הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.
את מרגישה שבארץ פחות יודעים להכיל את המולטי דיסציפלינריות?
בדיוק התכוונתי לספר, שכשלמדתי אמנות במסלול המולטי דיסציפלינרי בשנקר תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי את העבודה שאני עושה ביומיום, שלעתים היא יותר מסחרית, ולעתים פחות. היו מרצים שהבינו את זה, אבל ראש המחלקה בזמנו, לארי אברמסון היה הנמסיס שלי (צוחקת). הוא פשוט לא חיבב אותי.
כשגרתי בפריז קיבלתי הזדמנות להתמחות למשך חודשי הקיץ בסוכנות מובילה. הסוכנות ייצגה אמנים מתחומים שונים, גם צלמים, צלמי אופנה, אבל לא רק.
חשוב לציין, שבשנקר נתפסתי כפאשניסטה, ולכן כשבאתי ללארי ואמרתי לו, ׳אתה צריך רק לחתום על המסמך הזה״ חשתי גאווה ותקווה למשהו גדול ומשמעותי ואפילו פורץ דרך מבחינת המחשבה המולטי דיסציפלינרית גם עבורי וגם עבור שנקר. זו היתה עבורי דלת מבטיחה שנפתחה, והייתי משוכנעת שאני חייבת להשיג את זה.
איך הגעת לזה?
דרך הצלם אלון שסטל. הוא שיתף פעולה בזמנו עם צלמת ידועה, וזו הסוכנות שייצגה אותה.
אחת המפיקות מהסוכנות פגשה אותי, היה קליק, והיא רצתה מאוד שאבוא להתמחות אצלם בקיץ. אבל התנאי הביורוקרטי היה שעלי לקבל אישור משנקר, כי הייתי עדיין סטודנטית.
אז חזרתי לארץ, לשנקר, ולארי אברמסון אמר לי – ׳גם אם היה לי איך לעזור לך, לא הייתי עוזר לך׳.
מטורף.
זה רגע ששינה לי את החיים. הבנתי שאני לא יכולה יותר לחיות בארץ.
זה מרסק.
זה מרסק. אני לרוב בשלום עם אנשים שפגשתי בחיי, מאוד peace and love, מעולם לא איחלתי לאף אדם דבר רע. אבל בסיפור הזה… כעסתי בטירוף, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. לא הבנתי מה העניין, האם זו התנכלות או אטימות. יוצרים הנמצאים בין התחומים, כמוני, נתקלים ברגעים הזויים מול הממסד. המסקנה היא שגם במקומות בהם הגיוני לקבל באהדה את המולטי דיסציפלינריות – גם שם אין לי מקום, התמקמה בכל ישותי באותו רגע מכונן.
אז בסוף זה לא קרה?
לא. עד שכבר השגתי את האישור המיוחל, נו, אני בחורה די ממושמעת, לצערי, יש בי משהו מאד קונסרבטיבי, אפילו חנוני. אחרי התחבטויות רבות, בסופו של דבר, כשעולה לי הסעיף אני יכולה לשבור את הכלים. כשהבנתי שאולי אני אוכל לתת לאדם אחר בשנקר לחתום, פניתי לאחראית על חילופי הסטודנטים, והיא ככה, פשוט חתמה לי על זה בשניה, אבל כבר היה מאוחר מדי.
באיזה שנים למדת?
2012-16 ארבע שנים. בסוף התואר, כבר הפסקתי לעשות אמנות במובן ה־raw. הפסקתי לפסל, הפסקתי לעשות וידאו, הפסקתי לעשות הרבה דברים שאהבתי. הייתי די כעוסה והחלטתי לכתוב עבודת גמר במקום להשתתף בתערוכת הגמר. אז כתבתי עבודת מחקר במקום. רק אני ועוד בחורה אחת במחזור שלי. לא רציתי להוציא חמישים אלף שקל על עבודת גמר בתערוכה. ובעיקר לא הרגשתי שהמסגרת הזו התאימה לי.
בזמן שגרת בפריז, איפה למדת?
ב- École nationale supérieure des arts décoratifs בית ספר נפלא, עכשווי, מעודכן ומאפשר.
אוקי. תוך כדי הלימודים את בעצם עושה כל מיני הפקות שלך, שאת חתומה עליהן במאה אחוז.
כן.
אני זוכר את קוק שוק.
נכון. קוק שוק לא היה רק שלי, וגם התרחש הרבה אחרי הלימודים. הפקתי אותו בשיתוף פעולה עם עוד אנשים. זה היה ליין מסיבות סקסי ומוביל בחיי הלילה התל אביביים. הרעיון של שבוע האופנה האלטרנטיבי היה חדש. ברמת ההפקה, בימי הצילום, הסטיילינג היה לי חשוב והקפדנו שהכל יהיה ממש fine. גם בתצוגת האופנה, עצמה, עבדנו מאוד קשה, והתוצאה היתה בהתאם.
עם פז בונפיל, אמנית מוכשרת לעילא וחברה ששיתפתי איתה פעולה לא מעט, הרמנו הפקות כמו אדיטוריאלז שאתה יודע, קודם יוצרים ואז חושבים מה לעשות עם זה. שלחנו אותן למגזינים וחלקן אכן התפרסמו.
אז איך את תופסת באמת יוצרים אחרים?
אני פשוט פונה, שולחת הודעה או מייל או לא פעם מתחבר ברמה האישית, החברית. זה קטע, עכשיו כשאני חושבת על זה, בארץ הסביבה שלי הייתה ״מרושתת״ כי רוב החברים שלי הם יוצרים, כל אחד בתחומו, כך שהיה קל יותר להפיק כי תמיד התגבש לי צוות בקלות יחסית. ועכשיו במעבר לניו יורק, הכל מתחיל מאפס, אז זה קורה יותר לאט. אבל קורה. לפני חצי שנה הכרתי בחורה כשרונית להפליא שהפכה מאז לחברה קרובה, והיא יוצרת, מעצבת אופנה, ואנחנו משתפות פעולה.
שמה?
שמה Beate. היא שוודית, וסיימה עכשיו Parsons. העיצובים שלה הם פסלים, והתכשיטים הם פסלים, היצירה שלה מאד לא מבויישת. זה סגנון שעדיין לא קורה בארץ . הוא מסחרי יותר, ולמעצבים מעזים קשה לשרוד. אמנות או אופנה שהיא over the top זה מרגש ומפעיל אותי במיידי. זה לחלוטין כוס התה שלי.
בתחילה פשוט פניתי אליה באינסטגרם, התחלתי איתה בקטע של אנחנו צריכות לשבת לקפה! ומאז הפקתי לה שתי עבודות וידאו ואת הלוק בוק ל-Parsons, בניתי לה גם אסטרטגיית סושיאל מדיה, ותכנים לסושיאל. היא אחד הלקוחות והפרויקטים שאני הכי גאה בהם בארסנל.
אז את כל הזמן רעבה.
כל הזמן רעבה (צוחקת). כל הזמן, זה נורא ואיום. ואוכל לא עוזר.
אוקי, אז מתי את עוברת לניו יורק?
לפני שנה וחודשיים. היה רגע קט בין מערכות יחסים שונות ועבודות או ווטאבר שהשאירו אותי בארץ.
מה עשית אחרי שנקר בעצם?
אחרי שנקר התחלתי קצת להיכנס לעולם של סטארטאפים, שזה היה מעבר מפתיע ומאתגר. קיבלתי הרבה אחריות בזמן קצר (צוחקת) ואהבתי את זה. אני טובה ואוהבת הפקה וניהול.
לסטארטאפ קוראים Moda Match והוא פיתח אפליקציה עם חדרי הלבשה וירטואליים שם יכולת למדוד ולבדוק איך נראה בגד מסויים על דוגמניות שונות בעלות מבנה גוף שונה. עבדתי שם על הכל ועם הצוות כולו: לראשונה בחיי ראיתי איך סורקים את הגוף ומייצרים את האלגוריתם שקורא את ה-curves ואיך זה מגיב ומשתנה בהתאם לסוגי בד שונים והנפילה שלהם על הגוף. עסקתי בזה שנה ומשהו. עבדתי קצת ב Super Push כאשת קריאייטיב, בעיקר כדי לחסוך כסף למעבר. זו הייתה תקופה שעשיתי הכי הרבה דברים מסחריים.
מה זה Super Push?
חברת בת של Publicis Media Group שעושה קריאייטיב והפקות אירועים של בנק לאומי, סמסונג, תנובה, של תאגידים. זה היה לא רע ברזומה שלי ופחות טוב במציאות, מהסיבות הברורות, אבל עשיתי את זה.
באיזה שלב את מבינה שאת חייבת לעבור?
בפעם האחרונה הייתי בניו יורק לפני שמונה שנים, ומאז לא ביקרתי שוב. עברתי על עיוור, באתי בלי כלום. הייתי חייבת.
איך מתחילים?
דבר ראשון באתי עם החברה הכי טובה שלי, שגם היא בתחום וגם איתה עבדתי, צלמת, דנה וקסלר. היא נפלאה. אמרתי לה שאני עוברת לניו יורק, והיא ענתה, ׳אני באה איתך׳ (צוחקת). וכך היה. הדבר היחיד שידעתי זה שאין לי ברירה. הייתי מאוד בלחץ לפני המעבר, זה לא היה מעבר של שמחה והתרגשות, הייתה גם תחושה שאני עדיין מרגישה מאוד שבארץ יש יאוש.
יאוש של יוצרים, או בכללי?
כן, כן. גם בכללי. מבחינה פוליטית כמובן, ומדינית וחברתית וכמובן כלכלית. המון קשיים. אבל בעיקר של אמנים ויוצרים, של הסביבה הקרובה שלי.
עיבדתי את זה הרבה, ודיברתי על זה לא מעט גם עם ההורים. אמא שלי סופרת, אילנה וייזר-סנש. גם היא יוצרת ולכן מרגישה את זה גם בחיים הפרטיים שלה. לא היה לי נעים להיות נביאת זעם. הרגשתי שזו האופציה האולטימטיבית, גם אזרחות אמריקאית, גם חברים שגרים שם, וזו גם אחרי הכל ניו יורק.
אז התאבדתי על זה. וזה מפחיד וקשה ועני להיות זרה בעיר כל כך קשה ויקרה. וכל יום לחשב מה אני מרוויחה מההקרבה של להיות רחוקה מהמשפחה והחברים. ולהזכיר לעצמי להתמקד פחות על מה כרגע, לא לבדוק כל פעם כמה הדיל הזה משתלם עכשיו, ולתכנן מה אני יכולה לעשות ולהיות בעתיד. כמה גדול אפשר לחלום. פה זה אינסוף, אין גבולות בשמיים.
מה קרה פה? עברת ו-?
עברתי, והיה מזעזע בהתחלה.
למה מזעזע?
כי עברתי פרידה כשעברתי לפה, אבל נשארנו בקשר וזה צבע לי את כל ההתחלה בשחור ואיחר את ההסתגלות. ולחפש פה דירות, שזה דבר כמעט בלתי אפשרי כשאת חסרת פרוטה.
דרך חתחתים. אז לצד כל העניין של הבירוקרטיה, המעבר, ההסתגלות, להיות זר ורחוק מהמשפחה, ומהשפה- יש את העבודה. זו בעצם הסיבה העיקרית שלשמה עזבתי. הייתי צריכה ״להוכיח״ לעצמי שזה שווה את זה. ועשיתי את מה שאני תמיד עושה, מתחילה לפנות ליוצרים ולהפיק שיתופי פעולה יש מאין. וזה הדלק שלי, להרגיש שאני מתקדמת, שיש תנועה. אז זה לג׳נגל מפרויקט לפרויקט, כמו שהייתי בארץ, להמשיך בפרילאנס ש”פירנס” אותי במובנים רבים כל כך במשך אחת עשרה שנים.
בואי נדבר על ההפקות העצמאיות שלך.
אני נפגשת עם הלקוח, לומדת את העסק, מבינה את הצרכים שלו ובונה לו אסטרטגיה עם הצעות וכיוונים מותאמים עבורו. תהליך החשיבה והבריינסטורמינג אצלי מתחיל תמיד מהויזואל.
אני בונה מוד בורד ומפרידה בין סיפור, לוקים, עימוד וכולי, מקבלת אישור מהלקוח, ואז מפיקה את היום צילום (צוחקת). מוצאת את האנשים שצריך, מאיישת את העמדות שצריך לאייש. לאחר מכן אני גם משתדלת להיות מעורבת בבחירת התמונות ועריכתן.
מתי יצאת בפעם האחרונה מאזור הנוחות שלך?
כרגע. העובדה שהעסק שלי מתמקד בסושיאל מדיה וכל הכניסה לעולם הטק וסטארטאפים. אני כל הזמן אומרת לבן הזוג שלי שכל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר, ללכת לסטודיו, ולהתבונן באבק ואלומות אור. לכתוב, לצייר, לפסל. אמנות בקיצור.
אבל בינתיים זה בלתי אפשרי. צריך לעבוד ולהתקיים איכשהו ועוד בניו יורק, כל כך יקר פה. אז למעשה כל יום אני יוצאת מאזור הנוחות כשאני מייצרת ומעצבת תוכן, משלבת את המסחרי והיצירתי כאחד.
הלכתי לפני כחודש ל- Hackathon, בשם Brandathon. מרתון של מיתוג מחדש לסטארט אפים. וזו הייתה תחרות. הייתי הזרה היחידה מתוך שלושים אמריקאים. מהרגע שהגעתי לשם, החל לו התקף חרדה מתמשך של שלושה ימים, ששילב גם הנאה במקסימום ויצירתיות מתפרצת. עבדתי עם צוות של שני בחורים מוכשרים ומקצועיים והרגשתי כאילו אנחנו חברה קטנה, וזכינו בסוף, הסטרטאפ שעשינו לו ריברנדינג השתמש בכל החומרים שעשינו לו. ובכל אסטרטגיית הסושיאל שבניתי לו.
להעביר פרזנטציה באנגלית מול אולם מלא באמריקאים, זה לא פשוט. האנגלית שלי טובה, אבל אני לא native speaker. זה היה על סטופר, 12 דקות. אני חייבת לומר שחשתי חוסר ביטחון גדול, כי כולם היו מאד מקצועיים, והרמה היתה גבוהה. אבל הצלחתי איכשהו להתגבר על זה, ברמה מסוימת. זכינו, בכל מקרה, אז ככל הנראה כן. רוב האנשים שפגשתי והגיעו לעמדות כח, והתקבלו לעבודות ראויות, או פתחו חברות מצליחות, הם אמריקאים. בניית קשרים אורכת זמן. לא פעם חיים שלמים.
סיבה נוספת שזה לא היה הקומפורט זון שלי היא שאני משתדלת לשמור על איזון בין עבודה ושאר ענייני החיים, וזה היה שבוע ללא איזון. אחרי האירוע הייתי מותשת לחלוטין, וחליתי.
האמריקאים עובדים קשה, אבל הכל גם סופר מאורגן ומסודר. תענוג. אז אני משתדלת לא לעבוד בזמן שמוקדש למנוחה כמו בסופשבוע. אין סיבה, זה לא ניתוח לב.
בואי נדבר על העבודה עם המוזיקאית רותם אור, זו עבודה ממש מעניינת ואייקונית, מסקרן לשמוע על הארט־דיירקשן וגם על העבודה עם הצלמת סילאן דלאל.
זה היה ממש לפני שעברתי לניו יורק, רגע מכונן עבורי.
רותם מדויקת, יודעת מה היא רוצה ומה היא עושה, מה הגוון שלה ומה היא משדרת. ועם זאת היא העניקה לי חופש. נפגשתי איתה, אמרתי לה, ׳תשמעי, יש לי ויז’ן שמתגבש כבר שנה ואני מחפשת על מי להפיל אותו, ואני ממש אשמח להפיל אותו עלייך׳. היא אמרה לי, ׳אוקיי, תשלחי לי׳. כל ההשראה גם לקליפ וכל האסתטיקה אחרי זה עם הצילומי יח״צ שהפקתי לה במודע או לא במודע, היה למעשה נאום אריסטופנס. זה היה גם המוטיב בקליפ.
נאום אריסטופנס נותן טוויסט, עיוות כלשהו לסיפור בריאת האדם ול”כל הנברא בצלמו”, ולמעשה מתאר את האדם הראשון כגוף עגול אחד עם ארבע ידיים וארבע רגליים, שני ראשים, שמחובר בגב.
היצור הזה מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. מתוך ההתנהלות שלו חטא האדם הראשון בחטא ההיבריס. על כך העניש אותו זאוס וחצה אותו לשניים. יש לסיפור הסתעפויות נוספות, אבל בבסיסו של דבר מאז מחפשים בני האדם את החצי השני שלהם. כל אדם מחפש את חציו האבוד. אני בת אדם רומנטית.
יש גם מיניות בסיפור.
כן, כשהם מצאו אחד את השני לבסוף הם שכבו, עוד ועוד עד שנפחו את נשמתם. לכן זאוס יצר את האורגזמה, הפורקן. הויזואל של גוף מחובר, הסינרגיה בין שני אנשים שמתאהבים כל כך חזק עד שהם הופכים לגוף אחד הוא מן הסתם סופר קלישאתי. באיזשהו שלב לקראת גיל שלושים הבנתי שאני בן אדם קלישאתי, ואני לא נלחמת בזה יותר. זה מניע אותי תמיד. וזה הכי חשוב, מבחינתי, להיות קשובה לעצמי. פניתי אז לגל חמו ואמרתי לו, ׳בוא נעשה משהו שלנו, והוא צלם ועורך מקצועי, וסופר מפוקס. תהליך העבודה איתו היה הדבר הכי זורם שהיה לי בחיים, כי באמת עשינו את זה יחד, מהרגע שהוצאתי את הרעיון וקיבלתי אישור מרותם. גל היה לגמרי חמישים אחוז בסיפור הזה.
זו הייתה וואחד הפקה, בשיתוף פעולה מלא עם גל חמו. הכיוון היה וידאו דאנס. בפן העיצובי באמת לא ידענו איך לייצר את הגוף המאוחד, שהופך לשניים. פניתי למעצבת אופנה בשם דניאל תרז שזכרתי לטובה את פרויקט הגמר שלה בשנקר. היא מייד התגייסה למשימה. במהלך שבוע הצילומים היא שברה את שתי הידיים! זה סיפור אמיתי, אז היא הביאה חבר, מעצב אופנה אמיר שביט שיעזור לה. רק עכשיו אני חושבת על הסימבוליות של זה.
היא עיצבה ויצרה תלבושת עם רצועות שבהתחלה היו קשורות, כלומר, הם היו קשורים אחד לשני. ובמהלך הקליפ הם נפרמו ונפרדו אחד מהשני. בהמשך הם מנסים לחזור ולהתאחד, יש הפרדה של הצבעוניות שמדגישה את זה. את המחול המלווה בתפקיד האישה בנתה וביצעה הרקדנית והכוראוגרפית עדן מרטינובסקי. היא עם תאורה אדומה, והרקדן גל גורפונג עם תאורה כחולה. יש קטעים שהם עושים כל אחד בנפרד, ואז הם שבים ומתחברים. ניסיון החיבור וכישלונו (חוסר היכולת לקשור בחזרה את הבגד) היה אמור להיות אלים יותר. פינטזתי שהבגד יקרע ודם יפרוץ מתוך הבד. אבל כל ההפקה, התאורה, אתה יודע, צלם, תקציב, איפור, שיער, תלבושות, לוקיישן, ציוד לצילום ועוד ועוד- זה נפל בסופו של דבר (צוחקת).
את חושבת שבניו יורק היית יכולה לגייס תקציב רציני יותר לקליפ?
כן, כי קל יותר לגייס ספונסרים וכי מלכתחילה השיח הוא שונה. עכשיו יש לי ניסיון, אני מראש לא אכנס לעבודה כזאת אם אין תשלום ראוי.
איך מביאים ספונסר?
אגיד לך אחרי שאצליח. אני עובדת על זה. פרויקט חדש בקנה, סופר בחיתולים, שקשור לחנה סנש. היא הייתה אחות של סבא שלי. השם השני שלי זה הגר, שהיה שם הקוד שלה כשיצאה למשימה. אני מאוד קשורה לסיפור, אבל באופן לאו דווקא מקובל, או שמהדהד את המיתוס המקובל. להשיג לעבודה כזו ספונסר יהיה מסובך. אני לא אייצר משהו שיהיה לטעמם של יהודי התפוצות.
על מי היא ביקורתית?
אני לא מתכוונת להציג את חנה סנש באור ה״רגיל״. כישראלים למדנו צד אחד של הסיפור ההרואי. המחשבה שלי היא לפרק את המיתוס להציג את החיבור שלי אליה גם כאישה, גם כישראלית, גם כיהודייה, וגם כבתו של אחיינה, כעודי הגר סנש. אני רוצה לפרק את המיתוס. היומן האישי שכתבה מעיד על קשיים שמעולם לא ניתן להם די ביטוי, לבת האדם שהיא הייתה, לאמנית המיוסרת שהיא הייתה, לחשיבה האנרכיסטית אפילו שהיתה לה ושניתן לה ביטוי רק ברמז, לכל אלה אני לא יודעת אם אצליח למצוא מימון שלא לדבר על קהל, אבל אני אנסה, משום שמעבר לאמירה האישית שלי כאן אני מאמינה שבסיפור של חנה, בדיכוטומיה הזאת שבין האישי ללאומי, בין המיתוס לאישי, לסיפורה של נערה מיוחדת ואמיצה אבל בת אדם לכל דבר- יש מסר חשוב וחינוכי, שאני מבקשת להעצים. ומי שחשיבה לא מיינסטרימית לא מפחידה אותו יבין זאת אם יעניק לי את ההזדמנות לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, וכפי שלמדתי לראות אותם במהלך חיי כבת למשפחת סנש.
יש אנשים שלא צריכים הרבה כדי ליצור. אני יושבת מולך, אומרת לך שעשיתי פרויקט סופר שאפתני לרותם אור, ועדיין מדברת על מה היה חסר. תקציב. הדברים שלי הם חיים בעולם של גדול, של משלב, באמת לשלב בין עולמות, בין טכניקות, ובשביל דברים כאלה צריך תקציב. אי אפשר לעשות את זה בלי.
בגודל ההפקות של אלכסנדר מקווין?
בדיוק. כשהייתי בניו יורק בפעם האחרונה לפני שמונה שנים, התערוכה, הרטרוספקטיבה על עבודותיו שהוצגה אז במטרופוליטן, היוותה עבורי צומת. עמדתי שם וצפיתי בעבודות שלו, בהפקה כולה, ופרצתי בבכי מטורף. אז עוד לא הבנתי מה קורה לי. זה היה מבלבל, ומאתגר ומרגש. זו אחת הסיבות שחזרתי לפה.
איזה כיף לך. אז באמת, אפרופו אלכסנדר מקווין וגרנדיוזיות, פשוט התחבר לדברים שאמרת. איזה עוד השראות יש לך בשנה האחרונה?
קוראת שירה, תמיד אני קוראת שירה.
את מי את אוהבת?
בוקובסקי, אמילי דיקנסון, יש לי את כל הכרכים של יהודה עמיחי, בארץ. לא הבאתי איתי ספרים. אבל אני כבר לא קוראת כל כך הרבה, כמו בנעוריי. לצערי. זמן, אתה יודע…
השראות שלי לעבודות ופרוייקטים ושתפ״ים מגיעות דרך הסושיאל מדיה. שני חשבונות בעיקר:
@another___kind החשבון של James Chester, ו-@oneofa___kind של Gregory Chester.
התהליך הוא כזה: בגלילה אתה גולל, גולל, גולל, אופנה, אופנה, דברים יפים, נצנצים, עקבים, יש, איזה כיף. ואז פתאום מגיע רגע של עצירה, נתקעת, שומרת לי בתיקייה, וזה יחזור אלי בסיבוב באיזושהו פרוייקט או עבודה עתידית בשילוב נבירה קדחתנית באתרים שונים כדי לדייק ברפרנסים ובבניית העולם הויזואלי לפי התקופות וההשפעות הרלוונטיות שלהן.
איזה מוזיקה הכי כיף לך לעבוד איתה בחודש האחרון?
פופ מהניינטיז. RNB. אבל מה שהכי גורם לי ליצור ברמת השנייה ולהתחבר למקומות היותר רגשיים זה נניח חוזה גונזלס, אינדי עצוב עצוב עצוב. אני אוהבת את מה שגורם לי לבכות, זה טוב.
מעניין, שלושה מקומות שאת מאוד אוהבת בניו יורק?
חנות יד שניה ווינטג׳ מחוסרת כל מודעות עצמית, אל תתנו לשלט בחוץ להטעות אתכם, מצאתי שם חולצה של Missoni ב$3:
Domsey Express
431 Broadway, Brooklyn, NY 11211
(718) 384-6000
הבר/מועדון החביב עליי. המוזיקה חביבה עד מעולה, תלוי ביום, הקהל לבוש מדהים. מבחינתי שם נולדים ומתים טרנדים אופנתיים
השראות
Hayao Miyazaki & http://www.ghibli.jp
Disney movies
חנות העיצוב החדשה והלוהטת בתדר (בית רומנו, ת״א) – AaLibrary של עמית ברק ועמית ראם, עם 4 המלצות לפרינטים ומגזינים שאפשר למצוא אצלם בחנות. לא תוכן ממומן, אל דאגה, אלא פירגון לחנות עיצוב בתחילת דרכה עם פרינטים לוהטים.
Blind Drive של גיורי פוליטי ודורון אסייס-טר הוא אחד ממשחקי האינדי הכי מדוברים כרגע, ובצדק. Blind Drive הוא משחק מבוסס אודיו שבו לא צריך להסתכל על המסך, אלא רק להניח את האגודלים המיוזעים על צידי המסך ולצאת לנסיעה פראית בתור הדמות דוני נגד כיוון הנסיעה. ראיון עם היוצרים והמעצבת שירה נתן, על תהליך מרתק שהתבשל לו בשנים האחרונות.
עם סגנון עיצובי בולט בסדרות הדוקו האחרונות של ׳כאן 11׳ — ׳האזרח גואטה׳ ו־׳שרון׳ — קשה שלא להבחין בטייטל סיקוונס (״פתיחים״) של מעצב המושן אריק וייס. חיתוכים, הדבקות, מעברי תנועה ייחודיים וחומרי גלם שונים מהרגיל. טייטל סיקוונס שרואים בעיקר בסדרות בינלאומיות, וההשראות בהתאם. אריק וייס מפרק לגורמים את הקולאז׳ים וחושף את תהליכי העיצוב שהסדרות עברו, וגם אחת שלא קרתה בסוף.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
Uncoated הוא מגזין עיצוב קיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
