התרגשתי כשקראתי על הכנס לפני הגעתי, קרן Cooper Union מארגנת את כנס Typographics כבר יותר מעשור – ובאופן כללי הבניין והסיפור שלו מרגש – המוסד שקיים לקידום אמנות, אדריכלות והנדסה כבר קיים יותר מ־100 שנים. כשנכנסים אליו יש תחושה שאתה סופג הרבה מקאנון העיצוב האמריקאי המסורתי. מה יכול לשלב יותר טוב בין אמנות והנדסה מאשר עיצוב פונטים, ומלא אנשים שאוהבים אותיות יחדיו.
חיש מוקדם הגעתי לכנס והתכבדתי בתיק מפוצץ מרצ׳נדייז: סטיקרים, פוסטרים ועלונים לחברות פונטים – וגם בייגל עם גרבלקס – כיאה לניו־יורקרים אמיתיים. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול.
בחלל הכניסה לאולם הציגו תערוכה שמבוססת על פרסומות אמריקאיות ישנות.
ההרצאה הראשונה הייתה קלילה ונעימה, צמד המעצבים ליאו פורטו (Leo Porto) וגבריאלה קרנאבוצ’י (Gabriela Carnabuci) מהסטודיו המפורסם PORTO ROCHA הציגו קצת דוגמאות של מיתוגים שכללו פונט בהתאמה אישית, והסבירו כיצד התאימו בין אופי המותג, לבין הגופן שעליו התבססו (Twitch, W Hotels) ועוד.
ההרצאה השנייה ליום הראשון הייתה פשוט פנטסטית – יוואן סונג (Yehwan Song) הקוריאנית היא מעצבת ומפתחת. אם להעיד בכנות, הקשר לטיפוגרפיה לא היה מאוד חזק – אבל הכוונה הייתה ברורה, איך לשבור את החוקים ולהרחיב את המדיום שבו אתם צורכים את התוכן שלכם (כן, זה אומר בעיקר תוכן טקסטואלי).
יוואן סונג סיפרה על תחילת הקריירה שלה בבניית אתרים, ואיך די מהר הגיעה למצב שכל עיצוב שעשתה לאתר היה בעצם מיחזור של האתר שקדם לו, ולא משנה כמה ניסתה לצאת מהשבלונה, האתרים תמיד יצאו אותו דבר – בשינויים קטנים של צבעים וגופנים.
סונג מצאה דרכים יצירתיות ולעיתים גם אנטי־ידידותיות למשתמש על מנת להסתכל על התוצרים הגרפיים שלנו בפריזמה קצת שונה, לעיתים יותר אינטראקטיבית – למשל “מפוחית” לטלפון הנייד. לעיתים מצאה שגם חידוש בשינוי המבנה של האתר, מהיותו חד־ממדי, לקונספטים מורכבים של אתרים תלת־מימדיים.
יתר ההרצאות מכאן ואילך עסקו מאוד בזהות וקצת פחות באותיות, אני באמת הייתי בטוח שזו איזושהי תמה מוגדרת של הכנס השנה, בין אם זה בסימן של diversity או חודש הגאווה, אבל כמעט כל דובר הקדיש לפחות 10-15 דקות רק בשביל לדבר על הזהות המגדרית, האתנית ומה דעתו הפוליטית על המצב. מי אני בכלל שאפתח את הפה? זכר, סטרייט, לבן, ועוד ציוני מישראל?! בתחתית שרשרת המזון.
המרצה הראשון היה נאט פייפר (Nat Pyper), שדיבר על חבילת פונטים שהכין לגיבורי תרבות קווירים, כל פונט בדמות של גיבור תרבות אחר – ההרצאה עצמה הייתה מעשירה, בעיניו של נאט ההומאז׳ בצורת האותיות מאפשרת להחיות נראטיב, רעיון או אידאולוגיה. בשורה התחתונה – את הפונטים פחות אהבתי. האסתטיקה מאוד מחמיאה לתרבות רחוב שצמחה מעיצובים ידניים או מפאנזינים ניו־יורקים ישנים. אז אם אתם מחפשים פונט לטיני חדש לפנזין שלכם – תנו בדיקה.
אחרי פייפר עלתה הארט־דיירקטורית ארש ראזיודין (Arsh Raziuddin), שגם דיברה במשך 10 דק׳ על כמה שהשם שלה ייחודי ומשתנה בהגייה, בשפה ובאותיות (סוף סוף קצת אותיות!) בין אנגלית, ערבית, הינדו ואורדו (פקיסטן).
ההרצאה עצמה עסקה בפוליטיקה ועל הפעילות הפוליטית הענפה של המוכשרת מברוקלין – ושיתפה אותנו במגוון שערי מגזינים וכריכות שעיצבה בשנים האחרונות. הסבירה כיצד ריבוי הזהויות — המוסלמית בכתב, ההודית באסתטיקה — עיצבו את האמנות שהיא עושה.
אגיד את המתבקש, לא ציפיתי למשהו פחות עוין כלפי ישראלי־יהודי ממרצה מוסלמית שמדברת על איסלאמופוביה וחירות לאומית לעמים במזרח התיכון. יחד עם זאת, נושא ההרצאה היה עדיין סביב האמנות וההשפעות של פוליטיקה וזהויות. גם אם דעותיה הפוליטיות לא לטעמי – ההרצאה הייתה לכל הפחות טובה, וניכר שגוף היצירה שלה מוכיח שהאג’נדה הפוליטית שלה לא מגיעה על חשבון היצירה. יפה, תודה.
הפסקת צהריים. חייב לקחת קצת אוויר – אני מרגיש מבוגר, מיושן, פרימיטיבי, בין אלפי אנשים צבעוניים, מכל צבע, דת, נטייה מינית וכינויי גוף, ומי שהזהות שלו לא מיוחדת, לובש סרבל, או משקפיים מיוחדים, או שפם או תספורת או שיער סגול ואני סתם עוד משעמם עם סווטשירט לבן ומכנס שחור… חשבתי שאותיות זה תחביב של סאחים. הלכתי להשתין ומולי יצא בחור בקפוצ’ון שכולו דגל פלסטין – אולי חוש צדק ומוסר יש לו אבל חוש אופנה בטוח לא.
בהפסקת הצהריים הלכתי ליריד הספרים Typographics Book Fair שהם פתחו ממש לא רחוק. אין ספק שספרים ופוסטרים ישנים זה תמיד סיבה למסיבה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בארץ החירות והאמיצים זה העושר, הגיל, והמגוון של היצירות הגרפיות פה. אחרי נבירה בין כמה ספרים ועלונים אפילו מצאתי תוויות בשפת הקודש, קניתי מבלי לחשוב פעמיים.
את ההרצאה הבאה שהגיעה לאחר ההפסקה באמת כבר הרגשתי שאני לא הולך לאהוב. התחלנו עם פתיח של 5 דקות על כל הזהויות המגדריות, תרבותיות ואתניות של אותו מעצב בשם ג’פרי גיבסון (Jeffrey Gibson) – הרגשתי שאני מתעייף שיש לי המון חברים בכל מיני צבעים, וכשהגיעו השקפים של ההשראות ליצירות שלו כבר כמעט קמתי והלכתי.
כן כן, אמנם הרפרנס אינו מדויק אבל גיבסון סיפר על ממצאים עתיקים של הילידים האמריקאים מתקופה האינטגרציה שלהם עם המתיישבים האירופאים, והשילוב המוזר והלא אסתטי הזה של חרוזים ופאטרנים אינדיאנים עתיקים ביחד עם כתב לטיני פשוט וברור.
לאן כל הדבר הזה הולך?
אל יצירה בגובה של כמעט 2 מטרים, שטיח ענק שמערב פאטרנים אינדיאניים, אותיות באנגלית, וצבעוניות קווירית – אין ספק שהכותרת להרצאה "A little bit louder” עושה עכשיו הגיון…
הוא ממשיך לספר איך החתירה ל”קיצוניות הרועשת” של אופי העבודות שלו עזרה לו לבסס את הזהות והאופי שלו, ואני חייב להודות שזה אולי “רק” סיפור אנקדוטלי נחמד למדי – אבל כשהוא מגובה בגוף יצירה כל-כך מעניין ומחזיק את העטיפה כולה – אין ספק שאני שמח רק לשמוע עוד ועוד. גיבסון אוהב לשלב אותיות וכתבים ביצירותיו, ומספר על פונט צבעוני שפיתח עבור היצירות.
ביצירה PPPPPOOOOOWWWWWEEEEERRRRR הוא מדגים כיצד האותיות עצמן הופכות להיות בליל של צורות וצבעים – ומציירות חצי טיפוגרפיה וחצי פאטרן בפני עצמו.
לאחר מכן עלה לבמה אנדי אוברטון (Andy Overton), אחד האססיטסטנטים של ג’פרי, בוגר קרן Cooper לאמנות והנדסה, שהסביר כיצד סייע לבנות פונט נוסף על גריד של חרוזים, על הקשיים של כל מעצב פונטים, מגבלות הטכניקה בחרוזים, הסימטריה האי־שוויונית (במידה והגריד של האות הוא מספר זוגי) ושאר ירקות. הרצאה יוצאת מן הכלל טוב, היה שווה לבוא!
אני יודע שלפני כמה פסקאות נשמעתי כמו טיפוס שמרן וטראמפיסט, כזה שקצת מאס בפרוגרסיביות האמריקאית. מי שמכיר אותי אישית יודע שאני לפחות מגדיר את עצמי כאדם ליברל ושוחר שלום – אני כן מצר על מדיניות של גיוון על חשבון הרמה המקצועית, המקוריות, או אפילו על אסתטיקה. אני כן מצר על העובדה שכל אדם במדינה הזאת חייב לתת נאום של עשר דקות על מי הוא, לאיזה קבוצות וגזעים הוא משתייך, ולמה האג’נדה הפוליטית שלו צריכה להישמע. הייתי בטוח שג’פרי הולך להיות עוד אחד מאלה – אבל נהפוך הוא – הוא לימד אותי שיעור חשוב, כי הוא הוכיח לי שדווקא מתוך התכנסות פנימה, חתירה לזיקוק וצמצום של האינדיבידואל (בניגוד ל”משחק הקבוצות” האמריקאי) אפשר למצוא אוצרות. היה שווה לבוא רק בשבילך.
מבלי להעליב אבל אחריו עלתה סיידי רד וינג (Sadie Red Wing) על הטיקט של “ילידים” משבט הלקוטה – דיברה על העיצוב הגרפי במובן ההיסטורי־תיעודי, ועל חינוך אקולוגי (חיות, צמחים ונופים) כדי לייצר מעצבים שמכירים את המקום שבו הם עובדים. שום דבר על אותיות, או חדשני.
אחריה עלה עוד בחור לבנוני (אני נשבע שאני לא ממציא, הם בעצמם פותחים ב־10 דקות של עבודת שורשים) בשם ואל מורקוס (Wael Morcos) שפשוט עשה הרצאה על המיתוג שעיצב לביאנלה לאמנות באבו-דאבי. ההרצאה הייתה טובה, העיצוב נקי ומעניין. משום מה נדמה שהחליט לקחת איזשהי פנייה ב־10-12 דקות האחרונות של ההרצאה שלו ודיבר על ראג'י קוק (Rajie Cook) – מעצב אמריקאי שנולד בניו ג’רזי להורים פלסטינים ב־1930. אין ספק שראג’י מעצב ראוי להערכה, שעיצב את הסמלילים הרשמיים למשרד התחבורה האמריקאי, והפיקטוגרמות שעיצב עדיין מלווים אותנו עד היום. אבל אין לי שום ספק שאין קשר בינו לבין וואהל, והסיבה היחידה שהוא העלה אותו לסדר היום הייתה כי “הציונות הקולונאליסטית” היא הנושא הכי חם היום בניו יורק, וכי הוא כבר המרצה השלישי היום שמדבר על עיצוב בשפה בערבית, ועל כמה שצריך להיאבק באיסלאמופוביה. הנושא הזה כל כך חם שהוא הצליח להוציא מעצב נוצרי ערבי שנולד באמריקה לפני שישראל הוקמה, רק בשביל להצביע על הדיכוי הישראלי הנורא.
מרגיש לי שכולם פה מתגרים בי – אבל בעצם הוא לא אמר שום דבר מפורש נגד ישראל או ציונות, למה אני מגזים סתם? הנוירוטיות היהודית שלי שוב צפה – עוד פעם ההוא עם הקפוצ'ון של פלסטין עובר לידי, ואני מרגיש כאילו הוא הבין שאני ישראלי. חשבתי שאצא מגניב אם אתן פה איזה קליגרפיה בעברית אבל תכל׳ס לא מרגיש רצוי פה. באתי בשביל הטיפוגרפיה, הלכתי בגלל שהיא לא הייתה נוכחת.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
