תפריט
תערוכת ׳אוכל׳ במוזיאון העיצוב חולון לא מצליחה לעורר את בלוטות הטעם, עם נרטיב אוצרותי לא אחיד ברמתו בין החללים שאצרו דנה בן שלום וליאורה רוזין.
החלקים הטובים זרחו תחת האוצרות של טליא ינובר וליאור חרמוני עם עבודות משדה העיצוב המקומי שהאירו זווית מעניינת, לעומת אלו שהגיעו מרחבי העולם. כן, יש גם מכונת קקי מיותרת.
אתן בארוחת שישי, ואחד הסועדים בשולחן מספר על תערוכה שעוסקת בעיצוב ואוכל. מה תדמיינו? תעצמו עיניים רגע. ניחוש: שופעת ריחות וטעמים, גירויים וחגיגה ויזואלית. יש פה הזדמנות מצוינת לחגיגה נהדרת, בטח במקום טעון ושופע אמוציות כמו ישראל. לא במקרה של מוזיאון העיצוב בחולון, ש״מתחרה״ עם תערוכה אחרת מעבר לים – Food: Bigger Than The Plate שמוצגת כעת בניו־יורק ובעבר בלונדון ב־V&A.
היעדר ההחלטה על מה תהיה התערוכה ואיזה מסע נעבור בתוכה – ניכרת. כבר בשלב השם – ׳אוכל. עיצוב. החיים עצמם׳ נעשתה עבודה מרושלת, שיכלה בדיעבד להכתיב את הנרטיב הכללי שלה ולתמוך במוצגים בה. בפעמיים שהייתי בתערוכה, קשה להיזכר מה הסיפור המסופר אילולא הצילומים. בזאת, היא פיספסה בענק נושא מרתק, וקוטעת רצף של תערוכות מצוינות במוזיאון. אבל לא הכל אבוד.
בחלל הכניסה תחשפו לנושא ׳מים׳. האם מים כל-כך מעניינים שהם שווים את המיקום המרכזי? בהחלט לא. ואכן האובייקטים המוצגים בה, מעבודתה של סיגלית לנדאו עם הצנרת, דרך טיפת המים שמזנקת אל תוך שלולית קטנה ועד בקבוקי מים מאתרים מקודשים – לא עושים חשק לשתות. חבל, אם כבר עוסקים בנוזלים ועיצוב – יש כלים מרהיבים שם בחוץ, בין אם מעצבים ישראלים או כאלו הפועלים ברחבי העולם.
בטקסט האוצרותי נכתב ״העבודות שמוצגות בגלריה שלפניכם עוסקות במתח שבין צרכים לחשקים דרך מקרה בוחן – מים״. בכנות, לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי קרייב למים, בטח לא כשראיתי את מד מפלס המים בכנרת או מימייה צבאית, כפי שמוצגים במרכז הגלריה.
תזכורת: אנחנו במוזיאון העיצוב בחולון, ומרבית העבודות בחלל המרכזי כמעט ולא עוסקות בעיצוב, אלא בקונספטים אקספרימנטליים שלא אומרים יותר מדי – ובטח שלא מעוררים מחשבה נוספת ביציאה ממנה.
בגלריה העליונה תגלו בכניסה את משפיען ה-ASMR זאק צ׳וי מרוח על מספר מסכים מבלי ששומעים אותו. הוציאו לו את העוקץ – והקרינג׳ חוסל, אז למה להציג?
בחלל האדום, לצד הציור ׳לחם ומים׳ של ארם גרשוני, כתוב בטקסט האוצרותי: ״העין שטועמת לפני הפה מוצפת בדימויים, בגירויים ובציפיות, ומותירה אותנו עם שובע מדומה ועם רעב תמידי לרעב״. אז הוחלט לשים מכונת קקי ענקית ביציאה ממנה? לפעמים אני מתפלל שבינה מלאכותית תחליף טקסטים אוצרותיים שלא קשורים למה שקורה בפועל. עוד נגיע לבחירה התמוהה הזו, שיצרה את הבאזז הדרוש ברשתות החברתיות, כנראה.
עוד בהמשך המסדרון: ויטרינת אוכל יפני של וילהלמינה סוקול סומיטה, ומיצב מדפי מוצרים יומיומיים של חמוטל חיון. ההצבה והמסר לא ברורים, גם לא הפרה שעשויה מניאונים של אלון שריד וענת גוטברג. אם התערוכה מנסה להעלות שאלות על תפקידה של הפרה כפי שמצוין בטקסט הנלווה, היה ראוי לתת לה קונטקסט ברור יותר לצד מוצרים נוספים מן החי.
ממשיכים פנימה אל חלל צהוב ואדום, ׳משיכה — דחייה׳, העוסק ב־״האדם בתפקיד חמקמק וכפול כצייד וכניצוד״. הלוואי וזה היה מורגש עם אימרה חזקה. במרכז תגלו את עמוד המשתה של Bompas & Parr, אחד הסטודיואים הגדולים היום בעולם שמתעסק בעיצוב מזון ואירועי קונספט בנושא. העבודה נוצרה בהשראת ׳פייס מונטה׳, ומהווה סוג של מגדלור המייצג הנאות וסכנות של אוכל. עבודות נוספות שלהם בתערוכה: צילומי ישבנים חשופים מרסקים עוגות וכמה עבודות וידאו של ג׳לים רוטטים. היה אפשר יותר, זה סטודיו מדהים, וחבל שקיבלנו שאריות מחוממות.
החומוס הספקולטיבי הציל את התערוכה
במסגרת התערוכה השתתפו מספר סטודיואים בחממת מפעל הפיס לאורך הקורונה, ונפגשו אחת לחודש ללמוד טכניקות, להיחשף לחומרים ולייצר עבודות בהובלת האוצרות. בלטו במיוחד סטודיו Reddish עם ׳חומוס ספקולטיבי׳. המעצבים התעשייתים, עידן פרידמן ונעמה שטיינבוק, חקרו את נושא החומוס גם מהכיוון הביקורתי (ניכוס) וגם מהכיוון הציני־הומוריסטי, ועיצבו מכונה לצילחות חומוס עם צלחות ייעודיות. הסכין המעוצבת שיצרו עוברת על החומוס (שבישלו בעצמם) ומייצרת עיגולים מושלמים עם מקום לשמן זית, פול ופלאפלים. זה מבריק גם בפן הקונספטואלי, בתקופה שבה מדריך מישלן נכנס לישראל (קל לדמיין צלחת כזו במסעדת OCD), וגם בפן הביקורתי – איך אוכלים אותו, איפה ועל־ידי מי. לא צפוי פופאפ חומוס בקרוב עם המכשיר, והראיון המלא כאן.
על במה ארוכה הוצגו פריטי מזון לא אכילים: מעבודות הזכוכית של האמנית נעה למדן, דרך עבודה של רוני לנדה שמרפררת לבשר נא, קרולין נייבלינג עם נקניקיות העתיד ועבודות הנייר של שירה קרת ואיתי לניאדו שמדמות אוכל מהעתיד. יפה אסתטית, אבל לא מעורר תיאבון.
בקיר השמאלי תגלו שני מסכים עם סרטונים של נאס״א ובהם אסטרונאוטים שמתגלגלים בהיעדר גרביטציה ומסבירים על אוכל בחלל. היה עדיף להביא את המוצגים עצמם. אין ספק שזה נושא מעניין, ופה הסתפקו בפתרון בינוני.
שוקולד, אוכל מפתה ביותר, קיבל אזכורים קטנים בדמות ארנבי פסחא גנריים, שוקולד מעוצב של נאוטו פוקאסאווה ותבניות נפלאות ובאוהאוסיות של המעצב עומר פולק.
ביציאה מהחלל אל עבר השטח האחרון באותה הגלריה העליונה, ׳איפוק, שימור שחרור׳ בלט לטובה הצלם הנרי הרגריבס עם סדרת הצילומים ׳אין תוספות׳, שבה הוא משחזר סעודות אחרונות של מוצאים להורג בטקסס. מעורר מחשבה ומצולם היטב. בפינה הימנית מוצג ׳מכתבים לעופר׳, פרויקט הגמר בבצלאל של המעצב ניצן מיוסט (שגם כתבתי עליו לפני שנה), במסגרתו כתב סדרה של מכתבים במכונת כתיבה למנכ״ל שופרסל על בזבוז מזון בישראל. הפעם, התווסף מכתב התגובה של המנכ״ל ומכתב נוסף של מיוסט. זה לא פרויקט הגמר היחיד שנמצא בתערוכה, מהלך מצוין של האוצרות לתת במה למעצבים צעירים.
כן, יש קקי בתערוכה
וזה מטופש להפליא. אין לזה שום צידוק קונספטואלי, במיוחד שזה חוזר גם במכונה העצומה של וים דלוואה שמשחזרת את פעולת העיכול, גם בערכות נגד שלשולים של סיימון וג׳ין בארי עם טים ל׳ואלין, וגם בתצלומי הישבנים המרוחים בעוגה של בומפאס אנד פאר. יש פה מהלך עיצובי? לא, אלא אמנותי. יש פה אמירה? גם לא.
בטקסט האוצרותי נכתב: ״[…] מבחינה אישית וקולקטיבית, תמיד יוותרו שאריות ופסולת שיזכירו שאנחנו צורכים יותר מידי, או כל הפחות צורכים מספיק כדי לייצר שאריות משל עצמנו.״ רוצות לדבר על בזבוז מזון? נושא חשוב. המסר הכללי והדעה של האוצרות לא עובר, לצערי.
התשוקות נדחסות לצדדים
החלק הטראגי ביותר באוצרות של ׳אוכל׳ הוא שזו הנפלאה של ליאור חרמוני ב־׳צבועים׳ ושל טליא ינובר ב־׳טעימה מן העתיד׳ נדחסו לצדדים. היה צריך לתת להן את החלל המרכזי במקום זה העוסק במים. במקום, דחסו את ׳צבועים׳ במסדרון המתפתל סביב המבנה ההיקפי של המוזיאון (חלל מאתגר מאוד להציג בו עבודות), ואת ׳טעימה מן העתיד׳ שמו בחלל קטן מאחורי דלפק הקבלה, שהסיכוי שתדעו עליו במקום הוא קטן.
ב־׳צבועים׳ ליאור חרמוני פירקה לגורמים את הקשרים בין צבע לאוכל, ואת מתח הפיתוי שביניהם. תוכלו למצוא שם עבודה של שוגר לאב עם תותים מסוכרים שהודפסו בתלת־ממד, סוכריות גומי, ושני פרויקטי גמר מעולים: 'Mega REAL' של תמר כליף, סופרמרקט מופרע שבו המוצרים מוצגים ללא אינטרסים שיווקים, ו־׳Nakedpak׳ של נעמה ניקוטרה, סדרת מנות מזון ללא אריזה – על שתיהן פורסמו כתבות במגזין.
בהמשך המבנה, הוצגו צלחות, קערות, וגופי תאורה שכולם מעוצבים ועשויים ממיחזור של מוצרי מזון.
בחלק האחרון כיכבו הצלם דן פרץ והמעצבת הגרפית נטשה בוגוסלבסקי עם ׳אוהלו II׳, שנעשה גם הוא במסגרת החממה של מפעל הפיס, ויצרו גוף עבודות שעוסק באתר ארכאולוגי שנגלה ב־1989 בכנרת. החפירות בו חשפו קהילת לקטים מלפני 23,000 שנים. במקום נמצאו כלי צור וזרעים שהשתמרו, והשניים בנו עולם ויזואלי שלם ומרתק סביבם.
ב־׳טעימה מן העתיד׳ באוצרותה של טליא ינובר נכנסים למעבדת מחקר ויזואלית ורב־חושית. העבודות במקום בוחנות את עתיד המזון. ׳סינסתזיה 2043׳ של רותם נחום והילה שמיע היא אחת העבודות המרתקות שם. גופי זכוכית מעוצבים מוצבים עם חור בגודל של כמה סנטימטרים, מאפשרים להתקרב ולהריח. כל אחד מהם כולל ריח אחר: מתוק, מר, חמוץ ומלוח. מעבר לזה שהם מרהיבים עיצובית, הבידוד החושי והחלל המוחשך מאפשר באמת להתמסר למיצב.
קולקטיב ׳זמנתגובה׳ הציגו ב־׳הסעודה׳ צלחות פזורות ומוקרנים עליהם דימויים המיוצרים ע״י בינה מלאכותית. איכות ההקרנה המפוקסלת פגמה לטעמי בחוויה, והיה אפשר למתוח אותם עוד קצת לקצה. בנוסף, ב־׳וחוזר חלילה׳ נמצא גוף מעוגל, עשוי חימר וקוצני מעט על פודיום, ובתוכו חיישן. כשמקרבים את היד – הפטריות משתנות, גדלות, נהרסות ומורכבות.
שלוש התערוכות תחת ׳אוכל. עיצוב. החיים עצמם׳ לא מתגבשות לרצף קוהרנטי עם סיפור אחיד. כמו במסעדה עם יותר מדי מנות בתפריט, גם כאן השפיות, ובמקרה הזה – האוצרות ליאורה רוזין ודנה בן שלום, היו צריכות לקבל החלטה: מה דעתן על עיצוב אוכל, ואיך כל החללים מהדהדים את המסר. אין פה החלטות, אלא רצף של סימני שאלה.
אנחנו בישראל, מקום טעון ביחס שלו לאוכל: נחמה, עדתיות, ניכוס, פיוז'ן של טעמים, המצאות שכובשות את העולם, פורקן. יש פה חומרי גלם מדהימים, ובמקומם נבחרו עבודות מרחבי העולם שלא סוחפות אותך כמו בארוחת טעימות טובה באמת במסעדת שף, וגם לא כזו במסעדת פועלים נטולת תפריט. חשבון, בבקשה.
הדיאלוג העיצובי בין אסף גרניט לדניאל שמי
בזמן התערוכה צפויים להיות מפגשי השראה במדיטק, הצמוד למוזיאון, בין מעצבים לשפים מובילים בארץ בהנחייתו של עמית אהרנסון. המפגש הראשון היה בין שף אסף גרניט למעצבת דניאל שמי, שגם רואיינה כאן לפודקאסט לפני שנה.
גרניט עלה לבמה, מזג כוס יין לאהרנסון וסיפר לקהל על שיתוף הפעולה עם מעצב־העל הבריטי טום דיקסון במסעדת ׳קול אופיס׳ בלונדון. המעצב רכש מלון והתעקש שקבוצת מחניודה יפתחו שם מסעדה. אחרי שני סירובים הם החליטו לקחת חלק והתחילו לגבש את הקונספט. בהמשך, סיפר על מסעדת ׳שבור׳ בפריז מהזווית הקולינרית, וגם את הפרט הנסתר: הכיסאות עשויים משאריות של שקי אגרוף שנמצאו מחוץ למסעדה ממכון כושר שנסגר. המטבח פתוח ובנוי כמו זירת אגרוף, הטבחים הם המתאגרפים והסועדים הם הקהל. שמי הצטרפה לבמה כמה דקות אחרי וסיפרה על המהלך הגרפי (שמופיע בפודקאסט), והחשיפה של השכבות השונות וההשראות הירושלמיות והצרפתיות, ועל רגעי השמחה כשזו זכתה בכוכב מישלן.
בנוסף, שמי הציגה את תהליך העיצוב של מסעדת ׳טקס׳, כולל רפרנסים לאיברי מין נשיים וסקיצות ידניות מרהיבות. השניים חשפו את ׳שוש׳, מעדניה חדשה של מחניודה בפריז בעיצובה של שמי, בצבעים אדומים ובהשראת הסבתות של שלל המעורבים בדבר, כולל סבתא פרידה של שמי. מסקרן לראות את המפגשים הבאים בסדרה.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
