ארז גביש מעצב שירה בתנועה

בסרטים האחרים הנחתי את העקרונות הצורניים והמטפוריים ואחר כך העברתי את השרביט למעצבים אחרים. ב״שישה פרקי אבות״ שביים עמיחי חסון, ה״שבירות״ בחייו של המשורר אבות ישורון יוצגו על ידי קטעי וידאו פואטיים של בניינים מתפרקים בתל אביב. את הטקסטים כתבנו, יחד עם המעצבים איתמר תורן ואלמוג סלע מסטודיו ׳התאומים׳, ב׳הדסה קו׳ של מיכל סהר – גופן שמקורותיו ב׳הדסה׳ המהפכני של פרידלנדר, והוא כולו ישראליות חדשה, ממש כמו ישורון עצמו.

ב״איבד פוגל את פוגל״ שביימה איילת עופרים, המעצבת נועה הבר השתמשה בגופן ״טינוס״ שעיצב סטיב מתיסון לגוגל. זה פונט עקום, זר ומוזר – הוא עברית נכרית, כמו העברית המודרנית המוקדמת ועם זאת העכשווית כל־כך של דוד פוגל, שלא זכה לראות איך נשמעת העברית שלו לצד העברית של המאה העשרים ואחת. את העיצוב הובילו שרטוטי חדרים, תכניות בניין, קו הדיו של ציפורן הכתיבה וכתב היד הצפוף, האובססיבי, של פוגל – הטקסטורה של העולם הפנימי האפל של יצירתו.

יוצא דופן הסרט ״לבדיתי, האגדה על מרים ילן שטקליס״ שבו אמנם ליוויתי את תהליך העיצוב של הטקסט השירי שמופיע על עטיפות של סוכריות (שעיצב בכישרון רב אלי מגזינר) אבל הסרט זר לסדרה – הנראות שלו מובלת על ידי עולם המיניאטורות המשונה שיצר הבמאי ראובן ברודצקי, ולכן הוא הרבה יותר אילוסטרטיבי מהסרטים האחרים. לטקסט של שטקליס יש מעט מאוד נוכחות ויזואלית בסרט״.