כנס Design Indaba בקייפטאון ניצל בזכות שתי הרצאות ופודקאסט
לירן חדשי ביקרה בכנס העיצוב הגדול ביותר באפריקה – Design Indaba – והצליחה לחלץ משם כמה תובנות מעניינות על אמפתיה בעיצוב, על אף הכנס המשעמם ברובו.
בשנתיים האחרונות גרתי בדרבן, דרום אפריקה. דרבן היא כמו חיפה, אם חיפה היתה רחוקה מתל אביב 1700 ק״מ והיה בה רק מוזיאון אחד. היא עיר החופשות של העירוניים מקייפטאון ויוהנסבורג, זאת עם החופים המדהימים והטבע המטורף מסביב, שבאים לטייל בה בחגים אבל אז חוזרים לעיר. הופעות, הרצאות, גלריות ומוזיאונים שווים – לא מצאתי, ונורא התגעגעתי.
כשגיליתי על קיומו של Design Indaba, כנס עיצוב בינלאומי שמתקיים פעם בשנה בקייפטאון, סימנתי ביומן והצעתי לטל העורך שאקפוץ לבדוק מה קורה שם. לא אכנס ליותר מדי פוליטיקה מקומית ואיך החיים באווירת פוסט-אפרטהייד, אבל דמיינו עיר ענקית, שמצד אחד האוקיינוס האטלנטי בטורקיז זוהר, ומצד שני הר השולחן העצום שקופץ אליך מכל חלון, ובין לבין אנשים יפים ומסעדות מעולות, והכל זול בצורה מוגזמת. זו היתה השנה ה-25 של הכנס, שארך שלושה ימים עם הרצאות מכל העולם, סמינרים, סדנאות, תערוכות של אמנים מקומיים, דוכני אמנות, ספרים ואוכל, והופעות בערב. החלטתי להתמקד רק בשתי הרצאות שהשאירו עלי חותם, כל אחת בדרכה.
Robert Wong / Chief Creative Officer, Google Creative Lab
כשסימנתי לעצמי את ההרצאות שאני רוצה ללכת לראות, הוא היה אחד הראשונים. לא הכרתי את שמו, אבל ראיתי את המילים גוגל וקריאייטיב, והתרגשתי שמישהו כזה מגיע עד אלינו לקצה השני של העולם, זה חייב להיות מעניין.
כבר בתחילת ההרצאה משהו היה נראה לי אחר. כל ההרצאות שהיו עד כה היו בפורמט של איש עומד על במה ריקה כשמאחוריו מסך עם מצגת, כמו כל הרצאה שהתרגלנו לראות. פה המצב היה שונה. על הבמה היו מפוזרים חפצים רנדומליים – שולחן ריק, ערימת ניירות גבוהה על הרצפה, דובי, קסדה, דגל גאווה תלוי מהתקרה, לוח מחיק, ומחשב ישן. מר וונג נכנס לבמה עם ג׳ינס וטי שירט שחורים, ג׳קט קמופלאז׳ צבאי, ועל כתף אחת תלוי ברישול תיק גב.
בהרצאה הוא לא דיבר פעם אחת על עצמו, לא על תהליך העבודה, לא על הצוות או על איך הגיע לעבוד בגוגל. עד לרגע זה אני לא מצליחה להבין על מה הוא כן דיבר. ההרצאה היתה אוסף של קלישאות דביקות וצפויות, מניפולציות זולות אחת אחרי השניה, שכמו פרסומת קלאסית של גוגל אומרת לך: ״הנה סרטון מרגש״.
ואז הגיעו הסרטונים המרגשים. וונג עבר מחפץ לחפץ, כשספוט יחיד מלווה אותו על הבמה. כאשר הגיע לשולחן הריק, הוציא מתיק הגב המסתורי שלו לפטופ, הניח על השולחן, ״לחץ על פליי״, ועל המסך הוקרן סרטון של גוגל, פרסומת מהסופרבול של 2010 על איך תמצא אהבה בפריז בעזרת גוגל (Google Parisian Love). בהמשך ההרצאה הראה סרטון קצר יותר עדכני, הפעם מהסופרבול האחרון, על אדם זקן שכותב בגוגל "How to Not Forget", וגוגל מראה לו את זכרונותיו המאושרים מהזוגיות עם אשתו שנפטרה. באמת סרטון מקסים, אבל אז הוא הצליח להרוס הכל כש״מחה דמעה״ ואמר ״זה מרגש אותי כל פעם מחדש״, ובתגובה הקהל קם על רגליו והריע דקות ארוכות. ישבתי בכסא ותהיתי האם אני היחידה שראתה את זה עכשיו. אני באמת לא כזאת חסרת לב, אני אפילו בהריון ואמורה להיות הורמונלית במיוחד, אפילו בכיתי בפרק של הקרדשיאנס לפני כמה ימים, אבל לא יכול להיות שאני יוצאת מההרצאה עם צפיה בסרטוני גוגל ויראליים שיכולתי לראות ביוטיוב בבית.
ואז, אחרי שחשבתי שראיתי הכל, הוא התעלה על עצמו כשעשה לנו קטע. עשינו ביחד ״טלפורטינג״ למשרדי גוגל בניו יורק. וונג נעלם מהבמה והופיע על המסך, לבוש באותם ג׳ינס וטי שירט שחורים וג׳קט צבאי, מבקש מקולגה במשרד הניו־יורקי שתגיד שלום לקהל בדרום אפריקה, היא נופפה לנו, ולפתע הוא חזר בריצה לבמה והסביר שכרגע חזר מניו יורק ולכן מתנשף. הכי הצגת סיום כיתה ו׳ מחזור 99׳ בבי״ס פלגים קיבוץ הזורע.
לבסוף סיים בבדיחה, שאם אתייחס אליה באירוניה היא מצחיקה וחמודה, אבל אם אתייחס אליה ברצינות היא טיפה מטרידה בנוגע לאיך שגוגל תופסים את עצמם ביחס לעולם:
ילד מצייר ציור.
המורה שואלת אותו: ״מה אתה מצייר?״
הילד משיב: ״אני מצייר את אלוהים״
המורה: ״אבל אף אחד לא יודע איך נראה אלוהים״
הילד עונה בכעס: ״כולם ידעו איך הוא נראה כשאסיים!״
הוא סיכם ואמר: ״אף אחד לא יודע איך יראה העתיד. הם ידעו כשנסיים״.
הסתובבתי כמה שעות בתחושת החמצה, אבל כשיצאתי מהאולם ראיתי בלו״ז שיש בהמשך היום הקלטה של פודקאסט לייב של Design Matters עם דבי מילמן, הראשונה לשמה מלכת הפודקאסטים, בו היא מראיינת את רוברט וונג, והחלטתי לתת לו עוד הזדמנות. כשהגעתי לשם נגמרו הכרטיסים בעקבות ההצלחה המסחררת של ההרצאה, אבל בעזרת צמיד המדיה היוקרתי (ותודה לעורך המגזין) והחיוך היפה שלי נתנו לי להיכנס ברגע האחרון.
אני שמחה מאוד שנכנסתי כי הבנתי שרוברט וונג אמנם הפך לקלישאה אמריקאית דביקה אבל הוא לא תמיד היה כזה, ויש בו הרבה יותר מזה. דבי מילמן שאלה בדיוק את כל השאלות שרציתי לשאול ולא קיבלתי עליהן מענה בהרצאה. גיליתי שכמו אצל רבים מאיתנו, גם אצל רוברט מסתתר בפנים ילד קטן וחסר ביטחון, שנולד בכפר קטן בהונג קונג על גבול סין, ללא מים זורמים. הוא עבר בילדותו עם הוריו להולנד, שם עבדו במסעדה סינית ונאבקו לבנות עתיד טוב יותר לילדיהם. בנעוריו עבר לקנדה, שם לראשונה הופתע לגלות שיש ערוץ שלם בטלוויזיה שמשדר כל היום סרטים מצויירים, ולא צריך לחכות יום שלם לתכנית האהובה עליך. ההגירה והמעברים הרבים גרמו לו לבנות הרבה חומות, לפתח דמות של מישהו בעל ביטחון עצמי גבוה ומופרז. היצירתיות היתה המפלט שלו, והדרך שלו לתקשר עם כל אחד, בכל שפה. הרצון לרצות את הוריו ואת הסביבה הביאו אותו להתחיל תואר בראיית חשבון, אבל לקראת סופו אכזב את אמו כשעזב ללימודי עיצוב אופנה ב-Parsons בניו יורק, משם התגלגל למחלקה לתקשורת חזותית ומצא את ייעודו.
אז רוברט, אני סולחת לך, אתה חמוד מאוד בסך הכל וגם אנושי. הוא הצליח להגיע לליבי כשדיבר על תהליך הקבלה לגוגל, על חוסר הביטחון המטורף שהרגיש כי נאמר לו בתהליך הגיוס שמחפשים גאונים. על הפער בין הביטחון העצמי הגבוה שחשב שיש לו, וחרדת הביצוע מלעבוד במקום כזה גדול ומחייב.
Enni-Kukk Tuomala, Empathy Designer
לפני כחודש פורסמה בעיתון ״הארץ״ כתבה על הנשים הצעירות שמנהיגות את פינלנד (שני ליטמן, 19.2.2020). הפרלמנט הפיני מורכב מ-47% נשים, ראש הממשלה בת 34, ובראש כל חמש המפלגות המרכיבות את הממשלה עומדות נשים. הכתבה ריתקה אותי, וכשראיתי בתכנית של הכנס שמגיעה אמנית צעירה מפינלנד שמגדירה את עצמה כ״מעצבת אמפתיה״ ואחד הפרויקטים שלה היה עם הפרלמנט הפיני, עניין אותי לשמוע אותה וגם לשאול אותה כמה שאלות.
קוראים לה אנני־קוקה טומאלה (Enni-Kukka Tuomala), היא נולדה בפינלנד, למדה ארכיאולוגיה והיסטוריה באוקספורד, אמנות ברויאל קולג׳ של לונדון, עבדה במשרדי פרסום לונדוניים כמו Saatchi&Saatchi ו- adam&aveDDB, חיה תקופה בטוקיו, וכיום מתגוררת בלונדון.
היא מגיעה עם כותרות מפוצצות ומאוד מעורפלות. תהיתי איך אמפתיה הופכת לכלי שאיתו עושים שינוי בעולם, ואיך אפשר לעצב משהו כל כך מופשט?
אנני מסבירה בהרצאה שאמפתיה היא הבסיס של כל קשר ושיתוף פעולה. כבני אדם אנחנו מתוכנתים להזדהות עם מי שדומה לנו, וכשהצד השני שונה אנחנו מייצרים ריחוק, קיטוב וחוסר תקשורת. היא מנסה להפוך את האמפתיה מרגש אינדיווידואלי לרגש קולקטיבי, נקודת הפתיחה שלה היא השאלה ״מה אם הכל היה מעוצב לאמפתיה?״. היא עושה זאת דרך מיצבים, כלים, משחקים וחוויות, במטרה להגדיל את התקשורת מעבר לגבולות המקובלים ולנורמות החברתיות. היא עוסקת בנושאים כמו ניגודים פוליטיים, הטרדות מיניות, גזענות, משבר הפליטים, ומשתפת פעולה עם בעלי עסקים ופוליטיקאים בכל העולם (הפרלמנט הפיני, הברקזיט בבריטניה ועוד). הפרויקטים שלה, כמו החזות שלה, נאיביים ומתוקים. היא מביאה כיף, צחוק ושטות למקומות הכי לא צפויים.
ש: יש לי המון שאלות על הפרויקט שעשית עם הפרלמנט הפיני. האם את חושבת שלנשים באופן טבעי יש יותר אמפתיה מאשר לגברים? האם התהליך עם הפרלמנט היה קל יותר לביצוע בגלל אחוז הנשים הגבוה, ומה את חושבת על העובדה שיש כל כך הרבה נשים בפרלמנט, ועוד כל כך צעירות?
ת: קודם כל, לגבי אחוז הנשים הגבוה, זו הצהרה מדהימה, ונורא כיף לראות איך העולם מגיב לזה, זה שינוי מאוד גדול לטובה. הפרויקט שלי עם הפרלמנט החל למעשה עוד לפני השינוי הגדול שקרה בממשלה הפינית. פינלנד מאוד מתקדמת ונאורה בכל מה שקשור בשוויון בין המינים, אבל בכל מה שקשור בהכלה של מיעוטים שונים יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. למשל, שיתוף הפעולה הראשון שלי בפרלמנט היה עם האדם השחור הראשון אי פעם שנבחר לפרלמנט.
לגבי נשים ואמפתיה, אולי מבחינה ביולוגית לנשים יש נקודת פתיחה טובה יותר, אבל זה לא אומר שגברים לא יכולים ללמוד. כולנו יכולים ללמוד אמפתיה. בפרויקט שעשיתי עם הפרלמנט הפיני הופתעתי משיתוף הפעולה והפתיחות שנוצרו שם, בין חברי הפרלמנט עצמם, וגם בינם לבין עובדי הבניין עצמו, אנשים שעובדים שם כבר שנים ולא חשבו שיש בכלל אופציה להיפתח ולשתף. ממש ראינו את השינוי בתקשורת ובאווירה שנוצרה.
ש: את חושבת שגם לנו בישראל יש סיכוי? אני מרגישה שאצלנו יהיה קשה לבנות את זה מחדש. היו לנו השנה שלוש מערכות בחירות כי לא הצלחנו להגיע להסכמה, הקוטביות בעם במצב נוראי, ובנוסף המיתוס הגברי, המיליטריסטי הקשוח שעליו נבנתה מדינת ישראל הוא בדיוק ההפך מהרוך, ההבנה והאמפתיה שאת מדברת עליה.
ת: בהחלט יש לכם סיכוי (מחייכת). מצחיק שאמרת שאת מישראל, יש מחקר מעולה שאני משתמשת בו הרבה בסדנאות שלי – Personal Values and Intergroup Empathy / Alexander Zibenberg and Haggai Kupermintz.
במחקר עשו תרגילי אמפתיה בין קבוצות של ישראליים ופלסטינאים. זו דוגמה מעולה שמראה שאפילו במצבים קיצוניים, אם יש בינינו הבנה, יותר קל לייצר אמפתיה. הצדדים לא צריכים להסכים, זה לא אמור לקרות בפוליטיקה, זו לא פוליטיקה טובה, אלא רק להבין מאיפה הצד השני מגיע. זו אבחנה חשובה. אני חושבת שיש פחד בסיסי גדול מאוד מלהיות פגיע. הרבה מהפוליטיקאים שעבדתי איתם אמרו את זה. כשאתה משתמש בכלים של אמפתיה אתה פותח פתח שמישהו ישתמש בזה נגדך. אני חושבת שבישראל זה אולי יקח יותר זמן ויהיה יותר מאתגר. אני רואה את ישראל כמשתמש קצה, בגלל ההיסטוריה.
יש כל כך הרבה מה לעשות לפני השלב של האמפתיה. מה שאני מנסה לעשות זה לעצב מחדש את התרבות, ליצור מרחב בטוח, לבנות מערכות תמיכה שיצרו סביבה תומכת שמעודדת לבסוף אמפתיה. אני קוראת לזה: "Building Blocks Towards Empathy".
