כן, כשהם מצאו אחד את השני לבסוף הם שכבו, עוד ועוד עד שנפחו את נשמתם. לכן זאוס יצר את האורגזמה, הפורקן. הויזואל של גוף מחובר, הסינרגיה בין שני אנשים שמתאהבים כל כך חזק עד שהם הופכים לגוף אחד הוא מן הסתם סופר קלישאתי. באיזשהו שלב לקראת גיל שלושים הבנתי שאני בן אדם קלישאתי, ואני לא נלחמת בזה יותר. זה מניע אותי תמיד. וזה הכי חשוב, מבחינתי, להיות קשובה לעצמי. פניתי אז לגל חמו ואמרתי לו, ׳בוא נעשה משהו שלנו, והוא צלם ועורך מקצועי, וסופר מפוקס. תהליך העבודה איתו היה הדבר הכי זורם שהיה לי בחיים, כי באמת עשינו את זה יחד, מהרגע שהוצאתי את הרעיון וקיבלתי אישור מרותם. גל היה לגמרי חמישים אחוז בסיפור הזה. 

זו הייתה וואחד הפקה, בשיתוף פעולה מלא עם גל חמו. הכיוון היה וידאו דאנס. בפן העיצובי באמת לא ידענו איך לייצר את הגוף המאוחד, שהופך לשניים. פניתי למעצבת אופנה בשם דניאל תרז שזכרתי לטובה את פרויקט הגמר שלה בשנקר. היא מייד התגייסה למשימה. במהלך שבוע הצילומים היא שברה את שתי הידיים! זה סיפור אמיתי, אז היא הביאה חבר, מעצב אופנה אמיר שביט שיעזור לה. רק עכשיו אני חושבת על הסימבוליות של זה. 

היא עיצבה ויצרה תלבושת עם רצועות שבהתחלה היו קשורות, כלומר, הם היו קשורים אחד לשני. ובמהלך הקליפ הם נפרמו ונפרדו אחד מהשני. בהמשך הם מנסים לחזור ולהתאחד, יש הפרדה של הצבעוניות שמדגישה את זה. את המחול המלווה בתפקיד האישה בנתה וביצעה הרקדנית והכוראוגרפית עדן מרטינובסקי. היא עם תאורה אדומה, והרקדן גל גורפונג עם תאורה כחולה. יש קטעים שהם עושים כל אחד בנפרד, ואז הם שבים ומתחברים.  ניסיון החיבור וכישלונו (חוסר היכולת לקשור בחזרה את הבגד) היה אמור להיות אלים יותר. פינטזתי שהבגד יקרע ודם יפרוץ מתוך הבד. אבל כל ההפקה, התאורה, אתה יודע, צלם, תקציב, איפור, שיער, תלבושות, לוקיישן, ציוד לצילום ועוד ועוד- זה נפל בסופו של דבר (צוחקת).