סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.