fbpx

בועת אסקפיזם: הביאנלה לאומנויות ועיצוב מצדיקה את קיומה

כמעט בשקט, בין אירועי היומיום (והיו אירועים) הצליחה הביאנלה לאומנויות ועיצוב הראשונה מסוגה בישראל לחמוק מתחת לרדאר, שלא בצדק. אור בורנשטיין היה שם כדי לחוות ולסקר את הצומת בין עבר, הווה ועתיד. מצד שני, היה אחד שפחות התלהב.

זו השנה הראשונה שהביאנלה הישראלית פותחת שעריה לקהל הרחב, העוסקת בכל תחומי העיצוב הקיימים והמדיומים האמנותיים השונים. דווקא בשנת 2020, במדינת המזרח התיכון הקטנה שלנו, תוכננה לחודש מרץ הפתיחה, אלא שאז פרצה ה־מגפה, ששינתה הכל וטרפה את הקלפים. כמעט מצחיק אבל תערוכה שכל כולה מתמקדת בהשפעות הכאן והעכשיו ועל הצפוי לבוא, נאלצת להצדיק את קיומה וחשיבותה עם מגיפת הדבקה המונית שתכליתה במעבר מגע יד אדם.

למה חשיבותה? רבות נטען על מקומה של האמנות בעיתות משבר, אבל התחושה היא שגם עכשיו לא בטוח מה מקומו של עולם העיצוב ועולם האמנות, נדמה שכל התעסקות או אמירה יהיו קטנות לנוכח המשבר שפקד את חיינו. כל עבודה שמעלה שאלות על התפתחות הטכנולוגיה ועל עוצמת ידו של האדם מתגמדת לנוכח העובדה שוירוס אחד קטן הוא זה שמשתק אותנו. ואני בכוונה לא אפריד מכאן ואילך בין אמנות לבין עיצוב, הקווים מזמן היטשטשו וספק אם יש עדיין מקום לביטויים של אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (כנ״ל לגביי העיצוב), ותוסיפו לכל הבליל הזה את ישראל.

ענבר פרים, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן
ענבר פרים, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן
ג'רי שי-שריג, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן
ג'רי שי-שריג, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן

ניכר כי רמות הגימור בכל עבודה ויצירה גבוהות, את התערוכה אצרו בחוכמה רבה ובפיוטיות אנריאטה אליעזר ברונר ויובל סער, שעבדו בשיתוף עם אוצרי המשנה מירב רהט, ניר הרמט וליאורה רוזין. הביאנלה לאומנויות ועיצוב תציג במשך שמונה חודשים כשתשומת הלב היא על קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר, בשונה מבעבר בהם התחומים הללו זכו לחשיפה בנפרד ובהיקף קטן יותר. 

הביאנלה לאומנויות ועיצוב מציגה בתצוגת תכלית את התחומים השונים כשהם משולבים זה בזה. כמבקר במוזיאון, החוויה האמיתית התנהלה אצלי בראש, נוצר דיאלוג משולש, בין היצירות עצמן, בין האוספים ההיסטוריים של מוזיאון ארץ ישראל ובין המציאות הזו שבה אנחנו חיים. הדיאלוג הזה לא פסק וכמו פינג פונג משולש, מצאתי עצמי כל הזמן קופץ בין עבר, הווה ועתיד, בין ציר זמן שתוכנן בקפידה לבין מציאות פתאומית שקרתה במקרה.

נוצר דיאלוג משולש, בין היצירות עצמן, בין האוספים ההיסטוריים של מוזיאון ארץ ישראל ובין המציאות הזו שבה אנחנו חיים. הדיאלוג הזה לא פסק וכמו פינג פונג משולש, מצאתי עצמי כל הזמן קופץ בין עבר, הווה ועתיד, בין ציר זמן שתוכנן בקפידה לבין מציאות פתאומית שקרתה במקרה.

סטודיו מג׳נטה, רונן בבלי. צילום: דור קדמי
סטודיו מג׳נטה, רונן בבלי. צילום: דור קדמי

העבודה הראשונה שפגשה אותי היא האיגלו הכסוף של סטודיו מג׳נטה ורונן בבלי, מדובר במיצב שפרוש בחלל הפתוח של המוזיאון ומעמיד את הצופה במין תהיה על הדבר המרשים הזה שניצב מולו כבר בהתחלה. נאלצתי להתמודד עם שאלות הרות גורל, מהי המציאות הזו שבה אנו חיים? האם האיגלו הזה הוא בעצם הדהוד למסורת ולצורת בנייה אדריכלית שבעתיד תיכחד מן העולם?

בעודי משתקף על לוחות הנירוסטה המחוממים, התחלתי לחשב את דרכי בתוך התערוכה ולתהות מאיפה מתחילים, פרדוקס הבחירה ניכר ובהיעדר יכולת לקבוע היכן ההתחלה, הלכתי לביתן הזכוכית, המפגש עם הדלתות אוטמות־האור גרם ליצירת תחושה מעבדתית, ואכן התחושה המוזיאלית ניכרת בביתן הזכוכית במקבץ עבודות מרשימות שמשאירות את הצופה משתהה עם תחושות פאר היצירה, בהמשך השיטוט אל תוך פנים חלל הביתן, נגלו בפני אוספי המוזיאון ולרגע תהיתי כיצד העבר משתלט על הביאנלה לאומנויות ועיצוב. ההשתלבות הזו הכרחית.

כמו שציינתי, מתקיים דיאלוג מעניין בין שיטות עבודה ישנות לבין מתודות עבודה חדשות של ימנו, הדיאלוג הזה מתעצם כשנתקלים בעבודה של הילה עמרם, המציגה בתוך ויטרינה מרחפת אובייקטים פיסוליים ישנים וקדומים לצד גלוני סבון ורוד ועיגולים קרמיים ורודים, ספק קריצה לחומרי הניקוי הידועים בסידורם המופתי של האמן אביב גרינברג, ספק ניסיון לגרום לצופה לתהות במה הוא צופה – אמנות גבוהה? נמוכה?

הילה עמרם, הביאנלה במוז״א. צילום: הדר סייפן
הילה עמרם, הביאנלה במוז״א. צילום: הדר סייפן
לי חן, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן
לי חן, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן

רבות מהעבודות מעלות הרבה שאלות כשצופים בהן על המציאות בה אנו חיים, אולם, מעטות העבודות שבאמת מצליחות לספק תשובות למציאות אלטרנטיבית כזו או אחרת שבה הן דנות. 

עולם האמנות והעיצוב מבקר את המציאות באופן כזה שהתשתית לתרחיש כבר קיימת ומקומו של האמן הוא רק לייצר את התרחיש הזה, כמו בעבודה הנפלאה והישירה של לי חן, ״זכר/נקבה״ שיצרה אובייקטים שקופים ובהם נגיעות צבע, האור שנופל על הצורות הגיאומטריות מעצים את שבירת קרני האור כך שצירופי הצבעים (בהירותם ורוויתם) משתנים בהתאם לנקודת המבט של הצופה, זו למשל עבודה שהצפייה בה מאוד מספקת, משום שזו המציאות שקורית לנגד עיננו בישראל של 2020 ועיקרה בנקודות המבט השונות על מגדר. זה שיח מדהים שעד לפני עשור לא היה מדובר כלל, לא מחוץ לגבולות המוזיאון ולא מספיק בתוך גבולות המוזיאון.

קצרה היריעה מלהכיל את כל מרבד העבודות המרשימות בחלל ביתן הזכוכית, אך אציין גם את האובייקט הפיסולי המרהיב של קארין צור, ״צומח כלפי מטה״ שיצרה פסל דמוי צמח שמושך את עין הצופה היישר אליו ונדמה כי אלמלא היה דומם, היה ממשיך לצמוח לעד. והעבודה השנייה של האמנית סיוון פאיס, שנמצאת בכניסה לחלל, ״בשלות״ שמה. כשמה, היא מתעסקת ברגע ״קפוא״ אחד מתוך מחזור החיים הקצר של פירות. בעבודה מציגה פאיס את כל תפארת הבריאה כתזכורת לארעיות החיים.

מביתן הזכוכית המשכתי לחלל המגדל. הרבה מהעבודות בחלל עוסקות יותר בחומר ובמתן פרשנויות חדשות לחומר ומה התהליכים שעוברים עליו בתהליך היצירה, בקומת המגדל העליון נחשפתי לתהליכי עבודה שקורים לנגד עינו של הצופה ורק מאוחר יותר התברר לי שמדובר בפיסות עבודה מתגבשות מתוך עבודת סטודנטים מהתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל שאצרו תומר ספיר ומאיה בן דוד.

קארין צור, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: אור בורנשטיין
קארין צור, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: אור בורנשטיין

לאחר מכן, בעודי בוחן את המסלול בתערוכה תוך כדי תנועה, הגעתי לביתן הקרמיקה. גם בביתן הזה, אוספי המוזיאון הקיימים משתלבים באופן הומוגני עם התערוכה. עבודה שמשכה את תשומת ליבי היא זו של אשר אלהרר — ״קריאת אזהרה״ — המציגה מיצב פיסולי סוריאליסטי ובו דמויות בעלי חיים מגולפות בעץ, המייצגות כל אחת בדרכה את השלכות האדם על הסביבה. כשברקע כאמור אוספי קרמיקה היסטוריים של המוזיאון מתקופות קדומות, כך נוצר דיאלוג מעניין שחוזר על עצמו רבות, ואולי ממחיש יותר מכל את התמה של הביאנלה ״גוף ראשון. בטבע שני״.

האמנים מדברים בשמם ויוצרים במקוריות את היצירה שלהם בגוף ראשון, אבל כמובן הם לא עובדים בשדה ריק מתוכן אלא מגובים בהיסטוריה מרשימה המוצגת מאחוריהם, סוג של יצירת המשכיות, יצירת טבע שני, זה בכל אופן הטייק שלי על החוויה. העבודות שמשכו את תשומת ליבי הן בעיקר אלו שמדברות על כאן ועכשיו, מבחינתי הכאן זה ישראל, ״סלע תועה״ של ורד בבאי, עבודה יחסית מינורית במימדים שלה, אבל דווקא בשל השימוש השחוק בחידודי העפרונות, היה מקסים בעיני לראות איך בבאי מצליחה להוציא את הקלישאה ולייצר אובייקטים מוזאליים, בהשראה הטופוגרפיה של מכתש רמון.

ורד בבאי, הביאנלה במוז״א. צילום: הדר סייפן
ורד בבאי, הביאנלה במוז״א. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ועיצוב בהחלט מרשימה ומפעימה מעוצמת העשייה, וזו אולי ההזדמנות שלי להתוודות ככותב המאמר הזה שהרבה זמן לא שוטטתי במוזיאון ארץ ישראל, משיקולי מרחק ועניין. הביאנלה הצליחה למשוך אותי אל תוך כותלי המוזיאון אבל ספק אם שם מקומה. נכון שהדיאלוג המרתק שנוצר בתוך הביתנים בין המיצגים החדשים לבין הישנים הוא פרייסלס, אבל אני מוכרח לתהות, מה מידת השפעתו של מוזיאון ארץ ישראל על הנעשה בשדה העיצוב הישראלי מחוץ לביאנלה ביום-יום. 

אני חושב שכיום יש פרוייקטים שמצליחים להנגיש עיצוב ואמנות לכל דורש מחוץ לגבולות תל אביב, כמו המוזיאון הנודד ״זומו״ של תנועת תרבות המיוחדת, שמצליח לאצור עיצוב של אמנים ישראליים ולהנגישו לקהל הרחב שבפריפריה, שאינו חשוף ל-״לגוף הראשון. ולא לטבע השני״ (תמת הביאנלה).

אשר אלהרר, הביאנלה במוז״א, צילום: הדר סייפן
אשר אלהרר, הביאנלה במוז״א, צילום: הדר סייפן

האמנים מדברים בשמם ויוצרים במקוריות את היצירה שלהם בגוף ראשון, אבל כמובן הם לא עובדים בשדה ריק מתוכן אלא מגובים בהיסטוריה מרשימה המוצגת מאחוריהם, סוג של יצירת המשכיות, יצירת טבע שני

דנה בלום, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן
דנה בלום, הביאנלה לעיצוב במוז״א. צילום: הדר סייפן

עצוב לחשוב שכל החללים בהם הביאנלה מתפרסת כיום במוזיאון לא זוכים לחשיפה מספיק רחבה בגלל המצב הבריאותי אליו נקלענו. כמעצב אני רק יכול לתאר לעצמי מה זה לחוות את כל חדוות העשייה בתערוכה בסדר גודל כזה ללא החשיפה וההד שמגיעים לה, אבל נקודת האור בתוך כל התקופה הזו היא דווקא הבריחה האסקפיסטית ולו לכמה שעות בודדות מכל מה שהמציאות שבחוץ יכולה להציע לנו, ללא פוליטיקה, ללא קורונה. לכמה שעות באמת להתבודד מרעש והמולה ולחוות את ההווה דרך אמנות גרידא, כזו שמכתיבה מציאות אלטרנטיבית ולו לרגע קצר. 

כמה קטנות / טל סולומון ורדי

עם יותר מדי החלטות אוצרותיות שרירותיות – אני תוהה מה מטרת הביאנלה לאומנויות ועיצוב במוז״א. במשך כל הביקור הרגשתי מלחמה בין המוצגים לבין המוצגים הקבועים ברקע של מוז״א. בחלק מהביתנים לא היה ברור מה תערוכת קבע עם מוצגים עתיקים ומה חלק מהביאנלה.

תערוכה טובה, בסופו של יום, היא אחת כזו שנחרטת בזיכרון ומעלה שאלות. מעטות מהעבודות הפעילו אותי וגרמו לי להרהר, ואלו שכן – כבר ראיתי בתערוכות אחרות. 

אם המטרה הייתה להראות מגוון של עיצוב ואמנות ישראלית – דיינו. אבל העומס של מאות מוצגים לא באמת מאפשר, ורובם לא היו אחידים ברמתם.

יחד עם זאת, ראויות וראויים לציון: ליאת סגל (שכבר התראיינה פה על העבודה המוצגת בביאנלה), אנה רות פקטורוביץ, אביטל אביטל, ביאנקה ספריינס, ענבל פרים, פריד אבו שקרה, דניאל פלדהקר, דפי רייס דורון, תמר שפר.

בנוסף, הניווט היה מתסכל מאוד. בהיעדר שלטים ברורים הלכנו לאיבוד מספר פעמים, וגם המפות המפוזרות שהודפסו לא עשו עבודתן נאמנה. זה אלמנט קטן שיכל לשפר מהותית את החוויה, וניתן לתיקון בחודשים הבאים של התצוגה.

הביאנלה לעיצוב ואמנות 2020
מוזיאון ארץ ישראל

שני ורביעי מ-10:00 עד 16:00
שלישי וחמישי מ-10:00 עד 20:00
בשבת מ-10:00 עד 18:00

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »