Forward Festival 2022 בוינה: תהליכי עיצוב בעידן פוסט־קורונה

בתחילת אוקטובר 2022 התקיים Forward Festival בוינה, כלל מרצים ומרצות מתחומי העיצוב והאמנות שחשפו תהליכים אישיים בעידן פוסט־קורונה. הם שיתפו בקשיים בתהליכי העבודה והפריכו מיתוסים על הצלחות בזק, עם תובנות שיצאו איתן מתקופת המגפה. אלו היו יומיים מזוקקים של השראה, איזון מגדרי בהרצאות, דימויים מרהיבים וארגון מופתי של הפסטיבל – כשסטפן סגמייסטר ניצח על החגיגה.

Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt
Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt

בתחילת אוקטובר 2022 התקיים בפעם השמינית Forward Festival העוסק בעיצוב ואמנות, וחושף יוצרים ויוצרות משלל תחומים. חלקם מנוסים יותר וחלקם פחות. הפסטיבל נוסד לראשונה ב־2015 על-ידי Othmar Handl, ומתקיים כיום בשתי ערים דוברות גרמנית: וינה וברלין, בהפרש של שבועיים בלבד זה מזה. מטרתו לחבר בין יוצרים ויוצרות, לעורר השראה ולעודד תהליכי יצירה ייחודיים בשלל תחומי העיצוב. 

בניגוד לפסטיבל OFFF חובק העולם, שבשנים האחרונות קורה גם בישראל, הדוברים והדוברות שיתפו בקשיים בתהליך העבודה שלהם והפריכו מיתוסים על הצלחות בזק. ההרצאות, בזו אחר זו, התייחסו לתהליך היצירה שנחווה לעתים כרכבת ההרים, על ההתמודדות האישית עם השינויים שמאפיינים את עידן הפוסט־קורונה וגם על השינויים המקצועיים שלידת תינוק מביאה אל תוך הקריירה העיצובית. עם זאת, ההרצאות הזכירות ביותר היו אלה שחשפו סיפורים אישיים מורכבים, משום שהן עוררו חמלה ועזרו לקהל להתחבר אל המרצות והמרצים. אלו שהקריאו טקסטים מהמחשב הנייד היו פחות מעניינים בעיניי, אך היו בודדים כאלה בקשת הרחבה שהוצגה על הבמה במהלך הפסטיבל.

Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt
Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt
סטפן סגמייסטר. צילום: Niklas Schnaubel
סטפן סגמייסטר. צילום: Niklas Schnaubel

GARTENBAU Kino, אולם הקולנוע העצום בוינה והגדול ביותר באוסטריה, היה רווי ב־736 מעצבים ומעצבות דוברי גרמנית ואנגלית. הפסטיבל נפתח עם הרצאתו של המעצב הגרפי האגדי סטפן סגמייסטר, יליד אוסטריה שגר כיום בניו-יורק. החל משנות התשעים, רגע אחרי שעבד לצד המעצב הגרפי טיבור קלמן, פתח סטודיו משלו ויצר עטיפות אייקוניות ללהקות רוק: הרולינג סטונז, דייוויד ביירן, לו ריד, אירוסמית ופאט מתיני. מאז שיתופי הפעולה הללו הסטודיו גדל ואיתם גם היקף הפרויקטים. בשנים האחרונות של הסטודיו המשותף עבדו על מיתוגים למוזיאון היהודי בניו-יורק, ל-CASA DA MUSICA בפורטו, לחברת Meetup וחברות נוספות. במקביל, עיצבו את תערוכת Beauty שהציגה ברחבי העולם שעסקה בפרויקטים אישיים של טיפוגרפיה אקספרימנטלית תחת מעטפת הסטודיו. 

ביוני 2012, שנתיים אחרי שעבדה בסטודיו של סגמייסטר, הצטרפה אליו המעצבת הגרפית ג׳סיקה וולש כשותפה. ב־2019 החליטו להתפצל, כשהבינה שהיא מנהלת לבדה את כל הפרויקטים המסחריים, בזמן שסגמייסטר העדיף לקחת את הפרויקטים האקספרימנטלים־אומנותיים. וולש הקימה באופן עצמאי את הסטודיו &Walsh ומאז עובדת עם צוות גדול של מעצבות גרפיות על מיתוגים מסחריים גדולים, במקביל לקידום נשים בתחום העיצוב.

ההרצאה של סטפן סגמייסטר עסקה ביצירותיו בשלוש שנים האחרונות מאז הפיצול מג׳סיקה וולש ב־2019. פירוט נוסף עליה – בהמשך הכתבה. במשך היומיים הקרובים של הפסטיבל, סגמייסטר יראיין מעצבים ומעצבות נבחרים אחרי הרצאותיהם עם שאלות שנכתבו על ידו בזמן שהתקיימו. קשה היה לפספס את ההתרגשות והמתח של מהמרואיינים כשעמדו מול המעצב הנודע בעודו משתף בתהליכי החשיבה והלמידה הערים שלו.

מבין הדוכנים שהוצבו במקום, המעניין ביותר עבורי היה של GMUND, חברת נייר גרמנית מבוססת המפ (צמח הקנאביס) הקיימת משנת 1829 וכיום בבעלות משפחת Kohler. בקטלוג הנייר שלהם ובשיחה עם הנציגים, גיליתי טקסטורות נייר שטרם ראיתי לפני כן: נחשפתי שם לטקסטורות בסגנון עץ, צבעים מרהיבים, עמידות וגמישות חומרים באיכות גבוהה במיוחד, וכחלק מהקהל קיבלתי דוגמאות נייר. אחרי עשרות שנים שבהם יצרו נייר מסורתי מעץ, עברו לצמח ההמפ שמהווה פתרון אקולוגי בהרבה מנייר ״רגיל״. הצמח פחות עמיד יותר, גדל מהר, וצביעה שלו פחות מזהמת את כדור הארץ. מקווה שיבואן מסודר בארץ יסכים להביא אותם בקרוב (כבר הרמתי את הכפפה).

GMUND
GMUND

האם אחזור בעתיד ל-Forward Festival? חד-משמעית כן. בכנות, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בפסטיבל שכלל תמהיל של ארגון והפקה מצוינים: מקרן מכויל, הרצאות שמתחילות בזמן, מרצ׳נדייז שימושי, הגברה מעולה, בר קטן ויעיל עם קפה משובח. לכל אלו הצטרפו תוכן אצור היטב שחיבר איכויות של כישרונות בריכוז גבוה, סיפורים אישיים ממוקדים וטיפים פרקטיים לעבודה שניתן לממש מיד אחרי הפסטיבל. בנוסף, היו מרצים ומרצות באיזון מגדרי שווה (!), שיצר שיח נעים יותר לפני ואחרי ההרצאות, ונתנו מקום לחוויה נשית בתהליכי עיצוב, נושא שפחות מדובר בכנסים אחרים שנכחתי בהם.

Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt
Forward Festival 2022 Vienna. photo: Niklas Schnaubelt

Stefan Sagmeister

סגמייסטר פתח את הרצאתו בסלייד עם כיתוב – ׳Now Is Better׳, בסיפור על אירוע ברומא שכלל יוצרים מדיסציפלינות שונות, כשאחד מהם העלה תהיות בנוגע להיסטוריה של מדינות דמוקרטיות בהווה ולכיוון שאליו הן פונות. בהמשך לסיפור, הוא החליט לחקור איפה היינו ב-100 שנים האחרונות ואיפה אנחנו היום מבחינת נתונים שקשורים בתמותה מסיבות שונות, אנאלפאבתיות, בריאות ותפוצה של הדמוקרטיה בעולם. הגרפים שגילה הפעילו אותו יצירתית, ושימשו כהשראה חלק מהתערוכה BEAUTIFUL NUMBERS שהוצגה בגלריה Thomas Erben Gallery שבניו יורק בשנה שעברה. כחלק מעבודת האמן, הגרפים הוצמדו לציורים העתיקים מהארכיון המשפחתי של סגמייסטר, שעברו חיתוך ב-CNC.

לאחר התערוכה, סגמייסטר השיק את מותג החולצות Sagmeister123 כשהלוגו שלו עוצב בצורת קואלה שקנה מוכן מראש באתר סטוק ב-$200. מספר גרפים מתוך אלו שיצר בפרויקט הקודם הודפסו על חולצות מכופתרות, וכל אחד מהם הודפס על כמות מצומצמת של שבע חולצות בלבד. הקהל צחק כשלוגו הקואלה חרבן מרוב לחץ ברגע שהכניס פריטים לעגלה ולא סיים את תהליך הרכישה.

Beautiful Numbers, Stefan Sagmeister. Thomas Erben Gallery, NYC
Beautiful Numbers, Stefan Sagmeister. Thomas Erben Gallery, NYC

סגמייסטר המשיך לפרויקטים שבעיניי הם קצת פחות מעניינים: הספלים שעיצב ל-Illy (אבל אני מודה שקניתי), הם נעימים אסתטית ומהווים קו המשך ל-Beautiful Numbers, רק שהקונספט במקרה הזה נשמע מעט תלוש מהקונטקסט המקורי – הצלחות המשתקפות בכוס שמצופה בציפוי מראה מהוות ייצוג קלוש לגרפים המקוריים. בנוסף, סיפר על השעון היקר שעיצב, RESSENCE TYPE 3X, שיוצר רק ב־40 עותקים.

תחושת הבטן שלי היא שהפיצול מניהול הסטודיו עם ג׳סיקה וולש עשה לו טוב. לראיה, הפעם האחרונה שפגשתי אותו על במה הייתה ב־2018 בזמן השקת התערוכה Beauty עם וולש במוזיאון העיצוב בחולון, שם הרצה על הנושא – מה החשיבות של יופי בחיי היומיום שלנו.

סגמייסטר ממשיך להיות אחד היוצרים הכי מסתוריים ומסקרנים היום, עם רעב בלתי נגמר לחקור נושאים שטרם נגעו בהם בצורה ויזואלית מעניינת. הדרייב שלו ליצירת פרויקטים אישיים מהווה הזדמנות טובה להרהר על הסיפוק ביצירה בהיעדר לקוח בקצה, לאחר צבירת מוניטין רב בתחום. ההרצאה מסתיימת ברטרוספקטיבה לכמה מעטיפות דיסקים שעיצב בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. האם יחזור לעצב עטיפות תקליטים? הלוואי, מי יודע.

sagmeister.com

Hey Studio

Verònica Fuerte, המעצבת הגרפית המוכרת מברצלונה, שהקימה את Hey Studio ב־2007 בברצלונה באופן עצמאי לאחר כמה שנים שעבדה בסטודיואים, פתחה את הרצאתה בתמונות ילדות מהאייטיז; אחר כך דגמה מהתקופה צבעים חזקים וזרחניים שהשפיעו עליה, והמשיכה לעבר רפרנסים למעצבים ועיצובים שהיא אוהבת ומעריכה משנות השישים והשבעים: Jean Widmer, Geigy, Lance Wyman, Milton Glaser, Herb Lubalin. כיום הסטודיו מונה כ־10 מעצבים ומעצבות, והיא מעודדת אותם להתעסק גם בפרויקטי צד (מעסיקים בישראל, אולי בקרוב אצלכם?) במטרה לפתח את הכישורים המקצועיים שלהם ולא רק לעצב עבודות מסחריות בהזמנה. 

פוארטה שיתפה בהרצאתה תהליכי עבודה עם שלל לקוחות, בעיקר בתחומי הלייף סטייל והתרבות, כדוגמת CCCB (מרכז לתרבות מודרנית בברצלונה), מותג משקאות Caravella, מותג הנעליים Arrels ומותג משקאות CBD (מצמח הקנאביס) בשם Daydream ועוד. בין כולם זיהיתי קו מחבר בדמות התנסות ידנית בחומרים, נוזלים וטקסטורות במטרה לייצר מהם דימויים. למשל, מרבלינג (ערבול צבעים במים וטבילה של מוצר או נייר), קריעה והדבקה של ניירות, שימוש במדבקות וטכניקות נוספות. במאמר מוסגר אודה שמשהו בסגנון העיצובי ובצבעוניות שלה הזכיר לי מאוד את המעצב הגרפי דן רייזינגר המנוח.

מבחינת ההתפתחות המקצועית שלה, מדי שנה ורוניקה מציבה לעצמה מטרה חדשה כדי לגדול כמעצבת גרפית ומנהלת סטודיו. השנה למשל החליטה ללמוד כיצד לייצר פילטר לסטורי באינסטגרם, והאחד שיצרו, שופע פסים וצבעים המקבלים את הצורה של הפנים, הפך לויראלי. הרצאתה המשיכה בחנות הסטודיו שהקימה לאחר שהגיעו בקשות חוזרות לרכוש תוצרים שעיצבו בסטודיו כפרויקטי צד, והסתיימה בחשיבותם להתפתחות הקריירה וההזדמנויות שהלא־רווחי מביא גם לרוח הצוות והאנרגיה הסימביוטית.

Eva Cremers

בחליפה ורודה עלתה לבמה מאיירת התלת-מימד ההולנדית – אווה קרמרס. אף על פי שהיא פרילנסרית רק מ־2019, בזכות כישרונה הרב ומגפת הקורונה, שסגרה הפקות צילום בתחום הפרסום והגבירה את הצורך בשימוש ב-CGI והדמיות תלת-מימד, הקריירה שלה הוזנקה עם חשיפה מסחררת. כתוצאה מכך עבדה עם סמסונג, פייסבוק, אפל ונייק (ספוילר: הם יחזרו הרבה בפסטיבל). קרמרס למדה תואר באקולוגיה בהולנד, ואחרי שנתיים שעבדה בתפקיד וסבלה, התפטרה והחליטה ללמוד באקדמיה לאמנות. במהלך הלימודים גילתה את תחום האיור, אך פחות התחברה לדו-מימד, נמשכה יותר לתלת-מימד והמרצה הבהיר לה שלא כדאי, כי לא יוכל לתת לה ציון. 

קרמקס עבדה כמעצבת גרפית במשך 4 שנים ולא התחברה למקצוע, הבינה שהיא לא רוצה להיות מעצבת. זו לא העצה היחידה שהיא תקבל במהלך הקריירה, הרצאתה בנויה מעצות כושלות שקיבלה בשנים האחרונות והחליטה לסרב להקשיב להן (מזל). בהמשך, עבדה כמעצבת בסטודיו ההולנדי SNASK, ולאחר זמן מה קיבלה מייל מסטודיו ManvsMachine בלונדון אם היא רוצה לעשות התמחות בארט דיירקשן. בהתרגשות רבה היא הסכימה, ובסטודיו איתגרו אותה ללמוד תלת-מימד. למדה את התוכנה סינמה 4D באופן עצמאי, כשהיא משחקת בה במשך שלושה חודשים. לאחר התקופה קיבלה החלטה להתפטר ולצלול אל מעמקי הפרילנס עד עצם היום הזה. קרמרס פתחה את החלק הזה בפרויקט הראשון שלה לחברת הרכב יונדאי — 'Listen to the happiness' — שהתפרס על שלטי חוצות. בנקודה הזו מעט פיספסתי אותה: איך היא קיבלה את הפרויקט? האם פנתה אליהם או שפנו אליה?

סגנונה האיורי של קרמרס מזכיר את ׳מפלצות בע״מ׳ של דיסני, וניכר שהוא מושפע מהסרט. דמויות עם עיניים גדולות, צבעוניות חזקה, וחומריות שנעה בין הפלסטי לשעיר. בעבודתה קרמרס משלבת בין פרויקטים אישיים למסחריים גם בתקופות עמוסות. עבדה בין היתר עם Fisher Price, Amazon Music, ו-CCC (חברת ביגוד לילדים).

למרות הניסיון שצברה בשנים האחרונות, עדיין מרגישה שהיא לא טובה מספיק בתלת-מימד. טענה בהרצאתה שאת לא צריכה להיות הכי טובה כדי להיות הכי טובה (באנגלית זה נשמע טוב יותר). סיימה את הרצאתה הנהדרת במשפט – ״listen to advice but more to yourself״. יצא שיום הולדתה ה־30 התרחש בול ביום ההרצאה בפסטיבל, וכולנו שרנו לה בקול גדול עם קריוקי על המסך יום הולדת שמח. סגמייסטר הביא לה עוגה קטנה, קרמרס חששה (בצדק) שהוא עומד להדביק לה אותה בפנים. אל דאגה, לא קרה.

evacremers.com

Mat Budelman

מאט בודלמן, מעצב חווית משתמש בספוטיפיי, הוא חלק מצוות הפרסונליזציה בחברה, האחראים על הפלייליסטים המתעדכנים מדי יום באפליקציה עבור המשתמשות והמשתמשים. בהרצאתו הציג את תהליך העיצוב מחדש של הפלייליסט Daily Mix, אחד הפיצ׳רים הבולטים באפליקציה. תחילה הסביר את הבעייתיות בשם הגנרי שנבחר לפלייליסט, ובהמשך הבהיר את בעיית השימושיות הנמוכה בפלייליסט. בספוטיפיי משתמשים במתודולוגיה הבאה בשביל לחקור ולעצב מוצרים:

מאט בודלמן. צילום: Niklas Schnaubelt
מאט בודלמן. צילום: Niklas Schnaubelt

הגרף מציג את הצבת המטרה הראשונית, משם זורם אל השלבים – ניחוש, עיצוב, מדידה ולמידה. דרך נהדרת שאפשר ליישם מחר בבוקר למעצבי המוצר שקוראים כתבה זו. מאט הציג שתי גירסאות ל-Top Genre Mix, שבסופו של דבר הובילו לעיצוב קאבר מודולרי. בספוטיפיי מדדו את העיצוב, טעו בדרך, תיקנו את עיצוב הקאבר והתוכן, ובסוף הצליחו להשיג חזרתיות של 70% בהאזנה לפלייליסט מבוסס ז׳אנר ולא סתם פלייליסט יומי מתחלף. זו הייתה הרצאה טובה אבל קצת אמריקאית מדי בסגנונה. היה מעניין לראות את ההבדלים התרבותיים בין בודלמן ליתר המרצים האירופאים.

Jim Stoten

ללא ספק אחת הפרזנטציות הזכורות ביותר בפסטיבל. המאייר, האנימטור והמוזיקאי הבריטי ג׳ים סטוטן החליט ללכת עד הסוף עם התדמית הפרועה והפאנקיסטית, פתח ברצף אינטנסיבי של דימויים וסיפורים מופרכים על ינשופים, הציג בקצרה את מיטב הסקצ׳בוקים שלו בסרטון דפדוף, וניסה לסיים את הפרזנטציה בשיר שהלחין והקליט. בפעם הראשונה שניסה לבצע את השיר, סוללת המקבוק נגמרה. בפעם השניה ההפקה הביאה לו מטען, המחשב חזר לעצמו, מילמל שהסיסמא שלו היא ׳דילדו׳ לקול שאגות צחוק של הקהל, והשיר בוצע כמתוכנן תוך כדי ריקוד על הבמה יחד עם האולם המלא. מצד אחד, שאפו על האומץ, מצד שני, יש לו איורים עמוסי צבעים, פרויקטים מעניינים ומסתמן שגם תהליכי עבודה מוזרים שהייתי מעדיף לשמוע מאשר הקטע הסטנדאפיסטי שהציג על הבמה. לפחות היה זכיר.

שווה להציץ באתר שלו

DEUTSCHE & JAPANER

ג׳וליאן צימרמן ואינה ימאגוצי, מעצבים גרפיים והבעלים של הסטודיו ​​DEUTSCHE & JAPANER הגרמני, עם שני סניפים – בברלין ובמנהיים, הקימו אותו לפני 12 שנה. הם מתמקדים בעיצוב גרפי ומיתוג, עם סגנון מעט קר ובעיקר בצבעוניות מונוכרומטית – שחור, לבן והאפורים שביניהם.

הפרויקט הראשון שהציגו הוא ספר האמן Absolute New York, שעיצבו לצלם הניו-יורקי Horst Hamann, גרמני שעבר לעיר. תחילה, התקשו לפצח את הקונספט, עד שגילו שכתב להם הקדשה בספר פרומו שיצר. בהקדשה הוא כתב להם Any Time, והשניים החליטו להשתמש בכיתוב שלו כלוגו לספר, שמסמל גם את ראשי תיבות של השם. בהמשך הציגו את הגימורים של הספר: טיפוגרפיה על הצד של ערימת הדפים. עבודת העיצוב של התוכן נבעה מתוך העיר והצילומים, שמסכם קריירה של 40 שנות צילום ויצירה.

הפרויקט השני עסק בבריף שהגיע מחברת Schoenstaub (שהיום נקראת SULA) הממוקמת בציריך ועוסקת ב-artist collections של שלל חפצים לבית. המיתוג התחיל מתוך מחקר של מקס שמידינג, מעצב מתמחה בסטודיו, ששיחק עם מכונת צילום ודפים לבנים. ככל שצילם את הצילומים נוצרו טקסטורות מעניינות וידניות. בסטודיו השתמשו בהם גם להדפסה על סבונים וצעיפים.

הפרויקט הבא שהציגו היה מיתוג לאלבום Nobody is Not Loved של DJ SOLOMUN (אנחנו לא קשורים, אל דאגה), מוזיקאי מוכר בז׳אנר ההאוס. הצילום שבחר לעטיפה הוא של הצלם העכשווי אנדראס גורסקי, שותף למשחקי הטניס של מר סולומון. בתצלום מופיעה רחבת ריקודים, והשניים חששו לגעת בעבודת האמנות. השתמשו במדבקה קרועה המאפיינת חללי הופעות והדביקו על הניילון שעוטף את הדיסק והתקליט. האלמנט העיצובי חזר גם במרצ׳נדייז.

הפרויקט האחרון עסק במיתוג למוצר Unlaced של Nike. השניים התחילו מלעצב פונט שעוצב בהשראת שרוכים מלופפים, האותיות משתנות בעזרת תכונות Open Type ומייצרות יחד ״תנועה״ כשכותבים כותרות. בנוסף, עיצבו חלל בפריז שמהווה מעין מקדש לנעליים בהשראת הסרט The Holy Mountain של חודרובסקי.

במקביל לכל הפרויקטים המסחריים, דוחפים את המעצבים והמעצבות שלהם להתנסות בפרויקטי צד, להתנסות בטכניקות שמחלחלות לעבודה השוטפת. כל זה במסגרת זמן העבודה.

deutscheundjapaner.com

Any. Design: Deutsche Japaner
Any. Design: Deutsche Japaner

וואי וואי, כמה ממתקים יש לנו בניוזלטר החודשי ←

STUDIO MUT

באנרגיה קלילה ונינוחה, ובהחלט אחת ההרצאות הזכורות בפסטיבל, עמד על הבמה תומאס קרונביכלר (Thomas Kronbichler) מעצב גרפי ומייסד־שותף של Studio MUT היושבים בבולצאנו, איטליה. שותפים אליו לסטודיו: Martin Kerschbaumer שהקים יחד איתו הסטודיו לפני עשר שנים, ו־Anni Seligmann מעצבת גרמניה שנהייתה שותפה לאחרונה. בעיניי, אחד הסטודיואים הכי מעניינים ומגוונים היום, עם פרויקטים שעוסקים במיתוג לגופי תרבות, מוזיקה ואמנות.

סיפר בהרצאה שתמיד הם מתחילים בעיצוב פוסטר כסנונית ראשונה לתהליכי מיתוג, אלמנט גרפי שמאפשר להם לפצח לא מעט ממרכיבי השפה הויזואלית. הדגיש את החשיבות באיזון בית-עבודה במהלך העבודה בסטודיו בכך שלא עובדים אחרי 18:00. במהלך מגפת הקורונה קרונביכלר בדק עם עצמו למי אכפת עדיין מעיצוב גרפי, למה הוא עדיין עושה את זה. דיבר בזום עם מעצבים גרפים מכל העולם, ניסה להבין. גילה שני דברים: הראשון, שהוא רוצה לשתף פעולה יותר עם יוצרים אחרים, והשני, לא נמשך כל-כך לטיפוגרפיה. 

במסגרת בריף שקיבל מהמגזין Novum לעצב כריכה טיפוגרפית למגזין בגיליון שעוסק בנושא, פנה באותו זמן דרך האינסטגרם ל-Kiel Danger Mutschelknaus, מעצב ומתכנת (באנגלית זה נשמע טוב יותר – creative coder), שגם הרצה בפסטיבל OFFF TLV לאחרונה בישראל. קיאל יצר לו כלי למשחק עם טיפוגרפיה קינטית – אותיות ומילים שנמצאות בתנועה ומשתנות בהתאם לפרמטרים משתנים. הוסיף קצת פויל צבעוני ויצר את העטיפה המרהיבה של המגזין.

ממשיך לספר על השילוט והמיתוג שעיצבו ל-The New Music School בבריקסן, איטליה. חקרו אורנמנטים (עיטורים בהשראת הטבע) בתוך המבנה שנעשו ידנית על הקירות. במקום להראות את כלי הנגינה עצמם בכל אחת מהמחלקות — כלי נשיפה, פסנתר, כלי מיתר, ניצוח ועוד — החליטו לעצב רק את תנועות הידיים המנגנות ויצרו שלטי ניאון שמאירים בחושך, פתרון עיצובי פשוט לכאורה ומבריק בפיצוח. סיים בהצגת מיתוג ל-Museion, מוזיאון לאמנות מודרנית בבולזנו בוזן באיטליה, שהיה קצת חלש ביחס לפרויקטים האחרים.

studiomut.com

STEFANIE MOSHAMMER

סטפני מושהמר היא אמנית ויזואלית וצלמת, נולדה וגרה בוינה. התחילה בלימודי עיצוב טקסטיל ועברה לצילום, וכיום מערבבת בין המדיות.עובדת כצלמת למגזינים נחשבים בעולם במקביל ליצירת האמנות שלה.

ב־2017 במהלך שהותה בהאיטי כשהוזמנה לצלם עבודה מסחרית, ראתה את המקומיים לובשים בגדים מערביים, והחליטה לחקור איך הם הגיעו לשם. בניו-יורק יצרה דמויות ״אנושיות״ המורכבות מבגדים שנזרקו וצילמה אותן. סדרת העבודות והתערוכות שנוצרו בעקבות התחקיר נקראת We Love Our Customers ונותנת מבט ביקורתי על אופנה מהירה ולאן היא מגיעה פיזית כשאין לה קונים במערב.

ב-Each Poison, a Pillow שיתפה פעולה עם אמא שלה, אלכוהוליסטית שנגמלה, לאחר שמצאה ברכה שכתבה לה כשהייתה בת 8. בתמונות משפחתיות מהעבר אמה מופיעה בכל התמונות עם בקבוק אלכוהול. מושהמר החליטה להדפיס אותן על כריות לתערוכות שהציגה בוינה ובשוויץ. הכריות, כחפצים, מייצגות מבחינתה נחמה והרגשה טובה. לחלל התצוגה התווספו 16 מסכים של עיניים ממצמצות לאחר שתייה מרובה של אלכוהול כשהגוף מתקשה להתרכז. בנוסף, לקחה שיר שכתבה לאמא שלה, הדפיסה על חתיכת בד גדולה ופיצלה לערימת כריות תפורות כדי שלא ניתן יהיה לקרוא אותו. השיא של הפרויקט היה שאמה לקחה חלק בפרויקט כחלק מעבודת וידאו: הניחה עליה בקבוקי אלכוהול ריקים עד שהם נפלו והתנפצו. מושהמר רוצה להעלות את המודעות לאלכוהוליזם בקרב נשים, נושא שפחות מדובר היום.

stefaniemoshammer.com/work

JOASIA FIDLER-WIERUSZEWSKA

במסגרת WIX Playground עלו שתי הרצאות קצרות: הראשונה והמעניינת יותר מביניהן הייתה של Joasia Fidler-Wieruszewska, מעצבת וטיפוגרפית פולניה. במסגרת המלחמה באוקראינה הקימה פרויקט נפלא בשם 33 LETTERS FOR UKRAINE כדי להביע סולידריות באזרחים ולגייס תרומות. ההרצאה השניה של DOMINIK EINFALT על פרויקט גמר שעיצב, אבן מלאכותית המהווה כלי קיבול לאפר אחרי שריפת גופה המצמיחה פטריות מאכל שגדלים עליה, הייתה פחות מעניינת ועשתה לי קרינג׳.

ב־2015, במסגרת פרויקט הגמר שלה בתואר עיצוב גרפי ב-Academy of Fine Arts בורשה, חקרה את העיצוב הגרפי בלודז׳, עיר מולדתה, בין השנים 1821-1939 לאחר שרוב המורשת העיצובית נמחקה במהלך מלחמת העולם השנייה. בדקה ולמדה על עיצוב כרזות ואותיות ישנות של פולנית ויידיש (כשבטעות קראה להן אותיות עבריות), ואיגדה את הפרויקט לספר מרהיב, הכולל תחקיר מעמיק ועיצוב מעורר השראה עבורי.

בהשראת המחקר שעשתה ועמוד האינסטגרם המוכר 36 days of type שהיווה כרפרנס, יצרה את פרויקט הסולידריות לאוקראינה. הייתה היענות רבה בקרב מעצבים גרפיים והפרויקט קיבל סיקור רחב באתרים המוכרים כשהפרויקט נהיה ויראלי. אחת ממטרות הפרויקט הייתה לחשוף ולחבר מעצבים גרפים אוקראינים למציאת עבודה מרחוק במערב. בנוסף, גייסו סכומי כסף כדי לתרום לאוקראינה למאבק ברוסיה.

33lettersforukraine.com

אינסטגרם

KELLI ANDERSON

קלי אנדרסון היא מעצבת גרפית, מהנדסת נייר (נגיע לזה בהמשך), אנימטורית ומעצבת אמריקאית. פתחה את הרצאתה במשפט ׳Design to challenge reality, design to create now possibility׳ בלספר על עבודתה ב-The Exploratorium בסן פרנסיסקו, מוזיאון מדע נפלא שמאפשר להתנסות במאות ניסויים מדעיים לילדים ומבוגרים כאחד. אנדרסון הדגימה התנסויות שונות בחומרים, שקיפויות, ניירות מתקפלים ופרוטוטייפים בהתהוות שעיצבה. הטיפ הראשון שלה בהרצאה היה להתנסות מבלי להבין בהכרח מה תהיה התוצאה הסופית (אקדמיות לעיצוב בישראל, זה בשבילכן). הציגה הזמנה מהממת לחתונה שעיצבה ב־2011: התחילה מלהתנסות עם חתיכות נייר ומחט בקצה, והאזינה לתקליטים ישנים (ועל הדרך שרטה אותם). אנדרסון הדפיסה על תקליט שקוף את דמויות המתחתנים המייצגות פעילויות משותפות שלהם, לאחר כמה ניסיונות מוצלחים יותר ופחות. המוזמנים/ות לחתונה קיבלו קיט מרשים ויזואלית שמשמיע את הזוג מזמין אותם לחתונה כשהמחט עוברת על התקליט.

בהמשך חקרה למה מוצרי lo-fi עדיין גורמים לנו לרגש בעולם טכנולוגי שופע מסכים. תוך כדי שעבדה על סרטוני סטופ מושן מדעיים המסבירים איך פועל גוף האדם. משם עברה לספר פופאפ שעיצבה, This Book is a Camera, קיט שלם שמאפשר ללמוד את רזי הצילום האנלוגי ולהתנסות בבניית מצלמת חור פשוטה. בנוסף, הציגה ספר פופאפ נוסף בשם This Book is a Planetarium – מדובר בקיטים שלמים המסבירים עקרונות מדעיים ואיך הם פועלים, עשויים נייר. הקיטים מתפרקים ונבנים למשחקים שונים. הספר הבא, שחשפה לראשונה, הוא כזה שעוסק בלימוד טיפוגרפיה וציינה שייצא בשנה הבאה.

Design: Kelli Anderson

ב־2019 נכנסה עמוק לתחום האוריגמי והדפסות ריזוגרף, והציגה בהרצאתה מספר קיפולים מודפסים שמשנים את העיצוב של התוכן בהתאם. בנוסף, מלמדת הנדסת נייר בזום — איך לקפל ולייצר עבודות פופאפ ומשחקים — ועוזרת לסטודנטים לעצב חוויות נייר מרתקות. הציגה סרטוני וידאו של עבודות גמר של כמה מהם, והאמת שקצת קינאתי, זה תחום מרתק ומורכב לביצוע.

אנדרסון חזרה לספר על הדפסות הריזוגרף שלה ושאלה מי מכיר ובעניין, ניפנפתי בידיי כאילו הייתי בהופעת רוק לצד עוד כמה בודדים באולם, היא חייכה בתגובה לידיים שהורמו. ריזוגרף היא טכנולוגיה משנות ה־80, דומה מאוד למכונת צילום, הבנויה מדיו מבוסס סויה שיכולה להדפיס עד שני צבעים במקביל. להדפסות הללו יש אופי מיוחד ומחוספס מאוד, הצבעים רווים למדי עד ממש זרחניים, אלמנט עיצובי שקשה לקבל במדפסות אחרות. מדפסות הריזו מאפשרות להדפיס בכמויות נמוכות ובמחיר זול יחסית.

לאחר מכן הציגה אנימציות frame by frame שעיצבה באפטר אפקטס, ייצאה את הפריימים אחד אחד, הדפיסה בריזוגרף וחיברה אותם בחזרה לסרטונים קצרים. הטקסטורות המלוכלכות והצבעים החזקים מייצרים אווירה מיוחדת וספציפית לסרטונים שלה, המזוהה איתה ברשתות החברתיות בהן היא פעילה.

מציגה בימים אלו תערוכה ABRACADABRA ב-Center for Book Arts בניו יורק בה מציגה שלל עבודות ואינסטליישנים בכל הקשור לטיפוגרפיה וההיסטוריה שלה, כשכל החומרים המודפסים עשויים מהדפסות ריזוגרף.

אנדרסון סיימה את הרצאתה עם מסר פוליטי, כשב־2009 הטרילה עם קבוצת The Yes Men את ה׳ניו יורק טיימס׳ בעיתונים מזוייפים ואופטימיים שמלחמת עיראק נגמרה. בסרטון קצר הראתה את מבטיהם ההמומים והצוחקים של העוברים ושבים כשאספו את העיתונים, ומקבץ של מהדורות חדשות בארה״ב שנפתחו עם עותקים פיזיים של העיתון המזויף. מבחינתה, הכוח בידיים של המעצבים והמעצבות, ואפשר לעורר שיח בשלל דרכים מקוריות וחדשניות.

https://www.kellianderson.com

וואי וואי, כמה ממתקים יש לנו בניוזלטר החודשי ←

FOXDOG STUDIOS

הישר ממנצ׳סטר באנגליה נחתו צמד החייזרים Foxdog Studios. מדובר ב-Lloyd Henning ו-Peter Sutton, צמד מייקרים מוכשרים שמגיעים בכלל מעולמות ה-IT (תמיכה טכנית) והיום עוסקים ב-tech comedy. קחו טכנולוגיה, יצירתיות, כישרון וסטנדאפ – ותכניסו למיקסר. השניים היו מחווטים היטב עם בקרים וכבלים ארוכים, ומסתמן שלא היו עוברים בדיקה ביטחונית בישראל. המופע המוגזם שלהם כלל משחקים אינטראטיביים עם הקהל, והיה לאחד הרגעים הזכורים ביותר ב-Forward Festival.

המופע שלהם בפסטיבל התחיל בחיבור הקהל דרך הסמארטפונים לרשת מקומית שהקימו. לאט לאט ביצבצו על המסך אייקונים של אנשים מהקהל עם שמות רנדומלים. הראשון היה סוג של space invaders בלי האפשרות לירות, בזמן שמספרי 0 ענקיים ירדו מהקצה העליון של המסך והשמידו אותיות המייצגות את הקהל. כל אחד מהסמארטפונים הפך להיות ג׳ויסטיק, עד השורד האחרון שהצליח לחמוק בזריזות.

החלק השני והמרכזי של המופע היה Robot Chef, תוכנית בישול יחד עם הקהל. בזה אחר זה הגרילו משתתפים מהאולם. ברגע שנפתחה הגישה, המשתתפים שלטו בנעשה במסך דרך הסמארטפונים, ויחד ״בישלו״ שעועית ונקניקיה. הסרוויס התרסק פעם אחר פעם בזמן ששאגות צחוק אדירות מילאו את החלל, עד לקתרזיס המיוחל של מנה מעוותת על צלחת שהתרסקה בסיום המופע ההומוריסטי.

foxdogstudios.com

KELLY ANNA

אנה קלי ציינה סטטיסטיקה עגומה של אמהות־יוצרות שנאלצו לעזוב את התחום בעקבות ההורות הטרייה, ושיש דרכים לשלב בין קריירה לצאצא הנולד

קלי אנה היא מאיירת בריטית ואמא. פתחה את הרצאתה בוידוי שמעולם לא פיספסה דדליין. בזמן הקורונה, כשהייתה בהיריון בחודש שמיני, ילדה בן בלידה מוקדמת. חששה שתפספס את פרויקט האיור בתחנת הרכבת בלונדון, Paddington Square, ושהקריירה שלה בגדול נגמרה. בעיריית לונדון אמרו לה שזה בסדר ושהם יחכו. שבעה חודשים אחרי, פרויקט האיור על מבנים יצא לדרך והכל הושלם כמתוכנן.

שנה אחרי הלידה, איירה פרויקט נוסף: קולקציה לנייק – Run Past the Future – אוסף של אירועים היסטוריים הקשורים בריצה. אנה טסה למשרדים שלהם להרגיש את החומרים והבדים שישתמשו בקולקציה. בזמן שהייתה בהיריון, הציעה להם לאייר קולקציית ילדים בנוסף לקולקציה שהוזמנה. בתגובה, הם סירבו בנימוס שפרטי הטקסטיל שאיירה למבוגרים יהיו רלוונטים יום אחד לילד שיוולד. בהמשך שלחו לה עבורו זוג נעליים למבוגרים.

קלי אנה ממליצה לקחת עזרה, ומדגימה את המלצתה בהצגת איורים שיצרה ל-אסופת מוצרים ל-Fenwick, רשת חנויות כלבו גדולה בבריטניה. היקף איור המוצרים, ניהול הלקוחות וההפקה – כולל עיצוב חנות הפופאפ עצמה, התחיל להכביד עליה. שכרה את ג׳ס, מנהלת סטודיו, ובנוסף ארט־דיירקטורית שתעזור לה לחשוב ולנהל את תהליכי היצירה. בפרויקט נוסף, כשאיירה מגרש כדורגל לנייק, הבינה שבמקום שתצייר אותו בעצמה באופן ידני כפי שהייתה נוהגת לעשות בפרויקטים אחרים, היא יכולה לקחת צוות שיעזור לה. נשמע טריוויאלי בפרויקטים בהיקפים גדולים, אבל למאיירים לא תמיד קל להאציל סמכויות.

אנה סיימה את הרצאתה, שהייתה אחת הטובות ביותר בפסטיבל בעקבות חשיפה אישית ושיח בגובה העיניים בשילוב דימויים שאיירה, בפרויקט שנבע מתוך הצורך שלה כאמא מתעמלת: איירה את הבדים של עגלת ספורט צבעונית ומהממת של חברת SmarTrike, ובימים אלו עובדת על עגלה נוספת בצבעי שחור לבן. 

האימהות שינתה אותה כמאיירת, הצרכים שלה השתנו וגם הגדילה של העסק בעקבות אילוצי הזמן. אנה קלי ציינה סטטיסטיקה עגומה של של אמהות־יוצרות שנאלצו לעזוב את התחום בעקבות ההורות הטרייה, ושיש דרכים לשלב בין קריירה לצאצא הנולד. שאפשר גם וגם, והיה מזה באחריות מעסיקים ולקוחות פוטנציאליים לפרויקטים יצירתיים שונים. המליצה על הספר How Not to Exclude Artist Mothers של Hettie Judah. פה אפשר למצוא סיכום בעברית.

kellyannalondon.com

ההרצאה האחרונה בפסטיבל נפתחה בספוקן וורד של המעצב והאמן הגרמני אייקה קוניג עם מוזיקה דרמטית ברקע, כשהוא יורד לתוך הקהל, עם סממנים קלים של מנהיג כת. אחרי כמה נבועות זעם על פצצות אטום ועיצוב, עבר לסיכום החיים עד עכשיו עם נקודות ציון במסע היצירתי שלו עד כה. גם קוניג דיבר על האבהות המאוחרת ואיך היא שינתה אותו בשנים האחרונות מבחינת סדרי עדיפויות, זמן ובחירת לקוחות.

ב-1994 הקים את הסטודיו שלו לעיצוב גרפי – HORT בברלין, מאז גדלו מאוד עד הקורונה שטרפה את הקלפים. בסטודיו היו מספר חוקים:

עיצוב: EIKE KÖNIG
עיצוב: EIKE KÖNIG

״הבעיה הכי גדולה שלקוחות מעכבים את הזמן הפרטי שלי עם בקשות באמצע הלילה, שאני לא יכול לתכנן אותו כשורה. מעדיף פרויקטים אישיים כדי לשלוט בזמן שלי ושל משפחתי טוב יותר״

EIKE KÖNIG

בסטודיו התחילו מעיצוב עטיפות דיסקים לסצנת הטכנו בגרמניה, והתקדמו עם השנים למותגים גדולים יותר: נייק, לברון ג׳יימס, מוזיאון מומה ועוד. התוודה על הבמה שנייק לא היו לקוח נחמד, הכניסו את HORT לרשימה שחורה לא לעבוד איתם יותר, כי דדליינים התעכבו והחברה לא תמכה בהם בזמן הקורונה. ציין את הצביעות של תעשיית הפרסום בזמן המגפה העולמית, שלא הייתה לה אמפתיה ואכפתיות לבריאות ולמצב הפיננסי של הסטודיואים המספקים שירותי עיצוב לדחיית דדליינים והבנת הסיטואציה החדשה שנכפתה, אלא רק עמידה ביעדים עסקיים. עבדו גם עם מוסד הבאוהאוס וגופי תרבות נוספים. מבחינה סגנונית יש ב-HORT לא מעט עיצוב ברוטליסטי ו-bad design (שאני אישית פחות מתחבר לטרנד), פונטים גדולים, טיפוגרפיה עמוסה ומבולגנת, שחור לבן, דימויים שעברו מתיחה ועיוות. קוניג עבר בזריזות על פרויקטים נוספים תחת הסטודיו. הבין שלקוחות משלמים לו עבור מוצרים ולא עבור רעיונות ופיצוחים עיצוביים של קונספט – זה אבסורד מבחינתו.

קוניג נגע לעומק בתקופת הקורונה: היה באותה תקופה עם משפחתו בצ׳ילה, חשב שזה יהיה קצר יחסית, ואז נתקעו שם במהלך סגר צבאי מלא. כל הפרויקטים בסטודיו HORT נעצרו בבת אחת, לא ידע מה לעשות עם שבעת העובדים והעובדות במשרד, והסטודיו נסגר.

אחרי כמה חודשים מצא דרך חדשה: הקים חנות פוסטרים ופרינטים אינטרנטית, שלח אותם ברחבי העולם, כאשר בכל מכירה מחצית מהתשלום עבר לתרומה. אחד הפרויקטים שנבעו מהמהלך היה שיתוף פעולה עם שאנל – 19M, מרכז תרבות המשלב בין אופנה, קראפט ואמנות בפריז. בסטודיו HORT חזרו לעבוד יחד על המיתוג והשילוט בבניין ועד לקמפיינים ושלטי חוצות. הבין שהאבהות דורשת זמן, לקח צעד אחורה בניהול, ומחלק את זמנו בין פרויקטים אישיים למעורבות בסטודיו.

לקראת סיום ההרצאה הציג את האמנות שלו מהשנים האחרונות: פוסטרים טיפוגרפיים ואיורים עם מסרים מחאתיים, גם על תרבות הצריכה, תרבות האינטרנט ועוד. ניכר שמושפע מאוד מברברה קרוגר ובנקסי, אך המסרים פחות חזקים בעיניי. סיים בהצגת גוף עבודות האמנות שלו ופרויקטים של HORT מהשנים האחרונות עם שיר פאנק מכוסח ברקע, וקידום התערוכה הבאה שלו בניו יורק: New York, Are You Ready?

סגמייסטר עלה לבמה לראיין אותו ושאל, ״אתה מעורב בעבודות מסחריות ואישיות, מה מדליק אותך יותר?״. קוניג ענה, ״הבעיה בעבודות מסחריות, שאחרי כמה מיתוגים שאתה מעצב – זה נהיה רוטינה, הבנת את העיקרון. זה לא עושה אותי שמח יותר. הבעיה הכי גדולה שלקוחות מעכבים את הזמן הפרטי שלי עם בקשות באמצע הלילה, שאני לא יכול לתכנן אותו כשורה. מעדיף פרויקטים אישיים כדי לשלוט בזמן שלי ושל משפחתי טוב יותר״.

eikekonig.com

hort.org.uk

Eike König. photo: Niklas Schnaubelt
Eike König. photo: Niklas Schnaubelt

ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!

המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←

שליחת פלייליסט מהמם במיוחד