יום: 21 בינואר 2019

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

עיצוב: ארז גביש

איך התחיל החיבור הראשוני עם יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים?

״יאיר פנה אלי. לא הכרנו קודם. מצאתי איש מחויב לתרבות עברית ולפרויקט הנפלא הזה, שאי אפשר להצדיק אותו בשום דרך חוץ מאשר תשוקה לתרבות, ולאפשרות להכיר לקהל הרחב את סיפורם ויצירתם של כותבים עבריים. אהבתי את הבחירות שהוא עשה, ונלחם למימושן, כמו ההחלטה לספר את סיפורה של ז׳קלין כהנוב, שכתבה בעיקר מסות, כמבשרת הלבנטיניות הישראלית, ומעט מאוד ספרות. זו דמות יוצאת דופן בסדרה שרוב גיבוריה משוררים ומשוררות. ר׳ שלם שבזי ששירתו נתפסת בציבור כפולקלור, שירה דתית, כמעט לא יוצאת מחוץ לגבולות העדה התימנית, והנה סיפורו וכתיבתו חושפים עומקים מטלטלים. אברהם סוצקבר, שכתב ביידיש. דוד פוגל, על כתיבתו הטעונה והעברית שלו שכאילו התפתחה על אי בודד, משום שהוא כתב עברית מודרנית בסביבה שלא דיברה את השפה. הסרטים האלו מפנים זרקור אל ענקי רוח רדומים, ומעירה אותם, דרך יצירתם, לתקופה חדשה של נוכחות והשפעה. אני התרגשתי מיד מהפרויקט. הצוות גם הוא יוצא דופן – בכל מפגש עם הבמאים ועם כל איש ואישה בצוותי ההפקה למדתי משהו״.

איך שמרת על קשר ויזואלי בין כל הסרטים, אף על פי שעל כל אחד מהם עבד מעצב אחר? מה היו הקווים המנחים מבחינה עיצובית?

״גם בעונה הראשונה שניהל אמנותית ירון שין (Jewboy) הסרטים בסדרה שונים זה מזה ומופקים כסרטים עצמאיים. בעונה הזו היה זה מורגש במיוחד, משום שיאיר הפקיד את כל הסרטים בידי במאים שונים. ניסיתי לשרת כל סרט בפני עצמו – התוכן הוא שהוביל אותי במלאכת העיצוב. המכנה המשותף נוצר מעצם האתגר של כתיבת טקסט על מסך, שמתחייב מהנושא, ומתוך כך שבכל סרט התמודדנו אחרת עם האתגר הזה. מבחינתי זו היתה מעבדה, מרחב פתוח לניסיונות בקריאת טקסט בקולנוע.

את הסרטים ״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״ ו״מורי, חידת שבזי״ עיצבתי והנפשתי בעצמי, מתוך גישות מנוגדות. ב״דבש שחור״ העיצוב מינימליסטי, בפרנק־ריהל. הטקסטים משתהים על המסך. רציתי לעטר את השירה כמה שפחות, ולכן הטיפוגרפיה סטאטית מלבד שלושה קטעים אוטוביוגרפיים, מתוך יומנו של סוצקבר, שבהם יצרתי אנימציה טיפוגרפית על רקע וידאו. הכל בשחור או לבן. הכי מעט שאפשר. אורי ברבש, שקשה לבקש במאי חכם יותר לעבוד איתו, הקניט אותי לא פעם על המאבק שלי לשמור על מינימליזם, אך לשמחתי אימץ את הגישה. הסרט לא זכה לתמיכת גורם משדר ולכן מוקרן רק בקולנוע ולא זמין לצפייה ביוטיוב. הוא כבר זכה בפרסים רבים והוא סרט חובה בעיני. הסרט הזה, שמומן בחלקו בקמפיין מימון המונים שיזמו היוצרים, לימד אותי המון על מאבק ועל אמת אמנותית״.

עיצוב: ארז גביש

״מנגד, ב״מורי, חידת שבזי״ שביימה באומץ ישראלה שאער מעודד, הסיפור הוביל אותי ליישם מתודות של פאנק, שיכפולי זירוקס ופנזינים באנימציה טיפוגרפית, ולפתח כתב ידני, ׳לטרינג׳, בהשראת כתיבה תימנית עברית מהמאה ה-17, גם של שבזי עצמו. הדפוס לא הגיע לתימן עד לאותו הזמן, ולכן כתביו הופצו על ידי מעתיקים שהעתיקו את שיריו בכתיבה ידנית. הספרים המקוריים, ה״דיוואנים״, יפהפיים; עברית תימנית מנוקדת בניקוד בבלי, מעל האותיות. ערבית בכתב עברי. צורת האותיות מעט שונה – שבזי כותב אלף בצורת x, ״ישרxל״. ה׳דגל׳ של האות ל׳ נוטה קדימה. האות ז׳ נכתבת בקו אחד… זה מרתק. ראיתי את עצמי כמעט כמעתיק מודרני והעתקתי את כל הטקסטים שמופיעים בסרט בכתב דיגיטלי, בקו בעובי אחיד (בניגוד לקו הקולמוס המקורי) בתוכנה גרפית, תוך התחקות אחרי תנועת הכתיבה התימנית. הקו הדיגיטלי איפשר לי לצייר, להרטיט, לפרק ולעוות את האותיות באנימציה, לעמת כל הזמן מסורות כתיבה קדומות עם עיצוב עכשווי בתנועה, ולשלב הכל יחד בשכבות של וידאו מעובד כזירוקס.

בסרטים האחרים הנחתי את העקרונות הצורניים והמטפוריים ואחר כך העברתי את השרביט למעצבים אחרים. ב״שישה פרקי אבות״ שביים עמיחי חסון, ה״שבירות״ בחייו של המשורר אבות ישורון יוצגו על ידי קטעי וידאו פואטיים של בניינים מתפרקים בתל אביב. את הטקסטים כתבנו, יחד עם המעצבים איתמר תורן ואלמוג סלע מסטודיו ׳התאומים׳, ב׳הדסה קו׳ של מיכל סהר – גופן שמקורותיו ב׳הדסה׳ המהפכני של פרידלנדר, והוא כולו ישראליות חדשה, ממש כמו ישורון עצמו.

ב״איבד פוגל את פוגל״ שביימה איילת עופרים, המעצבת נועה הבר השתמשה בגופן ״טינוס״ שעיצב סטיב מתיסון לגוגל. זה פונט עקום, זר ומוזר – הוא עברית נכרית, כמו העברית המודרנית המוקדמת ועם זאת העכשווית כל־כך של דוד פוגל, שלא זכה לראות איך נשמעת העברית שלו לצד העברית של המאה העשרים ואחת. את העיצוב הובילו שרטוטי חדרים, תכניות בניין, קו הדיו של ציפורן הכתיבה וכתב היד הצפוף, האובססיבי, של פוגל – הטקסטורה של העולם הפנימי האפל של יצירתו.

יוצא דופן הסרט ״לבדיתי, האגדה על מרים ילן שטקליס״ שבו אמנם ליוויתי את תהליך העיצוב של הטקסט השירי שמופיע על עטיפות של סוכריות (שעיצב בכישרון רב אלי מגזינר) אבל הסרט זר לסדרה – הנראות שלו מובלת על ידי עולם המיניאטורות המשונה שיצר הבמאי ראובן ברודצקי, ולכן הוא הרבה יותר אילוסטרטיבי מהסרטים האחרים. לטקסט של שטקליס יש מעט מאוד נוכחות ויזואלית בסרט״.

״מורי, חידת שבזי״. עיצוב: ארז גביש
״מורי, חידת שבזי״. עיצוב: ארז גביש
״איבד פוגל את פוגל״. עיצוב: נועה הבר

זו פעם ראשונה שמתייחסים מבחינה טיפוגרפית לשירה העברית לא בקלישאות של פרנק ריהל, תוכל לפרט על ההתאמה של כל אחד מהפונטים למשוררים?

״אני לא רואה את השימוש בפרנק־ריהל כקלישאה. זה אולי הגופן ה״שקוף״ היחיד בעברית ולכן מעמדו הקאנוני. המעמד הזה, והשימוש הרחב שנגזר ממנו, הוביל לכך שפרנק־ריהל מנוקד הוא המראה האיקוני של ׳שירה׳. אם הייתי מעצב ספר שירים הייתי כנראה עדיין משתמש בפרנק־ריהל – הרי המשימה של המעצב בספר שירה הוא לאפשר קריאה נטולת פאראטקסט ככל האפשר. התוכן ואין בלתו. בקולנוע הקריאה שונה; לרוב, השיר מקוריין, והקריינות קוצבת את זמן הקריאה. הצופה בסרט מודע בעל כורחו לזמן שעובר, לתקתוק השעון. שלא כמו בספר, מאחורי כל קורא בקולנוע עומד עורך עם מספריים ביד ומאיים לחתוך את השוט ולעבור לשוט הבא. אנחנו מחויבים לסמן לקוראים כמה זמן נותר להם לקרוא, לרוב על ידי הנחייה בקריינות או בכתיבה הדרגתית של הטקסט. זו קריאה הרבה פחות אינטימית, שלא מאפשרת התעמקות, חזרה, מקצב פרטי, ולכן היא מבקשת סיוע פואטי מהעיצוב הגרפי – בטיפוגרפיה, בקומפוזיציה ובאנימציה, ומתוך כך נדרשת גם קריאה של צורת הטקסט – וכאן באים לידי ביטוי הגופנים השונים בהם השתמשנו״.

ישורון, 6 פרקי אבות. עיצוב: ארז גביש

מה היו ההשראות העיקריות של הסדרה? היו רפרנסים מחו״ל?

״חס וחלילה. אני לא מכיר במונח ״רפרנס״ במשמעותו המקובלת בארץ, שהיא ״הנה עבודת עיצוב שנראית כמו מה שהייתי רוצה לעשות״. רפרנס לא יכול להיות תוצר של מעצבים אחרים, משום שכל עבודת עיצוב היא חד פעמית ועצמאית מתוקף התוכן שהוביל אותה. אני לא מתייחס לרפרנס אלא למחקר צורני – אילו מקורות, אילו תחומי ידע, מה מתוך התוכן יכול לספק לי מצע שאני יכול להצמיח ממנו צורות מקוריות. אני ממעט לצפות בעיצוב ומנסה להעשיר את ׳בנק הדימויים׳ שלי מתחומים רחבים של מדע, תרבות ואמנות, ולעיתים אני מנכס מנגנון אמנותי, מתודולוגיה, שפה צורנית או מטאפורה מתחומי הידע האלו לטובת פיתוח שפה צורנית. במקרה שלפנינו, ההשראה העיקרית לעיצוב הסדרה היא השירים, היצירות וסיפור חייהם של גיבורי הסרטים עצמם״.

ספר על מקרה אחד דרמטי באחד התהליכים, ועל תובנה אחת גדולה שהבנת בדרך?

״אני לא יכול לציין אירוע אחד דרמטי, אלא את תהליך ההתגבשות של פרויקט מורכב כמו עיצוב ׳העברים׳. היו מעצבים שהתחילו בסרט אחד ועברו לאחר, היו סקיצות ונסיונות שנפלו בדרך, הסרטים עצמם השתנו לאורך הזמן. התובנה ׳הגדולה׳, אם אפשר לקרוא לה כך, היא שהמעצב צריך להגיב לניואנסים הסיפוריים שמתגבשים בשלב מאוחר יחסית בעריכה. הניסיונות המוקדמים לא הבשילו משום שאי אפשר לדבר על עיצוב. מילים לא יכולות לתווך את הרושם שנוצר מצפייה בתקשורת חזותית או קולנוע. לפחות לא מספיק כדי לפתח שפה עיצובית. רק אחרי שהיצירה הקולנועית מגובשת דיה, אפשר לקרוא אותה נכון ולעצב בהתאם. ועוד תובנה שהבנתי – גם אחרי שנים של עיצוב בתנועה, עדיין הכי כיף לעצב פוסטר״.

לאיזה משורר/ת התחברת במיוחד?

אני מאוד אוהב שירה, וקשה לי למצוא שירים שאני אוהב. הסדרה הכירה לי לעומק כמה משוררים אדירים. למדתי להעריך את הכתיבה של ר׳ שלם שבזי. גיליתי את סוצקבר כמשורר ענק, מרגש. חבל לי שאיני יכול לקרוא אותו בשפת המקור, ביידיש, ואני לרוב נמנע משירה מתורגמת, אבל הרעיונות הפואטיים שלו מצליחים לחצות את גבולות השפה. יותר מכולם שמחתי לגלות את אבות ישורון. הוא מטלטל, השירים שלו נקראים כמו תפילה, כמו לחש. הוא ממציא מילים, משקלים, תחביר. הוא לש את השפה כמו בצק ומגיש אותה אפויה למחצה. זה בלתי נתפס מה שהוא עושה לעברית.

״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״. עיצוב: ארז גביש
״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״. עיצוב: ארז גביש

איזה סרטים מתוכננים הלאה?

״ממש בימים אלו יוצא להקרנות הסרט ״לבנטינית״ על ז׳קלין כהנוב, שמוכרת בחוגי האקדמיה יותר מאשר בציבור הרחב. רפי בלולו ביים ונועה הבר עיצבה. גם הסרט הזה לא זכה בתמיכת גורמי שידור ולכן לא יוקרן בטלוויזיה אלא רק בהקרנות בבתי קולנוע ופסטיבלים.

כרגע מתוכננים כמה מפגשים מעניינים כדי לפתוח לשיח רחב מי יהיו גיבורי הסרטים הבאים בסדרה. אני מאמין שגם בהמשך יהיה יצוג לזרם המרכזי ולשוליים, למקובלים ולמודרים, למוכרים ולמי שלא זכו להכרה. אני סומך על יאיר קדר בעניין הזה, ושמח שהיה לי חלק קטן במיזם החשוב הזה״.

שאלה לסיום – איך היה לעבוד עם סטודנטים לשעבר מהמחלקה לתקש״ח בבצלאל? תוכל לתאר איך נראה הדיאלוג והתהליך?

״יש לי הזדמנות יוצאת דופן לעבוד עם כשרונות טריים מהמחלקה – בעיקר, אבל לא רק, סטודנטים שלמדו בקורסים שלי ואני מכיר היטב את העשייה הסטודנטיאלית שלהם. לאורך כל הקריירה המקצועית שלי, עד לראשות המחלקה בבצלאל, העסקתי צוותי עיצוב גדולים, ובעיקר בוגרים שלנו. היום אין לי סטודיו, אני עובד בפורמט של ׳המשרד החדש׳ – על מחשב נייד, לבד, בחופש מוחלט ובסיפוק יצירתי עצום. היום כשאני מתגעגע לעבודה בצוות, אני פונה לבוגרים, ואני יכול להניע, לתרום מהנסיון, להדריך, ללוות את הקריירה שלהם בתחילתה. סדרת סרטי ׳העברים׳ דורשת פיתוח חזותי מקורי ומעמיק, והיו גם סרטים שבהם הבנו שצריך לשבור כיוון עיצובי לאחר שלב הפיתוח הראשוני, וקרה שמעצבים עברו לעבוד על סרט אחר בסדרה או פרשו לפרויקטים עצמאיים, אבל גם התהליכים העיצוביים שלא התממשו בסדרה היו מרתקים״.

לבנטינית - ז׳קלין כהנוב. עיצוב: נועה הבר

אלי מגזינר, מעצב בסרט על מרים ילן שטקליס, מספר מנקודת מבטו:

״כשניסינו לנסח את השפה הגרפית לסרט רצינו לשמור על התחושה הנוסטלגית ועל החומריות והמיניאטוריות שיצר ראובן. הגענו די מהר למסקנה שגרפיקה שמנותקת מחומר לא תתאים כאן, וצריך להכניס את העולם הגרפי אל העולם החומרי הקיים כבר של הסרט.

בעקבות המגבלות שהצבנו (התמקדנו בייצוג נוסטלגי, ילדותי, מיניאטורי וחומרי) ראובן נזכר בעטיפות ממתקים ישנות ובכמה הן אייקוניות בתרבות הרוסית. פעם ילדים היו ״מגהצים״ ואוספים את העטיפות (fantik) במגירה, כמו קלפים או בולים. העיצוב הסופי של הסוכריות הוא בעצם שילוב של שתי שפות מאוד נאיביות – מצד אחד שפה גרפית סובייטית של עטיפות ממתקים מברית המועצות, ומצד שני איור ישראלי וגרפיקה ישראלית של שנות ה־50 וה־60, שמסמלים את העולם הויזואלי של אלו שגדלו עם השירים של מרים ילן שטקליס״.

חלק מהרפרנסים שנאספו לקראת עיצוב הסרט.

איתמר תורן ואלמוג סלע שותפים לסטודיו של וידאו ומושן בשם True Twins. בוגרי בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, עיצבו את הסרט ׳ישורון, 6 פרקי אבות׳, בבימויו של עמיחי חסון בסדרת העברים של יאיר קידר:

השפה הויזואלית של הפתיח שיצרנו נולדה מתוך שיחות משותפות עם יוצרי הסרט על יצירותיו של אבות ישורון. ניסינו לאפיין את קווי דמותו ואת השירה שלו. הוא לקח את העברית פירק אותה ועשה לה החייאה, יצר והלחים מושגים חדשים ודיבר על הקרע בחברה הישראלית.

ישורון התגורר בתל אביב, היה לו מסלול הליכה קבוע בין ביתו לקפה כסית שם היה יושב. ניסינו להביא את מסלול הליכתו ואת נקודת מבטו על העיר- צילמנו בניינים תל אביבים באיזורים בהם היה מסתובב והתחלנו לנסות ולפרק אותם בעריכה – כמו שעשה בשירתו.

העבודה על הפתיח היתה כמעט מחקרית באופיה, שוב ושוב צילמנו מבנים שבמסלול ישורון, חזרנו לחדר העריכה הבנו מתי הקסם עובד ומתי פחות, וחזרנו ללוקיישן בחיפוש אחר זוויות מוצלחות יותר תנועות חלקות ואת השוטים המנצחים. התהליך כולו התנהל בניהולו האומנותי של ארז גביש. שנינו למדנו אצל ארז בבצלאל במספר קורסים והמעבר בין ללמוד אצלו ללעבוד יחד היה טבעי, מפרה וגם יצר עבורנו נחיתה רכה לעולם המקצועי. מקורס טייטל סיקוונס – לאשכרה לעשות פתיח לסרט.

את השפה שיצרנו בפתיח הרחבנו למספר דימויים נוספים במהלך הסרט – למשל שיטוט בארכיון גנזים, ראשי הפרקים וגם עבדנו על אנימציות הטקסט לכל השירים בסרט.

יש פה ממתקים רציניים

untold

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

קרא עוד »
untold

2019 Brooklyn Art Book Fair

בסוף השבוע האחרון התקיים בברוקלין יריד הפרינט היפה והמרשים – Brooklyn Art Book Fair 2019. כמה צילומים מהמאורע הנפלא

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,