים מתחלפים גם עולה ויורדת ובהתאם גם המוזיקה. הדבר שהכי המם אותי זאת ההבנה שהמכונה, המחשב – יצר את הכל. אלו לא תמונות אמיתיות.

Machine Hallucination – Refik Anadol

את המיצבים הללו לא היה ניתן ליצור עם מחשב מלפני עשר שנים. תהיתי בקול רם – מה המטרה, מה הפואנטה?

מדריכה של ARTECHOUSE ליוותה אותי בסיור והסבירה לי בפירוט רב על המיצב. היא מספרת שהמטרה של רפיק היא לגרום למתבונן להרגיש חלק מהמארג הגדול והאנושי הזה. אמנם אין שום אזכור לבני אדם, פרצופים או יצור אנושי במיצב עצמו, אבל את כל התמונות הללו צילמו אנשים והעלו לאינסטגרם, פייסבוק ושאר המדיות החברתיות.

לא יכולתי שלא לדמיין את מיליוני התיירים, עומדים מול האמפייר סטייט, גשר ברוקלין, פסל החירות ושאר המקומות המפורסמים (והקלישאתיים), מצלמים ביחד בסמארטפון שלהם בדיוק את אותה התמונה, כשההבדל היחידי הוא שהיא שלהם. הרי אפשר למצוא תמונות של כל האתרים התיירותיים והאייקונים האלה בגוגל בקלות, לא? אז למה אנחנו עושים את זה? תהיתי בקול רם. אלו אחת המחשבות שהמיצב גורם לצופה להרהר בהן.

בנוסף למיצב, ישנו בר “מוק־טיילים” (קוקטיילים ללא אלכוהול) בקומה העליונה. כל אחד מהקוקטיילים נקרא על שם איזור אחר במנהטן. “צ’לסי”, “הרובע הפיננסי” ועוד. גם כאן האלגוריתם משחק תפקיד. הרכיבים הכי פופולאריים והרכיבים הכי פחות פופולאריים מכל הברים, המסעדות ומקומות הבילוי שוקללו לכדי משקה אחד מכל איזור. התוצאה? משקאות מגניבים (אך לא אלכוהוליים) שכיף לשתות בזמן שצופים בחלל ובמיצב מלמעלה.

טיפ קטן – להוריד את האפליקציה של ARTECHOUSE (אייפוןאנדרואיד) כדי לראות באמצעות המצלמה את האלגוריתמים וה”הולוגרמות” שמתחבאות בכרטיסי ביקור, תפריטים והקישוט שמקבלים ביחד עם הקוקטייל. אם אתם בניו יורק, ממליצה מאוד להגיע לתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף השנה.ב

נשארים בארץ? יש לנו בשורות משמחות!
רפיק אנאדול יציג במסגרת פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO.ONE במוזיאון מגדל דוד בירושלים בתאריכים 27-28.11.2019.

ZERO.ONE

Machine Hallucination – Refik Anadol

ARTECHOUSE

439 W 15th St
New York, NY
10011

artechouse.com/nyc
instagram.com/artechouse

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות נפתחו בשבוע שעבר במוזיאון החדש דנדש והמודרני בניו יורק – Poster House, שכבר כתבנו עליו לאחרונה. הראשונה – Baptized By Beefcake על פוסטרים מאוירים ידנית של סרטים מגאנה, אפריקה. השנייה – 20/20 Insight בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי. קפצתי לבדוק ולשטוף את העיניים, ויש גם בונוס בסוף הכתבה.

התערוכה הראשונה ייחודית מאוד – Baptized By Beefcake – מציגה פוסטרים מקוריים מאוירים בעבודת יד מגאנה, אפריקה. אלו לא סתם פוסטרים, אלא פוסטרים של סרטים מפורסמים כמו “ספלאש”, “שליחות קטלנית” ועוד. בביקורי בתערוכה פגשתי את האוצר, ארני וולף, אשר הביא את הפוסטרים הללו מגאנה. הוא אוסף אותם בערך משנות ה-90, אך הם קיימים בערך משנות ה-80, במיוחד לאור השפעה אמריקאית באיזור.

אז מה כל־כך מיוחד בפוסטרים הללו? קודם כל, שאלה יפה, והתשובה – האופן בו האמנים ניכסו את הפוסטרים וטרגטו אותם לקהל בגאנה. למשל – בפוסטר של “הברברים”, שתי הדמויות השריריות (מדי) משלבות חרבות, כפי שמקובל בתרבות המערב אפריקאית – וזה מסמל אומץ ושלטון החוק. או למשל, קפטן אמריקה מאויר אפריקאי ולא לבן.

אמנים רבים ציירו פוסטרים מהדמיון, או הוסיפו אילוסטרציות לסצנות שכלל לא התקיימו בסרטים עצמם. למשל, בסרט “ערפד ברוקלין” של אדי מרפי, מופיע איור שלו בתחתית הפוסטר בתוך ארון מתים – סצנה שבכלל לא מופיעה בסרט, אך יכולה להיראות אטרקטיבית לתושבי גאנה, אשר להם ריטואלים יומיומיים בנוגע לקבורה ומוות, וערפדים מופיעים בסיפורי פולקלור גאניים. 

פוסטר אחד אשר שבה את ליבי יותר מכל היה הפוסטר של “ספלאש”, הסרט בכיכובה של דריל האנה ספלאש היה אחד מהקומדיות הרומנטיות אשר הצליחו הכי הרבה בגאנה, בגלל שבת הים, הדמות הראשית, הזכירה לגאנאים את “מאמי וואטה” – אלת המים, אשר מהווה מקור לשפע, עושר וזהב. בפוסטר אפשר לראות שפניה כמעט לגמרי מחוקות, אך לא בשל חוסר כבוד או ונדליזם. בשל ההערצה הרבה של העוברים והשבים, הם ליטפו או נישקו את פניה עד שנמחקו כמעט לגמרי. האמן לא ידוע. 

בתערוכה הייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם האוצר, ארני וולף. ארני היה לבוש בבגדים ססגוניים מגאנה, ועל החולצה היו ציורים קטנים של מכשירי USB, והוא לבש אותה בגאווה. ארני הלא פחות ססגוני, סיפר לי כיצד האמנים הללו החלו לצייר את הפוסטרים מלכתחילה, כיוון שלא היו להם טכנולוגיות או יכולת להדפיס ולשכפל פוסטרים בדומה למערב. זאת נהייתה סוג של מסורת, ילדים בבתי ספר אשר זוהו עם כשרון לציור, מיד הועברו לחסותו של צייר מבוגר יותר. בשנות ה-2000, כשהטכנולוגיות נהיו זולות יותר ומכונות הדפסה או עותקים מסין נהיו נפוצים הרבה יותר, האמנות המיוחדת הזאת נעלמה.

ארני וולף. צילום: אילת אביב

התערוכה השנייה, והמגניבה לא פחות – 20/20 Insight – הייתה בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי.
בכניסה לתערוכה, המבקרות יכולות לשים פתק של “Vent” או “Vote”. לקטר על כל מה שירצו בעולם בפתק צהוב, או לכתוב למי הן מצביעות בפתק ורוד. המטרה היא לעורר השתתפות פוליטית, לאור הבחירות הקרובות בארה”ב. 

בתוך התערוכה, הקירות הציגו פוסטרים שונים ממחאות פמיניסטיות. קיר אחד הוקדש למחאות בנוגע לזכות האישה על גופה והפלות, במיוחד לאור המדיניות השמרנית רפובליקנית האחרונה של ממשל טראמפ. 

קיר נוסף, הציג פוסטרים אשר לקחו סימנים וסמלים מוכרים וניכסו אותם לצורך המהפכה הפמיניסטית. למשל – הסמל של האגרוף הקפוץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר סימלה את כוחות המהפכה וההתנגדות, או שימוש באימוג’יס, האשטגים או ממים. קיר שלם וצהוב הוקדש אך ורק למחאות בנוגע לנשיא טראמפ – פוסטרים עם אמירות רדיקליות וקיצוניות אשר משוות אותו להיטלר או לנאצים, ציורים גרוטסקיים ומגוחכים בעיקר בצבע כתום של טראמפ כתולעת או פשוט מאוד כערימה של… צואה. 

קיר שלם היה ורוד לחלוטין, הצבע השולט של המחאות. רוב השלטים שוב התייחסו לנשיא טראמפ ולאמירה המפורסמת שלו – “Grab them by the pussy”. בשלטים הללו, אפשר לראות איך המפגינות ניכסו את האמירה מחדש בניסוחים כמו – “This pussy grabs back” או ציור של גברת פסל החירות מוטרדת ע”י טראמפ.

כאשר שוחחתי עם אוצרת התערוכה מליסה ווקר, היא סיפרה לי שמבקרים רבים הביעו את מורת רוחם מקיצוניות הפוסטרים, אך היא מאמינה כי לחופש הביטוי ערך עליון בארה”ב, ועדיף להציג גם את האמירות הרדיקליות ביותר של הציבור האמריקאי מאשר להשתיק אותן, כמו שניתן לראות במדינות טוטליטריות אחרות.

מליסה ווקר. צילום: אילת אביב

בונוס! סרטוני דפדוף

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

2019 Brooklyn Art Book Fair

2019 Brooklyn Art Book Fair

בסוף השבוע האחרון התקיים בברוקלין יריד הפרינט היפה והמרשים – Brooklyn Art Book Fair 2019. כמה צילומים מהאירוע הנפלא.

מדובר באולם כדורסל קטן יחסית בברוקלין שהכיל לא מעט מציגים (47). אפשר למצוא לינקים לכולם כאן.

1 Endless Editions & Friends
2 EFA Robert Blackburn Printmaking Workshop
3 BOMB Magazine
4 The Brooklyn Rail & Rail Editions
5 Riso lab SVA
6 Mega Press/Panayiotis Terzis
7 TXTbooks
8 Charlie Creator / Tysheena Ross
9 tortillagurl
10 Casual Science
11 Extra Vitamins
12 Jo Rosenthal & Friends
13 Open Projects Press
14 Little Mountain Press
15 POP3

16 Fully Booked
17 Printed Matter
18 Thinking In Full Color
19 Cooperative Editions
20 Wing Club
21 unbag
22 Not Just A Boys Club
23 Meekling Press
24 Lucky Risograph
25 Homie House Press
26 #Blkgrlswurld ZINE
27 La Horchata Zine
28 GenderFail
29 Three Fifty
30 Wendy’s Subway

31 Quimby’s Bookstore NYC
32 The Free Black Women’s Library
33 OMG PRESS
34 Pioneer Works Press
35 Quiet Pages Press
36 Ink Cap Press
37 Raw Meat Collective
38 Soft City
39 FAR–NEAR
40 protozoa books
41 Christina Martinelli
42 The Bettys
43 Disclaimer Gallery
44 Kris Graves Projects
45 Irrelevant Press
46 Khari Johnson-Ricks
47 Secret Riso Club

Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

הצצה ראשונה ל-Poster House בניו־יורק

בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.

מוזיאון הפוסטרים החדש, Poster House, הוכרז כבר לפני שנתיים ומאז עקבנו אחרי ההתפתחויות בהקמתו. הוא ממוקם בלב שכונת צ׳לסי בניו־יורק, והראשון שעוסק כל כולו בפוסטרים – פרסום, אמנות ומחוזות אוונגרדים יותר. על המיתוג המוצלח שלו אחראים סטודיו Pentagram, עם לוגו מעולה שנצמד לצדדים ומאפשרים לפוסטרים להיות נוכחים ללא הפרעה ויזואלית (זה תמיד אתגר רציני בחומרי שיווק למוזיאונים).

המוזיאון לא ענק, מדובר בשתי קומות סך־הכל, שמכילות מספר דו־ספרתי של פוסטרים. יריית הפתיחה מכילה בתוכה שתי תערוכות מרכזיות:

Alphonse Mucha – אמן, מאייר ומעצב פוסטרים נודע מתקופת ה-Art Nouveau. נולד ב-1860 בצ׳כיה, עבר בגיל 19 לוינה והחל לעבוד בתחום. ב-1894 הוא פוגש את השחקנית הצרפתייה המפורסמת Sarah Bernhardt ומבקש להכין לה פוסטר בדקה התשעים. הפוסטר מקבל תהודה עוצמתית בעולם והם ממשיכים לעבוד יחד.

התערוכה סוקרת את פועלו הרחב של Mucha, ומוצגים שם עותקים מקוריים. שווה להתקרב הכי קרוב שאפשר ולהתבונן בהדפסה שנעשתה על־ידי פלטות של לוחות אבן.

Cyan – סוכנות עיצוב גרפי שהוקמה ב-1989 בברלין אחרי נפילת החומה ופועלת עד היום. המייסדים הם המעצבים Detlaf Fiedler ו-Daniela Haufe. שילבו בתחילת הניינטיז באופן מעניין בין גישות עיצוב מהבאוהאוס לבין תוכנות עיצוב שרק החלו לפעול באותה תקופה – פוטושופ ו-QuarkXPress. תערוכה חמודה, אך היינו מצפים לפתיחה מעניינת יותר ויזואלית.

מה מתוכנן הלאה?

ב-17 באוקטובר 2019 תפתח התערוכה Ghanaian Film Posters, כשמה כן היא – פוסטרים של סרטים שיצאו בגאנה בשנות ה־80 וה־90. בנוסף, תפתח Women’s March, על פוסטרים שיצאו בשלוש שנים האחרונות והשפיעו על השיח בנושא.

ב-16 בינואר 2020 תפתח התערוכה Hundred Years of Chinese Posters, על ההבדל בעיצוב ובגישה האומנותית ביניהם ובין המערב. בנוסף, תפתח General Dynamics, שתעסוק בפוסטרים שעיצב Erik Nitsche עבור הכנס של הסוכנות לאנרגיה אטומית. בום!

ב-19 במאי 2020 תפתח התערוכה Turkish Delight, שתכלול שלל פוסטרים הזויים יותר ופחות מעולם העיצוב הטורקי, כולל קומדיות־סקס וסרטים נוספים. בנוסף, תפתח Hunter S. Thompson לזכרו של העיתונאי העצום הזה, שכתב בין היתר גם במגזין הרולינג סטון. בתערוכה יוצגו פוסטרים בקמפיין שהוביל כדי להיות שריף של Aspen במדינת קולורדו, ועסק בנושאים בוערים בשנת 1970.

ב-4 בספטמבר 2020 תפתח תערוכת רטרוספקטיבה ל-Julius Klinger, שהיה צייר, מאייר ומעצב פוסטרים אוסטרי.

עומד להיות מעניין מאוד, ללא ספק. שווה ביקור!

 

Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי
Poster House. צילום: טל סולומון ורדי

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

הילוך מקרי - ליאת סגל

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

דיוק, סדר, מתמטיקה, אלגוריתמיקה, מונחים שלא נתקלים בהם לרוב בעולם האמנות. כל אלו נכנסים לתוך העולם שיוצרת האמנית ליאת סגל. התכנסנו כדי לדבר על התערוכה האחרונה, השראות, תהליכי עבודה ומה היא זוממת הלאה. ראיון קצת אחר. קחו את הזמן להתמסר.

אנחנו נפגשים במשכן האמנים בהרצליה, ימים ספורים לפני תום התערוכה האחרונה שלה – ״הילוך מקרי״. העבודות של ליאת סגל מוסברות עד הבורג האחרון, ואת כל הטכנולוגיה והחישובים היא עושה בעצמה. היא נעזרת באסיסטנטים ואסיסטנטיות כדי להקים יחד את המיצבים, שבסופם הם עוברים למחסנים של חברים כדי לשמור עליהם. לרוב מדובר בעבודות חד־פעמיות שלא ניתן לשחזר באופן מדויק. העבודה מתאימה את עצמה לחלל בו היא נמצאת, וכך גם נעשים החישובים המתמטיים וההצבות בהתאם.

העבודה מחולקת לשלושה חלקים — גורם, אפקט וגל. הגורם הוא גליל מתכתי גדול, במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע. מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד.

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגורם. הילוך מקרי - ליאת סגל

האפקט נגרם כתוצאה מהבחירה של המטבע, ונמצא בקצה השני של החלל. קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות פוליאוריטן שחורות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות

הילוך מקרי - ליאת סגל
האפקט. הילוך מקרי - ליאת סגל

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. הוא מורכב מתנועת הקונוס בחלל שנקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית. פני השטח של הבמה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים שרוטטים בפנים. מסוג הדברים שצריך לראות במציאות ולא להסתפק בתמונה. אבל, התערוכה כבר נגמרה. 

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגל. הילוך מקרי - ליאת סגל

שורת ביוגרפיה כדי להבין במי מדובר: עד 2009 ליאת סגל עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן, חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות, ומשם – היסטוריה. בראיון לא נתמקד במה היה, נכתב על זה מספיק בעברית, אלא בהווה ובעתיד. מומלץ בחום לצפות בהרצאות הנפלאות שלה ביוטיוב.

כאמור, הראיון התקיים ימים ספורים לפני סגירת התערוכה ״הילוך מקרי״ שהתקיימה במשכן לאמנים בהרצליה. בימים אלו מוצגת תערוכה חדשה של ליאת סגל – ״פלט״ – בגלריה שרלוט בתל־אביב.

ליאת סגל. צילום: Viviane Wild
ליאת סגל. צילום: Viviane Wild

בעצם לעומת עבודות אחרות, כל המנגנון פה מוסתר.

״בתערוכה הזאת כל המנגנונים מוסתרים, וזה קצת חלק מהסיפור קצת. או לא קצת, זה קשור מאד לסיפור. במיוחד כש… אני אראה לך את העבודה של הכוסות שהוצגה כבר בעבר עם מנגנון חשוף, ופה הבחירה היתה לגמרי להסתיר ולייצר איזשהו מין קסם אבל לא במובן של הפתעה, אלא במובן של חוסר ההבנה של המנגנון. זה מה שמוביל אותי גם להקרנה בקיר, בכל פעם שיש הטלה של מטבע יש עדכון של ההקרנה, של התוצאות. עץ או פלי. פלי זה אחד, עץ זה אפס, וכל פעם הוא מתעדכן ככה. אבל הקיר, התוצאות שלו מופנות לכיוון הזה של החלל, הן לא מופנות אל המכונה, כי בשום שלב אתה לא רואה גם את הדבר עצמו, את אלמנט הטבע כביכול הזה, וגם את איך שאנחנו תופסים אותו או איזה ניתוח אנחנו עושים, המודל שיש לנו עליו״.

הילוך מקרי - ליאת סגל

ספרי על תחילת דרכה של התערוכה הנוכחית.

״רן (קסמי-אילן, אוצר התערוכה – ט.ס.ו) פנה אלי סביב אוגוסט 2018. ידענו שזה הולך להיות בינואר. לפני זה עוד היתה לי תערוכה קבוצתית עם עבודה חדשה שעוד עבדתי עליה עדיין, ככה שקונספטואלית זה התחיל באוגוסט אבל בפועל התחלתי פיזית את העבודה רק באוקטובר, ואז הכל היה בטורבו, ממש. אז גם מבחינה של להבין את המהלך, ואז פתאום, וזה באמת קרה מאד מהר אבל גם זה הרגיש לי מאד נכון. הכל התחבר כזה, שכמה דברים מהעבר או רעיונות שעוד לא מומשו אף פעם, התחברו לדברים חדשים שצמחו מתוך המחשבה הזאת. 

אבל הכל התחיל מהמכונה שמטילה מטבעות, שזה משהו שהיה לי בראש כבר שנתיים-שלוש או משהו כזה. באמת שבסופו של דבר זה התממש וזה לא תמיד ככה, ממש כמו שדמיינתי את זה לפני שנתיים שלוש. בדיוק ככה ראיתי את זה.

באתי עם כמה רעיונות שהיו לי מראש, שהתחילו מהטלת מטבע, כשבמקור המחשבה היתה על סרנדיפיות, על תגלית ממוזלת. אבל גם, זה התחיל מאותו מקום. אבל מהר מאד ידעתי שאני רוצה להתעסק באותם כוחות שמזיזים אותנו, משפיעים עלינו. ואז השאלה מה יהיה, היתה מה יהיה הביטוי בשאר התערוכה. 

וגם, מהר מאד דמיינתי בקווים גסים בהתחלה את כל המהלך, והעבודה עם רן קסמי אילן הייתה של איך להפוך את זה לסיפור. זאת אומרת כל הנקודות האלה והחוטים שלאט לאט התחילו להירקם, ובאמת לתת לזה עומק, לעשות את הבחירות. אגב, הוא ספציפית, וזה משהו שלא קורה הרבה בעבודה עם אוצר, הוא גם, בנוסף לזה שהוא איש תוכן וקודם כל אוצר, הוא גם טכנית מאד חזק, והיו לו הרבה רעיונות טובים מבחינת הבניה וההפקה״. 

צילום מתוך הסטודיו של ליאת סגל

מדהים. אז את בעצם מקבלת שרטוט של המקום, לצורך העניין מדידות ואז מתחיל המשחק של לבנות מודלים קטנים.

״אז ממש זה מתחיל ממה שאתה רואה פה (מצביעה על השרטוט). אתה רואה נגיד, שקיר החוצץ לא נמצא ממש מול הכניסה כמו שהיה בראשון אלא קצת הוא זז ימינה. זה נגיד דברים שבהקמה היו, והחבלים לא מתוחים במין וי, אלא אם אתה זוכר, מתוחים קודם כל על הקירות ואז נכנסים. זה היה מתוך הבנה של הכוחות שם יותר. כי הבנתי שאם אני מותחת את זה ככה, אז אני צריכה מבחינת הווקטורים של התנועה למשוך את כל האובייקט הזה נגד הכוח הרבה יותר (מהנהן ומנסה להיזכר בשיעורי פיזיקה בתיכון)״.

איזה חוק ניוטון זה? (מנסה את מזלי)

״כן, יש שם איזה משהו, זה נכון. מה שרציתי זה שהתנועה תהיה יותר לצדדים, לא רציתי למשוך אותו קדימה, זה גם לא היה חלק מהסיפור, אז שיניתי את הזוויות של החבלים. היו כמה דברים שעברו אבולוציה עם הזמן, אבל זה די נראה ככה מההתחלה, מהשלבים המוקדמים. וגם, דמיינתי בהתחלה יותר את הרצועות כמין קונוס נורא גיאומטרי, ואז הבנתי שאני רוצה שיהיה לו משהו חי יותר, אז הוא קיבל את הבטן הזאת. גם מבחינת כוחות, זאת אומרת, זה גם עזר לכוחות״.

מה נותן לך השראה בחודש האחרון, ומה מתוכנן בתערוכה הבאה?

“אוקי, זה מצחיק. אני ספציפית עכשיו מתחילה לעבוד על תערוכה הבאה שלי כבר, שהיא הולכת להיות פעם ראשונה תערוכה רק של ציורים של מכונות (״פלט״, מוצגת בימים אלו – ט.ס.ו). אני לא מציירת, אני בונה מכונות שמציירות, אבל זה הולך להיות איזה שהוא אוסף של כמה מכונות, חלקן שכבר הצגתי, ומכונה אחת חדשה. אבל התערוכה הזאת, הציורים יוצגו לא כ.. זאת אומרת בד”כ הציורים מוצגים כסוג של תוצר לוואי או חלק ממהלך שלם שהמכונה במרכז שלו. 

פה, חוץ מהמכונה החדשה, הציורים יוצגו בלי המכונות, כמו שהם. יעמדו בפני עצמם. מהדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו, זה באמת מה מקורות המידע הבאים, או מה הולך להיות הקו המחבר נגיד בעבודות שם. אבל אני עוד לא יודעת, זה שלב נורא מוקדם, אתה יודע, זה עוד לא שם, אבל מקבלת השראה דווקא מדברים משפחתיים. 

כרגע אני מתחילה מזה, אני לא יודעת אם זה ילך לשם בסוף, אבל למשל לקחתי מאח שלי לקחתי מהעסק שלו דאטה, יש לו חברה לקנאביס רפואי. לקחתי מידע אמיתי של מכירות, של ניסויים קליניים שהם עושים, ואותו אני הולכת לתרגם, לפחות, שוב, זה בהתחלה, אני לא יודעת מה יהיה עם זה. 

ההורים שלי בדיוק עברו בית אחרי ארבעים שנה שהם גרו בבית שבו אני נולדתי, אז עזבו את הבית הזה ועברו לבית חדש. לקחתי תוכניות של הבית הישן. שום מושג לאן זה הולך, אבל זה דברים שאיכשהו כרגע נמצאים לפחות בתודעה שלי. אבל באופן כללי, אני חושבת שכל הזמן אנחנו אוספים מקורות השראה, אז נורא נורא קשה להצביע על משהו מאד מסוים. יש לי איזה מסמך כזה שכל פעם שעולה לי משהו, או שיש איזה משהו שמרגיש לי שיום אחד אני אתייחס אליו, אני מכניסה אותו לשם. אתה אף פעם לא יודע מתי משהו יתחבר למשהו. 

כמו שעכשיו המכונה של ההטלת מטבע באה מלפני שלוש שנים, ואגב גם הכוסות זה מלפני שנה כבר מימשתי את הטכניקה הזאת, אבל היא היתה לי בראש, למעשה הגשתי אותה כהצעה לאיזה תערוכה קבוצתית שהיתה אמורה להיות לפני שנתיים־שלוש, ובסופו של דבר התערוכה הקבוצתית לא קרתה, וזה התממש אחר-כך. לפעמים זה בא מתוך החומר, מתוך הטכניקה, לפעמים זה בא מתוך המידע, שזה גם חלק מהטכניקה. לפעמים, הרבה פעמים זה בא מתוך הדברים שנמצאים בעולם שלי. אבל נורא נורא קשה להגיד, לשים את האצבע בדיוק על מה מוביל למה״.

מתוך הסטודיו של ליאת סגל
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

אנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות.

כשהייתי בהרצאה שלך, תהיתי אם יש איזשהו קו מחבר בין העבודות של השנים האחרונות, חוץ מהשימוש בטכנולוגיה. כלומר מבחינת האמירה שלך, שזה יכול להיות המון דברים.

״אני חושבת שבדיעבד אני יכולה להגיד את הדברים האלה, היום יותר מפעם. יש דברים שלגמרי מחברים את כל העבודות ויש דברים שבתקופות מסוימות מחברים חלק מהעבודות, ואם אני  צריכה להצביע על כמה בולטים כאלה, אז הכי בולט זה ההתעסקות עם שליטה ועם אובססיביות של שליטה, וזה נכון להרבה מאד עבודות.

הצד השני של זה, שהוא מאד קשור האמת לשליטה, שזה ההיפך המוחלט משליטה, זה הרנדומליות שגם נכנס. בתקופות אחורה התעסקתי הרבה מאד עם מהי יצירה, זאת אומרת מיהו היוצר, מהי היצירה, ואז לכאן גם, שני האלמנטים האחרים של שליטה לעומת האקראיות גם נכנסו, אבל הפוקוס היה יותר על המקום הזה. 

אני חושבת אבל שבאופן כללי אני עסוקה, גם, בלי להתייחס לטכנולוגיה כטכנולוגיה אבל על איך שאנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות. אבל אתה יודע, זה דברים שמעסיקים גם הרבה מאד אומנים אחרים, לא בקונטקסט הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שההתעסקות היא יותר קשורה לאנושי מאשר לטכנולוגי מבחינתי. הכלי שלי הוא טכנולוגי.

פתאום חשבתי על עוד דברים. דיברת על העכשיו, אז שני דברים שלגמרי נותנים לי השראה אבל גם, אי אפשר להגיד מה הגורם ומה התוצאה לדבר הזה, זה שני דברים שאני בתקופה האחרונה עושה, אחד מהם זה עבודה על אובניים, קרמיקה שהתחלתי לעשות״.

בהמשך לצלחות?

״לא. אני לא רוצה להגיד בלי קשר כי כמובן יש קשר, לכל יש קשר, אבל פשוט התחלתי ללכת לחוג קרמיקה״.

מדהים.

״ממש מדהים, וזה מעמת אותך פתאום עם דברים שהם לא בסט היכולות הרגיל שלך והרבה זמן לא היה לי את זה. זה נחמד. והדבר השני שהוא גם מאד מתחבר לי לזה, זה התעסקות עם זן ועם מדיטציה, וגם שני הדברים האלה שהם מאד מחוברים לי, אז אין ספק שאני מתעסקת איתם בהרבה מובנים גם בעבודות. ועם התעסקות גם, עוד דבר שחוזר בעבודות זה התעסקות עם זמן, נוכחות, העלמות ושחיקה, אז זה גם עוד אלמנט של השראה״. 

מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016
Attending Machine, Museum für Angewandte Kunst, Frankfurt, 2015
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016

אני תוהה, כשאת יוצרת בעצם עבודה, כמה אחוזים זה גחמות וכמה אחוזים זה החלטות מודעות. או שזה תמיד מתחיל בגחמה ועובר אחרי זה.. או שאת מבינה בדיעבד?

״יש המון הלוך חזורים בדברים האלה. בעבודות מהסוג שלי, מצד אחד אתה חייב לתכנן אותם. זה מהרמה של להזמין את הרכיבים, אתה יודע, מסין או מארה”ב. אז אתה צריך לדעת למה לצפות. מצד שני, אני מתעקשת לבנות את העבודות בעצמי ולא להעסיק מהנדסים אחרים לצורך העניין, בדיוק מהסיבה שלפעמים תוך כדי העבודה העבודה משתנה. כמו שוב במדיומים אחרים. אז הרבה פעמים, וזה נורא תלוי בעבודה הספציפית, הרבה פעמים עבודה ממש תשתנה. אני חושבת שהעבודה הכי קיצונית שזה היה לי בה, היתה מכונה שמפרידה אבנים לפי הצבעים שלהם״.

זוכר מההרצאה.

״זאת היתה עבודה מאד מאד מכנית במהות שלה, היו שם הרבה אלמנטים מכנים, יותר מאשר עבודה עם אלקטרוניקה או תוכנה כמו שבד”כ, ודמיינתי אותה במקור, זאת אומרת הסקיצות הראשונות שלה היו שונות לחלוטין מאיך שבסופו של דבר בניתי אותה, ובסופו של דבר היא נבנתה עם המון אלמנטים מאד פיסוליים. עדיין מאד טכניים בפיסוליות שלהם, אבל יש שם ממש זה נבנה כמעט כמו עבודה עם חומר באיזה שהוא מובן. 

בניתי איזה מין שלד שאליו הוספתי עוד רכיב ועוד רכיב, וזה נבנה מרחבית מתוך האילוצים של התנועה ושל מה שזה אמור לעשות, אבל מתוך הרבה מאד שיקולים אסתטיים, שזה משהו שאתה יודע, כאילו אי אפשר לכתוב בריף עליו. אבל עוד דבר זה שבד”כ הקבועי זמן של העבודה שלי הם מאד ארוכים גם. זאת אומרת זה לא שאני ניגשת לעבודה ולמחרת אני רואה אותה. הרבה פעמים אני רואה את העבודות רק כשהן מוצבות באמת בגלריה כמו פה, ויש לי המון ניסיונות להבין או לדמיין איך שזה יראה, אבל כן יש לי בד”כ איזה ויז’ן די חזק לגבי הסוף. אז איפה שהוא זה זז לשני הכיוונים האלה. זה גם וגם״.

התערוכה Vessel Streaming הוצגה בCentre Intermondes, La Rochelle, France, 2018

עם איזה יוצר או יוצרת היית רוצה לשתף פעולה?

״וואהו. אה.. מעניין. אני הרבה פעמים אני משתפת פעולה עם אומנים ויוצרים מתחומים אחרים לגמרי מהתחום שלי״.

נכון, אסף תלמודי, למשל.

״כן, לגמרי. ושחר בנימיני במחול, זאת אומרת אני רוצה להביא אנשים שבאמת יביאו עולם תוכן שהוא אחר לגמרי משלי. באתי להגיד זר, אבל זה לא זר, זה בסוף העולמות תוכן שלנו הם ממש לא זרים אבל אולי, אולי זה אפילו לא עולמות תוכן, זה הכלים, כלים אחרים לגמרי. 

כרגע אני עובדת על שיתוף פעולה עם אמנית, עם אנה מירקין שהיא ציירת ורושמת ועושה אינסטליישנים, זה גם, זה מן כיוון אחר ממה שהוא הכיוון שלי. ספציפית מי היה החלום הגדול שלי לעבוד איתו? קשה להגיד. אני חושבת שעם כל אומן שאני אוהבת את העבודות שלו. עם כל בן אדם שאני מעריכה״. 

ניים דרופינג, תודה

״אוף, נודניק (צוחקת). אה.. וואהו, רגע, אז תן לי רגע לחשוב על זה.
אני חושבת שאולי עם לורי אנדרסון, פשוט כי בא לי להיות בקירבתה, ממש. והיא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם. אז כן, הייתי ממש שמחה לעשות איתה איזה שיתוף פעולה, למרות שהיא הרבה יותר קרובה לעולם כלים שלי מהרבה אמנים אחרים שאני יכולה לחשוב עליהם.

הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

מה התערוכות הבאות שמתוכננות?

״במאי, תערוכת ציורים של מכונות בגלריה חדשה, גלריה שלוט, היא חדשה בארץ. יש חלל תצוגה חדש של גלריה מפריז, שהיא גלריה מסחרית שמתעסקת עם ניו מדיה, עם אמנים של ניו מדיה. אז זה פעם ראשונה שתהיה לי גם תערוכת יחיד בגלריה מסחרית. אח”כ התערוכה הגדולה הבאה היא במוזיאון פתח תקווה. זה קורה, הפתיחה תהיה באוגוסט, נכון לעכשיו״.

לו”ז מטורף. מה החלום הכי מוגזם שלך מבחינת היצירה?

״מרוב שהוא מוגזם עוד לא חלמתי אותו כנראה, כי החלומות כל הזמן משתנים. אני חושבת שנורא קשה לי תמיד לענות על שאלה מהסוג הזה, או הדבר, הפרויקט הגדול ביותר שאני מדמיינת, כי הדברים כל הזמן evolving. המדיומים שלי הם יקרים בדרך כלל אז החלום הוא שיהיו לי את המשאבים לעבודות שהולכות ונהיות משמעותיות במרחב לפחות יותר. אתה יודע, להיות.. להציג תערוכת יחיד ב-MoMA כנראה. אבל זה לא המה, זה האיך בגדול. אז שוב, אין לי תשובה טובה לזה כרגע. להמשיך to evolve״.

איך נראה תהליך הפרידה מתערוכה? הרי לא מדובר בעבודות שקל לשמר, אלא במיצבים ענקיים.

״זה גם מאד משתנה, והרבה מהתערוכות אני יודעת שהן לא יחזרו ובטח לא יחזרו ככה. את העבודה, המיקרו קוסמוס הזה נוצר לחלל הזה, והרבה מהעבודות הן site specific והן לא יחזרו. זאת אומרת התערוכה שהיתה בלה רושל, נוצרה גם מבחינת הדטה, הדטה היה אפילו site specific ו time specific. התערוכה בבית הנסן לחלוטין נבנתה לפי מידות החלל. אני חושבת שאחת הדוגמאות הכי טובות לפרידה מעבודה היתה באמת בתערוכה בהנסן, שאני חושבת שהראיתי לך את הוידאו שהחלקים נופלים״.

Liat Segal - People You May Know, Beit Hansen,Jerusalem. 2014
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014

״זו עבודה סופר סיזיפית, סופר חזרתית, שעבדתי עליה בסטודיו במשך כמה שבועות, ההקמה שלה הייתה, רק של העבודה הזאת איזה שבועיים, עם חמישה אנשים פחות או יותר שעבדו איתי, והקיפול שלה כביכול לוקח חמש דקות.

פשוט חיתוך שלה ולקפוץ על החומרים. ומצד אחד אז ההתעסקות מראש היא התעסקות עם זמן, ועם נוכחות מול האובייקט שאתה נמצא, והקיפול ואפילו הזריקה של השאריות או המחזור של השאריות זה חלק מהסיפור.

גם פה בתערוכה אנחנו רואים את הקורוזיה על המגנטים, זה משתנה. האבק שמצטבר, המים שלאט לאט נעלמים, ויש לזה חיים. השינוי בלטקס, ובכל העבודות יש להם את החיים שלהם, אבל תהליך הפרידה מתחיל מהרגע של ההצבה. מהיום שסיימתי להציב אני סופרת, יש count down שאני כבר מדמיינת לאן הדברים ילכו והרגע של הלחתוך את החוטים האלה, כאילו זה עצב נורא נורא גדול מצד אחד, ומצד שני זה החיים של זה.

עוד שאלה שתמיד עולה זה מה אני עושה עם העבודות האלה אח”כ, לאן הן הולכות. אז יש עבודות שבאמת מקבלות חיים חדשים, לפעמים הן נבנות מאפס עוד פעם, אבל מבחינתי זה אותו חדש. אני בונה את העבודה מאפס אבל היא מקבלת את החיים שלה עוד פעם. לפעמים אני צריכה לאחסן עבודות ואני נעזרת בכל המחסנים שנמצאים. כל מי שנותן לי עדיין, שמדבר איתי עדיין ונותן לי לשים אצלו דברים. הדברים שלי גם הם גדולים בד”כ. אבל אתה יודע, זה עצב וזה שמח וזה הרבה דברים ביחד״.

יש פה ממתקים רציניים

untold

האסון בונציה והביאנלה

אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? דצמבר 2019

לא יאומן, 2019 אוטוטו מסתיימת. זה הזמן להרהר קצת על השנה שחלפה לה ולהבין מה הספקנו, איך גדלנו, מה למדנו ואילו פרוייקטים אנחנו עדיין חולמים לפתח ולעצב בעתיד. אז קדימה, תתחילו את רשימת ה-״ניו יירס רזולושנז״ שלכם, ועל הדרך בקרו בכמה מהאירועים המומלצים אצלנו, שיתנו לכם השראה והכוונה לקראת 2020. ושיהיה חנוכריסמס שמח!

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, להכניס למצב טיסה, מדעTagged with: , , , ,