תפריט
שני סרטי אנימציה נהדרים שיצאו לאחרונה עושים את סיבוב הפסטיבלים שלהם בעולם: 'הבר של מוריס' של תום פרזמן וצור אדרי ו־'האי' של מיכאל פאוסט, שניהם זכו הקיץ בפרסים בפסטיבל אנסי, האוסקר של האנימציה העולמית. הניצחון הכפול של יוצרים ישראלים בפסטיבל הנחשב בעולם הוביל את דורין שוורצמן לשיחה כפולה עם היוצרים, להלן החלק הראשון עם תום וצור.
'הבר של מוריס', שזכה בפרס 'קונקשן' פסטיבל באנסי וקטף את המקום הראשון באנימיקס, הוא חגיגה של קוויריות וחופש תחת משטר מדכא.
הסרט מספר את סיפורו של הבר הגאה הראשון בפריז ב־1909. במשך 15 דקות אנו עוקבים אחרי יושבי הבר ובעיקר אחר גורלו של מוריס, או מואיז, המייסד של הבר, וסיפור חייו המרתק שנפרס דרך שמועות וחצאי שיחות מילדותו באלג'יר ועד סופו ברכבת שתוביל אותו למחנה ההשמדה אושוויץ.
תום וצור הם יוצרי אנימציה בוגרי בצלאל. סרט הגמר שלהם 'תמו' היה גם הוא יצירה קווירית בועטת שהוקרנה בפסטיבל קאן. הסגנון הויזואלי הייחודי שלהם והעיסוק בנושאים של מגדר, זהות ומיניות הובילה אותם להיות יוצרים מרכזיים בסצנה המקומית והעולמית.
מאיפה הגיע הרעיון לסרט, בעצם?
צור: ״זה התחיל בסרט גמר. יש חוקר של יהדות צפון אפריקה שקוראים לו נועם סיינה והוא זה שעשה את המחקר על מואיז. עקבתי אחריו בטמבלר, וכשעשינו את 'תמו' שלחתי לו מייל. אמרתי – ׳היי אני ככה וככה ואני עושה סרט בבצלאל על מגדר במרוקו, יש לך אולי כל מיני מקורות?׳ והוא שלח לי את המעטים שיש לו, ושבדרך אגב הוא עובד עכשיו על מחקר, מישהו יהודי מצפון אפריקה שפתח גיי בר בפריז ושאולי זה מעניין אותי.
אמרתי לו ׳אוקיי, וואלה, עכשיו פחות רלוונטי אבל אשמח לקרוא את המחקר כשהוא יהיה גמור׳. ואז, כשהגענו ל-2020, לא ידענו מה לעשות הלאה, היה את הקול קורא של קרן מקור בתכנית המנטורינג לתסריט, ובסוף פיצ'ינג. אז חשבנו טוב בוא נגיש משהו, נעשה משהו ביחד. חזרנו שוב לסיפור הזה. עד אז כבר הוא סיים לכתוב את המחקר, אז שלחתי לו שוב לגבי זה והוא שלח לי אותו ועוד הרבה חומרים רלוונטיים לנושא, כמה מחקרים שהם בכללי על חיי הלילה הגאים בפריז של תחילת המאה ה-20. מעט החומרים הויזואליים שהיו, ותמונה של הבר מאיזו גלויה שרואים כאילו את הפסאדה… וככה זה התחיל.״
לאחר שזכו במענק הפקה מטעם קרן מקור, השניים הבינו שכדי ליצור סרט צרפתי אותנטי הם צריכים להתחבר גם למפיקים צרפתיים. הם יצרו חיבור עם בית ההפקות 'סקראבלו', וכך החלה ההפקה כקופרודוקציה ישראלית-צרפתית. במסגרת ההפקה צוותו להם שני אנימטורים צרפתים ושהו במרסיי חודשיים להפקת אנימציית ה־'ראף', האנימציה הראשונית אותה יש לנקות ולצבוע לאחר מכן.
העבודה כקופרודוקציה הביאה איתה קשיים יחודיים. מהשהות האינטנסיבית במרסיי בה הם חלקו דירה וסטודיו, העבודה עם המפיק והאנימטורים המקומיים, ההקלטות של השחקנים בצרפתית ובערבית וכל זאת בזמן שצור כלל אינו דובר צרפתית. צור משתף שתום היה המתורגמן הראשי בזמן שהוא היה צריך ללמוד את השפה במהירות.
תום: ״זה היה באותה מתכונת כמו סרט גמר, אבל קצת בגלל שהכל השתכלל, התפקידים שלנו השתכללו בהתאם. מבחינת העיצוב הלכנו על הסטייל של צור כמו שעשינו בסרט גמר.״
צור: ״בגדול, הייתי על עיצוב וסטוריבורד, והגענו ביחד בסוף למשהו ששנינו מרוצים ממנו. תום היה יותר בצד של עריכה, הקול של התסריט, כל הפן הקולנועי יותר. הוא היה יותר במאי בפועל מול ההפקה והשחקנים. לקח את המושכות בקטע הזה. עשיתי את רוב האנימציה בסרט, ואחרי זה הלאה חילקנו איך שיצא.״
היו רגעים עם פערים גדולים ביניכם שהייתם צריכים לגשר עליהם?
צור: ״אני חושב שלפני מרסיי, כשעבדנו בשלבים מוקדמים יותר של תסריט וסטוריבורד, היו כל מיני רגעים שהגענו למבוי סתום. כשדברים נתקעים היינו משחררים לתקופה, מקבלים פרספקטיבה ואיכשהו חוזרים ודברים היו מסתדרים. נגיד יכול היה להיות משהו שצור הציע ולי לא ייראה, או הפוך גם, אבל אז בסוף אתה מתרגל לרעיון וגם מבהירים אחד עם השני את הכוונה. היו הרבה רגעים כאלה, אני חושב.״
תום: ״כן היו הרבה דברים ששנינו רצינו, דברים שונים, ובסוף ויתרנו עליהם כדי שבסוף יהיה משהו באמת שעובד כמכלול ולא כזה הבייבי של מישהו אחד, והמישהו השני שונא. גם הבאנו הרבה מהחויות האישיות שלנו לתוך הסרט.״
תום: ״חוויות חברתיות. התחושות להיות חלק מהקהילה הגאה, להיות חלק מהדמויות האלה. האמת, בעבר היו לנו הרבה יותר רגעים שהבאנו מהחיים שלנו ופשוט הורדנו אותם כי היינו צריכים להוריד איזה חצי שעה מהסרט.״
צור: ״נראה לי בסוף פחות נשאר הכיוון הזה. אחרי אנסי נגיד קיבלנו ביקורת ממבקר שכתב שהסרט יפה אבל יותר מדי טעון במטאפורות וסימבוליות. בגרסאות קודמות של הסרט זה היה אפילו עוד יותר. עוד יותר תאטרלי, עוד יותר סמלי, זה היה ממש סימבול על סימבול על סימבול, היה קטע שלם עם המעיל פרווה ואיך תופרים פרווה, ומעברים שהם מקבילים בין זה לדמויות והרבה דברים שהם אבסטרקטיים בשביל הכיף שלנו.״
הם חולקים שאחד המאבקים בסרט היה ללמוד לשחרר.
הפקתם את הסרט בקופרודוקציה עם צרפת, איך הייתה העבודה עם המפיק שלכם?
תום: ״המפיק שלנו היה רון דיאנס. הוא היה בהחלט קול משפיע בליטוש של הסרט, הוא עבד איתנו על התסריט, אנחנו היינו עושים פוליש לתסריט, באים אליו איתו, הוא היה קורא ונותן רעיונות. הבנו את הכוונה מאחוריהם, זה היה דיאלוג. הוא היה במאי אבל לא אנימטור, לא התעסק עם דימויים ודברים כאלה. אז הוא היה מביא רעיונות, ואנחנו היינו אומרים "זה לא זה", אבל הבנו את הרעיון מאחורי מה שהוא התכוון. הוא רצה שנבליט את זה יותר, שנביא את זה יותר. אז עבדנו על פי זה, זה מאוד עזר לנו.
אחת הבעיות שהיו לנו זה שבאמת לא פתחנו הרבה מחוץ אליי ואל צור, היינו מאד אחד עם השני. למשל, דיברנו עם ורו (ורוניק ענבר, אמנית, עורכת וידיאו ומרצה בבצלאל), שלחנו לה את האנימטיק, אני חושב, בשלב הכי מאוחר שאפשר. היא עשתה כמה שהיא הייתה יכולה לעזור אבל אני מצטער שלא הבאנו לה את זה בשלב מוקדם יותר. זה היה יכול לחסוך לנו המון הלוך ושוב. אני לא חושב שלי ולצור מתאים שיהיה איתנו מישהו כל הזמן, אבל כן צריך נקודות שיתוף בזמן ההפקה.״
אחד הדברים שממש אהבתי בסרט זו תנועת המצלמה בחלל, הסרט מרגיש מאוד דינמי. גם בעושר של הדמויות וגם באיך שאנחנו כל הזמן זזים בתוך המועדון. איך תכננתם את זה ולמה זה משהו שהיה חשוב לכם לסרט?
תום: ״אז קודם כל, זו נקודה טובה, זה משהו שהגענו אליו דרך המפיק שלנו. הגשנו גרסה אחת, אולי הראשונה, של האנימטיק. והיא הייתה רובה בקלוז־אפים, עם מעט מאוד לונג־שוטים, והוא אמר, "אתם צריכים לפתוח, צריך לראות את המקום, צריך לזוז, צריך שיהיה דינמי". והיינו כזה "אה, כבר עשינו את כל העבודה הזאת".
צור: ״הוא אמר לנו את זה, וכל פעם שאתה שומע הערה אתה אומר ׳אוקיי׳ ציני, אבל עברנו אחר כך על האנימטיק וליטרלי הכל בקלוז־אפים, לא רואים דבר. הוא היה חי בראש שלנו ופשוט מן הסתם חיפשנו לצמצם את כמות העבודה, וקלוז־אפים זה תמיד פיתרון טוב. אבל באמת זה היה קיצוני, ממש צחקנו על זה הרבה אחרי, מה חשבנו לעצמנו?״
אתה לא רואה את המגבלות שלך כיוצר עד שמישהו מצביע עליהן.
תום: ״לגמרי. זה היה מאוד מצחיק. ובכללי, אחרי שקלטנו שזה המצב, ממש נכנסנו לתכנן את החלל ולעשות דיאגרמות של איפה כל דבר נמצא ואיפה כולם יושבים במקום, איפה המצלמה תעבור.״
צור: ״אחר כך התחלנו לדבר יותר על המרחב, כי בסופו היה באמת משהו אינטגרלי בסרט הזה, גם בתכנון שלו. התחלנו לחשוב ׳האם זה מרחב שמשתנה? כאילו, אם אנחנו רוצים שישתנה, אם הוא נשאר אותו דבר? האם בכל שוט רואים אותו דבר מבחינת רקע? האם רואים את הבר מהכיוון הזה?׳. זה הפך להיות עניין. אני חושב שלרוב זה לא באמת כזה חשוב, כאילו האוריינטציה לא כזאת משנה כשאתה צופה בסרט. כן הגדרנו את זה איכשהו בשוטים הגדולים באמת שזה יהיה ברור, אבל בגדול בשאר הפרטים לא התייחסנו לזה.״
תום: ״כן היה חשוב שיהיה גם בסיס, וגם שיהיה משהו פלואידי ביניהם. רצינו משהו לא ריאליסטי בתנועה בין המקומות, בין הפנים לחוץ, ובפרספקטיבות והמשתנות.״
תום: ״נכון! זה גם היה חזרה לסרט הגמר שלנו, שקראנו לו 'אקספרסיוניזם מרוקאי'.״
ספרו קצת על הקשיים
תום: ״בהמשך לתנועת מצלמה, יש וואן שוט שהמצלמה נכנסת לחלל עם השולחנות והלקוחות מדברים, עוברים דרך כל הלקוחות בבר. הרפרנס היה מסרט שחור־לבן שקוראים לו 'וינגז', סרט אמריקאי, וזה פשוט טרק־שוט ממש יפה שהתפקשש לנו. נתנו אותו לאנימטור שעבד איתנו וזה היה טעות בדיעבד. זה השוט הזה פשוט התגלגל והתגלגל בכל מיני צורות, ניסינו להציל אותו בכל דרך שיכולנו ובסוף הוא יצא איך שיצא אבל כיוונו למשהו הרבה יותר מרשים. זה אחד הרגעים הראשונים שהתחלנו לעבוד עליו גם כקונספט פיזי, וגם האחרון שסגרנו.״
צור: ״הוא ליווה אותנו כל ההפקה, הוא היה מאוד מורכב. תכננו לצייר את זה כאילו פריים ביי פריים כולל את התנועות מצלמה וזה לא צלח.״
אז זו הייתה ה־סצנה שהייתה המאבק של הסרט?
תום: ״כן. מבחינת הכל. גם הזמן, ברמה שאתה נמצא כל-כך הרבה זמן ואתה כבר לא מבין, זה איבד כל משמעות, ואז אתה לא יודע מה לעשות איתו. גם מהבחינה שהוא שקל מלא, מלא מלא באפטר אפקטס, כאילו comp בתוך comp בתוך comp עם 2000 שכבות והכל שוקל מאה טרה, באמת משהו הזייתי. בגלל שהיינו צריכים את זה ממש גדול כי המצלמה נכנסת, הרכבנו את זה פיזית וזזנו עם מצלמה בתלת מימד, זה היה ממש סיפור מההפטרה.״
בעולם יותר טוב הייתם מבלים יותר זמן עם האנימטורים לפני ומאמנים אותם על הסטייל?
תום: ״כן. כי נראה לי זה מה שגם דמיינו. נקבל אנימטורים טובים ויהיה לנו זמן לפחות לשלוח להם משהו, להתאמן איתו, אבל לא היה שום דבר מהדברים האלה. ליטרלי פגשנו אותם שם והם התחילו לעבוד כשאנחנו התחלנו לעבוד, וזה דברים שלמדנו שלא נחזור עליהם בחיים. בחיים.״
מה השלב שהכי נהניתם ממנו בהפקה?
תום: ״היו הרבה דברים כיפיים לכשעצמם שגם היו קשים, אבל היו הרבה דברים שעשינו אותם פעם ראשונה אי־פעם שנינו, וזאת חוויה מאד מלמדת. להקליט שחקנים היה ממש כיף, למרות שזה היה סופר אינטנסיבי. הקלטנו את כל הדיאלוגים ביום אחד, 11 אנשים. זה לשבת עם דף ולשחק, תעשו ככה, תעשו ככה, נקרענו שם מצחוק. היה כיף, גם ההקלטות של המוזיקה היו סופר-כיפיות עם אורי קדישאי.״
״אנחנו נוטים למקום הדארק, האקספרסיוניסטי - בתאורה, בקונטרסט, וזה מתקשר לנרטיב שהוא גם קונטרסטי״:
מאוד אוהבת ביצירה שלכם שזה מרגיש שיש לכם קול כיוצרים שהוא ממש ייחודי וברור וצלול, גם מבחינת הנרטיבים שאתם עוסקים ביניהם וגם הויזואליות. כשראיתי את הסרט, אמרתי "זה סרט של תום וצור, רואים". יש אבני דרך שהביאו אתכם למקום המגובש הזה בתור יוצרים?
צור: ״קשה להגיד. הפעם הראשונה שעבדנו רק שנינו ביחד הייתה כשעשינו סט לקורס של סטים, ובנינו מין גרם מדרגות שהיה אז במרכז של בצלאל, מאוד זוויתי עם צללים מוזרים. נראה לי שזה איזשהו מסמן לבאות של מה עוד נעשה, רואים משהו שקשור לזה בכל דבר שאנחנו עושים.״
תום: ״אנחנו נוטים למקום הדארק, האקספרסיוניסטי – בתאורה, בקונטרסט, וזה מתקשר לנרטיב שגם הוא קונטרסטי. כלומר, יש הרבה רכות, אינטימיות. מצד שני גם מה שאתה רואה על המסך הוא… לא באמת תמיד נעים, מבחינת מה שמתרחש. אנחנו באמת דוחפים אחד את השני למקום המאוד מטאפורי-סימבולי. מאוד חשוב לשנינו להראות את השורשים שלנו, את הרפרנס, את המקום שממנו אנחנו מביאים את מה שאנחנו מראים על המסך.״
אתה מתכוון לעיסוק שלכם בדמויות יוצאות צפון אפריקה?
תום: ״זה בא מהמקום שאנחנו מאוד מכוונים למשהו אותנטי, לא מתפשרים עליו בכלל, אז אם הסיפור ב׳בר של מוריס׳ מתרכז סביב מהגרים בצרפת מכל צפון אפריקה, אז ברור שזה החלק שהולך להיות גם בויזואליות, גם במוזיקה, גם בשפה. היה לנו ברור שהן דמויות שמדברות ערבית, ובכלל ניב מרוקאי. אז זה ביטוי של זה, אני חושב.״
צור: ״מבחינתי זה אומר ניסיון להביא משהו שמרגיש אמיתי אבל שהוא עדיין מאוד כאילו מטאפורי ופנטסטי ומוזר, וכאילו מטריד ומגעיל קצת, אבל גם בקטע יפה.״
גם 'תמו' וגם 'הבר של מוריס' עוסקים ברגע בזמן בהיסטוריה של קוויריות. יש עוד אירועים בהיסטוריה הקווירית שהייתם רוצים להתעסק בהם?
תום: ״וואו. זה משהו שתמיד מעניין אותנו בכללי, זו השאיפה שלנו, גם כי גילינו את הסיפור הזה, וזה גורם לך לחשוב מה עוד קרה ולא ידעת, מה עוד יש לגלות.
יקח זמן עד שניקח משהו כל-כך ספציפי, כמו שעשינו עם הסרט הזה, כי זה באמת ממש הקשה על העבודה, אבל לגמרי כן. אני בזמנו התעניינתי במלחמת העולם השנייה, היו את ׳מכשפות הלילה׳, שזה היה צי מטוסים של טייסות רוסיות שפשוט התחילו להפציץ את הגרמנים. יש עם מה לעבוד שם. אז זאת נגיד תקופה בהיסטוריה שאני רוצה לגעת בה מתישהו, ספציפית בסיפור הזה. עכשיו כל אחד עובד על הפרויקט הבא שלו, מגששים.
עכשיו מפתח משהו על שנות השישים, תל אביב, תל ברוך. זה נוגע בתרבות קרוזינג של הסיקסטיז, יש משהו מעניין במאה האחרונה באמת. זה מרגיש לנו מאוד רלוונטי שהרבה מהדברים האלה פשוט חוזרים על עצמם עכשיו, ואנחנו במין כזה תקופה שדי מזכירה את שנות ה־20 של המאה הקודמת.״
ממש, בקטע רע.
צור: ״מעניין לחזור לשם ולראות דברים, אחרי שכבר עברו את השלב של המחיקה ושריפת הספרים וקריעת המסמכים, עדיין איכשהו שרדו את מבחן הזמן והצליחו למרות שכל גופי הסמכות באירופה ניסו למחוק אותם, ואיכשהו הם הצליחו לחלחל… זה מאד מרגש למצוא מין חוט כזה ולחפש אותו עד הקצה של הקצה, קצה האמת הקטן שנמצא שם. במיוחד גם כשמדברים על העולם הערבי והמקום של היהודים בו וגם בכללי, שעכשיו יש מין תנועה לחשוף ולגלות את הסיפורים הקוויריים שהיו חבויים שם, לעבוד איתם, ולתת להם איזושהי במה. נראה לי מאוד מעניין לחבר את כל הדברים האלה ביחד.
בשבילי הדבר הבא שאני עושה הוא לא בדיוק היסטורי, אלא יותר עתידני, אפשר להגיד. זה קצת נוגע בחוויות שלי עכשיו, חוויות ההגירה והתחושות המעורבות כלפי הארץ, אבל להשליך את זה על כמה עשרות שנים בעתיד שכבר שינויי האקלים הורס את העולם סופית.״
נשמע ממש טוב. אתם חושבים שתעבדו ביחד או שאתם לוקחים פסק זמן מזה?
תום: ״עכשיו אנחנו עושים פרויקט אישי כל אחד, ואולי בעתיד אחרי זה. נראה לאן אנחנו מתגלגלים.״
ֿיש אמנים שאתם אוהבים עכשיו שמתחשק לכם להמליץ או שאנשים יכירו?
תום: ״יש כל כך הרבה! אני חייב להמליץ על הסרט "נשי", Femme, סרט בריטי שהוא גם של שני במאים, וזה באמת אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות. בקטגורית הסרטים הקווירים אני ממליץ גם על סלין סיאמה ו-"דיוקן של נערה עולה באש". היא גם עשתה את "פטיט מאמא" ואת "חבצלות מים". וואו, מטורפת.
צור: ״אמליץ על עמוד אינסטגרם שנקרא Takweer_ שמתעסק בתיעוד של היסטוריה קווירית מהעולם הערבי. קיבלתי משם הרבה השראה, מומלץ להעיף מבט.״
במאית אנימציה, כותבת ומאיירת בוגרת בצלאל. מתגוררת כעת בלונדון, משתדלת לא להירטב.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
