צילום: A24
״הברוטליסט״ של בריידי קורבט הוא לא עוד סיפור על מהגר שמגשים את החלום האמריקאי – זהו קרב בטון ופלדה בין זיכרון, שאפתנות וחזון אדריכלי שמסתיר צלקות. איך מעוצב סרט כשהארכיטקטורה היא השפה הרגשית שלו?
מצלמה מוחזקת ביד, רועדת. נשימות ברקע. לאסלו טות' יוצא מבטן האוניה האירופאית שאחרי השואה אל חייו החדשים בניו יורק, ארצות הברית של אמריקה. מולו – פסל החירות שוכב על הצד, מזכיר לו מי האדון ומי העבד, שיצטרך לעבוד קשה כדי להגיע אל החירות המיוחלת.
מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט של שלוש וחצי שעות ולא הצצתם אל השעון? מזה הרבה זמן, קרה לי עם ״הברוטליסט״ – עמוס ביצירות בטון מחוספסות, חלומות גדולים, ושדים מהעבר שלא נותנים מנוחה. הבימוי של בריידי קורבט הוא בדיוק זה – סרט עוצמתי שמתחקה אחר סיפורו של האדריכל ההונגרי־יהודי הבדיוני לאסלו טות' (באדריאן ברודי), חדור מטרה לבנות לא רק בניינים – אלא גם את חייו מחדש, בזמן שאשתו ואחייניתו עדיין באירופה.
זה לא סתם עוד סיפור של מהגר שמגשים את החלום האמריקאי. טות' לא מסתפק בתכנון גורדי שחקים נוצצים – הוא מקבל לידיו משימה שאפתנית ומלאת משקל היסטורי: לעצב את מכון ואן ביורן, מרכז תרבותי ודתי בהזמנת המיליארדר הריסון לי ואן ביורן (גאי פירס), לאחר שזה מתלהב ממבנים שעיצב בתקופתו כאדריכל בסגנון הבאוהאוס באירופה. מה שמתחיל כהזדמנות של פעם בחיים הופך עד מהרה למבחן רגשי ואמנותי, כאשר עברו המצולק של טות' חודר לכל אבן וקו בתכנונו.
האדריכלות בסרט היא לא רק תפאורה – היא שפה של זיכרון. המעצבת האומנותית ג’ודי בקר, הידועה בעבודתה על הסרטים “קרול” ו־”הר ברוקבק”, יצרה עולם ויזואלי שכולו שיקוף עברו של טות'. מכון ואן ביורן מעוצב בסגנון הברוטליזם ובהשראת תוכניות מחנות הריכוז, עם מבנה בצורת צלב שמשליך “צלב של אור” למרכזו – סמל רב־עוצמה לטראומה ולהתחדשות גם יחד.
״כשהייתי ילדה בניו יורק, זכרתי שבבית הכנסת המקומי שלנו, Westchester Reform Temple, היה מגן דוד תלוי מעליו. זה היה רגע משמעותי עבורי כשהבנתי ש-’המכון’ צריך להיות בצורת צלב, המתנשא מעל המבנה התחתון שלו, שנראה כמו צריפי מחנה ריכוז,״ ג׳ודי בקר משתפת.
כדי לתרגם את החזון הויזואלי למסך, הצוות בנה מודל בגובה שלושה מטרים של הבניין המונומנטלי, כזה שאפשר כמעט לגעת בו ולהרגיש את הכבדות והעומק הרגשי של המבנה. הבחירות העיצוביות לא מקריות – הן נובעות מתוך מחקר עמוק על אדריכלים כמו מרסל ברוייר ולודוויג מיס ון דר רוהה, ששילבו מודרניזם קר ואנליטי עם עומקים רגשיים נסתרים.
אחד הסטים המסקרנים ביותר בסרט הוא הספרייה של הריסון לי ואן ביורן – המעוצב כמטאפורה ישירה למסעו. בתחילת הסרט הוא מרוהט בסגנון ארט דקו קלאסי, עמוס בפרטים, אך תחת ידיו של טות' הוא עובר שיפוץ רדיקלי לכיוון מודרניסטי מחוספס יותר. נקודת השיא בעיצוב היא כיסא מרהיב, שעוצב בהשראת ברוייר, עשוי צינורות פלדה ורצועות עור.
מעצבת התפאורה פטרישיה קוצ’יה וצוותה ליקטו רהיטים וחפצים תקופתיים משנות ה־50, חלקם הובאו מקנדה, כדי לדייק כל פינה בעיצוב. למשל, מדפי הספרייה האלגנטיים שכנפיהם נפתחים במשיכה אחת וחושפים את הספרים, “בסופו של דבר זה היה פשוט עץ למינציה, רעיון, וטריק של אפקטים מיוחדים שגרם לארונות להיפתח. זה היה כל העניין,״ משתפת בקר.
למרות שהעלילה מתרחשת בארה”ב של שנות ה־50, הצילומים התקיימו בעיקר בבודפשט, הונגריה. איך הופכים עיר אירופאית לאמריקה שלאחר המלחמה? הרבה תכנון חכם, עיצוב מדויק, ותמריצי מס מקומיים. התקציב היה צנוע – פחות מ-10 מיליון דולר, אך הצוות יצר עולם עשיר ומרשים ויזואלית.
הבחירה בצילום פילם מסוג VistaVision נתן לכל פריים מרקם תקופתי ודייק את עיצוב הפריימים. לול קראולי, צלם זוכה האוסקר על ״הברוטליסט״, מסביר את הבחירה בפורמט הלא סטנדרטי: מנגנון העברת הסרט האופקי של VistaVision, כמו בצילום סטילס, חשף שטח נגטיב גדול יותר לכל פריים, מה שהוביל לבהירות תמונה משופרת, גרעיניות עדינה יותר ועומק שדה מרהיב. פורמט הפילם יצר פירוט בצילומי ארכיטקטורה רחבים, עם צמצום עיוותי העדשות, ואיפשר אינטימיות בתקריבים של הדמויות.
קורבט וקראולי נמשכו לפורמט בעקבות מקורותיו מתקופת אמצע המאה ה-20 והשדה הויזואלי הרחב שהוא מאפשר. הם חקרו זאת לפני תחילת ההפקה באמצעות ניתוח סצנה מהסרט Vertigo שבה מופיע מלוא תפארתו של גשר הזהב. “שדה הראייה של הפורמט הזה יוצא דופן – אתה יכול להיות צמוד לבניין עם עדשת 50 מ”מ, שמשמשת בדרך כלל לצילום פנים של אדם, ועדיין לראות מהבטון ועד לשמיים כי שדה הראייה כל כך רחב,” אומר קורבט. “זה נהדר לאדריכלות, כי אתה יכול להיות קרוב פיזית למבנה ולחוות את כל הפרטים – לראות את המרקם של הבטון ובו־זמנית ללכוד את כל המבנה בתוך הפריים.”
לול קראולי הושפע מזרם הצילום פיקטוריאליזם, שהתחיל בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, עם ניסיון להתחקות בצילום אחר מראה של ציור מתוך הנחה שכך יהפוך לאמנות גבוהה, ולביים אותו ככל האפשר.
"אני אוהב את העבודה של סאלי מאן. מאוד אוהב צילום מדויק, כמו סטיב שו, ג'ואל שטרנפלד. אבל אני יותר כמו טוד הידו, אוהב את העובדה שזה מרגיש כאילו זה נתפס, ואתה יודע, אוהב את הרעיון של המקריות, לא להיות בשליטה מלאה, אבל מקצועית מספיק בשליטה על המומחיות והרגשות שלי כדי לעשות את הסרט,״ משתף קראולי בראיון.
העיצוב של הסרט זכה לשבחים והעניק לבקר מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית העיצוב האומנותי הטוב ביותר. עבודתה ב־“הברוטליסט” ממחישה כיצד עיצוב מוקפד ומכוון יכול להעמיק את הנרטיב ולהעניק לקהל חוויית צפייה סוחפת ולצלול אל חוויותיו של הגיבור.
״הברוטליסט״ מכיל בתוכו תסריט כתוב היטב, והעיצוב האומנותי תומך בכל אחת מהסצנות בסרט. זו תזכורת לכך שהוליווד שמה את כל הקלפים על אפקטים והפקה בעשור האחרון, וויתרה על תסריטים שיאתגרו את הצופים והצופות. יש בכוחו של הסרט לבצע שינוי של ממש בתעשייה, לצמצם עלויות ולהחזיר אותנו לקולנוע.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
