תפריט
״אי״, סרטו הקצר של האנימטור מיכאל פאוסט, הוא יצירה חדה ומדויקת כמו סכין, המספרת את סיפורו של אי טרופי באוקיינוס ומאבקי הכוח המתחוללים עליו. הסרט הוא יצירה ללא מילים של שבע דקות, וזכה לאחרונה בפסטיבל אנסי, ה״אוסקר״ של האנימציה העולמית. דורין שוורצמן ישבה עם היוצר לראיון.
במהלך הסרט ״אי״ של מיכאל פאוסט עוברות אלפי שנות היסטוריה: מהציפורים הראשונות שהתיישבו על האי, הלשלשת שלהן שהפרתה את הקרקע עד שנוצר בו יער טרופי עשיר, המתיישבים הראשונים שהגיעו אליו, הכובשים הקולוניאליסטים ששעבדו את המתיישבים ועד הזמנים המודרנים והעתיד – בו האי התרוקן ממשאביו ומתושביו המקוריים. הסרט לא מתחייב לאמירה חד־משמעית, ובמקום זאת מתאר את האי כקרקע לסדרה של מאבקי כוח אינסופיים, בין אדם לטבע ובין אדם לאדם.
מיכאל פאוסט הוא אנימטור, צייר, מרצה בבצלאל ואחד היוצרים הבולטים בתחום בישראל. הוא היה חלק מהצוות האמנותי של 'ואלס עם באשיר' ויצר עם דוד פולונסקי את הארט והאנימציה ל'אגדת חורבן', על עבודתם זכו השניים בפרס אופיר לעיצוב אמנותי. 'אי' הוא הסרט הקצר השני בבימויו של פאוסט, לאחר שהסרט הראשון שלו 'בטון', אותו יצר יחד עם אריאל בלינקו, נגע במאבקי כוח מהזווית המקומית וזכה גם הוא בפרסים מסביב לעולם. לאחרונה פתח פאוסט את סטודיו ״פוטיומקין״, סטודיו לאנימציה, איור ו־VFX יחד עם דוד פולנסקי ורועי ניצן.
בעקבות הזכייה של ״אי״ בפסטיבל אנסי האחרון בתחרות 'פרספקטיב', פאוסט סיפר לנו על תהליך העבודה של הסרט, שעושה כעת את סיבוב הפסטיבלים שלו בעולם ועל כן אינו זמין עדיין לצפייה.
איך היה באנסי? איך היה לזכות ומה המרגש אחרי?
״הפסטיבל מדהים וענק ונותן המון רוח במפרשים למי שמתעסק בתחום, בגלל שאתה פתאום מקבל תמונה של המון אנשים שבאים להתעניין במה שאתה עושה והמון צעירים גם. באופן ספציפי בסרט שלי, אבל גם לגבי כל התחום, זה יותר גדול ממה שמדמיינים אותו כשיושבים פה בתל אביב. בעיקר הייתי ב-׳אנסי׳, ביקרתי גם בשטוטגרט והסרט הולך להציג בעוד פסטיבלים. בסופו של דבר זה מצטבר להמון צפיות, זה נחמד ומרים לעתיד. ב-׳אנסי׳ עצמו, מה שהיה מיוחד הפעם זה שהיו המון ישראלים, כמעט מאה. הייתה מין קבוצת ווטסאפ כזאת של הישראלים שם וכל הזמן היו התארגנויות, וזה נתן לי מין תחושה מאוד אופטימית לגבי התחום בארץ. והזכייה – זה אדיר, זה כיף, זה בלתי צפוי תמיד. זה ממש כבוד, וגם עוד רוח במפרשים לעשות עוד סרט קצר.״
כן?
״סרטים קצרים זה דבר שהוא מאוד מפוקפק (צוחק) בכלכליות שלו ובחשיפה שזה מקבל… אבל משהו כמו אנסי נותן אנרגיה להמשיך לעשות כי הצד השני של סרטים קצרים זה שאפשר לעשות בהם דברים שאי אפשר לעשות בארוכים. זה הפיתוי תמיד.״
מרחב לשחק בו קצת יותר.
מאיפה הגיע הרעיון לסרט?
״הרעיון הגיע מפודקאסט ששמעתי. על סיפור אמיתי של אי בשם ׳נאורו׳ (Nauru). כשנתקלתי בסיפור הזה בפודקאסט לפחות לפני 10 שנים של NPR, של This American Life. הם מספרים את הסיפור של האי ׳נאורו׳ בצורה דרמטית מעניינת ומפתה, ולא סתם מאותו רגע נתפסתי. הסיפור האמיתי של ׳נאורו׳, הרבה ממנו זה מה שקורה בסוף בסרט, רק שהוא הלך בכל מיני מחוזות אחרים עם הסיפור שלו ולכן כבר לא בדיוק הסיפור המקורי. הסיפור הבסיסי הזה של אי מושבת, מעבר של כל מיני ציפורים שמלשלשות בו את הלשלשת, ואז גדל בו יער טרופי בסוף – נהיה למין משאב נחשק, והאי כולו נחפר, כל זה סיפור אמיתי.
העניין הוא שכשאתה מקשיב לסיפור של ׳נאורו׳ הוא שופע בעוד מיליון פרטים מעניינים. סיפור די מטורף. זה בכלל נגמר בזה שהם היו מושבת פליטים עירקיים וסורים שהגיעו לחור איפה שחפרו את האי. בכל רגע היה אפשר לעשות זום־אין, להיכנס ולספר סיפור מעניין. אחרי ששמעתי את הפודקאסט הזה לקח לי עשר שנים להבין. מיד ידעתי שאני עושה את הסרט אבל לקח לי עשר שנים להבין איך בדיוק מספרים מיליוני שנים או אלפי שנים בשבע דקות.״
כן, במקום לעשות זום־אין עשית ממש זום־אאוט.
״ממש זום אאוט. כמעט אף אחד מהפרטים שמאוד הדליקו אותי בשמיעה של הפודקאסט לא נכנס, ורק הסיפור הכללי שגם הוא מאוד ישר הרגיש לי נכון, זה מה שנשאר – מה שעל המסך.״
באמת עבדת עליו עשר שנים?
״זה עשר שנים תוך כדי הסרט 'אגדת חורבן' שלקח שבע שנים ותוך כדי עוד דברים. זה עשר שנים של און אנד אוף של לעבוד על סטוריבורד, וידאובורד, אנימטיק. לפתוח ולסגור אותו, להיות מבולבל רוב הזמן כשזה לא עבד. בגלל זה זה לקח כל כך הרבה זמן, בעצם הייתי צריך לפצח מה טבע הסרט, שזה משהו שלא היה בסיפור ששמעתי. זה משהו אחר. וזה לקח הרבה זמן, אבל אני חושב שזה עבד לטובתי באיזשהו מובן.
בשלב מסוים הפסקתי לשנתיים ולא עבדתי על הסרט. הראיתי סקיצה לשותף בסטודיו פה, והוא לא הבין כלום. אמר שזה בכלל לא עובד, והפסקתי. עצרתי לשנתיים, ובפעם הבאה שמצאתי את הקובץ, פתאום היו לי את התובנות של מה זה צריך להיות. הזמן שיחק איזשהו תפקיד גם כשלא עבדתי, גם אם התפקיד היה להתרחק מאד מכל הסיפור הזה וכל העשייה של הסרט. זה משהו שלא בהכרח עובד לכולם ובכל ההפקות, יש אנשים שאם תתני להם זמן הם מאוד יתפזרו. אבל בגלל שידעתי והייתי עקשן שאני רוצה לעשות את הסיפור הזה אז כל פעם חזרתי אליו והזמן הביא לי תובנות חדשות. בסוף זה הפך למטאפורה, לאי שהוא גם נאורו וגם מין מטאפורה על האנושות כולה, זה הפך לסיפור על צבע וחומר, ופחות לפרטים הקטנים.״
נשמע שגם כשלא עבדת עליו הוא המשיך להתבשל.
״כן. גם עכשיו, רוב הפרויקטים שאני עושה, בעיקר אם אני עושה אותם לבד, יש איזושהי הנחה ראשונית של הדברים שהיא כמעט תמיד תשעים אחוז לא. אני שם את הדברים כדי לראות שזה לא הדבר שצריך להיות שם, ומתוך זה אני מתקדם. כשאני עובד עם אנשים זה איכשהו מתאזן אחרת, בגלל שאנשים יוצרים את הבלמים והאיזונים האלה אחד לשני. רגע בוא נחשוב עוד קצת לפני שמתחילים לצייר. אבל ככה, כשעבדתי לבד, זה היה חלק מהעניין, ולהניח דבר ראשון מאוד לא נכון ולהתחבט איתו במשך חמש שנים.
עכשיו אני חושב ועובד על סרט קצר מהזמן האחרון, ומקווה שהוא לא יצטרך לעבור את דרך החתחתים הזאת של עשר שנים. חלק מהזמן הכל־כך ארוך שזה לקח קרה בגלל שהסיפור היה אחר מהסיפור שהופיע על המסך. זה בעצם היה זמן שלקח להבין את התסריט.״
זה לוקח הרבה זמן. ויש תחושה שאפילו בקצרים זה לוקח יותר זמן משום מה.
״יכול להיות, אבל בעיקר אם אתה על הכל. אם גם כתבת את התסריט וגם יושב ומפרק את זה לסטוריבורד אז דברים ייקחו הרבה יותר זמן במקרה שלי. זו מין מסקנה שגם כמורה אני צריך להבין איך אני מעביר את זה לסטודנטים שעובדים על סרט גמר במשך שנה. מה זה חיים של רעיון, איזה רעיונות צריך לתת להם עם הזמן, איזה רעיונות אפשר לשאול עליהם. שאלה גדולה.״
איך זה הרגיש לעבוד לבד מול עבודה עם שותפים? הקמתם את סטודיו ׳פוטיומקין׳ ויש לך את השותפים הטבעיים לעבודה, אבל את רוב העבודה עשית לבד.
״נראה לי שהשותפים הטבעיים שלי מאוד עוזרים לי גם כשהם לא עובדים בפרויקט כי אנחנו יושבים באותו חלל. הם כן היו מעורבים במידה רבה. רועי ניצן עשה את האפטר אפקטס הסופי, ודוד (פולונסקי) פה ושם עיצב דמויות או עשה קצת אנימציה. אבל באמת הרוב הגדול זה היה עליי. אני מאוד קשוב לדעתם של אנשים שאני מעריך, עוזר לי שכל הזמן יש פה אנשים. אני יושב ועורך איזה סצנה, ועורך אותה רגע אחרת, ואני מראה לרועי או לדוד, זה מאוד משנה את ההתקדמות לדבר הבא, מאשר אם הייתי יושב ועורך אותה פה לבד ושואל את עצמי אם זה יותר או פחות טוב. יש משהו בקולנוע ובעריכה שהוא מראש, יש בו תעתוע. אתה לא יודע מה עובד תמיד לצופה. והפידבק המיידי הזה הוא מאוד חשוב מהאנשים שאתה מעריך. אז מעבר לזה שהם נתנו משמרות על הסרט הם כל הזמן פה בעצם. והאמת שבבנייה הקולנועית של הדברים הקטנים בסרט מאוד נעזרתי ברעיונות ובפידבק שלהם.״
עבדת גם עם גידי דר וגם עם ארי פולמן, יש עוד טכניקות שלמדת מהעבודה איתם?
״אני חושב שמה שלמדתי מהרבה מהבמאים שעבדתי איתם, להבדיל ממני לדוגמא, זה שהם רק במאים. כל תשומת הלב שלהם נתונה לשאלות של בימוי והם לא גם מביימים וגם רוצים לעשות אנימציה יפה. הם לא מכניסים כל מיני שיקולים אמנותיים מכיוונים לא בימויים לתוך העבודה. הם יושבים רק על הבימוי. זה מביא הרבה תובנות למי שהוא לא כזה אבל רוצה להבין איך מביימים. כי אתה רואה את החשיבה והיא מנותקת אולי מדברים שאתה היית מכניס אליה. לדוגמא לפעמים כשמביימים סצנה, אנחנו הציירים, אנשי הארט, האנימטורים, רוצים לקפוץ לזוויות מאוד אסתטיות או קשות לביצוע כאיזשהו אתגר לעצמנו. לאתגר את עצמך, או להביא את הציור המעניין, והרבה פעמים במאי טוב יגיד לך "לא, יש ציר מאוד מסוים שמביימים בו את הסצנה. אתה עכשיו יוצא מהסצנה כשהחלטת לראות אותה ממקום אסתטי שהתחשק לך, וזה לא משרת אותה". אז המחשבה הזאת של מה משרת את הסצנה זה משהו שהכי לקחתי מבמאים, איך למנן את הרצונות שלך לעשות כל מיני אקסטרווגנזות.״
באיזה קשיים נתקלת בהפקה? והאם מצאת דברים מסוימים שהיו בתהליך העבודה על הסרט שהיו שונים מתהליכי הפקה אחרים?
מה שהכי שונה זה שזה לבד במלוא מובן המילה, אתה לוקח את כל ההחלטות וצריך גם, ואולי זה מה שהכי חשוב, למצוא כל יום את ההצדקה לזה שאתה בכלל עושה את זה.
זה נשמע קשה נורא.
מה בכל זאת היה שלב שממש נהנית בהפקה ושאפת לעשות?
״רוב הזמן נהניתי, לא נעים לי להגיד. חוץ מהרגעים עם הספקות, בעיקר בהפקה. מהרגע שהיה כסף, ההפקה לקחה שנה. חלפו עשר שנים מלידת הרעיון, דרך המון אנימטיקים שונים ועד שהבנתי מה האנימטיק שאני רוצה. פתאום פיצחתי את זה, ואז שלחתי לקרנות וקיבלתי תקציב. מהרגע שקיבלתי תקציב, לבנות את הסרט לקח לי שנה, והשנה הזו באופן כללי הייתה נהדרת. זה ברייק מהקפיטליזם של לעבוד בכל מיני הפקות, לפעמים מדהימות ולפעמים פחות, אבל עם איזושהי דורשניות של עבודה. זה ברייק לתוך עולם שהוא שלי ושל אמנות, ולכן כל השנה הזו הייתה מהממת. הדברים שאני הכי אוהב זה דווקא להתחיל לראות שוטים גמורים עם סאונד גמור, כשמתחילות להיות חתיכות, דווקא כשאני יושב אצל האיש סאונד בפרדס חנה ורואה את הסרט, פתאום עם הסאונד בסראונד שלו, אלו הרגעים שהכי זכורים לי כמרוממים שכאלה.״
חשבתי שבגלל שאתה בכל זאת צייר, הרגעים שתהנה מהם יהיו יותר הציור.
״לא נעים לי להגיד אבל בסוף אני שם לב עם השנים, יש דברים שיותר ופחות קשה לי בציור. הדברים שמאוד קל לי ואני בקושי שם לב שאני עושה זה רקעים והחלטות של צבע, הן כבר קורות. מה שיותר קשה זה האנימציה, לפעמים פוזינג לדמויות, אנטומיה, עניינים. אבל דווקא בגלל שאני מאוד בא מצבע וסביבות, אז מהדברים האלה אני מאד נהנה מהם ובקושי זוכר שעבדתי עליהם, הם קורים מאוד מהר ואז רוב העבודה זה לא זה.״
היו רגעים שהפתיעו אותך בהפקה?
״הפתיע אותי לקבל תקציב. זה היה רגע מפתיע ומשמח. זאת הפעם הראשונה שהגשתי הגשה משלי לסרט קצר אישי ושמחתי לקבל תקציב. משם זה כבר היה על מי מנוחות מהרגע שקיבלתי את האור הירוק פשוט לעשות את זה.
לפני קבלת התקציב היו רגעים כשבניתי את האנימטיק בכל עשר השנים האלה, הפתיע אותי כמה שאנשים לא הבינו את מה שניסיתי להעביר שם בגרסאות הראשונות. זה קשור איכשהו לסיפור האמיתי של האי. הסיפור שלו, כמו שאמרתי, הוא שאחרי שחופרים את כל האי והוא נהיה בור, כמה ספינות פליטים שמגיעות לאוסטרליה מלאות בפליטים עיראקיים וסוריים נשלחות לנאורו, לאי הזה. והאי הופך למחנה פליטים. עכשיו זה היה אמור להיות בסרט, זה גם קלאסי לגמור אותו עם פליטים. ניסיתי לעשות אותו ככה בכל שלבי האנימטיק והוידאובורד, כשבסוף אחרי שחופרים את הבור והאי חרב מגיעות ספינות פליטים. אף אחד לא הבין את זה מה יצקתי על המסך. עשיתי כל מיני תחבולות מאוד ברורות שזה פליטים ועדיין לא הבינו, ושם אמרתי, ׳אוקיי, צריך לעצור ולחשוב על סוף אחר׳, ושם הסרט נפרד מהסיפור האמיתי והלך למקום הרבה יותר פורמליסטי ומופשט.
הפתיע אותי לקבל תקציב. זה היה רגע מפתיע ומשמח. זאת הפעם הראשונה שהגשתי הגשה משלי לסרט קצר אישי ושמחתי לקבל תקציב. משם זה כבר היה על מי מנוחות מהרגע שקיבלתי את האור הירוק פשוט לעשות את זה.
יש יצירות שהשפיעו עליך בעשייה של הסרט, דברים שרצית לרפרר אליהם?
״משפיעים עליי כל מיני ציירי נוף מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. אין איזשהו אמן ספציפי, אולי חוץ מגוגן, שגם קשה לי להגיד מה בדיוק לקחתי ממנו. כן יש משהו בסגנון הבימוי של רוי אנדרסון (Roy Andersson) שאני כל הזמן תחת איזושהי השראה שלו. זה בעצם סגנון בימוי שמתעסק בקומפוזיציה כמה שיותר ותנועה כמה שפחות.״
היה הרבה הומור בסרט ברגעים מסוימים.
״כן, גם הומור, אבסורד במקרה שלו, מקאברי אולי ואחר. אגב זה גם לא הומור של להתפקע מצחוק, זה הומור קטן.״
רוצה לספר על הפרויקט הבא שאתה מתכנן?
״הוא עוד ממש בחיתוליו. אני מנסה לעשות משהו עם הבת שלי בכלל, שהיא גם מציירת ועושה אנימציה, היא קטנטונת בת 11. זה סביב נסיעה שהייתה לנו, אבל זה מאוד ראשוני, אבל כמו שאת שומעת זה מאוד אישי. מאוד לא הסיפורים האוניברסליים והמסרים המטאפוריים הגדולים האלה, משהו קטן.״
יש לך אמנים שאתה אוהב במיוחד כרגע או סרטים שיצא לך לראות? משהו תרבותי שבא לך שאנשים יכירו כרגע?
״האמת שבתוך התחום שאנחנו מדברים עליו של אנימציה וקצרים, היוצרות שאני מאוד אוהב הן אמנדה פורביס (Amanda Forbis) ו-וונדי טילבי (Wendy Tilby). הן עשו עכשיו סרט שנקרא The Flying Sailor. עשו בעבר כל מיני סרטים והן יוצרות נהדרות עם המון רגישות ומבחינתי אפשר דרכן לראות מה כל-כך מיוחד ולמה אני מתכוון כשאני אומר שסרטים קצרים מאפשרים יצירה אחרת. כשאתה הולך לפסטיבל אתה רואה הרבה יוצרים טובים.״
במאית אנימציה, כותבת ומאיירת בוגרת בצלאל. מתגוררת כעת בלונדון, משתדלת לא להירטב.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
