בשקט ומאחורי הקלעים, יואב כהן מעצב דימויי וידאו מרתקים למעלה מעשור. כאן לראשונה, הוא חושף את תהליכי העבודה על ההצגה ׳מתאבל ללא קץ׳, האופרה ׳סלומה׳, לייבלי ו-vogel שהתקיימו באירופה. מסע מרתק שהתחיל במוסדות בצלאל וסם שפיגל — והגיע להפקות מרתקות ומהממות בארץ ובעולם.
למדת גם בסם שפיגל וגם בבצלאל, מה נשאר אצלך היום בפרספקטיבה של הזמן, מהתקופה של הלימודים, ואיזה מרצה עדיין מהדהד בעבודה שלך?
״בבצלאל למדתי וידאו ארט ובסם שפיגל למדתי קולנוע. וידאו ארט מתעסק ברעיון של סרט לא נרטיבי ומחשבה על יציאה מהמסך. זה אחד הדברים העיקריים שאני חושב שהמתודה של בצלאל מדברת עליה. אנחנו חושבים על וידאו ארט, אנחנו חושבים איך לסגור את המדיום או להתנהג איתו בצורה אחרת. בזמן שבסם שפיגל הלימודים הם לימודי קולנוע. לומדים לספר סיפור.
הלימודים בבצלאל הם ממש סוג של ההיפך מהלימודים בסם שפיגל. בבצלאל אתה לומד לבעוט, כמעט עד כדי כך שאין במה, כי הכל מותר והכל אפשר. בסם שפיגל זה לימודים שמאד מוקפדים. מוקפדים מבחינה טכנית, מוקפדים מבחינת האיסור להמשיך לצלם סרט אם התסריט שלך לא מספיק טוב.
בבצלאל הסלוגן היה המצלמה כעט רושם. זאת אומרת, איך אני יכול לספר סרט מצומצם, לעשות הרבה במעט. מסם שפיגל, היכולת ההפקתית, הסטוריטלינג, ולדעת לקרוא מחזה ולפרק אותו ולהבין את המשמעויות הדרמטיות, אחרי זה אתה יודע לבוא למחזה ולעשות אותו הדבר עם הצגה.
ואיזה מרצה עדיין אתה שומע אותו בראש לפעמים?
״זה היה לפני הרבה זמן אז יכול להיות שזה בגלל העבודה האחרונה (׳מתאבל ללא קץ׳ – ט.ס.ו). אני חושב שארי פולמן מהדהד לי מאוד חזק. הוא לימד אותי בבצלאל בשנה השנייה.״
מה הוא לימד?
״אני לא זוכר מה היה שם הקורס, ואולי זה לא מה הוא לימד, כמו הגישה שלו. הגישה שלו הייתה לחפש את הדבר שאתה מתלהב ממנו וללכת איתו. אני חושב שהרבה פעמים אנחנו לא זוכרים, או אני לפחות, לא בדיוק זוכר מה מרצה כזה או אחר בדיוק העביר בשיעור כמו ההוויה של אותו מרצה, התחושה של מי הוא. האם אני רוצה לעשות מהסגנון שהוא עושה, איך הוא מסתכל על יצירה. אני חושב שהאופן שבו ארי מסתכל על יצירה זה משהו שהיה לי כמו דוגמא להסתכל עליה כמשהו שהייתי רוצה גם.״
באיזה שלב אתה נכנס להפקה של ׳מתאבל ללא קץ׳, מקבל את החזון של פולונסקי וממשיך אותו?
״לא היה ברור אם זה יהיה מצויר או וידאו ופגשתי את ארי, ככה במסדרונות של הקאמרי, ואמרתי לו ׳תשמע, אני רוצה לעשות וידאו להצגה ואני רוצה שנשתף פעולה ביחד׳, ואני חושב שאיפה שהוא סביב הרעיון הזה ואיפה שהוא סביב הרעיון שהוא הבין שאני יכול לקחת על זה באמת אחריות, נפלה ההחלטה לא לעשות את זה כציור אלא לעשות את זה כהקרנה. איפשהו בחיבור בין המפגש לבין ההחלטה באמת להפוך את זה למשהו שהוא כל הזמן יחיה, שם זה קרה.״
״הייתה התלבטות, כן. הייתה התלבטות אם זה יהיה ציור סטטי, לבין אם זה יהיה הקרנה בתנועה.״
אנימציה קלאסית: שחף רם
מדהים. תמיד מדברים על זה בלימודי עיצוב, כמה הרקע קריטי בקומפוזיציה. אני חושב שזה דבר ראשון שבשנה א’ מתעסקים בו, ובהצגה הזאת זה היה מאוד נוכח. זוכר שהפריים הראשון והעצים שזזים בעדינות, זה מכניס איזה מתח. וגם, כל התפאורה בפרונט, שיש שם איזה מין צמחייה כזאת שהעובי שלה עולה ויורד.
״זה בין צמחיה לבין ריאות באמת. ראינו את זה כמו דימוי של ורידים של ריאות. אבל אחרי זה זה הופך לצמחיה, עושה כל מיני תעלולים. עבדנו שעות ארוכות כדי להבין בדיוק איזה מהירות זה צריך להיות. בונים את העיצוב של הכל על מסך קטנטן בבית, ומדמיינים, ואז פתאום זה בגודל של עשר ומשהו מטר, מול גודל של תנועה של שחקן. אתה לא רוצה לקחת לו את הסצנה. זה תמיד באלנסים.
עובדים ומתכננים את הכל בנפרד. עד לשבוע של ההקמה שאתה לא יודע איך כל הדברים האלה יתחברו. איך כל התוכניות שעשית עם אינסוף אקסלים ודמיינת איך הכל יתחבר, פתאום מגיע חמישה ימים לפני שהצופה הראשון רואה את זה, ופעם ראשונה רואים איך הכל מתחבר. תחשוב כמה זה שונה מעבודה של צייר, או צלם, שכל הזמן במהלך היצירה שלו, רואה את התוצר המוגמר מול עיניו.״
אנימציה קלאסית: שחף רם
בוא נדבר על ההפקה של האופרה ׳סלומה׳, הייתי שם. הכדור הוא האלמנט הכי מרכזי בבמה שהייתה שם. באתי כי אני מאוד אוהב את רוברט וילסון, והרגשתי שרוחו החיה נחה שם בעיצוב הבמה של ערן עצמון.
״העבודה הייתה מורכבת, זה באמת מורכב מהמון רכיבים. בעצם הפכנו את הכדור לסוג של דמות. קראנו לו דמות כי הוא בעצם כל הזמן הגיב למה שקורה בתמונה. הסיבה שהחלטנו להשתמש בכדור זה בגלל הירח שמוזכר שלוש פעמים באופרה. כל הזמן מוזכר הירח כאיזשהו כוח קוסמי שמשפיע על מה שמתרחש. ניגשנו לתת את האינטרפרטציה, זה משהו שאיתי טיראן, הבמאי, הגיע איתו, זה מחשבה על כדור.
מה יהיה הכדור הזה? אם זה יהיה כדור שמוקרן עליו, יהיה כדור שהוא בלון מנופח שבתוכו נשים מקרן? בדקנו את כל האפשרויות במשך תקופה ארוכה. עבדנו על האופרה הזאת בערך שנה, אין אפשרות טכנית שלא נבדקה. כל רפרנס מכל מיני דברים של אנשים שעושים בעולם וכל מיני חברות, לא ברור מאליו ליצור כזה כדור.
בסוף הגענו להחלטה שהכדור יהיה בנוי כולו מלדים, דבר שחששנו ממנו בהתחלה, כי רצינו שהחומר יהיה מאד אורגני. מהניסיון שלנו, כדי לייצר הקרנה שהיא מאד אורגנית, עדיף להשתמש בהקרנה או בהקרנה אחורית. אבל כל האפשרויות האחרות פשוט לא יכלו להיות, אז יצרנו קשר עם חברה סינית שבנתה עבורנו את הכדור בהתאמה אישית בסין. אין עוד כדור כזה. זה כדור שנוצר לגמרי בשביל האופרה, שני מטר שבעים וחמש קוטר. במשך שלושה חודשים הם הרכיבו את הכדור הזה, ששוקל יותר מחצי טון.
שלחו אותו אלינו באוניה. הכדור הגיע חודש לפני האופרה, מפורק לגמרי באוניה. היה לנו שבוע בערך להרכיב אותו, לחברה בשם פרולד שעזרה לנו בכל הצד הטכני. אתה עובד שלושה־ארבעה חודשים על הדבר הזה, ואין לך מושג אם הכדור בכלל יגיע ואם הכל יתחבר, ואם הוא יתחבר אם זה יראה כמו שדמיינת. אין סוף דברים שאתה צריך לדמיין ולקחת בחשבון ולקוות שעשית אותם מספיק טוב כדי שהכל יתחבר ביחד וזה יהיה מושלם כמו שדמיינת. באופן כללי באופרה, כל הזמן רצינו שהכדור יהיה מאד חומרי.״
איך אתה לוקח משהו שטוח ומלביש אותו על כדור?
״יצרתי קשר עם חברת הדמיות תלת ובעצם התחלתי לתאר להם מה אני רוצה לעשות. איך אני רוצה לגרום לדבר הזה להיות. ביחד עם איתי חילקנו את כל האריות (המרווחים בין הקטעים – ט.ס.ו) ל-50 ומשהו מהלכים שהכדור הזה עושה. ידענו שהורדוס הוא בעצם שולט בעולם הדיסוטופי הזה, הוא יהיה מיוצג ע”י מגמה שחורה, שכל הזמן תהיה חושפת ורוחשת, ואז חילקנו את כל המהלכים שהמגמה הזאת עושה.
מה היא עושה כשסלומה מתחילה לשיר, מה היא עושה כשסלומה נוגעת בה, איך המגמה הזאת מתפקדת, ומה היא עושה כשהיא כועסת. היא מוציאה שפיצים. מה היא עושה כשהיא רכה. ובעצם זה כל הזמן מוביל לידי ביטוי את התחושות של הורדוס על הבמה. ואז יוחנן פתאום יוצא מהבור, וכל פעם שיוחנן שר, אנחנו רואים את המגמה השחורה הזאת נפתחת ונקרעת ומתוכה בוקע איזה אור כחול שהוא המייצג של יוחנן, וככה המשכנו לסלומה שבסופו של דבר מביאה לפיצוץ של העולם האפל הזה שהורדוס שולט בתוכו, שולט בו.
כל המהלכים הם מסונכרנים למוזיקה, לתאורה. תחשוב שאתה מסתכל על משהו, על המסך, לא משנה מאיזה זווית אתה מסתכל עליו, תמיד זה נראה אותו הדבר. כשאתה נמצא באולם, מי שנמצא בשורה הכי ימנית, מי שנמצא בכיסא הכי שמאלי או בכיסא הכי ימני, מקבל זווית שונה לגמרי של התוכן. זה עניין מאוד מורכב.
לשמחתנו, אנחנו יצאנו מאד מרוצים מהתוצאה. ברמה הטכנית, הכל עבד על מערכת שנקראת D3, זה בעצם סוג של מערכת הקרנה מאוד מתוחכמת, שמאפשרת לשלוט בתכנים לייב תוך כדי ההופעה.״
עם איזה תוכנה אתה מייצר בעצם את הטקסטורות?
״יש שם מאיה, בלנדר ואפטר אפקטס.״
ספר על הגלגול של הכדור לפרינט סקרין.
״׳נוספרה׳ היא עבודת ניו מדיה אינטרקטיבית, מסך עגול, חיישני עומק, סאונד, תוכנה. הוצגה בפרינטסקרין 2019.
העבודה שאפה לאתגר את ריטואל “אש התמיד” בעידן הדיגיטלי־וירטואלי של – מאגרי מידע, קוד פתוח, ובינה מלאכותית. אם נפסיק להזרים נתונים לתוך נימי הרשת האם כל אילו יפסיקו מלהתקיים? העבודה היא גנרטיבית ומתרחשת על גבי כדור לד יחיד מסוגו שקוטרו שתיים וחצי מטר המוקף מצלמות עומק.
ה־״נוספרה״ מרגע הצבתה נמצאת בגסיסה מתמדת, מתכלה. בכדי לשמר את ״אש התמיד״ דורשת הנוספרה קרבת אדם. שתחייה אותה, תיצור את הפולחן סביבה ותזין אותה בנתונים ואינפורמציה חדשים. כל אחד מהמבקרים בחלל הסובב את הכדור נותן זמן ומקום בכדי להשאירה את הלהבה חייה, זורק עוד קיסם למדורה.
נעשה בשיתוף עם רונן תנחום על גבי Touchdesigner.״
ההצגה Vogel נראית חריגה בנוף הפרויקטים שאתה עוסק בהם. תוכל לספר עליה?
״תיאטרון burgtheater הוא אחד התיאטראות החשובים באירופה בשפה הגרמנית. התפאורה מינימליסטית מבוססת רק על וידאו ולוחות/תאים הצפים באוויר וזזים ברחבי חלל הבמה.
ההצגה מתקיימת בין התאים האילו ולמעשה כל הסביבה המוגדרת היא הקרנה שזזה, עוקבת ויוצרת את עצמה מחדש בכל אחת מהקומפוזיציות השונות של התאים בחלל. לרגעים השתמשנו בשקיפות של החומר ולרגעים גרמנו לחומר להראות אטום. כך יכלנו לשלוט בדמויות שיראו או לא יראו בחלל וגם ליצור ״משקל״ שונה לכל אחת מהסצנות כך שהתאים יצרו מנברשת זכוכית ועד חומת בטון. לצידי עבדו אנשים תכנים מבריקים שהצליחו ליצור עקיבה מושלמת ומתוזמנת בין תנועת הלוחות במרחב לבין הקרנת תוכן העיצוב של הוידאו וה video mapping.
לרגעים נכנסות דמויות לתוך התאים ויוצרים חיבור עם תוכן הוידאו, כמו לדוגמה רגע בו אחד השחקנים נכנס לתא רתום לחוט ועולה איתו לאויר כשתנועות השחיה פוגשות את ההקרנה ואת שקיפות החומר נוצרת אשליה מקסימה של שחיה באויר כשתא מים מקיף אותו.
ההצגה מדברת ב־3 שפות שונות והתרגום עצמו הופך לחלק מעבודת הוידאו כך שהטקסט משנה את מקומו ביחס לתמונה הבימתית והקומפוזיצה העיצובית.״
״ליבלי זה פרויקט שעשיתי עם דדי ברון בתיאטרון קיל בגרמניה. פרויקט שדנה צרפתי עיצבה את התפאורה אליו. יצרה תפאורה שהיא ברוקית ושיפועית, ושדדי ודנה פנו אלי בעצם עם הדבר הזה, הם ידעו שהם רוצים בקצה התפאורה לעשות חלון. מה שהיה מעניין כי בדיוק באותו זמן עבדתי על פרויקט צידי שלי, של חלונות ראווה אינטראקטיביים. היה לי רצון לעשות שילוב של חלון אינטראקטיבי לחנויות עם הקרנה, וכבר הייתי עמוק בתוך כל מיני ניסיונות על כל מיני חומרים, של חברות שמייצרות מדבקות כאלה מיוחדות לחלונות, וכשהם פנו אלי אמרתי ׳הנה, הזדמנות מצוינת לבדוק את החומר הזה ובאמת להתנסות עם איך זה להקרין על גבי זכוכית בצורה שהזכוכית נשארת לגמרי שקופה׳.
מהר יצרנו חלון שהוא ללא מסגרת, שנמצא בסוף הבמה, בחלק היותר אחורי של הבמה, והדבר המקסים בהקרנה על זכוכית, שזה מייצר מעין הולוגרמה. דימוי שהוא צף, וממש מרחף. ואז התחלנו באמת לחשוב על איך.. איזה.. ההצגה שלהם מדברת על flirt, פלרטוטים, זה המשמעות של המילה ליבלי. ובעצם מה שרצו מהוידאו זה ליצור סוג של second life, זוכר את הדבר הזה second life?״
בטח, ישן מאוד.
״ישן, זה היה לפני הפייסבוק. אז זה די היה מקסים בזמנו, גם בגלל הצורה הפנטסטית הזאתי שכאילו לובשים דמות כמעט מגוחכת, כן? אבל כל אחד יכול להמציא לעצמו את הפנטזיה של איזה דמות הוא היה רוצה להיות. כשקראנו את המחזה, הגענו למסקנה שזה האסנס של הדבר. לא רק מי אנחנו, אלא איך היינו רוצים להציג את עצמנו, ואיפה כל התשוקות הנסתרות שלנו והסודות הכמוסים נמצאים.
ואז הפכנו בעצם את הזכוכית הזאת לסוג של מראה של הפנטזיות או של מגבר הרגשות של הדמויות. וזה היה מאוד מעניין, כי ברגע שדמות נכנסה לבמה ויצרה אינטראקציה עם הזכוכית הזאת, היא יכלה לראות את עצמה פתאום גדולה מאד, למרות שהגב שלה פונה אל הקהל. אנחנו הצופים רואים את הפנים כי אנחנו מסתכלים כמו מראה אבל פתאום יש דמות בגודל של חמש מטר. פתאום אנחנו מגלים עוד משהו על הדמות, משהו שאין שום דרך אחרת להביע. שחקן לא יכול להביע את העוד דמות הנסתרת שיש בתוכו.
זה היה מעניין פעם אחת בגלל התוכן, ופעם אחת בגלל החומר, שפתאום שחקן עובר מאחורי הזכוכית, אנחנו עדיין רואים את זה, ובכלל נתן לזה נוסח קליל, לכל הבמה. שיש דימוי שהוא הולוגרמה. אין קיר שעליו הדבר מוקרן, אין עוד חומר. זה דימוי צף, זה נהדר.
מסקרן אותי להבין מה פרויקט החלומות שלך בהווה, דווקא בתקופה הזאת של הפוגת הקורונה, שאני מניח שחלק מהפרויקטים בתהליך, חלק אולי הדדליין שלהם הוזז. איזו פיסגה היית רוצה לכבוש ועוד לא הגעת אליה?
״אני חושב הצגה המושתתת מההתחלה, משלב כתיבת המחזה, על וידאו־ארט שחי כל הזמן. שהמפגש יהיה יותר עמוק. קצת דומה ל-׳מקרה המוזר של הכלב׳, אבל יותר מפותח. אולי עם מצלמות קינקט בתוכו, אולי דברים שהם אינטראקטיביים שקורים בתוך הבמה. זה דבר אחד שהיה מעניין אותי נניח בתחום התיאטרון. לקחת את זה ממש לקצה של הקצה, גם מבחינת כמה התוכן נכנס פנימה לתוך הצורה. ומבחינת מחוץ לתיאטרון, אני חושב שהפרויקטים שמעניינים אותי עכשיו הם אדריכלות טבע, דברים שהם מאד טכנולוגיים ומשלבים סביבה. התקן קבע בסביבה פיזית, שהוידאו־ארט צריך להיות כי האמנות היא חלק מהחלל, חלק יציב וקבוע. זה אולי הדבר הבא שהכי הייתי רוצה ככה להתכוונן אליו.״
נשמע מעניין. זה יקרה, אין לי ספק. יש לך טיפים לסטודנטים שרוצים להיכנס לתחום, איך להשיג את הגיג הראשון, מה כדאי, עם מה לעבוד בתור התחלה?
״תראה, כשאני נכנסתי לתחום מה שנקרא לפני 12 שנה, התחלנו לעבוד עם שקופיות ומקרן שקופיות. נראה לי היום, שסטודנט נכנס הוא יכול דבר ראשון להתחיל מפרינג’, להתחיל מהצגות קטנות, להתחיל מהצגות של סטודנטים. מלמד בסמינר הקיבוצים וכל הזמן הבמאים שם מחפשים חבר’ה צעירים בתחילת דרכם שיעשו את הוידאו־ארט להצגות שלהם. זה התחלה נהדרת. מי שבאמת רוצה להיכנס לתחום, לפנות לבתי ספר ולהציע לעשות וידאו־ארט להצגות סיום יב’. בטוח יעבוד.
ברגע שמייצרים את הקשר האישי ויש יכולת וידע בתחום אז זה רק עניין של זמן עד שאתה עובר מבמאי אחד ולבמאי אחר ומישהו ראה הצגה שעיצבת ומציע לך עוד משהו קטן. זה תהליך, אבל זה מי שרוצה להתמיד לעצמו, ימשיך לעשות.״
מדהים. ויש איזה יוצר מהתחום שלך מחו”ל או מהארץ שהוא איזה השראה ענקית?
״לא יודע אם יש מישהו חד משמעי. יש כמובן את Ivo van Hove שגם מתעסק הרבה בוידאו. הוא מדהים, הוא עושה את Network עכשיו עם השחקן של ברייקינג בד, הרבה מהעבודות שלו הן עבודות עם וידאו. תמיד הוא מחפש את הקצה, מחפש את הגבול, תמיד מעניין אותו גם כן לשבור את המוסכמה. וגם, הוא מאד לא מפחד מטכנולוגיה, אז זה דברים שהם נורא מעניינים. ויש את Es Devlin.
שווה מאוד להציץ ב-פורטפוליו של יואב כהן
חנות העיצוב החדשה והלוהטת בתדר (בית רומנו, ת״א) – AaLibrary של עמית ברק ועמית ראם, עם 4 המלצות לפרינטים ומגזינים שאפשר למצוא אצלם בחנות. לא תוכן ממומן, אל דאגה, אלא פירגון לחנות עיצוב בתחילת דרכה עם פרינטים לוהטים.
Blind Drive של גיורי פוליטי ודורון אסייס-טר הוא אחד ממשחקי האינדי הכי מדוברים כרגע, ובצדק. Blind Drive הוא משחק מבוסס אודיו שבו לא צריך להסתכל על המסך, אלא רק להניח את האגודלים המיוזעים על צידי המסך ולצאת לנסיעה פראית בתור הדמות דוני נגד כיוון הנסיעה. ראיון עם היוצרים והמעצבת שירה נתן, על תהליך מרתק שהתבשל לו בשנים האחרונות.
עם סגנון עיצובי בולט בסדרות הדוקו האחרונות של ׳כאן 11׳ — ׳האזרח גואטה׳ ו־׳שרון׳ — קשה שלא להבחין בטייטל סיקוונס (״פתיחים״) של מעצב המושן אריק וייס. חיתוכים, הדבקות, מעברי תנועה ייחודיים וחומרי גלם שונים מהרגיל. טייטל סיקוונס שרואים בעיקר בסדרות בינלאומיות, וההשראות בהתאם. אריק וייס מפרק לגורמים את הקולאז׳ים וחושף את תהליכי העיצוב שהסדרות עברו, וגם אחת שלא קרתה בסוף.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
Uncoated הוא מגזין עיצוב קיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
