המעצב והצלם אסף ארביב לא אוהב להיצמד למובן מאליו. כבר בלימודים בשנקר, כשכולם רינדרו תלת־מימד כמו משוגעים עד שעה לפני ההגשה, הוא החליט לצלם פיזית, בוידאו, את חומרי הגלם. ההחלטה האסתטית הזו והסזיפיות הגלומה בתוכה, הכתיבה לו קו לא קוהרנטי, מעניין ואחר.
איך גילית את התשוקה דווקא לתחום הוידאו, ואיך הגעת ללימודי תקשורת חזותית בשנקר?
״בבה"ד 1 יש אולם קולנוע. עם מושבים רכים בצבע אדום והכל. הוא משמש בעיקר להרצאות גדולות ומנומנמות שמה שקורה בהן בתכלס זה שאתה מנסה לנמנם והמפקדים שלך מנסים לתפוס אותך מנמנם ולתת לך שבתות. חוצמזה, בסוף הקורס מקרינים את הסרטים הפלוגתיים של מול כל הגדוד. הייתי אחראי על הסרט של הפלוגה שלי ועשיתי סרט ברמה לא רעה שהוקרן בקולנוע (!) של בה"ד 1.
ההתרגשות הייתה בשיאה וכמה דקות לפני ההקרנה אמרו לי שאני הולך לתורנות מטבח ולא זכיתי לראות את הסרט בקולנוע. באסה. יומיים אחרי הצלחתי לארגן הקרנה אישית בקולנוע וזה היה מרגש והרגשתי כמו סקורסזה, וזה עשה לי צמרמורת.
באותה נשימה בה״ד 1 הדביק לי עוד 3 שנים של צבא לחיים, וכשהן תמו הבנתי שאני צריך לעזוב את הקריירה הקסומה הזו וללכת להגשים את עצמי בשבילי ולא בשביל המערכת, אז ניסיתי להתקבל לשנקר ובצלאל. העדפתי שנקר כי בבצלאל אין ים. לא התקבלתי לבצלאל. התקבלתי לשנקר״.
מה הדבר הכי משמעותי שלמדת במהלך התואר?
״שסטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה. שאני מעדיף קולנוע מעוצב מעיצוב קולנועי.
אפשר ליצור סצנה עגולה ומרגשת רק באמצעות קומפוזיציה, עריכה, קצב ודמות. אלו כלים מאוד חזקים ולא תמיד צריך לומר מילולית את מה שרוצים לומר. לרוב זה אפילו מחליש״.
רוצה להדגים על שני פרויקטים שעשית במהלך התואר ושם זה בא לידי ביטוי?
״בשמחה! אחד התרגילים היה לעשות וידאו של 20 שניות לאלטר-אגו שלנו. אז מכורח הנסיבות (עבדתי בחנות אופניים) המצאתי לעצמי אלטר־אגו של מכונאי אופניים סוטה שלא ברור מה הוא אוהב יותר, נשים או אופניים. בדיעבד, אני לא בטוח שזה מכורח הנסיבות ואולי זה באמת האלטר־אגו שלי.
וידאו נוסף היה ליצור טריילר לאירוע הפצ'ה קוצ'ה 19 בתל אביב, אירוע שמאגד תחתיו ערב-רב של נושאים ומרצים והמוביל של הפצ'ה קוצ'ה הוא הרצאה עם 20 תמונות, ולכל תמונה 20 שניות בלבד, סה"כ 6:40 דקות. השתמשתי במוטיב ה-20 החוזר ובמגוון המאוד רחב של הנושאים כדי ליצור את הטריילר״.
סטורי־טלינג זה הכל, וסטורי־טלינג מילולי זו הברירה האחרונה.
היה מאוד מרשים לראות את הפרויקט של פצ׳ה קוצ׳ה במסך הגדול בהיכל התרבות. מה מושך אותך בעבודה עם חומרים פיזיים? תוכל להסביר על הגריד שיצרת בסרטון והחוקיות של החומרים? זה יהיה נפלא.
״הגריד הוא הפרשנות שלי להרצאה, כלומר כל גריד כזה הוא שבלונה זהה (מסגרת הזמן של ההרצאה בפצ'ה קוצ'ה) אבל בתוכו קורים דברים אחרים לגמרי – וכששמים את כולם יחד זה יוצר סינרגיה שאי אפשר לשחזר כי כל קצה מתחבר לקצה אחר ונארגים שם סיפורים שהופכים לערב אחד שכולו גוש של רגש, קצב וצחוק. נראה לי שזה מה שאני אוהב, רגש קצב וצחוק יפה.
את החומרים בחרתי מתוך משפך מסקרן… דברים פיזיים שנראים מלמעלה אותו דבר אבל ברי זיהוי (סוכריה על מקל, גולות, סטיקלייט) או לחילופין דברים אמורפיים לחלוטין עם קשר ויזואלי מובהק ל"הרצאה" הקודמת שלהם – לדוגמא 20 קוביות ג'ל של ליסטרין (היה לי ריח של מרפאת שיניים 3 ימים בבית ותודה למיכאל). אני חושב שיצירה מתוך מקום שכבר "קיים" ובר השגה קוסם לי הרבה יותר כי איפשהו אני מתמודד עם מה שיש יותר טוב מאשר לייצר מאפס, אולי בגלל זה אני לא נמשך לפוסטרים ולוגואים״.
בוא נדבר רגע על פרויקט הגמר. איך התגבש הרעיון? מה היה לך קשה? ממה נהנית?
״ידעתי שאני רוצה לעשות קליפ. תמיד קוראים בראיונות עם אנשים שהם אומרים "ידעתי שאני רוצה X" אבל באותו רגע אתה אומר לעצמך "מה זה ידעתי? מה זה החארטה הזאת? אבל אם מנטרלים את כל מה שמגיע עם הפרוייקט גמר ועוצמים עיניים רגע ומנסים להיזכר מה מבעבע מתחת לכל השכבות האלה של הביקורת והסביבה והטרנדים – יודעים מה רוצים
אז רציתי לעשות קליפ. ביקשתי מהמנחים שלי בפרוייקט (רוני עזגד וגיא חרלפ כפרה עליהם) שיעזרו לי למצוא שיר והם מצאו לי את "פרפרה" של אריאל ויעל פוליאקוב, קאבר עדכני לגרסא המקורית של צביקה פיק וג'וזי כץ. אחרי 12 שניות בשיר הבנתי שזה השיר ואחרי כל השיר הבנתי שזה מן טיול תודעתי בתוך העולם הרגיל בעיניים של מישהו שכל מה שהוא רואה ב4 שנים האחרונות זה עיצוב. אחרי אינסוף ניסיונות להבין מה יהיה שם (נשללו אופציות הפקתיות מורכבות להחריד – דבר שלרוב הופך פרוייקטים ליותר מהודקים ונכונים) התגלגלתי עם האוטו לשטיפת מכוניות. אתה פשוט יושב שם ומסתכל על זה (וזה מאוד יפה) ונפל לי האסימון שהקליפ צריך להיות עשוי מדברים יומיומיים מאוד – ויפים מאוד. ואם הייתי יכול – מה הייתי עושה איתם. התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.
זה היה קשוח מכמה סיבות:
בסוף החלטתי שהיופי הוא הקו המנחה והנרטיב הוא שהיופי הוא הקו המנחה. נהניתי מאוד ליצור קומפוזיציות יפות מחומרים קיימים וממש לדמיין ברגע הצילום מה אני עומד לשבש בפוטג'״.
התחלתי להתבונן בדברים שאני רואה כל יום, צילמתי אותם והתחלתי ללוש אותם עד שזה יצא.
נהדר. איך בונים מותג עצמאי? במה זה כרוך? ספר איך זה התגלגל ומה קורה עם זה היום.
כשסיימתי ללמוד התלבטתי מאוד אם לנסות למצוא עבודה כאיש מושן גרפיקס בסטודיו ולהתענג על הפריווילגיות שיש לשכיר או ללכת להיות עצמאי ועשיתי, כמו בגן, טבלה של בעד ונגד להיות עצמאי; ויש הרבה בעד והרבה נגד, ובסופו של דבר הם מתקזזים, אבל הדבר היחיד שאי אפשר לקחת לשכיר הוא שאתה לומד *המון* דברים שלא בהכרח פגשת בלימודים. אז החלטתי להיות עצמאי ולהכריח את עצמי ללמוד – והרבה. טוטוריאלים, הרצאות, נסיונות בפרוייקטים שלא עשיתי אף פעם. בודק את הגבולות ומשייף את היכולות שלי כל פעם קצת.
מה שלא מספרים לך זה שהרומנטיקה לא תמיד הולכת יד ביד עם המציאות. צריך להרוויח כסף, רגע, צריך למצוא לקוחות, רגע, צריך להבין מה אני מוכר, רגע, צריך להתחכך עם מיליארד בירוקרטיה. אבל.. כשעוברים את זה, ועוברים את זה, יש לזה סיפוק אדיר כי ככל שעובר הזמן אנשים מוכנים לשלם יותר בשביל מה שאתה אוהב לעשות. אבל אל תטעה, זה לא יומיים. זה לוקח זמן וזה דורש את כל הלב והנשמה שלך. אסור לשכוח שבסוף זה לחבר ביזנס ופלז'ר.
איך בונים מותג עצמאי? בתור התחלה צריך להבין מה המוצר שאתה מוכר וחשוב לא פחות – למי אתה מוכר אותו. האם יש משהו שמבדל אותך משאר האנשים שעושים את זה כבר? כן? תראה את זה לעולם. שים את זה באינטרנט. לא את מה שכולם עושים. את מה שאתה עושה. וחשוב לא פחות – תתייחסו לעצמכם כבעלים של חברה ולא כמישהו קטן שעובד בבית. תתלבשו בבוקר לעבודה ותייצגו דמות שהייתם רוצים מאוד לעבוד איתה.
היום אני עוסק בבימוי ועריכה של סרטונים קצרים ובינוניים (קליפים, דוקו, סרטים קצרים, קמפיינים לבחירות ואפילו קצת מוקומנטרי שתכף קורה).
דבר נוסף בנוגע למותג עצמאי: במוסדות החינוך הגבוה לעיצוב מלמדים אותך להיות מעצב פורץ דרך ולבעוט במוסכמות אבל לא נותנים לך כלים פרקטיים להיות כזה – זאת אומרת שמכוונים אותך להיות מעצב טוב ופרוע בתוך הסטודיו של הבוס שלך. לא מלמדים אותך למכור, לא מלמדים אותך לבנות מותג לעצמך, לא מלמדים אותך לתמחר. מאלפים אותך להיות מעולה בלרוץ להביא מקל אבל לא למצוא את המקל בעצמך.
מה נותן לך השראה?
"מוזיקה ללא ספק. זה משהו שאני לא מצליח להבין, איך לחיצה על מיתרים וקלידים מצליחה לעורר כזה רגש. זה מדהים ואני רוצה ליצור את אותו הדבר – עם הכלים שלי (ועם מוזיקה!)".
לינקים:
דוקו קצר על מעבדת סרטי הפילם האחרונה בסקנדינביה, תהליך העבודה של ויליאם קנטרידג׳ בסטודיו, פרויקט הגמר האנימטיבי והחלומי של עמיר גלברד, ספוקן וורד משולב באנימציה והטיפוגרפיה המופלאה של מכונות הארקייד.
עידו שפירא מצייר את ״מחשבות קשות ונוראיות״, קומיקס שבועי שמנסה לעבד ולעכל את המצב הישראלי העכשווי – האיום והנורא והבלתי נסבל.
חנות העיצוב החדשה והלוהטת בתדר (בית רומנו, ת״א) – AaLibrary של עמית ברק ועמית ראם, עם 4 המלצות לפרינטים ומגזינים שאפשר למצוא אצלם בחנות. לא תוכן ממומן, אל דאגה, אלא פירגון לחנות עיצוב בתחילת דרכה עם פרינטים לוהטים.
מאיירת ומעצבת גרפית. אגרנית כפייתית של חומרי יצירה ודברי דפוס. כותבת למגירה.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←