אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.
בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?
״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.
ספר איך זה התחיל.
״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.
כי אתה מאייר?
״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.
איפה קנית את מכונת הכתיבה?
״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.
פרנק ריהל.
״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.
״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.
מי זה רשף?
״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.
בגלל זה הפנזין בשחור לבן?
״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.
נשמע שחון.
״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.
בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.
אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.
אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.
מה השתנה שם?
״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.
קלאשים של כל מיני דברים.
״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.
״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.
איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.
״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ'וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.
מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?
״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.
אתר מינימליסטי מאוד!
״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.
יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?
״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.
ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.
״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.
זה נשמע מאד בגובה העיניים.
״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.
נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.
״כן, זה קונה את הקהל״.
מה השאיפה הלאה עם סחוניה?
״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.
יש מלא.
״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.
מה זה המיני פנזין פה?
״אני בפלס"ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.
זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.
״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.
מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.
״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.
תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.
תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בויצו הפתיעה לרעה השנה, כשהחליטה להוציא חלק מפרויקטי הגמר של הסטודנטים מחוץ לבניין אל עבר סוכת אבלים מושכרת תחת חום כבד. הדבר קרה לאחר שהמחלקה לארכיטקטורה השתלטה על קומותיה תחת הוראת ההנהלה. למרות תנאי הצפייה הבלתי אפשריים וליטרים של זיעה במקום, בלטו מספר פרויקטים בודדים. מה קורה בויצו?
אין מה להתלבט, קנו כרטיס — לונדון שופעת תערוכות עיצוב ואמנות מטריפות עד סוף 2021: תערוכה מקיפה על ׳אליס וארץ הפלאות׳, כל הפרופס מהסרט החדש של ווס אנדרסון, חוויות אימרסיביות בתערוכת LUX, וכמובן – קוסאמה.
מה יהיה אחרי? בעיר יש תחושה של הווה, בלי לנסות להבין מה יהיה בעתיד.
סטודיו Reddish, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, הכניסו למיקסר את המקום בו הם מעצבים – יפו, והמעצב התעשייתי דיטר ראמס – ועיצבו את ׳חומוס ספקולטיבי׳, צלחות חומוס סימטריות ומעוררות תיאבון במסגרת התערוכה ׳אוכל׳ במוזיאון העיצוב חולון.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←