fbpx

להשאיר חותם: שיחה על אמפתיה במחול ואמנות עם יסמין גודר

נטלתי את הצבע וכיסיתי את גופי בו. מולי פרוס היה בד באורך של כמטר וחצי, שהגיע אלי בעקבות הרשמה באינטרנט. רכנתי אליו וביצעתי את הפעולה הזוכה במקום הראשון לפופולרית ביותר בתקופת הקורונה: השתרעתי ונכנעתי.

לכוחות המשיכה, לכוחות טבעיים שמצויים בעולם ואין לנו דרך למנוע אותם; למגע מנחם עם משהו שאינו-אני. כשקמתי ספרתי עד עשר, לפי ההנחיות שצורפו לערכה בה שכנו הצבע והבד. מולי הגוף שלי. זו היכרות חדשה. הופשטתי לצורות גיאומטריות, בועות דחוסות למראה של חזה, בטן וירכיים, שהזכירו לי צלמיות פריון. ניבטה אלי אסתטיקה שהנכיחה חלקים ממני שאני פחות משייכת לעצמי ביומיום – ארציות אנושית להכאיב, נשיות חומרית טקסית וראשונית, כמעט מיתית. מעל הדבר הזה, הזר כמעט, תלוי היה הכתם שהוא הפנים שלי, כמו כתר שמונח מעל הצלמית הזו, שהיא בו-זמנית אני ו”ה-אישה”, שילוב של גנריות של איברים סמליים ושל הטביעה הכי ייחודית ואישית שלי. 

הבד עם חותמת גופי הצטרף ל-49 בדים נוספים, אשר נתפרו יחד ומוצגים בעבודה ‘אני פה’ של היוצרת יסמין גודר בגן יעקב במתחם הבימה בת”א החל מהיום (חמישי) ועד שבת, זאת כחלק מפסטיבל “אסטרטגיות יציאה”, שמובילה עיריית תל אביב-יפו עם קרן רבינוביץ’ בניהולה אמנותי של דפנה קרון. היצירה הופכת את פעולת ההתקרקעות לדגל באוויר, שמהדהד את הכמיהה לביחד ולמגע, ומצטרפת לגוף עבודה מעניין שצברה גודר לאורך השנים, ושזכיתי ללוות לא אחת כיחסי ציבור. כשנשאלתי, הפעם מעמדת הכתבת, אם אני רוצה לנהל שיחה עם גודר, נעתרתי בחיוב.

אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך
אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך

יסמין גודר, כוריאוגרפית ורקדנית מהמצליחים בארץ שיצירותיה מוזמנות לפסטיבלים בארץ ובעולם, היתה אמורה להעלות בחודש מרץ בכורה במסגרת סדרת מופעים/מחקרים שנושאים את השם “מתרגלים אמפתיה” – כותרת שהיא זיקוק של פעולות המחקר החזותיות, הפיזיות והרגשיות בהן עוסקת גודר מזה מספר שנים. 

עבודותיה האחרונות הן בגדר פרפורמנס שהופך את הקהל לחלק מהיצירה: ב־”רגש משותף” הקהל מוזמן על ידי הרקדנים לחוויות שונות שמתנהלות ברובן מאחורי וילון-טלאים שיצר אמן הטקסטיל גילי אבישר, מוסתרות כמעט לגמרי מהנותרים לשבת, שחוזים בערבוביה של הרקדנים ושל יושבי הקהל שהולכים וחוזרים מסוחררים ומופעמים.

פעולה פשוטה” היא טקס עדין. אחד אחד פונים הרקדנים לאנשי הקהל. לאחר אישורם, מובלים משתתפים מהקהל למרכז המעגל ומניחים את משקלם על הרקדן או הרקדנית, שמשכיבים אותם בתשומת לב וברוך לקרקע. החלל מתמלא בגיבוי האמן ואשף התאורה עומר שיזף ואמנית הקול תומר דמסקי, ששיתוף הפעולה עמה הוליד גם את היצירה הבאה בתור: “מפגינה איפוק“, בה הן פונות לקהל ומבקשות את הפרשנות שלו לתנועות המוצגות על הבמה, ובה תורם לכוח החזותי הפסל הנהדר זוהר גוטסמן. הפיתוח הראשון ל”מתרגלים אמפתיה” הספיק לעלות. השני כבר נבלע באיסורים של התקופה.

מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
יסמין גודר. צילום: תמר לם
יסמין גודר. צילום: תמר לם

היצירה החדשה ‘אני פה’ מושפעת מאמנית האדמה המשפיעה אנה מנדיאטה, שגדלה בקובה וסיימה את חייה בניו יורק, באירוע מקפיא דם של נפילה או דחיפה דרך החלון בגורד השחקים בו גרה עם בעלה, האמן קארל אנדרה, במהלך ריב, והיא בת 36 בלבד. מנדיאטה חיברה ברבות מעבודותיה בין הנוכחות של האדם והטבע, ואילו ב’אני פה’ יוצגו החותמות (שדומות צורנית גם לעבודות המפורסמות של איב קליין, אבל מהותית מדובר בשמיים וארץ), במרכז העיר הכי עירונית. זה פואטי ביחס למותה הטראגי של מנדיאטה. 

כשהגוף עצמו נתלה בגובה כזה בעיר הוא נופל, הוא מת. כשהבבואה של הגוף נתלית בגובה בעיר הוא חי וזועק. לפתע נפתחות אפשרויות של הגוף, דרך הדימוי הכי פרטי שלו, להיות איפה שהוא לא שייך, גם אם זמנית. היכן שהגוף הפיזי תחום ומוגבל, אם מתוך המצב הנקודתי (הקורונה), אם מתוך ההיבטים החברתיים (העירום), ואם מכוחה של הפיזיקה (אוויר לעומת קרקע), הסימולקרה של הגוף, הצל שלו, הייצוג שלו – יכולים להמשיך להסתובב בעולם ולהשלים את מה שחסר לנו.

אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך
אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך

“בבכורה שנדחתה נדרשים להיות קרובים לפנים של אדם אחר ולנשוף ביחד בהוצאת צליל. כל הדברים שהפכו אסורים הם אחד-לאחד הדברים שהיו ביצירה”, נאנחת גודר בשיחתי עמה. “רגע לפני, נגענו בקהילות שונות: אמהות מהקהילה הדו־לשונית ביפו ואנשים שמתמודדים עם פרקינסון בארץ, מהגרות ולהקת נוער בגרמניה… באמפתיה המושג עצמו טריקי, יש לו פרשנויות לעתים סותרות”, משתפת גודר, “וככל שאני מעמיקה זה יותר מבלבל. אמפתיה כביכול קיימת בנו, כאיכות או יכולת אנושית בסיסית. מכאן שתרגול אמפתיה בעצמו הוא כאילו סותר, ‘בואו נעשה תרגילים שעוזרים לנו לעשות את הדבר הזה’, אבל כשמתנסים בזה מבינים שזה מרובד ואינסופי. כשחזרנו לארץ חצי מהקאסט היה חולה (לא בקורונה! ד”מ). משהו בלהכיל, ללמוד מאחרים ולהשאיר מקום לקבל היה תובעני עד כדי שהשפיע על הגוף. זה היה משמעותי ואז זה נקטע, ונשארו האדוות של הדבר הזה”.

האדוות נאספו והפכו לשתי היצירות החדשות של גודר: ‘אני פה‘ (לה תרמתי את חותמת גופי), ו־’מתרגלים אמפתיה 2 על 2’, שמיועדת לשני אנשים בקהל, ותוצג בפסטיבל “חתירה למגע” בתיאטרון הבית.

אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך
אני פה - יסמין גודר. צלם: עומר אלשייך

“זה מחקר שיש לו הרבה כיוונים”, אומרת גודר. “יצאתי לדרך הזו עם שאלה, בקשה: להשתמש בזמן שאנחנו מקדישים לאמנות כדי לתרגל אמפתיה. בתוך המצב שנכפה עלינו, רצינו לקחת את המגבלות או איסורים שהגדירו את התקופה, וליצור לזה empowerment, ממגבלה – למשהו שדרכו אפשר לתקשר ולייצר אינטימיות. 

היצירות הן המשך לשיתופיות שאפיינה את העבודות הקודמות. הן מכירות בזה שיש פה עוד אנשים, בחוויה הגופנית, וגם התודעתית: הסיפור הוא לא רק אני והרקדנים שלי. יש פה את הגוף שלי – אבל גם את שלכם, ואתם בונים דברים סביב מה שאתם רואים. הדברים האלה הם לא מבוטלים, הם חשובים לא פחות חשובים ממה שאני דמיינתי. והם נוכחים”.

עבודות נבחרות של אנה מנדיאטה

“את העבודות של אנה מנדיאטה ראיתי בתערוכה רטרוספקטיבית בברלין. הסתובבתי שם והתרגשתי מהפרטיות שיש בעבודות שלה ביחס לגוף שלה ולתחושה של הריפוי. מהקבלה של המורטאליות של העדינות של הגוף, הפגיעות שלו. של המקום שחוזר לתחושתיות של טבע, של אדמה, חומריות טבעית. משהו בדבר שהיא יצרה עבור עצמה: אירועים, אקטים שהיא עושה עם הגוף שלה, שהתוצר שלהם זה לא העיקר, דיבר אלי. כשיצא הקול הקורא של ‘אסטרטגיות יציאה’ הוא כיוון לרגע של כמעט-אחרי, שלא ידעו אם יהיה עדיין מוגבל ועד כמה. חשבתי על הפרטיות והמפגש עם הגוף, שנמצא מאחורי הקלעים ובבתים, שנהיה אסור, מסוכן, רעיל, שיש בו משהו מדבק. רציתי גם לדבר על המגע והיחד, לחלקנו היה מגע עם משפחה, אבל לרבים לא היה. יש משהו בהטבעת הגוף על בד שנותן לגוף לנכוח בחוויה, ואחר כך לתת לו ביטוי במרחב הציבורי, להגיד: ‘הוא כאן, הוא נמצא’, ולהחזיר אותו ממקום של שקט לביטוי הפגנתי”.

כשהערכות החלו להתפזר בקרב 50 הנרשמים, תפסה גם הנוכחות הטכנולוגית מקום משמעותי במכלול: דרך הרשתות החברתיות, מהודעות ועד פרסומי פוסטים וסטוריז, חלקו עשרות משתתפים את הצלם שיצר גופם ברשת. בהחזירם את הערכות הם חלקו שיחות נרגשות עם גודר ועם אנשי צוותה. חלק מהמפגשים והרשמים מוצגים בדף הפייסבוק ובעמוד האינסטגרם של להקת יסמין גודר. “זה עושה חשק להוציא ספר עם הטקסטים שנכתבו והצילומים”, היא מגלה. “יש בהם משהו שמכיל בתוכו את כל הדברים שמעסיקים אותי: איך אפשר להזמין מישהו אחר לחוויה פנימית, אישית, שמציפה דברים, והעשיה לא מתחילה ונגמרת בלהסתכל על תוצר ולהגיד ‘וואו, איך הם עושים את זה יפה'”.

מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
מתרגלים אמפתיה - יסמין גודר. צילום: תמר לם
רגש משותף - יסמין גודר. צילום: תמר לם
רגש משותף - יסמין גודר. צילום: תמר לם

היצירות של יסמין הן הזמנה לעשות זום־אין ל”יכולת האנושית” כמו שיסמין קראה לה, האמפתיה, שיש שיגידו שהיא מבדילה את התבוני מזה שאינו. ושוב נבהיר: זה מסוג הדברים שככל שתסתכל עליהם קרוב יותר אתה תבין שלא הבנת. יש בה באמפתיה היבטים בסיסיים מאד מחד, ומאידך – כאלה שדורשים אינטלקט ורגישות מוגברת, מעושה לפעמים, כדי לשים את עצמך במקום האמפתי, למשל בדוגמה שאולי הכי נוגעת לרבים: אמפתיה כלפי עצמך. תרגול שפעמים רבות מתאפיין בהיותו מעושה, כאשר אתה כופה על עצמך את האמפתיה הזו. 

לעומת הרובד שבו אמפתיה מרגישה טבעית וטבועה בתוכך מעצם היותך, בינך לבין עצמך לפרקים מרגיש טבוע להעיף לעצמך כאפה. כשהטבעתי את הצבע על הבד ורובו ירד ממני אליו כחותמת, הרגשתי כאילו עברתי טקס טיהור סמלי ופשוט מהתקופה הזו ומהאתגרים שהיא הביאה איתה, שחייב אותי לשקוע לתוך הרצפה ולהתכנס בתוך עצמי, ושהבד איפשר לי להשיל אותו מעצמי, ו־”להעביר” אותו ממני הלאה. המקלחת שאחרי היתה כמו קלוז’ר – הצבע ירד בקלילות מפתיעה. הרגשתי שרווח לי, שנטל ירד ממני. שאולי התקופה הזו תישטף ממני בקלות רבה יותר ממה שאני מצפה, ותשאיר אחריה משהו בעל ערך. את האמנות, את הגופים שיוצרים אותה ונוצקים לתוכה, ואת האנשים שמאחוריהם.

פסטיבל “אסטרטגיות יציאה”
חמישי-שבת, 28-30 במאי 2020
רחבי תל אביב-יפו

יש פה ממתקים רציניים

עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי
untold

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון סובלת מדיסהרמוניה

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון עברה לחלל תת־קרקעי באברהם הוסטל, וסובלת מדיסהרמוניה: הצפה של מסכים, רמקולים דחוסים ששמים פס אחד על השני ואוצרות מחופפת. אף על פי כן – בלטו לטובה פרויקטי גמר מרגשים מתחומי האינטראקטיב וחווית המשתמש.

קרא עוד »