לכוחות המשיכה, לכוחות טבעיים שמצויים בעולם ואין לנו דרך למנוע אותם; למגע מנחם עם משהו שאינו-אני. כשקמתי ספרתי עד עשר, לפי ההנחיות שצורפו לערכה בה שכנו הצבע והבד. מולי הגוף שלי. זו היכרות חדשה. הופשטתי לצורות גיאומטריות, בועות דחוסות למראה של חזה, בטן וירכיים, שהזכירו לי צלמיות פריון. ניבטה אלי אסתטיקה שהנכיחה חלקים ממני שאני פחות משייכת לעצמי ביומיום – ארציות אנושית להכאיב, נשיות חומרית טקסית וראשונית, כמעט מיתית. מעל הדבר הזה, הזר כמעט, תלוי היה הכתם שהוא הפנים שלי, כמו כתר שמונח מעל הצלמית הזו, שהיא בו-זמנית אני ו”ה-אישה”, שילוב של גנריות של איברים סמליים ושל הטביעה הכי ייחודית ואישית שלי.
הבד עם חותמת גופי הצטרף ל-49 בדים נוספים, אשר נתפרו יחד ומוצגים בעבודה ‘אני פה’ של היוצרת יסמין גודר בגן יעקב במתחם הבימה בת”א החל מהיום (חמישי) ועד שבת, זאת כחלק מפסטיבל “אסטרטגיות יציאה”, שמובילה עיריית תל אביב-יפו עם קרן רבינוביץ’ בניהולה אמנותי של דפנה קרון. היצירה הופכת את פעולת ההתקרקעות לדגל באוויר, שמהדהד את הכמיהה לביחד ולמגע, ומצטרפת לגוף עבודה מעניין שצברה גודר לאורך השנים, ושזכיתי ללוות לא אחת כיחסי ציבור. כשנשאלתי, הפעם מעמדת הכתבת, אם אני רוצה לנהל שיחה עם גודר, נעתרתי בחיוב.