שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.
פרויקט עיצוב? אבל אין בריף ולא לקוח. רק ערימות של כרטיסי ביקור וכתבות אינטרנטיות, ומדי פעם עוד אייטם חדשותי על פעולות אמנות ומחאה במרחב הציבורי שנוצרו במטרה להשפיע על הציבור, להסתכל לתופעה הזו בעיניים וללחוץ למיגורה. בפמיניזם דבקה תדמית ארסית מבזה לאורך השנים, אבל פתאום הרעיונות עושים קאמבק ודברים מתחילים לזוז, גם ברחוב וגם בכנסת. ואז בהפגנה קטנה קרה דבר מוזר ומרגש. לא יותר מ-20 גברים ונשים עמדו מול מועדון חשפנות באלנבי, והחזיקו דפים מנוילנים עם ציטוטים של נשים שורדות זנות וחשפניות לשעבר. אישה רזה וגבוהה רצה לעבר ההפגנה הקטנה-אך-בולטת, שולפת את האזניות מהאזניים, לוחשת לאחת המפגינות משהו באוזן, וממשיכה בריצת הערב שלה. מי זאת? ומה היא אמרה? והמפגינה ענתה: ״היא אמרה שהיא היתה פעם חשפנית ותודה שאנחנו עושים את זה.״
קצת אחרי סיום הלימודים בבצלאל, ב־2015, תמר התחילה לעבוד כמעצבת גרפית עצמאית. היא התמקדה בעיצוב פוליטי-חברתי ובין הפרויקטים שלה בולטים ְלקוחות כמו תנועת השומר הצעיר, שדולת הנשים ועוד. בשנה האחרונה היא מעצבת בהתנדבות עבור עמותת ״המכללה״, בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. דרך עיצוב עבור מטרות פמיניסטיות, תמר נחשפה לצורך בשיקום ובליווי אישי, נפשי ותעסוקתי עבור נשים שורדות זנות, שנמצאות בתחתית שרשרת המזון הדכאנית והנצלנית של עולם צרכנות המין בישראל. כי אם יש כרטיסי ביקור – יש מישהו שחשב עליהם, מי ששילם ומי שהרוויח. כלומר, נדרש כאן שיתוף פעולה. בדיוק כמו שנדרש שיתוף פעולה כדי לשים לזה סוף: להעלות מודעות ציבורית לתופעת הזנות ולנזקיה, לשבור מיתוסים, לפתח מערכות שיקומיות ולקדם פתרונות מערכתיים להגנה וסיוע לנשים במעגל הזנות וביציאה ממנו, לשלבן מחדש בחברה ולקדם מדיניות.
״החיבור בין הפמיניזם לעבודה כמעצבת גרפית הוליד את חשבון האינסטגרם ׳מי_תוּג׳. החשבון נפתח בהחלטה די אינטואיטיבית – הפורמט ריבועי מגביל ומאתגר את היצירתיות, הפלטפורמה כל הזמן משתנה וצומחת והפידבק מאוד זמין, אז יותר קל לבדוק את השטח, מותר לעשות טעויות. זה כמו לנסות להגיד משפט בלי לדעת לדבר – מתחילים איכשהו, ובסוף מבינים אותך. התחלתי מהלוגוטייפ, והוספתי אייקון בצורת פטמה שילך לפרופיל העגול. הוצאתי גם מדבקה, כך שהתחיל לזוז גם משהו ברחוב, בקטנה. כששאלו מה זה לא תמיד ידעתי להסביר, אבל לאט לאט התגבשה צבעוניות, שפה טיפוגרפית, טון וסגנון. ולאט לאט התגבש גם הרעיון. מה כן ומה לא עושות. עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי – הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.
במי_תוּג עולה דימוי מדי יום, העוסק בנשיות, במיניות, בתקווה או בייאוש, במחאה חברתית או באירוע אקטואלי, בהומור, בחוצפה ובחן. ״הדימוי יכול להיות מקורי או שאול, ותמיד עם קרדיט. הרשתות החברתיות הן עולם פרוץ שכל הזמן מעתיקים בו, וכשאני מבקשת לשתף עבודה של מעצבת אחרת ומבטיחה לתת קרדיט, נוצרת איזו התרגשות ונולד כבוד הדדי. החיבור האנושי מבוסס בראש ובראשונה על חיבור יצירתי: ״אהבתי את העבודה שלך״, או ערכי: ״הי, אנחנו שתינו תומכות באותו רעיון״. ברשתות החברתיות, הפניה האישית תמיד מוחבאת מאחורי מסך. זה עניין שיש סביבו הרבה ביקורת, אבל זה גם נורא נוח, וכשמדובר בחשבון אנונימי שמנוסח בלשון רבות, זה גם מייצר מסתורין ועניין״, מספרת המעצבת תמר מושינסקי.
המציאות ביום שלאחר קמפיין METOO ו#לאהתלוננתי, הביאה את העולם בכלל וישראל בפרט לנקודת רתיחה. אחרי שנה עמוסה במחאות חברתיות, שביתת הנשים, והעברת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל, נולד הרעיון לתערוכת “יפה לך!”. הבריף כאילו כתב את עצמו: פרויקט עיצוב שחייב להיות שיתופי, לעודד תרומה לקהילה, העצמה נשית ושבירת מיתוסים דכאניים. ואז הגיע הטלפון מגל חוברה ויסמין בן שחר, שתי צעירות תל אביביות שפועלות להעלאת מודעות ושינוי התודעה בהקשר של אלימות ופגיעה מינית. גל ויסמין היו בעיצומה של הפקה – הן קיבלו עיצובים של המעצב להב הלוי, הפיקו מהן פוסטרים ומכרו אותם ברחבי העיר כדי לאסוף תרומות עבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. במפגש היתה כימיה מעולה, והרעיון ליזום תערוכה עלה כמעט מיד – ליסמין וגל היה נסיון טרי, לתמר היה נסיון עתיק (אירועי הARTiSHOWk בקומופרט 13 ב-2008). בהמשך הצטרפה סימונה כצמן, מעצבת ויוצרת פעילה. סימונה היתה בשנה שעברה אוצרת המשנה של תערוכת הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לצידו של איל זקין. סימונה באה עם נסיון בתחום האוצרות, עיצוב חלל ועיצוב תערוכות.
הרעיון ליצור אירוע אמיתי ממשהו שהקיום שלו התחיל באופן וירטואלי הוא לא דבר חדש – וכך גם תערוכה שהכנסותיה נתרמות לעמותה חברתית. החידוש פה הוא בשימוש בעיצוב ככוח מניע לשינוי חברתי. תחום העיצוב בארץ הוא תחום צעיר יחסית, אבל כמו בשאר העולם, הוא עולה על גדותיו בשנים האחרונות. עיצוב יכול להיות מגרש משחקים שלעבוד בו זה כמו להיות תמיד בירח דבש – כל פרויקט הוא יבשת חדשה, שבה את יוצאת למסע של סקרנות וגילוי. בפועל,הוא משמש ככלי לפתרון בעיות בפרויקטים שזמן המחקר והיצירה שלהם קצוב בדדליין, בשקט תעשייתי שמופרע תדיר על ידי לקוחות חסרות סבלנות. זה תחום שמשתנה ומתפתח, בד בבד עם המציאות שהופכת ויזואלית יותר ויותר. כקבוצה, בחרנו לייצר מסר שמתחיל בהתנגדות לאלימות ולהטרדות מיניות, לדון בסוגיות של אסתטיקה ומגדר, למחות על פערים וחוסר שוויון – והכל בדרך יצירתית, נוקבת, אבל גם הומוריסטית ואופטימית. סימונה, תמר, גל ויסמין מאמינות בעיצוב ככלי לשינוי חברתי אמיתי, שורשי, מקומי ובועט, ושואפות ליצור (לפחות באופן ויזואלי) עולם שבו אפשר לצמצם פערים, לחבר קטבים, ובעיקר ליצור חברה צודקת יותר, יפה וטובה יותר.
התערוכה ״יפה לך!״ היא תערוכת עיצוב ואמנות רב־תחומית רבת משתתפים שתתקיים במוצאי יום האישה הקרוב, 9.3.19, בחלל השייך לבר ״הנסיך״ במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב.
התערוכה תעסוק בנושאים של נשיות, תקווה, מחאה ומרד – כפי שהם עולים מעבודותיהן של מעצבות (ומעצבים) ויוצרות הפועלות במרחב הציבורי והוירטואלי ביום שאחרי מהפכת Me Too בישראל.
כל ההכנסות ממכירת העבודות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.
נטלתי את הצבע וכיסיתי את גופי בו. מולי פרוס היה בד באורך של כמטר וחצי, שהגיע אלי בעקבות הרשמה באינטרנט. רכנתי אליו וביצעתי את הפעולה הזוכה במקום הראשון לפופולרית ביותר בתקופת הקורונה: השתרעתי ונכנעתי.
יונתן כהו לויטס, פורק את העצבים, אל תוך הנייר וכך גם נראית רשימת ההשמעה.
לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש
Uncoated הוא מגזין עיצוב קיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות