מעיין בוכניק שוברת את גבולות הסינמטוגרפיה
- טל סולומון ורדי
- צילום: אסתר בוכניק
מעיין בוכניק היא צלמת קולנוע שעשתה דרך מפותלת ומרתקת. האסתטיקה שלה מובחנת בצילום פילם (לא רק), תאורה רכה ושימוש במראות. לאחרונה שוחררו קליפים שצילמה לעוזי נבון, אד שירן, וסרטי ארטהאוס קצרים.
המנעד הצילומי שלה כה רחב, שישבנו לשיחה כדי לפצח את מרכיבי השפה הקולנועית שלה.
רגע אחרי שסיימתי לצפות בקליפ ׳ארץ ישראל׳ של עוזי נבון, קלטתי שיש פה פריימים שטרם ראיתי בשדה המקומי. אסתטיקת הפילם, והצורה שבה מסופר המסע שהוא עובר ברחבי הארץ בזמן מלחמה, מעוררים רגשות של ערגה – לעבר, לפשטות, לטיולים של שבת בבוקר. הנבירה בקרדיטים לא הועילה, כל חברי ההפקה שעובדים עם הדמות של עוזי נבון מצוינים באלטר אגו שלהם. בסוף הגעתי למעיין בוכניק שצילמה אותו (תחת השם ״אסתר בוכניק״), וגיליתי עולם ויזואלי שלם ומרתק.
מעיין בוכניק, בת 30, נולדה בחיפה ומתגוררת היום בברלין. מגיל קטן התחילה לצלם סטילס בפילם ובמצלמות וידאו בפורמט mini DV. בהמשך עברה לזכרון יעקב ולמדה בתיכון ׳תלמה ילין׳ במגמת קולנוע. בגיל 18 סרט הגמר שצילמה, ״ליצן״, זכה בתחרות ״היצירה הצעירה״ בפסטיבל הקולנוע ירושלים. אחרי התיכון התגייסה לצבא והייתה הצלמת הראשונה ביחידת ההסרטה.
בוכניק מעידה על עצמה כנמשכת לריגושים, ואחרי הצבא יצאה למסעות ברחבי העולם במשך ארבע שנים: חצתה את רוסיה עם הרכבת הטרנס-סיבירית, טיילה באוסטרליה, מונגוליה, הודו, קוסטה ריקה, פיליפינים, ובדקה אם היא עדיין אוהבת לצלם. תוך כדי המסעות צילמה לסירוגין פרויקטים בישראל, ביניהם ״הלסביון העליון״, סדרת רשת שהצליחה ונמכרה לערוץ ׳טדי׳.
המשיכה שלה לצילום וידאו וסינמטוגרפיה גרמה לה לחפש לימודי קולנוע באירופה במסלול ייחודי, ומצאה אחד מרתק במיוחד בברלין. ב־2019 התחילה לימודי קולנוע ב-DFFB היוקרתי. הלימודים מתחילים בשנתיים של צילום פילם בלבד, בלמידה מעמיקה על טכניקות מתחילת תולדות הקולנוע, כולל התנסות בפורמטים שונים ופיתוח סלילים במעבדה. מדי שנה מתקבלים 5 צלמים וצלמות בלבד מכל העולם.
צילום: Kilian Pohl
בגיל 20 למדה צלילה, וכיום מתמחה בצילום מתחת למים – הפקה מסובכת למדי שדורשת אנשי מקצוע נוספים, מעבר להפקה רגילה. כל הוראות הבימוי עוברות באוזניה מבלי שהיא יכולה להגיב במילים, אלא רק בעזרת סימני ידיים מוסכמים מראש. ההפקה הראשונה שצילמה היה סרט אישי קצר של במאית על המצב באוקראינה, לאחר שעברה התמחות אצל אובה שטקהאן (Uwe Steckhan), אחד המומחים בצילום מתחת למים. בצילומי הסרט, שנמצא בימים אלו בעריכה, מעיין בוכניק צילמה ילדה בתוך בריכה של 3 מטר עומק. הילדה הייתה צריכה לשהות בעומק של מטר בתוך הבריכה העטופה בצבע כהה, כשעוזר הפקה מחבר לה חמצן כל כמה שניות לפני ואחרי הצילום. הילדה נלחצה, ובסופו של דבר הבמאית לבשה את בגדיה ושיחקה במקומה.
״אנחנו נמנעים מכוח המשיכה כמו שאנחנו מכירים בצורה הרגילה מעל המים״, היא משתפת. ״פתאום אפשר לעבוד בציר ה־y, לעלות ולרדת. אני יכולה עם הנשימה שלי לקחת תנועות מצלמה, ולייצר עם הגוף שלי כל מיני פירוטכניקות שמחוץ למים מצריכות מצלמת רחף ודולי״.
בימים אלו היא עובדת על שני פרויקטי גמר – פיצ'רים באורך מלא, אליהם מגייסים כספים מקרנות. במידה והם מצליחים – יכולים להגיע לבתי הקולנוע. בוכניק מחלקת את זמנה בין ישראל לאירופה, ובימים אלו עובדת על סרט באורך מלא עם הבמאי רועי קנבסקי, לאחר שעבדו יחד על סרט קצר ״מות אשת הדייג״, ו-״השומרת״ שיציג בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים הקרוב.
איך נראה דיאלוג עם במאי?
״זה מאוד משתנה בין במאי לבמאי, יש כאלה שפונים אליי עם תסריט גמור. יש כאלה שזה משפט, רעיון, תמונה. אוהבת להיות מעורבת החל מהרגע הראשון, ואז זה כמו אפרוח קטן שצריך לגדל (צוחקת). לפעמים זה כמו תהליך בלשות״, היא משתפת. ״הכל חוזר לאפקט של המדיום. זו הסיבה שאני אוהבת קולנוע, אוהבת את הסם הזה שגורם לי להתאהב, ואז אני כועסת כששוברים לי את הלב. אבל זה מחדד איזה משהו על העולם. זה מחקר מתוך כל הדברים שהבמאי הביא – לדבר על קולנוע שאוהבים, אמנות בכללי, מוזיקה, ציור, קליפים״.
הכלי האהוב עליה הוא מצלמת פילם 16 מ״מ של חברת K-3 שברשותה, חיקוי רוסי של הבולקס המפורסמת, קטנה וקומפקטית. בישראל צילמה פרויקטים נבחרים בפילם, ביניהם – ״ארץ ישראל״ של עוזי נבון, פרסומת ל-׳אמריקן איגל׳ ועוד. בוכניק אוהבת את המראה והטקסטורה הגרעינית, הצבעים החיים, ואת חוסר הוודאות שבתוצאה – מה יצא אחרי פיתוח הסליל? בישראל נוסף אלמנט החרדה משליחת הסליל לאירופה, שללא ספק מוסיף לריגוש.
כשאני שואל אותה על הקליפ המרהיב ״ארץ ישראל״ של עוזי נבון היא מסרבת לשתף בפרטים על תהליך העבודה (צוחקת), שיצא כמה חודשים אחרי תחילת מלחמת ״חרבות ברזל״. הקליפ, בהתאם לקאבר, מציג את עוזי נבון מטייל ברחבי ישראל עם מבטים מלאי ערגה – מצפון ועד דרום. בסופו רואים גולגולת של חיה, שמטעינה אותו במשמעויות רבות כשהמלחמה ברקע.
עד כמה את מתוכננת מראש לקראת ימי צילום, וכמה יש מקום לאלתור בסט?
״אוהבת להתחיל מדף נקי את הדיאלוג (עם הבמאי – טס״ו). קוראת את התסריט בשקט בלי מוזיקת רקע, נותנת מקום לאיזשהו דחף ראשוני, ומשקפת לבמאי. לפעמים חוצה את הגבול לעריכת תסריט עם הצעות ויזואליות. תמיד אעדיף לייצר את הסטוריבורד בעצמי או עם הבמאי. לפעמים אני והבמאי הולכים הלוך ושוב ללוקיישן ומצלמים את עצמנו בכל מיני פוזיציות, מנסים לסחוט את הלימון של המקום״.
״השומרת״ הוא דוגמא לסרט שנוצר בשלט רחוק בינואר האחרון, וצולם כולו במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון, בבימויו של רועי קנבסקי. ״עשיתי הדמייה תלת־מימדית ב-Cine Tracer של המוזיאון אחרי שהם צילמו את כולו, ובדיאלוג שלנו יכולנו לחזור ׳לבקר׳ בו דיגיטלית. ב־Cine Tracer ספציפית אפשר לדמות גודל עדשה, דולי, תנועת מצלמה, תאורה וכו׳. הגעתי ללוקיישן כמה ימים לפני וידעתי אותו בעל־פה, זה היה די מגניב״.
שימוש במראות הוא אחד המוטיבים הבולטים שחוזרים בעבודותיה. למשל, בסרט ״מות אשת הדייג״ של הבמאי והתסריטאי רועי קנבסקי ישנו פריים יפהפה – האמא מתה במיטה, והמשפחה מתדיינת באיזו דרך לקבור את הגופה, כאשר רואים אותם דרך מראת גוף הניצבת לידה. ״המסגור בתוך מסגור מפקס את הצופה. בקומפוזיציות מאוד מעניין לאן העין הולכת. זה קורה אצלי גם דרך משקופים או אלמנטים אחרים״, היא משתפת.
האלמנטים הללו חוזרים גם בסרט ״עוד חמצן בבקשה״ של הבמאית אלה דגן. באחת הסצנות האמא הגוססת והבת יושבות ומעשנות במרפסת. הפעם המסגור בא לידי ביטוי ויזואלי בחריץ קטן ופתוח, המציג רק את המבט המבוהל של הבת, רגע אחרי שהאמא משחקת אותה מעולפת ועובדת על ביתה. הבת נלחצה שהיא מתה.
במקור, הזכוכית הייתה שקופה. דגן החליטה יחד עם בוכניק להדביק טפט חצי שקוף כדי שיאיר את דמות האם כסילואטה בלבד. את יתר הבעות הפנים הצופה צריכה לדמיין, וכצופה זו הייתה חוויה זכירה ומרתקת.
מעיין בוכניק מגיעה מוכנה מאוד לימי צילום, אחרי דיאלוגים צפופים עם הבמאים, תאורנים, פוקוס פולר. היא יודעת בדיוק באיזו עדשה וזווית תצלם עם הכנה מעמיקה לפני. נקודת ההתחלה הזו מאפשרת לה גמישות בסט, ויכולים להתבצע שינויים קטנים תוך כדי העבודה.
במקביל לקולנוע עלילתי, בוכניק מצלמת קליפים למוזיקאים מז׳אנרים שונים – ג׳ני פנקין, רון עשהאל, ג׳יי למוטה, עוזי נבון, ואחד ׳אנונימי׳ – אד שירן. לאחרונה צילמה קליפ לשיר Page מ-׳Autumn Variation׳, אלבומו האחרון של המוזיקאי המפורסם. צוות הקריאייטיב של ׳וורנר מיוזיק׳ חיפש יוצרים בכל מיני מדינות בעולם כדי לייצר לו קליפים אינטימיים ואינדים לכל אחד מהשירים.
גורדיאן שרדר (Gordian Schrödter) הוא הבמאי שזכה בגרמניה, ומפיקה שהכיר המליצה על בוכניק לצילום הקליפ. ״לקח לנו בסך הכל יום שלם מבוקר עד ערב כדי להבין מה נצלם. בחיים לא קרה לי תהליך כל־כך מהיר,״ היא חולקת. השניים לא נפגשו מעולם עם אד שירן, וקיבלו תקציב לצאת להפקה. הקליפ עוסק באיש צעיר שפותח דף חדש בחייו. האסתטיקה הייחודית של בוכניק כוללת תאורה רכה וטווח צבעים בין כחול לצהוב שנצבעו על־ידי הקולוריסט עמרי פלד. השניים עובדים יחד על פרויקטים נוספים שצילמה.
תשתפי אותי בהשראות שיש לך בימים אלו?
״מאוד מעריכה את סלין סיאמה (Céline Sciamma), ואת הקולנוע שלה. היא אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי במובן של ללכת לקולנוע ולהתרגש, וגם בצורת העבודה שלה. חידדה לי מה היא נקודת מבט נשית בעשייה שלה, זו שאלה שמנחה אותי פוליטית. גם במחשבה עם ואיך היא עובדת. היא אחת הנשים שהכי מעריכה את העבודה שלה.
יש את קלייר מתון (Claire Mathon), צלמת קולנוע צרפתייה שעבדה איתה על שני הסרטים האחרונים שלה.
אוהבת גם את רינה יאנג (Rina Yang), צלמת קולנוע בריטית־יפנית מאוד מוכשרת. צילמה את הסדרה “אופוריה”, וקליפים לקנדריק לאמר, דואה ליפה ועוד. יש בה היברידיות שאני מאוד אוהבת ומקווה בעצמי שהיא תישאר. גם אני עושה הכל מהכל – קליפים, קולנוע עצמאי, פרסומות״.
איזה פרויקט לא היית לוקחת?
״לרוב אני אומרת כן (צוחקת). מאוד מחפשת את הדיאלוג, את השותפות עם יוצרים ויוצרות. בלי כל האנשים האלה מסביב כלום לא היה יוצא. אם מגיע כבר סטוריבורד מוכן, זה בעצם הופך אותי להיות ה-operator (מפעילת מצלמה – ט.ס.ו). אוהבת את ההתבחבשות – לראות סרטים ביחד, ללכת למוזיאון, זה החלק הכי כיף. תמיד מחפשת משהו חדש – משהו שלא ניסיתי, שלא ראיתי, שלא הרגשתי – חלק מהמרדף אחרי ריגושים.״
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←