אחרי שנים של איור לקולנוע, לטלוויזיה ולספרות, המאייר דוד פולונסקי יצא להרפתקה משותפת עם הבמאי ארי פולמן, שביים לראשונה לתיאטרון מחזה של חנוך לוין – ׳מתאבל ללא קץ׳. פולונסקי עבר ממחוזות הדו־מימד אל התלת־מימד ושיתף פעולה עם יוצרים מעניינים בתהליך. כאן, לראשונה, הוא מספר על העבודה המרתקת שיצרה את אחת הבמות המרשימות שנראו בישראל בשנים האחרונות.
איך בכלל התחיל כל הפרויקט על ההצגה, באיזה שלב נכנסת?
"לכבוד 20 שנה שמלאו למותו של חנוך לוין. הייתה יוזמה של להעלות מחזה שלו שלא עלה על במה, עדיין. אלמנתו פנתה לארי פולמן, והציעה לו מתוך רשימה של מחזות, והוא בחר את ׳מתאבל ללא קץ׳. דיברנו על זה בדרך לאירוע לכבוד השקת היומן הגרפי של אנה פרנק בגרמניה. במטוס התחלנו לחשוב על מה, איזה מין עולם זה צריך להיות. אני מסתובב כבר 10 שנים עם חשק לעשות מחווה לאקספרסיוניזם הגרמני בקולנוע״.
״לפני 10 שנים במקרה נפלתי בארצות הברית על סרט שלא הכרתי, והייתי בטוח שזה מחווה שעשו היום לשנות ה־20, כי זה היה כל כך חזק, זה הרגיש מודרני לגמרי. מסתבר שזה היה סרט משנות ה־20 שקוראים לו 'האיש הצוחק' (The Man Who Laughs) שזו הדמות הראשית, ומבוסס על רומן של ויקטור הוגו שאחר כך הוא נהיה הג'וקר, הקומיקס מבוסס עליו.
זה העיף לי את המוח, חיפשתי כל מיני הזדמנויות להגיש את הסגנון הזה, ואז בשיחה עם ארי, אמרתי ״חנוך לוין, איכשהו זה מין העולם האגדתי הזה של המחזה״, וגם ארי נדלק על הרעיון הזה. זאת הייתה ההתחלה בגדול. אחר כך קראתי את המחזה פעם פעמיים, ועשיתי ציור. באופן מפתיע זה הלך מאוד מאוד חלק. זאת אומרת די מהסקיצה הראשונה היה לי ברור מה האלמנטים הצורניים הבסיסים שמה, והיה ברור שזה צריך להיות שחור לבן, גם בתלבושות.
ארי הביא את האלמנט האופראי לדבר הזה. זאת אומרת, שיהיו שם גם רקדנים וגם… בהתחלה לא היינו בטוחים אם יהיו הקרנות או לא, אבל שזה לא יהיה רק שחקנים שמעבירים את הטקסט. בהוראות הבימוי כתוב שזה חדר ילדים, ומשם יצאנו. עלה הרעיון שיהיו צעצועים בחדר הילדים, שיגולמו על ידי רקדניות שגם יהפכו לילדים אחר כך, לילדים שמוקרבים על ידי המלך במחזה.
אז היה לי לצייר את האווירה הכללית, שזה פשוט פריים, בחרתי איזה רגע מקרי במחזה שאני וארי אמרנו אוקיי, אנחנו רוצים שיהיו שם — המלך, האחות, הרופאים, והצעצועים ועשיתי איזשהו ציור מאוד מאוד גס של הכול.
אחר כך סקיצה יותר מתקדמת״.
״מהסקיצה הראשונה היה לי ברור מה האלמנטים הצורניים הבסיסיים שם, והיה ברור שזה צריך להיות שחור לבן, גם בתלבושות.״
מה ההבדל בגישה בין לעצב תפאורה לתיאטרון לבין סרט אנימציה באורך של 90 דקות?
״אז בהתחלה בהתחלה זה עניין של מה זה רוצה להיות מבחינת אווירה, מבחינת שפה חזותית, זה אותו דבר. כי זה לספר סיפור. אם זה ספר ילדים, אם זה סרט אנימציה, זה לברוא עולם קודם כל זה דו־מימד שזה המדיום שבו אני עובד. אחר כך, יש המון המון דברים שהם ספציפיים יותר.
כמובן, מההתחלה היה לי ברור שאני אצטרך עזרה בזה ופנינו לאורנה סמורגונסקי, שהיא מעצבת שעובדת הרבה מאוד עם הקאמרי. היא יצרה את התלבושות להצגה הזאת ויעצה לי פשוט מהשלבים הראשונים, הסבירה לי את האילוצים הטכניים. יש זוויות ראיה שפקששתי איתם שמה.
מאיזו בחינה?
״יש איזשהן שתי פינות באולם שלא רואים בהן יותר מדי. זה באמת מגיע ממדיום שאני עושה במדיום של קולנוע, שקולנוע זה נקודת מבט אחת. אתה לא מתחשב בזה שהצופה רואה, בעצם כל צופה רואה תמונה אחרת לגמרי״.
יצרת מקט?
״כן. אז בניתי מקט, הייתה לי גם אסיסטנטית בשם עדי ביבר, בוגרת לימודי עיצוב במה באוניברסיטת ת״א, שעזרה והסבירה לי איך בונים. היא ידעה גם בבנייה, ותכל'ס היה לי נורא נורא כיף לעבוד עם הידיים. לבנות את המגדל, יש שם כזה מגדל ששולחים לפירזול. את המיטה, וכל מיני, מיטה מדבק וזה, לחתוך ולגזור זה תענוג גדול. היה לנו בסטודיו הפסקת חשמל, אז החבר'ה שעובדים איתי לא יכלו להמשיך לעבוד ולי זה היה כאילו לא קרה כלום. זאת עבודה פיזית כזאת וריכוז אחר לגמרי, זה נורא נורא כיף. ההבדל הוא כמעט טכני, והיתרונות הם עצומים כי זה, תיאטרון נוכחתי ללמוד בפרויקט הזה הוא מאוד, הוא עוד יותר קואופרטיבי מסרט באיזשהו מובן״.
למה?
״יש יותר אוטונומיה לכל אחד מהמחלקות: סאונד, תאורה, השחקנים. ואז יש המון אינפוט מכל מיני כיוונים, שהופך את זה למשהו שהוא יותר גדול מסך חלקיו. היו רעיונות שלא הייתי חושב עליהם אף פעם כי אני חדש בתחום״.
זו פעם ראשונה שאתה מעצב תפאורה?
״כן. לתיאטרון כן. עשיתי לטלוויזיה, עשיתי לקולנוע. אבל זה לא אותו דבר. כי בסוף מהאימג' השטוח יש… דו־מימד״.
ברקע יש וידאו ארט מעניין של יואב כהן, שגם מאוד ממשיך את הסגנון האנימטיבי שלך. מעניין לשמוע על התהליך ביניכם.
״אז כבר שיואב נכנס הסברנו לו את החזון שלנו לגבי האקספרסיוניזם הגרמני. הכנתי את הציורים שישמו כרקעים בוידאו ואחר כך הם יצאו ממש בקטנה, ויואב הפך את זה למשהו חי. העבודה שלו עם הצלליות, איך לעשות את זה, השחקנים צולמו על רקע חלק, ואז הצל שלהם בעצם הופיע. הקרינו עליהם פרוז'קטורים, את הכניסות שלהם לבמה, ואז הצילומים של הצלליות האלה הולבשו על הציורים שעשיתי״.
את העצים הזזים בתנועה כזאת קצת מפחידה, זה אתה עשית או שיואב בעצם הביא את זה בעקבות העיצוב שלך?
״זה יואב ושחף עשו, עבדו על זה ביחד״.
והתאורה, באמת, לעומת אנימציה, איך זה שונה?
״אני לא ממש נוגע בזה, אבל זה משהו גם, קטע מדהים כל העניין, התפאורה, התלבושות, הרקדנים, התלבושות של הרקדנים, השחקנים, הוידאו. הכל מתחבר יחד משהו כמו שלושה ימים לפני הבכורה. לא היה לי ברור בכלל איך זה הולך לקרות. הדבק שקושר את הכל הוא במידה רבה התאורה. שם היה הקושי היה להגיע למונוכרומטיות הזאת שהיא הייתה נקודת המוצא שלנו – שזה כאילו קצת שחור לבן, וזה למעשה בלתי אפשרי מבחינת הצבעים של הפנסים.
שוב, זה עניינים טכניים מאד מסובכים, של למצוא את האיזון בין התאורה לוידאו. אתה לא יכול להציף את הבמה באור, כי אז לא יראו את הווידאו, מצד שני השחקנים הם לב העניין ואתה רוצה שיראו את ההבעות שלהם ואת המשחק שלהם אז איך עושים את זה. זה עבודת נמלים. אז עושים עוד חזרה, ועוד חזרה, ועוד חזרה ומדייקים כל דבר. במקום זו עבודה של התאורה ושל הבמאי, מן הסתם. אני באתי ואמרתי מה שלי היה חשוב לראות שזה יהיה מונוכרמטי כמו בחזון המקורי שלנו, ואז איך עושים את זה ואיך מגיעים לזה — זה כבר אומנות בפני עצמה״.
כמה זמן זה לקח?
״לקח משהו כמו שלושה חודשים. מהרגע שהתחלנו לדבר על זה – אולי זה חצי שנה, אבל תכל'ס העבודה מול האנשים בקאמרי, משהו כזה״.
נשמע אינטנסיבי.
״כן, אבל כיף. הגילוי הזה של העולם הזה של התיאטרון בשבילי היו בו המון הפתעות. למשל ההיקף של העבודה, של היצירתיות בדבר הזה, הרגיש לי יותר גדול מהקולנוע בארץ. אם חושבים על כמות ההצגות, מספר האנשים שהולכים לראות אותם… המון אנשים, המון אנשים יצירתיים ומוכשרים שעושים המון עבודה. הסביבה שלי פחות הולכת לתיאטרון. יש כל מיני סטיגמות הקשורות אליו, ובשבילי זה היה גילוי מאוד, מאוד משמח. כי בעצם הפסדתי המון בזה שלא ראיתי קודם.״
מעניין. יש רצון לעוד פרויקט כזה?
״בטח״.
״באתי ואמרתי מה שלי היה חשוב לראות — שזה יהיה מונוכרמטי כמו בחזון המקורי שלנו, ואז איך עושים את זה ואיך מגיעים לזה — זה כבר אומנות בפני עצמה.״
באופן כללי, יש איזה טיזר לפרויקט הבא שלך?
״אני עובד כבר שבע שנים כמעט און-אנד-אוף על סרט שנקרא ׳אגדת חורבן׳. שמביים וכותב אותו גידי דר, הוא התסריטאי והבמאי. זה סרט על חורבן בית שני שמה שמיוחד בו מבחינה אמנותית זה שהוא מצויר אבל לא מאונמץ. יש בו רק ציורי סטילס נורא מושקעים, בגלל זה לוקח כל השנים האלה, אבל… זה אמור להיות גמור עוד שנה בערך. אני כל הזמן אומר עוד שנה״.
נשמע ארוך.
״כן, ארוך ומעניין מאוד״.
ארוך בגלל ענייני תקציבים או בגלל תהליך יצירתי?
״גם וגם. תכל'ס עובדים על הצד הויזואלי שלו שני אנשים, זה היתרון של הטכניקה הזאת. זה אני ומיכאל פאוסט, צייר ואנימטור שאני עובד איתו עוד מימי ׳ואלס עם באשיר׳. וזהו, זה רק שנינו עושים ציורים, ציורים, ציורים. זה לוקח זמן כי יש איזה אלף ארבע מאות ציורים.
כשנכנס פרויקט כזה כמו ההצגה, אז בעצם אתה מפסיק לעבוד על הסרט?
״אני מצמצם את העבודה שלי על הסרט ועובד על ההצגה״.
בימוי: ארי פולמן
עיצוב תפאורה: דוד פולונסקי
יעוץ אומנותי ועיצוב תלבושות: אורנה סמורגונסקי
וידאו: יואב כהן
תאורה: נדב ברנע
https://davidpolonsky.carbonmade.com
https://www.yoav-cohen.com
תהליך אישי שהתחיל מהצורך להחליף את הרכב באופניים הפך, לאורך יותר מעשור של ניסוי, שיפוץ, בנייה ותיעוד, למחקר עיצובי רחב היקף – ולבסוף גם למסגרת פדגוגית פורצת דרך.
עטר ברוש פורש מהלך מעמיק של למידה דרך עשייה חומרית, שבמרכזו תכנון שלדות אופניים כדרך לבחון גבולות של עיצוב, טכנולוגיה, חינוך ויכולת אנושית.
נעמה ניקוטרה, מעצבת תעשייתית בוגרת HIT, עיצבה את פרויקט הגמר NakedPak, סדרת מנות מזון ללא אריזה. הפרויקט נולד בשילוב בין שני נושאים שמעסיקים אותה בשנים האחרונות: חרדה ממשבר האקלים, ואהבתה הגדולה לאוכל.
פרויקט הגמר Movement in Capture של שירה שודרון, מעצבת, דיג׳יי, ויוצרת רב־תחומית, עוסק בהשפעת זיהום האוקיינוסים על היצורים החיים בהם. הפרויקט מנסה להציג במיצב אנימטיבי את חווית היצורים הימיים באוקיינוס המזוהם, כפי שדמיינה אותה יחד עם אמירה אישית וביקורתית. איך הם נעים בסביבה שכבר איננה טבעית, בה הם חסרי אונים ומוגבלים.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
