עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2017, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן. אורי, הבמה שלך!
פרויקט גמר באנימציה נוטה להיות מעמד מלחיץ. בציפייה לעולם הקשוח שמחוץ לכתלי האקדמיה, הסטודנט הממוצע יודע שיש לפניו:
א. הכורח לקבל ציון עובר בשביל התואר;
ב. הצורך ליצור משהו מספיק מרשים וייחודי כדי לבסס עליו את הזנקת הקריירה האמנותית/מקצועית שלו;
ג. הזדמנות יקרה מפז לעבוד על סרט אישי ללא מטרות רווח במשך שנה שלמה, הזדמנות שהוא חושש לא לקבל שוב.
הסעיפים הללו עשויים להפוך את הסטודנט האמור לפקעת מזוויעה של לחץ, רגשי נחיתות וכאב קיומי, ורק המרדף אחרי רעיון מספיק ראוי יכול לשרוף את רוב סמסטר א'. לכן היה נוח כשרעיון כמעט גמור הגיח מתוך ערפילי התודעה של אורי, בדקות הראשונות של היקיצה, בוקר אחד ביולי 2016.
סרטי אנימציה קצרים בכלל וסרטי סטודנטים בפרט נוטים להיות אילמים – גם כי אנימציה עובדת טוב עם תסריטים מבוססי ויז'ואל, גם כי זה בינלאומי יותר, וגם כי מספיק מתיש להנפיש דמויות בלי שידברו. לכן הבחירה בסרט רב מלל היתה צריכה להיות מוצדקת ומדויקת, וכל שורה בסרט נלחמה על הקיום שלה. ספרי ילדים מתקיימים בתוך מספר הנחות אמנותיות שלא נפוצות כ"כ בז'אנרים אחרים וההתייחסות אליהן ריבדה את הסרט שלנו יותר- מי מדבר בחרוזים כל הזמן? מיהו המספר הכל יודע, ומה האג'נדה שלו?
עיצובי דמויות ופילוסופיה חומרית
יתרון גדול של אנימציה הוא שאתה אדון למציאות ויזואלית חדשה לגמרי. היא מבוססת על העולם שאנחנו מכירים, אבל אפשר למנף כל פיפס שמופיע על המסך כדי להראות טוב יותר את כוונת המשורר. כל מה שלא משרת את האג'נדה היצירתית או המסר הוא מכשול, ואין סיבה ליצור אותו.
לכן העיצוב של הדמויות הוא דרך שלנו להגיד משהו- עליהן, או איתן. הזחלים הם דמויות רכות, עגולות ונעימות, הדבר הכי ילדותי ולא מאיים בסרט. עודד הוא לא סתם זחל שמן- ביחס לאחרים הוא אנומליה ממש. פעם אולי הוא היה כמו שאר הזחלים, אבל הוא נותר זחל זמן רב מדי, כמו פרי שעוד רגע ירקיב.
אחת המחלוקות היצירתיות שלנו היו סביב שאלת ההזדהות עם עודד – אורי חשב שהוא צריך להיות ממש מבחיל ולא נעים, מבוסס סטריאוטיפ "הגיימר המוזנח והמגעיל שחי במרתף הוריו", ועילי טען שהוא צריך להיות חביב ומעורר סימפתיה כדי שהפחד שלו מכניסה לגולם יהיה מושא להזדהות ולא לבוז. עילי ניצח וטוב שכך.
הפרפרים, להבדיל מהזחלים, הם חדים וגיאומטריים. הרעיון היה שמתחת למיניות המוחצנת שלהם [אשר גרייס ג'ונס היוותה לה השראה גדולה] הפרפרים יראו מכניים ומאיימים. הבחירה הצבעונית משקפת את העקרונות האסתטיים של ילדות לעומת בגרות – הזחלים הם פסטליים וצבעוניים, אבל לפרפרים יש שיק מוקפד יותר – שחור ואפור עם זהב. בגרות.
הזחלים והפרפרים הם יצורים שונים, אבל שניהם גלגולים של אותו מרקם גנטי-חומרי שנמצא כולו בחנויות תחביב ומלאכה- לבד, נייר, צמר, מנקי מקטרות, חרוזים. התולעים הן משהו אחר. שם שברנו את החומריות לחלוטין ופנינו לסיליקון ופוליאוריתן מוקצף שידמו בשר וקרביים ריאליסטיים יותר. לגבי עיצוב התולעים, שתי מילים: Penis Dentata.
ריחוק ילדותי וקירבה למציאות
בסרט סטופמושן עם תקציב סביר נוצרים מספר סטים וגדלים שונים של בובות בהתאם לגדלי השוטים השונים שצריך לצלם. ההגיון נובע מכך שזה מדיום שתופס מרחב פיזי: אם בובת האריה שלך לצילומי מדיום-שוט היא בגודל 30 ס"מ, אקסטרים לונגשוט בו האריה זעיר ורחוק בתוך הסוואנה יחייב אותך לבנות סט סוואנה בגודל חדר שלם עוד לפני שתוכל להציב מסביבו מצלמה ותאורות. לכן, כמה שהשוט גדול יותר, הבובה קטנה יותר. אבל במסגרת התקציב הלא־קיים והזמן הדוחק של פרויקט גמר צריך למצוא פתרונות יצירתיים.
מלכתחילה שאפנו לערב מספר טכניקות בסרט, ומצאנו שיטת בימוי מוכרת היטב באנימציה שתאמה את הרצון הזה – מדובר במכניקה שהתפרסמה ביותר ב"רן וסטימפי", אשר מתווה שדמות תהיה יותר מופשטת ונעימה ככל שתתרחק מהמצלמה, ומפורטת וגרוטסקית ככל שתתקרב אליה. אצלנו הקפיצה בגרוטסקיות ובפירוט היא בטור הנדסי חוצה טכניקות, וזה מתחבר לתמה- עודד חי בתפיסת עולם נאיבית של סיפור ילדים המרוחקת מהמציאות – לדוגמא, ממרום מושבו בצמרת הוא מדמיין את התולעים כיצורי לבד נעימים ופשטניים. במהלך הסרט הוא מאולץ להתעמת עם העולם האמיתי בו צריך להתבגר ולמות, ואכן, כשהוא מתקרב לתולעים הוא מגלה שהן חבורה של פינים רצחניים. מקסימום קרבה, מקסימום מציאות, מקסימום זוועה. לכן האקסטרים קלוז אפ הוא בוידאו. שיטת הבימוי הזו מחברת את הצופה לחרדת־המציאות של עודד.
בובות סטופ מושן כשילוב של עיצוב גרפי ועיצוב תעשייתי
אין טכניקת אנימציה שהיא קלה. כל אנימטור בוחר מה האתגרים איתם הוא מעדיף להתמודד, ובאנימציית בובות האתגר הגדול ביותר הוא המלחמה בעולם הפיזי. כל דבר שעומד חייב באמת לעמוד כנגד כוח המשיכה, הבובות צריכות לזוז רק כשהאנימטור רוצה בכך ולא בפראות ואקראיות כמו שנדמה שהוא טבען עקב נגיעות אקראיות וכו'. אולפן הצילומים תמיד צריך להיות מסודר באופן שבו כל האובייקטים — הסט, הבובות, התאורות, המצלמה, המחשב, כל הציוד הנלווה והרקעים — יאפשרו מעבר סביר של האנימטור ממקום למקום בלי שהוא ייגע בטעות עם המרפק במשהו ויהרוס את השוט.
אז למה סטופ מושן דווקא? בעינינו המשיכה היא החומריות האמיתית של האנימציה, והרמאות הקסומה שמתרחשת כשמתווכים אובייקטים תלת מימדיים דרך עדשה למסך דו מימדי.
אז למעשה בובת סטופ־מושן היא פרויקט שצריכה להיראות טוב בדו־מימד על מסך — דהיינו, מעוצבת גרפית — אבל גם להתקיים ולתפקד במערכה הפיזית על הסט — דהיינו, מעוצבת תעשייתית, כמוצר. מוצר שהוא לשימוש האנימטורים בלבד, אבל כדאי שיתפקד בצורה מעולה או שהאנימציה ולו"ז הצילומים יסבלו מאוד.
הקו המנחה לפונקציונליות של הבובות שלנו היה – שיראו טוב מספיק בשביל המצלמה, שיעשו את מה שהן צריכות לעשות, ולא סנטימטר מעבר.
מקרה בוחן – הפרפרים
הפרפרים הם הדמויות היחידות שצולמו על מסך ירוק, ולא פיזית על סט, אז אסור היה שיכילו גווני ירוק- זה הוביל אותנו בבחירת הקרטון הנוצץ הספציפי של הכנפיים על פני נייר מבהיק יותר שהיה יוצר השתקפויות ירוקות על הבובה .
בובת פרפר היתה צריכה להכיל חיבור לריג (שלד חיצוני) שיחזיק אותה באוויר, יהיה במיקום שלא יראה ע"י המצלמה ויכיל גם חיבור פנימי ללשון שתוכל להתחבר ולהתפרק לפי הצורך. חתיכת עץ דקה וחזקה על גב הפרפר בין הכנפיים מילאה את כל התפקידים האלו. הבובה צריכה להיות קלה מספיק כדי להישאר באוויר, אז היא בנויה מקרטון ביצוע, אבל איך הקרטון השביר יסחוב את את האנימציה? איפיינו את התנועה של הפרפרים כמכנית ונוקשה, שהאנימציה הפנים-בובתית היחידה שלהם נמצאת בכנפיים, בעיניים ובלשון. לכן שאר הבובה לא צריכה לזוז והנוקשות לא מפריעה. הגענו לבובות לא הכי חזקות בעולם, אבל בדיוק מספיק בשביל לבצע את מה שהיינו צריכים מהן. בעיות שלא היה זמן לפתור באנימציה ובניה פתרנו בבימוי (בין הגרסה הסקסית לגרסה המפלצתית של הפרפרים מפרידים שוטים בוידאו).
עכשיו, אם בסרט יש חמש סוגי בובות שונים (כל אחת מהן בעלת מנגנון פעולה ייחודי שפיענחנו מאפס לפי צרכי התסריט), 22 בובות אינדיבידואליות, שני סטים תלת מימדיים, תפאורות ואביזרים נוספים, ומימדי ההפקה מתחילים להיות ברורים יותר. ים של זיעה נשפך בפרויקט הזה, והרבה ממנה בחדר קטן וסגור. דוחה אבל מרגש.
תובנות והשפעות להמשך הדרך
כדי להימנע מלהפוך לפקעות הלחץ שהזכרנו בהתחלה, החלטנו שלא נתאבד על הפרויקט בכל מחיר, שהחברות שלנו קודמת לפרפקציוניזם ושמטרת הפרויקט- יותר מתוצאה סופית- היא הנאה והתפתחות יצירתית. ההחלטה הזו הורידה לחץ נפשי מהתהליך ושיחררה אותנו לחקור דברים שסיקרנו אותנו, וזה העלה אותנו על דרך טובה. כך שזו תובנה שהיא רלוונטית במיוחד לפרויקט גמר, אבל שווה לקחת אותה הלאה לפרויקטים עתידיים.
זאת ועוד- ההחלטה הזאת עזרה לנו לגשר על מחלוקות יצירתיות, להתפשר על חזון אינדיבידואלי ולנסח שפה משותפת. הבנו יותר ויותר שהסרט הזה הוא משהו שכל אחד מאיתנו לא היה יוצר לבדו, וההבנה הזאת עזרה לבנות אמון הדדי ולשחרר שליטה.
עוד דבר יקר מפז שלמדנו בעשייה של הסרט היה לפתח תכנית עבודה מסודרת, אותה עידכנו כל שבוע, ברמה הכי יקית. במיוחד לאנשים בעלי בעיות ריכוז, הפיתוי להימנע מדבקות בתכנית העבודה הוא גדול, אך הרווח היצירתי הוא עצום.
לא עשינו סרט כדי שיהיה חשוב או מושלם, אלא כדי שנאהב אותו. אנחנו לא יודעים אם אי פעם נעשה משהו חשוב או מושלם, אבל אם נמשיך לעשות דברים שנאהב זה כנראה, בטווח הארוך, ניצחון.
עילי מרגוליס סיים לימודי תואר שני בעיצוב משחקי מחשב בשנקר.
https://www.instagram.com/ilamargul
אורי גולדברג אנימטור וחבר בקולקטיב האנימציה הירושלמי תוהו שעושים דברים יפים וטובים גם באנימציה וגם בקהילת האנימציה.
https://www.instagram.com/o.g_parshedona
https://www.tohucollective.com
https://www.facebook.com/CollectiveTohu
מאיה רטמנסקי היא ארט דיירקטורית מהעסוקות והמוכשרות בארץ. בימים אלו היא מעצבת פרסומות למותגים גדולים וקליפים למוזיקאים כמו נטע ברזילי, שחר טבוך, נגה ארז, ג׳יין בורדו ועוד ועוד.
פטריק או'קיף, המעצב האמנותי של ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ הוא כנראה כוכב הרוק הכי גדול של עולם האנימציה כרגע.
עידו שפירא מצייר את ״מחשבות קשות ונוראיות״, קומיקס שבועי שמנסה לעבד ולעכל את המצב הישראלי העכשווי – האיום והנורא והבלתי נסבל.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
