שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה"ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד' זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג'ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח"כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג' שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד"כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ'רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג'סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח"כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג'יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנה הזאת הסרט ממשיך. התחלנו פשוט להרים את המופעים האלה. דרך ליטל סינמה התחלתי להכיר עוד מלא אנשים מעניינים, רקדנים, מוזיקאים. ולאט לאט הזמינו אותי או רצו לעבוד איתי בכל מיני קונטקסטים אחרים״.

את בעצם מדברת על חשיבות של פרויקטי צד, ואני מניח ש-Little Cinema לא התחיל מאיזה מטרה קפיטליסטית של תאגיד, לעומת דברים אחרים שאולי עבדת עליהם שהם כן שימשו למרקטינג בתפוצה רחבה. פה זה נשמע שפרויקט ״איזוטרי״, פתאום חיבר מלא דיסציפלינות שלא בטוח שדמיינת שתגיעי אליהם בכלל.

״לגמרי. לגמרי, לגמרי. וזה היה הדבר הכי כיף, בגלל שבעצם ב-Little Cinema אני הייתי זאתי שקובעת את הכללים בשביל עצמי, כלומר יחד עם Jay, וזה היה ממש אני. ואז העבודות שקיבלתי היו עבודות שרצו אותי, לא את היכולת שלי בפוטושופ. ברור שבליטל סינמה יש צרכי שיווק ויש דברים משעממים כמו, אתה יודע, לעשות את הקאבר לפייסבוק וכל מיני כאלה, אבל מצד שני יש תמיד את ההופעה, ואז בהופעה יכול להיות הכל. יכול להיות וידאו או איזה שהוא פלייר מעניין שאנחנו נותנים לאנשים. יכול להיות פוסטר, יכולה להיות תפאורה משוגעת. Little Cinema גדל מאז, כבר פעמיים עשינו סדרה במוזיאון ברוקלין.

Little Cinema
Little Cinema
Little Cinema

בעקבות התרחבות ליותר עבודה על בסיס פרילנס, ככה גם Eye of design הגיעו אלי״.

הופה

״כן. אז Eye On Design הם בעצם מין שלוחה די חדשה של AIGA״.

זה איגוד המעצבים האמריקאי?

״כן. זה איגוד שהוא בן מעל מאה שנה. ממש ארגון מכובד. אני לא יודעת אם אתה מכיר קצת את הצורה שבה הוא פועל, אבל נגיד יצא לי להיות פעם בכנס שלהם״.

תספרי לי מה קורה שם

״אז אתה בא לכנס שהוא בעצם סוג של כנס העיצוב המרכזי בעולם, ויש שם מלא אנשים מכל העולם. מי שמדבר על הבמה זה למשל המעצבת הראשית של צ'יפוטלה, שזו רשת ענקית של אוכל מקסיקני פה, או זוג מעצבים מנאסא, או אנשים מפנטגרם, אנשים שהם פשוט ג'יינטס כאילו.. בין אם זה מותגי על כמו קוקה קולה או אנשים שהם סופר מפורסמים כמו מייקל ביירות. בעצם אין ממש במה לקול היותר צעיר ויותר עכשווי ותכלס כוח הקניה היותר גדול, שהוא על social media, שהוא כל היום באינסטגרם (מחייכת). ממש יש הרגשה שקהל היעד הוא הרבה יותר.. לא רוצה להגיד מעונב, אבל הרבה יותר מסורתי ולא לגמרי עכשווי. ואז הם הקימו ב 2014 את eye on design שזה הבלוג היותר צעיר של AIGA. העורכת הראשית היא פארין דראם, יש לה חוש ממש טוב לכתיבה על עיצוב, למעצבים שעובדים בצורה אינדיבידואלית, או עם חברות אבל מצליחים איכשהו לשמר אישיות או לפתח אישיות. ואני חושבת ש-Eye on Design מצליח בצורה מאוד אלגנטית ומאוד מוצלחת לדבר על עיצוב בצורה עמוקה, ועדיין לא לפגוע באף אחד. כי נגיד אחת הבעיות של כתיבה על עיצוב זה שיש מין הרגשה שאי אפשר להיות ממש ביקורתיים, יש תמיד פחד לדרוך על אצבעות של אנשים. והם הצליחו.

הקשר שלי איתם נוצר כשהכתבת שלהם, מדלין, פשוט פנתה אלי לפני שנה וביקשה לעשות ראיון איתי. בראיון הצליחה לחבר ממש טוב את מי שאני לעבודה שלי, למאיפה באתי ומה שאני חושבת. ואז אחרי כמה חודשים הם התחילו להוציא את המגזין המודפס שלהם. את הגיליון הראשון עיצב מעצב ממש מוכשר אירני, שקוראים לו מזיאר. הגיליון השני היה בנושא psyche – פסיכדליה. הם פנו אלי ואמרו שהעבודה שלי נורא התאימה להם לנושא, ושהם היו ממש שמחים לעבוד איתי על זה. ואז זהו, זה התחיל וזה היה ממש כיף. ואני לא יכולה, אין לי אפילו מילים לתאר כמה הצוות שעובד שם הוא מעולה״.

איפה הוא יושב?

״בבניין היסטורי ממש מהמם בדאון טאון של מנהטן וזה בעצם ה headquarters של AIGA בניו יורק. ומצחיק, כי כל המערכת שם זה הכל נשים. אין שם אפילו כתב או עיתונאי גבר אחד. העורכת הראשית והמקימה היא אישה, יש לה עוד ארבע עיתונאיות, ויש להן גם מעצבת בית מדהימה שקוראים לה טלה, היא בחורה לבנונית שבדיוק סיימה את התואר השני שלה ב SVA , נהיינו חברות נורא טובות בתהליך של העבודה. המערכת שלהן עובדת בצורה מדהימה, כלומר אין שום מתיחויות, כל דיון שיש שם הוא ממש דיון בונה ומעניין. וזה היה פעם ראשונה שעבדתי על פרויקט שכולן היו בו נשים וזה לדעתי היתה חוויה הכי כיפית שהיתה לי בחיים״.

במה זה שונה מחוויות אחרות?

אני הרגשתי, ואולי זאת בעיה שלי, שבמקרים שהיה לי בוס גבר היה לי קצת יותר מסובך לקבל את המרות שלו באיזה שהוא מקום. הרי כשאתה מעצב אתה גם עובד עם ארט דירקטור או קרייאטיב דירקטור ולפעמים אתה נתון למרותם ואיכשהו זה התערבב לי קצת עם יחסי כוחות מגדריים. ב eye on design פשוט לא היה מין שלב נוסף כזה, זה הרגיש יותר שאנחנו פשוט חבורה של פרטנריות והכל היה מאוד מאוד ענייני ומאוד מקצועי ולא מוזר או כוחני בכלל.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie

אז איך זה בעצם, איך עובדים על מגזין כזה? כמה זמן עובדים, קראת את הכתבות, לא קראת?

״כן קראתי הכל (מחייכת). אני יודעת שיש מין דיון כזה.. אז רגע, מעצב שעובד בעיתון צריך לקרוא את כל העיתון? אבל כשאתה בא להיות מעצב אורח על גיליון אז תקרא אותו, זה לא כזה נורא. התחלנו לעבוד ביחד אני חושבת במרץ או אפריל, הן הסבירו לי מה נושא העל, הן כבר מראש הזמינו אותי גם כן לכתוב כתבה ולהשתתף בתוכן. לא הבנתי כמה שזה היה חשוב לי עד שהן לא הציעו את זה. ראיינתי מעצבת שקוראים לה Homa Delvaray היא מעצבת אירנית, מעצבת פוסטרים שפשוט יעיפו לך את המוח, אתה לא ראית דבר כזה. היא כבר עובדת מלא זמן, אני זוכרת שנחשפתי אליה עוד בבצלאל, ופשוט העיף לי את המוח. זה מין תלת מימד, ממש ממש משוגע. אז זה היה חלום שלי לדבר איתה, וחשבתי שזה יהיה מושלם לנושא של פסיכדליה עכשווית והם אמרו לי יאללה, תראייני אותה. הם נתנו לי תקציב וממש התייחסו אלי בתור עיתונאית, לא בתור מעצבת כזאת שרק מסדרת דברים על הדף.

אז ישבנו, הן הסבירו לי על הנושא ונתנו לי את כל הכתבות שיהיו ופתחו פשוט מין פולדר בגוגל דרייב עם כל ה in progress articles והייתי חשופה לתוכן מההתחלה, תוך כדי ההתהוות שלו. אז גם היה לי עם מה לעבוד, וגם היה לי ממה ללמוד בעצם. בסופו של דבר במשך כמה חודשים כשעוד ועוד תוכן התווסף, אני מצידי בחנתי מה הקונספט של הספר, זה קצת אולי כמו איזה שהוא פרויקט מיתוג (מחייכת), איך הקונספט מתחבר לדברים כמו ה title pages או איך קונספט מתחבר לצבעוניות למשל. ונגיד הסיבה שבחרתי להשתמש בכתום הזוהר הזה, זה כי באמת הרבה פוסטרים פסיכדלים מהסיקסטיז השתמשו בצבעים זוהרים. הפעם הראשונה שהם עשו את זה בכלל באה מהעולם של שילוט דרכים. זה מאוד מאוד עניין אותי, כי חשבתי ש.. אתה יודע, מסע פסיכדלי או טריפ זה בעצם מין מסע ומה יותר נכון מאשר להשתמש בצבע שהשתמשו בו באופן מקורי בשביל שילוט והתמצאות בדרכים בשביל קטלוג שהוא על מסע באיזה שהוא מקום״.

ומבחינת תקציב של חומרים, בהתייחס לצבעוניות, הדפסה, ועד פונטים, כמה יש מגבלות בעצם בתוך דבר כזה?

״לדעתי קצת פינקו אותי בפרויקט הזה. הן היו מאד מאד פתוחות לגבי הכסף והיתה לי גישה למסמך של כמה כל דבר עולה, מההדפסה ועד כמה משלמים לכל בן אדם שכתב משהו, אז זה היה נחמד ודי חוויה מעניינת בשבילי לדעת מה התמונה הכלכלית. בית הדפוס כן שילם על חלק מההדפסה וכל הנייר היה בעצם תרומה״.

״אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

כמה פונטים יש שם סך הכל?

״אז יש די הרבה. אני.. כמו שאולי שמת לב, טיפוס די מקסימליסט. יש פה ארבעה פונטים, עם מדי פעם יציאות של נגיד אות ראשונה גדולה בפונט פסיכי. הטקסט הרץ הוא סטמפל שניידלר, שזה מין פונט קצת יותר קלאסי, קצת בהשפעת ארט נובו. הוא עוצב בגרמניה ב 36. ואז אני משתמשת גם בקופר לייט שזה פונט אמריקאי משנות העשרים ואז בשני פונטים יותר חדישים – דרוק של commercial type שהוא מין פונט נורא קונדנסט וכוחני קצת, ואז פייבוריט שזה פונט של דינמו שהוא קצת יותר פשוט וסטנדרטי ומגניב. יש חלק שאני כותבת על כל הפונטים במגזין. בכל גיליון הם נותנים ספרד לדיזיינר״.

שיפרט על התהליך העיצובי?

״כן. כלומר יש לך בתור מעצב ספרד שלם שאתה כותב על התהליך שלך, על ההחלטות שלך, זה גם כן מין פינוק מאד גדול. לא תמיד יש במה, יש ממש סקרנות אמיתית ובמה מאוד מאוד גדולה למעצב. או מעצבת.

הקטע המצחיק הוא שנגיד עכשיו, למרות שיש לי סטודיו משלי ואני כל הזמן עובדת על פרויקטי פרילנס, אני גם עובדת פול-טיים. אתה מכיר חברה בשם square space?״

כן, פלטפורמה לבניית אתרים.

״בדיוק. אז אני הוזמנתי להגיע לשם בדצמבר ולעבוד על המותג שלהם. לא לעצב אתרים, אלא לעבוד על חווית המותג וכל התוכן שהמותג מייצר. כי הרי מותג היום הוא לא רק style guide, הוא פיד שלם של תוכן שהם מייצרים, בין אם זה ל social media או מגזין או אירוע פופ אפ. אז התחלתי לעשות את זה ומה שנחמד זה שהם מאוד תומכים גם בעבודה העצמאית שלי ומאד מאפשרים. הם מבינים שהרבה מעצבים נהיים דווקא מעצבים יותר טובים כשהם עושים עוד דברים חוץ מהעבודה שמוטלת עליהם. אני מקווה שיהיו עוד מקומות כאלה״.

מטריף. אז סקוורספייס מתכננת להיות בלעדית איתך או שתמשיכי לעשות תמהיל כזה של פרויקטים?

״תמיד תמהילים״.

זה שומר אותך רעבה?

״זה שומר אותי ערה, מעוניינת ומעורבת. בהתחלה כשסיימתי ללמוד חשבתי שאני אמצא עבודת חלומות באיזה סטודיו או משהו כזה, אבל עם הזמן פשוט למדתי שאני הכי שמחה כשיש מגוון ושדברים קורים כל הזמן. יכול להיות שבשלב כלשהו אני אמשיך הלאה מסקוור ספייס או שאני אפתח משהו שהוא לגמרי משלי, אבל בסופו של דבר אני תמיד אמצא איזה שהיא קונסטרוקציה שמאפשרת לי לעשות הרבה דברים ביחד.

אני חושבת שאם יש לך הכנסה מעורבת אז יש לך קצת יותר חופש בלא לקחת רק עבודות שמשלמות מלא כסף. הרבה מעצבים פה גם יש להם סטודיו משלהם והם גם מלמדים למשל. אז יש כמה מקורות הכנסה, ויש כאילו אפשרות לקחת פרויקטים שלא מכניסים הרבה כסף, ומצד שני לעשות פעם ב- פרויקט גדול יותר שיתן יותר כסף. וכן, אני בת שלושים עכשיו ואני מרגישה שכל העבודה שעשיתי בשנות העשרים בעצם גרמו לי להרבה תובנות טובות שפשוט עוזרות לי להמשיך הלאה. אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

עיצוב: שירה ענבר, MTV
עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר, TASTE TALKS AWARDS
עיצוב: שירה ענבר, MAC

תמלול הכתבה: רות שטרן

יש פה ממתקים רציניים

ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!

המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←

שליחת פלייליסט מהמם במיוחד