תפריט
"הילד והאנפה", סרטו האחרון של מאסטר האנימציה הייאו מיאזאקי, פוגע בול בלב ומשאיר אותך מהורהרת. האנימטורית לי דרור צוללת אל ההשראות שהשפיעו עליו ומנתחת אותו לעומק.
"הילד והאנפה", סרטו האחרון של מאסטר האנימציה הייאו מיאזאקי, מוקרן בימים אלו בקולנוע. מאז ההכרזה שלו בשנה שעברה חיכיתי לו בציפייה רבה. מיאזאקי אחראי על סרטי אנימציה מכוננים כמו "הנסיכה מונונוקה", "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ועוד רבים וטובים. ילדי הניינטיז וחובבי הנוסטלגיה ישמחו לדעת שהיה חלק מצוות האנימציה שעבד על סדרות טלוויזיה מוכרות כמו "היידי בת ההרים", "האסופית" וכמובן – "הלב" (מרקו).
השם שניתן לסרט במערב אינו השם המקורי עליו מיאזאקי חתום. לסרט קוראים ביפנית "איך אתה חי?" (Kimitachi wa Dō Ikiru ka) ומתאר בצורה מדויקת את הרגשות העולים בעת הצפייה ונשארים גם לאחריה.
לסרט יש שני נרטיבים המתרחשים במקביל: האחד הוא הגלוי – מסע לפירוק הטראומה והיכולת לחיות את החיים, והשני הוא ניסיון לסכם חיים של יוצר. לכן, השם "איך אתה חי?" הוא כל כך רלוונטי. מיאזאקי שם לו ולצופים שאלה אמיתית – ׳איך חיים לצד כאב?׳.
לנרטיבים האלו מצטרפת ויזואליה מרשימה שנעשתה במלאכת מחשבת הלוקחת השראות מהתקופה הרומנטית ועד האמנות המופשטת. אלו מחזקים את הזמן והמקום של היצירה – סיומו של המשטר האימפריאליסטי ביפן בשנות הארבעים.
התזמון של הפצת הסרט ביחד עם המצב הנוכחי בארץ גורם לסצנת הפתיחה להיות מטרגרת פי שניים (׳קולנוע לב׳ הגדילו לעשות ושמו אזהרת טריגר לפני ההקרנות). הסרט נפתח באזעקה חזקה וממושכת וכל ההתרחשות בה היא כמו אגרוף לבטן. טוקיו מפוגזת במלחמת העולם השנייה, ומהיטו בן ה־11 מאבד את אמו בשריפה. במהלך הסרט אנחנו מצטרפים למהיטו למסע של פרידה, אבל והשלמה, מלווה בסימבוליזם שרק מיאזאקי יודע ליצור ופסקול עדין ויפייפה של ג'ו היסאשי, שותף רב־שנים של המאסטר ואחראי למרבית הפסקולים של סטודיו ג'יבלי.
אם "הילד והאנפה" זו ההיכרות הראשונית שלכם עם מיאזאקי, הייתי ממליצה לצפות קודם בסרטיו האחרים – רובם נמצאים בנטפליקס. אם אתם חובבי הז'אנר – יותר מממליצה ללכת ולצפות בסרט על מסך גדול כל עוד יש לכן הזדמנות. לאלו שכבר צפו, מוזמנים לצלול איתי לניתוח אמנותי של היצירה היפיפייה הזו. מכאן והלאה יהיו ספוילרים לסרט.
בתוך עננה גדולה של חוסר ודאות שוכנת הטראומה הגדולה של מהיטו – השריפה שכילתה את אימו. האימפקט שלה מטלטל את הצופה תודות לקווים המטושטשים והחופשיים, לשכבות האינסופיות של הקהל והאש המרוחים על המסך. על הסצנה אחראי האנימטור שיניאה אוהירה (Shin'ya Ôhira). כשתיכננו אותה בחרו להדגיש את הניגודיות בין האש לצללים ולמתיחתם לקצוות. סצנת הפתיחה משקפת את עולמו הפנימי של מהיטו וסוחפת אותנו פנימה. עבודת הכתם הזכירה לי את הטכניקה של האמן האנגלי ויליאם טרנר שצייר שריפות כמטאפורה לנפש הסוערת בשימוש מריחות צבעים כתמיות.
מהיטו מתמודד עם שינויים רבים: מעבר לכפר, היכרות עם נאטצוקו, דודתו ואמו החורגת החדשה, אביו חוזר לעבוד במפעל לחלקי מטוסים ואימו הביולוגית איננה עוד. הוא ילד מופנם המתבונן על העולם וסופג אותו לתוכו מבלי להוציא החוצה דבר, בתוכו מצטברים רגשות אשם וכעס שבאים לידי ביטוי ברגע מכמיר לב של פגיעה עצמית. בעיני, זהו תיאור מדויק לביטוי רגשות לא מעובדים אצל בנים צעירים. הדם שיצא מתוך רקתו נבע בעוצמה, שצף של כאב עם חיים משלו. אמו של מהיטו השאירה לו ספר בשם How Do You Live, רומן אמיתי שנכתב ביפן ב־1937, עליו מופיע רישום "הזורה" של ז'אן פרנסואה מילה. זהו סמל לצמיחה והתבגרות.
דימוי נוסף של מעבר ושינוי בתרבות היפנית מגיע – אנפה אפורה. האנפה, ספק דימוי לרגשותיו הלא־מעובדים של מהיטו וספק זיכרון לטראומה, מגלה לו שאימו עדיין בחיים ושנאטצוקו נעלמה. מהיטו יוצא לחפש אותה דרך מבנה נטוש אל עבר עולם המים.
על אף הכמות הגדולה של דימויים מערביים האצורים בנו על מעבר לעולם המתים דרך נהר, זהו אינו אותו עולם, זה שבין חיים למוות. רמז גדול לכך מגיע מקיריקו הדייגת הפונה למהיטו ואומרת לו, "אתה מסריח ממוות" (המלחמה המתחוללת במציאות).
מהיטו מצליח לעבד את הרגשות שלו במעבר לעולם הזה. זהו עולם הדימויים והאשליות, בו יש זכרונות מהמשטר היפני, מעורבבים עם הפחדים מלהיות בן חורג לא אהוב לצד זכרונות יפים מאמא שאינה בחיים. הסצנה היחידה בה מהיטו נראה שוב ילד היא אכילת טוסט הריבה של אמא שלו, המגולמת על ידי הילדה הימי. כל אלו מיוצגים דרך אלמנטים שונים: התוכים התאבים לבשר, חדר הלידה המוקף בתכריכים לבנים, ואמא שנוזלת ונעלמת. אלו דימויים המרגישים ספציפיים לחוויות האישיות של מהיטו ולכן כצופים אנו נסחפים ביחד איתם. חלקם מתגלים בבהירותם רק כמה שעות לאחר הצפייה ורובם לא, ובעיני זה מבורך.
פרשנותי האישית לדימויים הללו קשורה בהכרח לשני הנרטיבים הקורים במקביל בסרט: בנרטיב הטראומה וההחלמה יש מאבק בין רגש והיגיון, והבחירה הספציפית בתוכים היא מכוונת. תוכים, בהרבה מקומות בכדור הארץ הם מין פולש (אפילו בישראל יש מכת דררות). מנהיג התוכים הקרוי דוצ'ה, כמו מוסוליני, מעוניין לשלוט ולמסגר את הרגש בתוך תבנית. לאבל אין היגיון, הוא פשוט קורה באופן שונה אצל בני אדם.
בנרטיב האמן והיצירה, התוכים הפשיסטים הם מטאפורה שיצאה משליטה ואיבדה את ההקשר המקורי שלה. כאשר אנחנו יוצרים תוכן בלי הקשר אנושי או מחסירים ממנו מידע יכולה להיווצר קטסטרופה, כמו למקם שקנאים בעולם בלי דגים. ולכן, מתחת לאנפה הסימבולית מסתתר לו יצור אנושי.
לאורך הסרט יש אנימציה גדושה של נחילי פריטים: אנשים רצים, צפרדעים, תוכים ושקנאים, כמו הצפת הרגשות של מהיטו. בניגוד לסרטיו הקודמים של מיאזאקי, בהם העולמות הפנטסטיים היו מלאים בחיוניות מהולה בחשש, כאן עולם המים אפוף באי־נוחות ואפילו נתפש כמאיים. אנחנו לא באמת מעוניינים לקחת בו חלק, זאת פנטזיה אפלה עם שמיים כחולים.
עולם המים הוא חלק משלל העולמות שהדוד היוצר, השייך לאילן המשפחתי של מהיטו, הכין. משול לעבודת האנימציה, היא אשליית החיים – בריאת עולמות שאינם קיימים פיזית במציאות, אך מרגישים שלמים. החיים מתחילים מביצית מופרית, בעולם המים הם מתחילים ביצור כדורי וקופצני בשם ׳וארה וארה׳, בדומה לתרגיל הראשון שאנימטורים לומדים – כדור קופץ, גילוי החיים דרך תנועה.
מיאזאקי מאז ומעולם הצטיין בלגרום לנו לחשוב שהדמויות שלו חיות בעולם. המשחק שלהן אמין, הן לוקחות את הזמן כשהן מורידות נעליים, מסתבכות בהתנעה של רכב, ומתרגשות מאוכל משומר בעת מחסור וממש צריכות סיגריה. הפעם, מיאזאקי מחליט להרחיק את הקצוות שבין פנטסטי למציאותי ושם דגש בשקט שבין הדמויות ובפעולות שהוא מחליט להראות לנו. הוא מצא פרצה נפלאה לכך – לשלשת ציפורים. פעולה המאפשרת רגע קומי וגם מדגישה שבמציאות כולנו עושים צרכים. באנימציה אנחנו בוחרים אם להראות אותה. אני לא זוכרת מתי ראיתי בסרט אנימציה דמות ששואלת "היכן השירותים?", מהיטו שואל וגם הולך להטיל את מימיו.
העושר הויזואלי הקיים בסרטיו הקודמים של מיאזאקי מתהפך בסרט "הילד והאנפה". הויזואליה הולכת ומצטמצמת מהסימבוליזם אל המופשט ובחזרה למציאות פיגורטיבית. הצבע האדום שהיה בולט בסרטיו כמעט ונעלם, הוא מפציע רק דרך האש. הנופים בסרט מדברים את שפת הנרטיב דרך הטבע בשני אופנים, האחד הוא הטבע הגווע בעולם המים, והשני הוא טבע נוכח המשתלט על שאריות האדם בבניין הנטוש, שניהם מייצגים מוות.
שני אלו הזכירו לי את עבודותיו של קספר דויד פרידריך, האמן הרומנטי שאייר נופים נטושים מלאי מיסטיות כסימבולים למוות ובדידות. יחד איתו יש הבזקים לעבודות של אמן הסימבוליזם ארנולד בוקלין, הבולט מביניהם הוא הכניסה לעולם המים המזכיר את יצירתו "אי המתים".
העושר הויזואלי הקיים בסרטיו הקודמים של מיאזאקי מתהפך בסרט "הילד והאנפה". הויזואליה הולכת ומצטמצמת מהסימבוליזם אל המופשט ובחזרה למציאות פיגורטיבית
ככל שהסרט מתקדם נכנסים עוד ועוד אל עולם המים, כך גם הדימויים החלומיים ממשיכים להופיע. הבולט מהן הוא החדר הקשתי המוביל אל הדוד היוצר. הוא מזכיר את העבודות של ג'ורג'יו דה קיריקו, האיש שהיווה השראה לזרם הסוריאליזם. עבודותיו שלפני מלחמת העולם הראשונה דמו לחלומות, עירבו מבנים ארכיאולוגים עם תאורות מוזרות וצללים מתארכים שהקנו לציורים אווירה לא ממשית. ולסיום, סיקוונס הליכה בתוך חלל מופשט שופע אור השואב את מהיטו פנימה, בדומה לעבודות האור של האמן ג'יימס טורל.
כל האמצעים הויזואלים הללו משמשים כדי לסכם את הסצנה החשובה מכולן – המפגש של הדוד היוצר ומהיטו. הדוד היוצר הוא בן דמותו של מיאזאקי המבוגר, בעוד מהיטו הוא בן דמותו של מיאזאקי הצעיר. וכך, הנרטיב הראשי של טראומה והחלמה מתערבב עם הנרטיב האישי הקשור לאמן ויצירתו. הבמאי שואל את עצמו איך הוא בחר לחיות? שהרי בחר כל חייו לעבד את הרגשות שלו אל תוך עבודת האנימציה, שם הוא יכל לברוא עולמות בהן קונפליקטים נפתרים, מלחמות נגמרות והאדם מקבל את הטבע במלוא הדרו שיצרו סרטים מורכבים ומרגשים.
הסרטים שיצר הם מפלט לילד עם זכרונות ילדות טראומטיים כפעוט במלחמת העולם השנייה, הכוללים את ההפגזות על טוקיו, אבא שעבד במפעל לחלקי מטוסים ואמא חולה. האש מייצגת את הטראומה והיצירה בעת ובעונה אחת. הן הלהיטו זו את זו. כשמיאזאקי פונה אלינו באותה השאלה דרך הסרט, הוא רוצה לומר לנו למצוא את הדרך שלנו להתמודד עם הכאב, שהיצירה מתוכה תהיה אישית ולא חיקוי של המוכר (כלומר, שלו). דרך בחירת המילים בדיאלוג הרגיש הזה, נרמז שהייתה גם כוונת התנצלות לבנו של מיאזאקי, גורו, שהמשיך את דרכו וספג ממנו קיתונות ביקורת (שאפשר לראות בסדרה הדוקומנטרית עליו).
מצאתי ב־״הילד והאנפה״ גם אמירה הקשורה לנוכחות של מיאזאקי בתוך המציאות. לעומת הבריחה שלו לעבודת היצירה שפעלה כמלכודת דבש, וזו מתחזקת כאשר מהיטו בוחר לחזור אל המציאות על כל פגמיה.
לכל דבר יש סוף – מהיטו משלים עם המוות ומקבל את אימו החדשה נאטצוקו וקורא לה ׳אמא נאטצוקו׳ ולא ׳בת הזוג של אבא׳. הוא מבין שחלק מהחיים טומנים בחובם חוסר שליטה. גם למפעל החיים שנקרא סטודיו ג'יבלי יש סוף, ואולי זה גם מה שמיאזאקי היה רוצה לאחל לנו – לדעת לבחור איך לחיות את החיים, להיות נוכח בהם למרות כל הקושי שמסביב, כאחד שניסה לבחור בהם שוב ושוב.
הספר על העיצוב האמנותי של ״הילד והאנפה״ מעולה, כרגע רק ביפנית. בקרוב תצא גירסא באנגלית.
סרטון מאחורי הקלעים וראיון עם המפיק של הסרט, טושיו סוזוקי. מרתק.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
