ג'ו בנט גדל ביער ויצר בהשראתו סדרת אנימציה מוטרפת
- דורין שוורצמן
- Scavengers Reign. Joe Bennett & Charles Huettner
אחרי שנים של סרטונים קצרים, האנימטור ג'ו בנט מגיע לבמות הגדולות בעולם עם סדרת האנימציה "סקאוונג'רז ריין” בנטפליקס ו־HBO. דורין שוורצמן ראיינה אותו על תהליך העבודה בכנס ״פיקטופלזמה״ האחרון בברלין, ואיך היער בו גדל השפיע עליו להנפיש יצורים מסתוריים.
"סקאוונג'רז ריין” (Scavengers Reign) של ג'ו בנט וצ'ארלס האנטר היא כמעט נס גלוי בעולם האנימציה. סדרת אנימציה אמריקאית מקורית למבוגרים, שעוסקת בתמות של אימה קיומית, אשמה, אחריות והכוח לשרוד.
הסדרה מתרחשת בעתיד ומגוללת את סיפורם של חברי הצוות של ספינת משא חללית שהתרסקה על כוכב לכת נטוש. הכוכב אמנם נטול בני אדם אבל הוא שוקק חיים, עם צמחייה עשירה ויצורים חיים שונים, כולם מסוכנים להחריד. הטבע של כוכב הלכת הוא אכזרי, לא צפוי, ורק החזק שורד.
הסדרה מתפצלת לשלושה קווי עלילה שונים של שלוש קבוצות שורדים: סאם, קפטן הספינה שנחוש לצאת מהכוכב ואורסולה חוקרת הצמחים שמוצאת בו יופי ועניין, אוזי אחראית התובלה והרובוטית ליווי שלומדות גם הן לאט לאט להתחבר לקצב הטבעי של כוכב הלכת, וקיימן מנהל המערכות, שנלכד בכוכב לבדו ומוצא את עצמו במערכת יחסים הרסנית וטפילית עם אחד היצורים בכוכב.
כל אחד מקווי העלילה חוקר דרך של התנהלות בכוכב הלכת ומציג את אופיים של השורדים – איך הם הגיעו למצב הזה ומה הוביל אותם לבחירות בהן הם בוחרים. הסדרה לא מתביישת להציג סיטואציות קיצוניות ומחרידות לעיתים, ועם היופי הרב שיש בה היא מכילה גם רגעים נוראיים של ייאוש ואימה מהסיטואציה הבלתי אפשרית בה השורדים נלכדו.
מבחינה עיצובית הסדרה מרפררת רבות לעבודות של המאייר מוביוס והיא מפעימה ביופיה. העולם אותו בראו היוצרים הוא מפתיע והביולוגיה הפנימית שלו היא סבוכה ועשירה, ומרגישה מאוד משכנעת ומבוססת מחקר.
הסדרה מבוססת על סרט קצר מאת צ'ארלס האטנר וג'ו בנט. נוצרה עבור HBO ומשודרת כעת בנטפליקס העולמית (עדיין לא בישראל). ישבתי לשיחה קצרה עם ג'ו בעקבות הרצאת הרטרוספקטיבה שלו בפיקטופלזמה ברלין, כדי לשמוע עוד על תהליך העבודה, ההשראות והמעבר מיצירת סרטונים קצרצרים לסדרה.
רוב העבודות שהראית ברטרוספקטיבה נוצרו בהשראת דיאלוגים וקטעי סאונד, אבל Scavengers, שהיה הבסיס לתוכנית Scavengers Reign, הוא סרט אילם. למה בחרת ללכת בכיוון הזה?
אני חושב שזה היה בעיקר כאתגר, סוג של אתגר יצירתי מהנה. עם הדברים שהיו להם דיאלוג, חשבתי הרבה על המהלך הזה של נישואים בין הסיפור החזותי עם הדיאלוג. אז עם Scavengers רציתי לבדוק "אוקיי, מה נסיר הדיאלוג ונספר את הכל רק דרך הסיפור החזותי?"
אני חושבת שזה עבד נפלא. הסרט הזה הוא באמת אחד הקצרים האהובים עליי. איך היה תהליך העבודה? האם זה היה שונה משמעותית העבודה עם דיאלוג וללא דיאלוג?
כן, זה היה. כלומר, היו לזה אתגרים שונים, אבל אני חושב שזה אפשר לי לחקור עם צ'ארלס את העולם הזה, לחשוב יותר על הפלנטה והאורגניזמים שקיימים שם ולנסות לספר את הסיפור דרך זה. זה היה אתגר מהנה, וזה הסיר לנו את היכולת להישען על כל סוג של אקספוזיציה שנעשת באמצעות דיאלוג, נשארנו באמת רק עם הבסיס של מה שרואים על המסך.
אני לא חובב גדול של אקספוזיציה כבדה, ומנסה עם הרבה מהדברים שאני עובד עליהם לא להיות כל כך כבד ו-on the nose עם זה. הקהל של הצופים הם אנשים חכמים ואני רוצה שהם יבינו ויגלו דברים בעצמם. אני זוכר איך היו הרבה דברים לאורך הילדות שלי שנתנו לי השראה אבל יחד עם זאת שלא ממש הבנתי אותם עד הסוף, וזה דווקא היה מרגש. דוגמה אולי קצת ברורה לכך הם הסרטים של מיאזאקי, איך הוא בונה עולם שלם שאיננו בדיוק מפוענח עד הסוף. הוא אופה המון דברים אל תוך העבודה שלו, הסרטים האלה מאוד מרובדים. יש הרבה דברים שקורים שאנחנו כקהל אולי לא מבינים, אבל זה עדיין מהנה לצפייה וגם כילד ואתה יכול להעריך ולקחת הרבה דברים מהם.
זה לפעמים גם מאוד מפחיד עבור ילד.
(צוחק) כן, זה גם נכון. אבל אני מאוד אוהב את העמימות הזאת, יש בה משהו מאוד שובה.
אחד הדברים שאני מאוד מעריכה בעבודות שלך זה הקרדיט שאתה נותן לצופה. ברור שבסרטים הקצרצרים זה קומי ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל ב־Scavengers בקצר ובסדרה, צריך להתאזר בסבלנות ולחכות, לראות לאן הסיפור לוקח אותך. בשיחה ציינת שגדלת ביער, תהיתי אם זה השפיע על היצירה של הסדרה.
במיליון אחוז. כן, הייתי צריך לבדר את עצמי הרבה בתור ילד. ביליתי המון זמן לבדי ביער וזה גרם לי להיות קצת… מי שאני. זה היה נפלא להיות בקשר כזה עם הטבע. הזכרתי את זה בהרצאה: היו זמנים שבהם זה היה מאוד קשה בתור ילד שיש לו כל כך הרבה אנרגיה. אתה נאלץ להיות במקום הזה שאין בו את אותו סוג של התרגשות וקצב. אבל הפער הזה כמעט אילץ אותי להיות יותר מדיטטיבי ולחשוב על הטבע שסביבי. זה בהחלט היה ההשפעה הגדולה ביותר עבור Scavengers, ללא ספק, מאה אחוז. כי אני חושב שהייתה לי את המערכת יחסים הזאת עם הסביבה וזה משהו שפשוט ממשיך איתך הלאה. אחר כך פשוט צפיתי בהמון סרטים דוקומנטריים על טבע ודברים כאלה, העולם המופלא. יש כל כך הרבה השראה וחומרים שלקחנו לסדרה שפשוט קיימים בטבע.
ביצירה שלך יש את הרגישות הזאת לטבע, אבל גם את הרגישות לבני אדם, לניואנסים של ההתנהגות האנושית. אני לא רוצה להפוך לפסיכולוגית שלך, אבל תהיתי אם לבלות הרבה לבד ביער עזר לך גם להסתכל על אנשים קצת יותר טוב.
מאה אחוז. ומשהו שבאמת תמיד נהניתי ממנו בעבודה על הסדרה זה ליצור את החיבור בין השנים. בסדרה ניסינו תמיד ליצור שילוב בין המהלכים הפנימיים שהדמויות חוות לבין הקשיים החיצוניים שהן מתמודדות איתם בעולם, וכל דבר שהן עוברות הוא על רקע הביולוגיה הזאת של העולם שפשוט מתפקדת ואין לה שום אמפתיה או אכפתיות לדמויות האלה.
מאוד אהבתי ליצור את ההקבלה בין הרעיונות האלה. ובאמת, אני חושב שעבורי בסדרה, הדבר שהכי עבד לי היה פשוט לראות דמות ממש סובלת ביער. והיא מצד אחד לבדה ומצד שני מוקפת בשפע של יצורים חיים, והקונטרסט הזה כמובן משפיע על כל דמות אחרת לגמרי, כל אחת מגיבה לתרחיש הזה אחרת.
הדמות של קיימן לדוגמא, הוא הופך להיות שקוע לגמרי במערכת היחסים הטפילית הזאת שנוצרת והוא חווה את העולם דרך הפריזמה הזאת. ומצד שני הדמות של אורסולה, היא מתחילה להבין שיש איזשהו זרימה לכוכב הזה, איזה קצב שמתרחש. והיא מצליחה להתחבר לדבר הזה ולנווט יותר בתוכו. פשוט לכל דמות נוצרת חוויה קצת שונה על סמך הפסיכולוגיה שלה.
היה מדהים להיות ברטרוספקטיבה שהצגת ולראות את כל תהליך הצמיחה שלך כאמן. זה קצת פולשני אולי, אבל הרבה מהקוראים שלנו הם אמנים, ואני סקרנית איך הצלחת בתחילת הדרך לג'נגל בין העבודה האישית שלך (שיש המון ממנה) לבין פשוט להתפרנס.
זו שאלה מצוינת. לא פולשני בכלל. אני מרגיש שהייתי צריך לדבר על זה אולי יותר בהרצאה, אבל… זה עניין של איזון, ובהחלט הייתי צריך לעשות יותר מהדברים המסחריים כדי להתפרנס ופשוט לדאוג שאני נשאר מעל למים. ולדעתי פשוט אסור לוותר על הדברים האישיים. הגישה שלי תמיד הייתה שאני הולך לוודא שבכל עבודה שאקבל, בכל דבר מסחרי, יש משהו שאוכל לספוג או ללמוד ממנה. אם זה איזושהי טכניקה, איזשהו טריק, כל דבר שאוכל ליישם אותו אחר-כך בסרטים הקצרים. ואז, את יודעת, הם אולי משלמים לי כדי להכין את הדבר הזה, אבל גם אני לומד איזושהי מיומנות חדשה. זה היה מאוד אפקטיבי במובן הזה, ואולי יותר מהכל, זה היה פשוט תזכורת מתמדת לכך שאני לא רוצה לעשות פרסומות, אני לא רוצה לעבוד בעולם המסחרי, אני לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. הייתי פשוט בתפיסה של אוקיי, אני עושה את זה עכשיו כדי שאוכל להגיד לעצמי, ״זה לא מה שאתה רוצה לעשות בעתיד״. אבל כן, זה לא היה בן לילה. זה לקח הרבה מאוד זמן. ופשוט עבדתי בפרסום. עבדתי ב-JWT (סוכנות הפרסום J. Walter Thompson) במשך שנים, עבדתי על פרסומות לחיתולים של ׳האגיס׳, מוצרי ׳ג'ונסון אנד ג'ונסון׳ וכאלה.
למרות שלא רציתי להיות שם, תמיד יכולתי להישען על החלק הטכני של העבודה ולהגיד לעצמי, ״אוקיי, יש אפקט ממש מגניב באפטר שלמדתי בפרסומת הזאת ואני הולך ליישם את זה בשורט שאני עובד עליו״, וזה כמעט הצדיק את האמצעים. אבל הייתה תקופה בחיים שבאמת לא עשיתי שום דבר אחר מלבד אנימציה. לא ישנתי, פשוט עבדתי כל הזמן על הפרויקטים שלי בצד.
מעורר השראה. אני אוהבת לסיים עם השראות, במה אתה מתעניין עכשיו? יש משהו שאהבת מאוד לאחרונה?
מאוד נהניתי מ־״אזור העניין״. אני חושב שג'ונתן גלייזר מדהים. מיקה לוי (המלחינה של ״אזור העניין״) היא פנומנלית. העבודה שלה, המוזיקה שלה, הכל מדהים. עם גלייזר אני מאוד מעריך עד כמה הוא אוהב לחשוב על הסרטים שלו. ואם אתה מתכוון לעשות סרט שעוסק בנושא הזה, ובכן, אז איך אתה עושה את הסיום האפקטיבי ביותר לסרט שואה? הסוף של הסרט הזה פשוט גמר אותי, הייתי בקרשים.
גם גלייזר, כמוך, נותן הרבה קרדיט לצופים שלו. והבחירה לא להראות כלום מהמחנות… הוא עשה כל כך הרבה עם כל כך מעט.
ממש. ובנוגע לרעיון הזה, זה קצת לא קשור אבל משיק לקו מחשבה הזה, סרט כמו "סיינס" (Signs, סרטו של מ. נייט שאמאלאן), ואני יודע שזאת הקבלה לא צפויה אבל משהו שמאוד הערכתי בו, זה הוא סוג של… זה היה דומה מאוד לסוג הזה של קולנוע של 'less is more'. ב-"סיינס" אנחנו עוסקים בנושא של פלישת חייזרים, אבל רואים את הדבר הזה רק דרך נקודת המבט של משפחה אחת שגרה בחווה בשום מקום. זהו זה. אנחנו רואים את זה דרך נקודת המבט שלהם, שהיא מאוד קטנה וספציפית, ולא מקבלים את הגרסה הגלובלית הגדולה הזו של ארמגדון, עם פיצוצים או קרבות, רק את הגרסה שלהם. וזה הרבה יותר אינטנסיבי ומפחיד ומדהים כי זה דרך הפריזמה של הרגשות שלהם. וזה פשוט אותו סוג של 'less is more' שאני אוהב כל כך. אוהב את הרעיון של להתמקד בדברים יומיומיים ולהאדיר אותם, לפתוח אותם ולראות לאן הם מובילים אותנו.
ולהבין את העולם דרך אותה נקודת מבט של אדם אחד.
בדיוק. זה כל כך הרבה יותר מעניין, לא?
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←