fbpx

תערוכת בוגרי בצלאל 2022: עלייתו של הפרינט בשילוב אוצרות מצוינת

תערוכת הבוגרים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הציגה מגוון רחב של מעצבים ומעצבות, והייתה הבולטת מבין התערוכות השנה. מרבית הפרויקטים היו בתחומי הפרינט ופלטפורמות דיגיטליות שונות, יחד עם מיצבים מעניינים וסרט אחד שהעביר חוויה רגשית חזקה. את כל אלו החזיקה אוצרות מצוינת שתמכה בפרויקטי הגמר, אך מחצית מהם לא יצאו מאזור הנוחות.

הגיע הזמן להפקיד בידיהם של בוגרי המחלקות את האוצרות בתערוכות הבוגרים, לא רק בבצלאל – בכל האקדמיות. זו התובנה העיקרית מתערוכת הבוגרים הנוכחית של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בשנה שעברה עידן ועקנין הרים אותה רמה, והשנה בוגרי המחלקה — שי בן-ארי (בוגרת 2017) ואלי חרומוב (בוגר 2016)  — אצרו באמפתיות את התערוכה ובדיאלוג עם הסטודנטים והסטודנטיות, יחד עם האדריכל טל שמואל ומעצבת הפנים חן עובדיה.

המסדרון הארוך בקומה 10 חולק לפי פורמטים, בהמשך לשנה שעברה,  בחירה שהקלה מאוד על ההתמצאות לטובת הקהל הרחב. אלו שאוהבים פרינט – התכנסו יחדיו בקצה ובמרכז. בחלק השמאלי התרכזו להם המסכים – משחקים, ממשקים וסרטוני אנימציה. מיצבים שדורשים חדר שלם – קיבלו את החלל הדרוש מבלי לקצוץ להם את הכנפיים. יש אוויר, אפשר לנוע בין פרויקטים בצורה מיטבית. על זה – שאפו.

זו התערוכה האחרונה במבנה הנוכחי של בצלאל בהר צופים, והאוצרים הגדילו לעשות והשתמשו ברגלי השולחנות (״חמורים״) של המקום, צבעו אותם בשחור, ערמו אותם יחד והפכו את האובייקטים למתקני תצוגה מעניינים (אם כי הבחירה של מסכים מעל גובה העיניים הייתה מעט מוזרה). רק התאורה הייתה מאתגרת, ומקווה שבבניין החדש בשנה הבאה במרכז העיר העניין יטופל.

פרסומת ריקה

זו הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, שלא מוצגים פרויקטי שנה ג׳ של הסטודנטים/ות המציגים/ות. בשנה שעברה התרכזו להם יחד בקומה התחתונה, והשנה הוחלט להציג במקום סקיצות של פרויקטי הגמר. סקיצות אינטנסיביות, מרוכזות, שמילאו את כל החלל בלובי לפני הכניסה לחנות הבוגרים. זו החלטה מבריקה שחושפת בפני קהל שאינו מתחום העיצוב את הסזיפיות של פרויקטי הגמר.

טוב מאוד, אבל לא מצוין

האם הרמה של הפרויקטים אחידה? לצערי לא. לעומת שנקר, שם מה שמוצג על הקירות אכן הוגש במעמד הבחינה, בבצלאל מבוצעות התאמות של פרויקטי הגמר. למשל, פרויקט גמר שבמעמד ההגשה התפרס על חדר שלם יכול להיות מצומצם בתערוכה לקיר ברוחב 2-3 מטרים. לפחות מההתרשמות במקום, מעטים הפרויקטים שברמת הקונספט לקחו סיכונים ויצאו מאזור הנוחות. רובם נשארו במה שאפשרי לביצוע ומחקר בטווח הזמן הנתון – ארבעה חודשים, והנושאים עצמם נעו בין הפוליטי לאישי. מעטים מהם לקחו כיוון הומוריסטי (עוד נגיע לזה), או שחשפו נושא חדש שאינו מדובר מספיק.
אף על פי כן, ביחס לשנקר וויצו (לחולון לא הספקתי), זו התערוכה הטובה ביותר לשנת 2022, ומה שהצליח לגעת בי – נגע עד הסוף.

יופי של טקסט אוצרותי. צילום: טל סולומון ורדי
יופי של טקסט אוצרותי. צילום: טל סולומון ורדי

עלייתו של הפרינט

רוב הפרויקטים היו פרינט מובהק – מספרים ועד מיתוגים. האם זה בגלל שהחיים אחרי התואר טומנים בחובם בעיקר ממשקים ופלטפורמות דיגיטליות? אין לדעת, אבל זו מגמה מעניינת של המחזור הנוכחי בבצלאל. 

אלו שכן בחרו בפלטפורמות דיגיטליות עשו עבודה נפלאה ונעו במחוזות ה-Editorial Design. הפרויקטים עובדים, אפשר להרגיש אותם, ללחוץ, להיכנס לחוויה. בלטו במיוחד – מאיה דנא, יהונתן פריד ומיכל כהן בשלושה אתרים מצוינים (פירוט בהמשך). השנה יש מעט פחות משחקים מבשנה קודמת, ורובם קצת פחות תפסו אותי (בעיקר בעיות UX שהקשו על החוויה כשהתנסיתי בהם). בלטה – גל בלשאי עם משחק שנע בקצה האימרסיבי של הסקאלה. 

תחום האיור קצת חלש השנה מבחינת הסגנון, לרוב בבצלאל יש חידושים מרעננים ברמת הפורמטים או טכניקות. בלטו במיוחד המעצבות והמאיירות לאה מסלו, נעה מישקין, שחר פנחס גרינולד (פירוט בהמשך) עם שלושה ספרים מוצלחים גם ברמת התוכן וברמת מבחינת סגנון מובהק. בנוסף, בלטה גם שקד קטי צחור עם סדרה של איורים ממוסגרים.

רמות הגימור של הספרים עלו השנה משמעותית, כמעט כולם הדפיסו במקומות נחשבים ואיכותיים, ובתוך כל אחד מהם חיכו הפתעות פרינט משמחות כמו אינסרטים, שינוי סוגי הדפים, חלקים נשלפים ומתקפלים ועוד. אהבתי במיוחד את פרויקטי הגמר של טבע שולט, ליאור בן זקן, יער בנבנשתי, גיא לוי, שקד שביט ועוד.

תערוכת הבוגרים בצלאל 2022. צילום: טל ס
תערוכת הבוגרים בצלאל 2022. צילום: טל סולומון ורדי
גל בלשאי. תערוכת הבוגרים בצלאל 2022. צילום: טל סולומון ורדי
גל בלשאי. תערוכת הבוגרים בצלאל 2022. צילום: טל סולומון ורדי

ארבעה מיצבים מרתקים וטובים

דיברתי מקודם על לצאת מאזור הנוחות, וארבעה פרויקטי גמר עשו זאת בהצלחה מרובה עם מיצבים: ניצן מיוסט עם ׳מכתבים לעופר׳ שעוסק בבזבוז מזון עם 74 מכתבים כתובים במכונת כתיבה למנכ״ל שופרסל. עדיין מהרהר האם זה מהלך עיצובי או אומנותי.

ניראל ריינשמידט עם ׳ישראל 2050׳, חמישה מסכים אנכיים המתארים בצורה קונספטואלית מה יקרה בציר הזמן של המדינה בתחומי הדיור, תחבורה, חינוך, בריאות וסביבה. חוויה אינטנסיבית מעניינת מאוד.

באותו חלל המעצבת גיא פארן הקרינה על שלושה קירות את עבודתה ‘Unwashed’ העוסקת במשבר האקלים, וכוללת בתוכה דוגמאות לההשפעה ההרסנית של אופנה מהירה, ייצור פלסטיק ושריפת דלקים. משחק מעניין בין תמונה עגומה לאוטופית, מגיע לרמה של מיצבים שראיתי בברלין בלונדון.

בקומה מתחת, כמעט ניתן לפספוס (לאוצרים בשנה הבאה – אנא הוסיפו שילוט), הציג איתמר ליברגל פרויקט עצום מימדים שהתפרס על חדר שלם, ׳התמוטטות׳, מיני־תערוכה העוסקת בתהליך הקריסה האקלימית, כלכלית והגלובליזציה בעולם. מסכי הוידאו המוקרנים בשילוב הטקסטים על הקירות מנתקים אותך מהתערוכה עצמה והחלל נותן תחושה כאילו אנחנו במוזיאון שלם שעוסק בנושא.

 

עיצוב: רותי ירמולינסקי
עיצוב: רותי ירמולינסקי

הסרט שהעביר חוויה רגשית מלאה

בקצה המסדרון הוקרנו חמישה סרטונים על מסך עצום עם שליטה מהאייפד (כי אין דבר יותר מבאס מלהיכנס באמצע סרטון). גם פה, אלמנט שהמשיך משנה שעברה. ׳באר חלב באמצע עיר׳ של המאיירת והמעצבת רותי ירמולינסקי הוא סרט שתפס אותי במיוחד והתמסרתי לכולו, עם פרשנות מונפשת ליצירה ״שירה״ מאת חזי לסקלי. איכות האנימציה, הסגנון, עיצוב הסאונד והעריכה – התגבשו לכדי יצירה שצריכה לצאת מגבולות בצלאל ולרוץ בפסטיבלים בעולם. עוד על זה – בהמשך הכתבה.

צחוק בלתי נשלט באמצע התערוכה

מרבית פרויקטי הגמר רציניים למדי, עוסקים בנושאים כבדים, אך לא הפרויקט של תמר כליף, ‘Mega REAL’, סופרמרקט מופרע שבו המוצרים מוצגים ללא אינטרסים שיווקים. מדובר באחד מפרויקטי המיתוג הכי רחבי היקף בתערוכה, והקופירייטינג בשילוב העיצוב המודע לעצמו הוציא ממני פרץ צחוק וחיוכים בלתי נשלטים.

עוד פרויקט מיתוג מופלא היה ׳גיה׳ של המעצבת אביה חנה מרגלית זרחיה. מיתוג למותג מזון הוליסטי שאריזותיו מיוצרות משאריות המזון אותו הוא משווק. רקורסיה. גם נותן מקום של כבוד לחומר, וגם ישים בעולם האמיתי (אך כנראה יקר להחריד לביצוע).

רון רוברט לוי הלך על כל הקופה והרים מותג טקסטיל עצום בהיקפו תחת השם Junn Archive Co. הפרויקט היה כל-כך מרהיב שחצי מהבגדים שעיצב נגנבו בתערוכה עצמה. מי ישמור על השומרים? לא ברור. בחזרה לפרויקט – קולקטיב אופנת רחוב המנסה לארגן מחדש את התודעה הקולקטיבית על ידי פירוק, הרחבה והרכבה מחדש של רעיונות חברתיים ואירועים היסטוריים. האם המסר החזותי עבר בהצלחה? בחלק מהאובייקטים כן, ובחלקם האחר הטקסט האוצרותי נשמע לא מחובר ממש. מה שבטוח – התשוקה שם ניכרת ונפרסת על מגוון רחב של מוצרי טקסטיל ופרינט.

תערוכת הבוגרים בבצלאל השנה הייתה כאמור המוצלחת מבין תערוכות הבוגרים, עם אוצרות שמכבדת ומתקשרת עם העבודות והסטודנטים, לצד קידום האינטרסים של האקדמיה להביא נרשמים לשנה הבאה, מבלי לדרוס את הסטודנטים/ות בדרך עם עומס עבודות כפי שהיה נהוג בעבר. אלי חרומוב ושי בן ארי עשו עבודה מצוינת בכל הקשור לאוצרות, ורק נשאר שההנחיות בפרויקטי הגמר בשנה הבאה ידחפו בעדינות את הסטודנטים לצאת מאותם אזורי נוחות, ואולי לבחון הלחמה של טכניקות ופלטפורמות שונות כפי שהיה בשנה שעברה.

נעבור לפרויקטים שאהבתי במיוחד בתערוכה (כאמור, לא משתמש בטרמינולוגית המצטיינים המיותרת), ובסוף – הפתעה.

תמר כליף – Mega REAL

דמיינו סופרמרקט שבו חווית הקנייה היום יומית מוצגת ללא מסכות, אינטרסים שיווקיים והתנצלויות. הפרויקט ״מגה־REAL״ משתמש באסטרטגיות מיתוג ושיווק מוכרות על מנת להציג בצורה סרקסטית את עולם הצרכנות שסביבנו תוך חשיפתם של כל הדברים שלרוב מוחבאים באותיות הקטנות שמאחור. “ANGLIT”, “מספיק בריא”, “סביר” ו־”רעל” הם מותגים מוכרים מעולם הצרכנות, פרוסים בתצוגת תכלית ומספרים את הסיפור של המותג שלהם.

אביה חנה מרגלית זרחיה – גיה

״גיה״ הוא מותג מזון הוליסטי שמייצר את אריזותיו משאריות המזון אותו הוא משווק ומייצר במטרה לנצל את כל משאביו עד תום ולצמצם את ייצור הפסולת לחלוטין. לצד המיתוג, הפרויקט מהווה ניסוי דרך מחקר התכונות של ירקות ומאכלים שונים ובוחן את יכולתם להפוך לנייר אריזה ודיו. ההשראה לפרויקט נבעה מתוך התובנה שפסולת מזון היא בו זמנית גם חומר גלם, לצד המחשבה על סופה המזהם של אריזה. המחשבות הללו עודדו את אביה לעבוד על פרויקט באופן אקולוגי הן בתהליך כמו גם בתוצאה הסופית. נוסף על קהל הצרכנים, הניסוי מציע להתייחס לאדמה כאל קהל יעד שווה ערך לקהל האנושי.

מי ייתן והפרויקט הזה יחצה את גבולות האקדמיה אל עבר העולם המסחרי. קונספט חכם וביצוע שמאיר את החומר בצורה הגולמית והמסקרנת.

רון רוברט לוי – Junn Archive Co

.Junn Archive Co הוא קולקטיב אופנת רחוב המנסה לארגן מחדש את התודעה הקולקטיבית על ידי פירוק, הרחבה והרכבה מחדש של ארכיון רעיונות חברתיים, אירועים היסטוריים ומושגים אסתטיים דרך שפה ויזואלית המוטמעת במרחבים ציבוריים והשמתם במרחבים אלה מחדש.

הפרויקט של רון מדבר, חי ונושם כאילו הוא כבר היה קיים כמה שנים בעולם האמיתי, עם חנות אינטרנטית מתפקדת ומרצ׳נדייז מהמם. רק הטקסט האוצרותי טיפה מאולץ, והיה אפשר להחליף אותו ב-״תנו לי לעשות מה שאני רוצה, זה יהיה שופע סוואג!״. כמו כן, לגנב היקר שלקח חצי מהבגדים, אנא תחזיר לו אותם.

רותי ירמולינסקי – באר חלב באמצע עיר

פרשנות מונפשת ליצירה “שירה” מאת חזי לסקלי, פואמה ארס־פואטית העוסקת בדואליות הכרוכה במעשה היצירה – על היופי, העדינות וחד־הפעמיות השזורות בכאב, הכיעור והאבסורד שבה.

הסרט הכי עוצמתי בתערוכה באספקטים של תוכן, עיצוב, תנועה. עשוי מדויק, אין פריים מיותר. מקווה שיסתובב בפסטיבלים בעולם ויזכה לפרסים לו הוא ראוי.

שחר פנחס גרינולד – האם הגדולה

סימן (symbol); דבר המייצג דבר מה אחר, בין המישור החומרי לבין המשמעות הנלוות לו. הסמלים והאובייקטים בתחריטי הספר מרכיבים את דיוקנה של הזהות הנשית המצויה בכולנו – דמות האם הגדולה. החיבור הקמאי לאם הגדולה הוא חיבור ארכיטיפי הנמצא בלא מודע הקולקטיבי ממנו כולנו מופעלים.

כבני אדם, כולנו חולקים את החיבור השורשי והרחמי לאמא אדמה, לדמות אם מוחשית בשר ודם ולדמות אם רוחנית שומרת, מזינה ועוטפת. פרויקט זה בא לחשוף את החיבור לאם הגדולה מהאישי אל הקולקטיבי דרך קולן של נשים־משוררות לצד קולה האישי של שחר. הספר מורכב מהדפסים ושירים חזותיים אשר יחדיו טווים דמות עגולה לאם הגדולה.

שחר פנחס גרינולד חותכת מהסגנון האיורי הצרפתי שאפיין אותה אל תחריטים סזיפים ידניים בקווים דקים ופשוטים (אך לא פשטניים). סקרן לראות מה ייצא בין שני הסגנונות הללו עליהם היא אחראית. ספר שהוא חוויה שלמה, כל כפולה בו שוקלת 2 טון רגש, וזז על הגבולות הדקים של בין עיצוב לאמנות.

מתן יונטף – קופידון

עיצוב אות עברית קורסיבית (רהוטה), בעלת פרמטר משתנה של זווית נטייה. פונט קופידון מציע פרשנות עכשווית לסגנון כתיבה קליגרפי בעט ציפורן (pointed nib) ודיו. תהליך העבודה על עיצוב האות החדשה התבסס על מחקר התפתחות הסגנון בעברית ובלטינית במאה השנים האחרונות והשינויים שחלו בו עם הופעתן של טכנולוגיות חדשות.

מדובר בפרויקט עיצוב פונט היחיד בתערוכה, מה שהתחיל בתור משפחת פונטים מרתקת בתחילת הדרך (עוקב אדוק באינסטגרם) וצומצם בסופו של דבר למשפחת פונטים קורסיבית שחסרה היום בטיפוגרפיה העברית. חכו לממתקים שיונטף עומד לשחרר בעתיד, הוא הבטחה גדולה בעיני.

גיא לוי – היום המאושר

״היום המאושר״ הוא ספר מחקר חזותי שמתמקד בחתונות בין השנים 1984 ל־1990. הספר מציג את החתונה כאירוע צרכני וכמופע לביסוס מעמד חברתי־כלכלי על רקע האצת האמריקניזציה והתבססותו של הקפיטליזם כשיטה כלכלית בישראל בשנים אלו. הספר מתבונן על תרבות השפע של אותה תקופה, וחוגג את הגבולות בין קיטש לפנטזיה. דרך הדגשת ההיבט החומרי מבקש הספר לשאול על ה׳עכשיו׳, על משמעות טקס הנישואים בתוך המופע האקסטרווגנטי שבאירוע עצמו ועל הקשר בין אהבה רומנטית לצרכנות קפיטליסטית.

העטיפה הניינטיזית מחייכת כממתיקת סוד, ובפנים מתגלה אוסף טראש מכובד ומשעשע מאוד. מיטב הקלישאות של ז׳אנר החתונות, יחד עם ירידה מעמיקה לפרטים, ארגון הטקס, ופירוק התהליך לגורמים עם קונגו.

 

מיכל כהן – מוזיקת קסטות

״מוזיקת קסטות״ הוא כינוי לעג משנות ה־80 למוזיקה המזרחית שנבע מאופן הפצתה העיקרית, בקלטות. הקסטות היו אלטרנטיבה למוזיקה שלא שומעים ברדיו. זמרים שלא נתנו להם במה וכונו בזלזול ״זמרי קסטות״, יכלו לקבל אותה רק בדוכני
הקסטות בתחנה המרכזית הישנה בת״א. בעשורים הראשונים למדינה לא ניתן למוזיקה המזרחית מקום ראוי בנוף התרבות הממוסדת. סיפורה משקף במידה רבה ציבור רחב שקולו הודר מן השיח המקומי. ״מוזיקת קסטות״ הוא אתר אינטראקטיבי שפורש בפני המבקרים את סיפור הזמר הים תיכוני בארץ מקום המדינה ועד פריצתו למיינסטרים בסדר כרונולוגי. בו נחשפות פיסות ההיסטוריה ורגעים מכוננים שתרמו למאבק, אשר ביחד מרכיבים את סיפור פס הקול הישראלי.

אתר שטומן בחובו הפתעות ו-UX מעולה. ככל שמתקדמת הגלילה מגלים עוד ועוד איסטר אגס, סקירה היסטורית, סגנון קולאז׳ית שמפתיע ומרענן, טיפוגרפיה שמתאימה בול. שווה להיכנס ללינק ולהתמסר לחוויה.

 

אתר הפרויקט (מומלץ)

מאיה דנא – חקר החלום

חלומות הם חלק בלתי נפרד מחיינו. דרכם המוח מעבד את שלל המחשבות, הרגשות והחוויות שמלוות אותנו במהלך היום. ״חקר החלום״ הוא ממשק אינטראקטיבי שמנסה להתחקות אחר האסוציאטיביות ואיבוד השליטה שאנו חווים בזמן החלימה. לצד טקסטים על ההיסטוריה ועל חקר החלום, אני בודקת שני מצבי קריאה: ״ערנות״: המחקה את מצב המוח הער, עליו יש לנו שליטה (יחסית) אשר מציג קריאה שיש בה ניווט לינארי. ״שינה״: ניסיון דיגיטלי להתחקות אחר האסוציאטיביות וחוסר השליטה שחווים בזמן חלימה.

מאתגר מאוד להכניס פרינט לדיגיטל וליצור חווית קריאה חדשה. מאיה הצליחה בכמה לייאאוטים מאוד מעניינים לאפשר צלילת עומק לתוך עולם החלומות. תענוג והשראה.

אתר הפרויקט (דסקטופ)

טבע שולט – סוציולוגיה צמחית

צמחים, כמונו, הם אורגניזמים חיים. לכן, יש לנו מחויבות ללמוד מהם ודרכם על הקשרי ההשתייכות שלנו בסביבה האנושית. דרך המטאפורה הרכה של הצמחים, הספר מעלה סוגיות חשובות על מי הוא זר ומי מקומי, כיצד אנחנו מקבלים חברות זרות והאם אפשר לקיים חברה אוטופית בה זר ומקומי שוררים בשלום זה עם זה. הספר מבקש להאיר את הקשרים שלנו בחברה האנושית ואת הצמח, לא רק כאובייקט יפה שיש להעריץ, אלא כנושא אחריות להמשך הקיום שלנו בעולם.

ספר מלא חמלה וסקרנות, ניכרת בכל אחת מהכפולות המעוצבות בקפידה. עם רפרורים חוזרים לאנציקלופדיות, פורמט נכחד, וספרי טבע ומגדירי צמחים, נוצר פה תמהיל נפלא.

לאה מסלו – בנסיבות משמחות

כלי מטבח מלוכלכים בארון, שותף שלא מפסיק לשיר, גופה של תוכי במקפיא, ומריבות על נורה. בפרויקט הגמר של המאיירת לאה מסלו היא ליקטה ואיירה בצורה משעשעת את סיפורי השותפים המזוויעים, המגעילים והמוזרים ביותר.

מגזרות נייר זו טכניקה מאתגרת מאוד, ויש פה גם תוכן טראומטי וקליל (בו זמנית), וגם קומפוזיציות מצוינת מלאות בתנועה וצבעוניות.

ליאור בן זקן – על הריק הסמוך

״על הריק הסמוך״ הינו ספר החוקר את ה“זבל“. שאלה מרכזית מלווה את מחקרו – כיצד אנו מסווגים דבר מה כבעל או חסר ערך, מה הוא הנשגב ומה הוא הזבלי? ספר זה מבקש לפרוע את הסדר. הוא שוזר בתוכו מהלך מחקרי ומזמין להתעמת עם המובנים הבנאליים המארגנים את חיינו, להטיל ספק בסכמות הסיווג – הדפוסים והמבנים התרבותיים – אשר מעניקים לאובייקטים את משמעותם, ולהסב את תשומת ליבנו לאופי האוטומטי של חיי היומיום והבסיס האידיאולוגי המכונן אותו. הספר מציג את החיפוש של המעצבת ליאור בן זקן במרחב הציבורי ואת האופן בו הובילה על ידי מושא מחקר זה.

מודה, כשקראתי את הטקסט האוצרותי (פה מעל) חשבתי שכמעט אי אפשר לחדש בתחום, ואז הגיעה כפולה אחרי כפולה והפילה לי את הלסת במגוון העיצובי ובעומקים במחקר של ליאור בנושא. מרתק.

יהונתן פריד – שיחות

הפרויקט הינו אתר שליבתו היא בינה מלאכותית שמנתחת שיחות מרחבי האינטרנט ומערכת שמתרגמת את המידע ומעבדת אותו לשימוש. הפרויקט עוסק בממשק בין טכנולוגיה לעיצוב ובוחן כיצד מתקשרים מידע דינמי, מרובד ומשתנה.

חשיבה מדוקדקת על הפרטים הקטנים, ניווט קל, חווית קריאה נהדרת, ביצוע מצוין. מסקרן לדעת אם הפרויקט יגדל או יקבל גלגול נוסף.

אתר הפרויקט (דסקטופ)

שקד שביט – אייקון מס. 2

אם הקונספט או הרעיון של אלוהים וישות אלוהית הוא כנראה מספר אחד בעולם, אני רוצה לטעון שהאייקון השני לו הוא ג’ינס. סיפור רב שכבתי המבוסס על אינדקס של פריט אחד שהצליח לחצות את גבולות מבחן הזמן והתרבות, בקנה מידה אוניברסלי. הפריט מאגד ומרכיב מערכות כלכליות וחברתיות תוך הישענות על עמוד שדרה פוליטי חזק. הפרויקט מערב בתוכו אלגוריתם בקוד פתוח, טכניקות ידניות ולמעלה מ-3,600 דימויים.

פרויקט רחב היקף ואינטנסיבי, עם הרבה בחירות מעניינות לאורך הדפדוף, שמייצר סוג של פיצ׳ר קולנועי דוקומנטרי בתוך פורמט של ספר עצום מימדים.

גילוי נאות: שקד שביט כתב כתבה מעולה על אלכסנדר מקווין למגזין לפני שנתיים.

יער בנבנשתי – גופים נחבטים, מבטים מצטלבים

הספר בוחן את האינטימיות הנרקמת בין שני אנשים במהלך דו־קרב. משני גופים הנחבטים זה בזה בזירת ההיאבקות, דרך קרב הענקים האינטלקטואלי של שני אמני שחמט ועד מערכת היחסים המורכבת בין שוטר ומפגין – אינטימיות עדינה ומיוחדת נרקמת לה בין שני אנשים העומדים לקרב. ספר זה בא להאיר את הרגע הספציפי הזה, בו שני אויבים הופכים לשותפים, פועלים בהרמוניה מושלמת.

הקולאז׳ הצורני בין הכפולות מפתיע בכל דפדוף מחדש, גדוש ברפרנסים תרבותיים רלוונטים ומעניינים. תענוג.

גל ברוך – שיבוש, מחיקה ומכונה

סדרת דימויים המציגים את המורכבות מולה ניצבים יוצרים בימינו – בעידן בו הכל מותר וגלוי, אך גם לא נכון ואסור. המכונה היא פס ייצור משובש שבעזרתה נוצרים דימויים ומשפטים חסרים, מבולבלים, קריאים ולא קריאים. המכונה היא דימוי ליוצר המנסה לפעול בשדה חופשי ואינסופי אך גם מלא במוקשים.

אילולא הטאבלטים בצד שמראים את תהליך היצירה, קל מאוד לפספס את הפרויקט המשובח הזה. מרתק לדמיין לאן הוא יכול להתפתח, ומעלה שאלות מעניינות על כוחו של דימוי בטכניקות השונות ושוויין כשבוצעו על-ידי מכונה.

 

נעה מישקין – כאש בוערת

רגינה יונאס (1902—1944) הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה היהודית שהוסמכה לרבנות. היא גדלה ופעלה בברלין, נלחמה על זכותה להשתתף בהנהגת הקהילה היהודית דרך לימוד, חסד ופסיקה. יונאס המשיכה לפעול ולדרוש במחנה הריכוז טרזיינשטט, עד שנרצחה באושוויץ. הספר מספר את סיפור חייה של רגינה, דרך מילותיה שלה, ונפגש עם הסיפור של נעה מישקין – פמיניסטית דתייה המנסה להבין את המקום שלה.

יש הרבה כוח בקווי העפרונות הצבעוניים של המאיירת נעה מישקין. ספר שהוא הצלחה גדולה בהעברת מסר וסיפור מרגש מאוד.

 

ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!

המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←

שליחת פלייליסט מהמם במיוחד