fbpx

פרויקטי הגמר המצוינים בשנקר גברו על האוצרות הכושלת

תערוכת הבוגרים בשנקר הצליחה להתקיים למרות הקורונה עם סמסטר קשוח במיוחד. על אף התנאים הלא אידיאלים ללמידה ומחקר, מרבית פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית ברמה גבוהה. נשאלת השאלה – למה האוצרות מנסה לפגוע בעבודות הסטודנטים?

האמת? לא הייתי רוצה לסיים כך את התואר. תערוכה שלא היה ברור אם תתקיים, הנחיה בזום, ושידורי ההגשות לכל החפץ בכך בזום. אינטימי זה לא. חווית פרויקט הגמר היא חוויה קשוחה גם ככה, ועם מגפה שמטלטלת את העולם ברקע – צריך כוחות נפשיים אדירים כדי להביא את המוטיבציה לעבוד. זה דורש המון משמעת עצמית, שבסיבות ההגיוניות הללו עפה מהחלון.

את המחדל האוצרותי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר אפשר לחוות כבר בגלרית הכניסה לבניין, שבמשך השנים תמיד עלו תהיות בין הסטודנטים האם מדובר בפרויקטים האהובים והמקומבנים על ראש המחלקה, דקל בוברוב, או בניסיון להגיד משהו מעניין על התמה של התערוכה כולה שעתידה להתגלות בהמשך בקומות המחלקה — 6 ו־7. שהרי, הגלריה מהווה סוג של סינופסיס.

השנה, כפי שנהוג מדי מחזור בשנים האחרונות, האוצרות נעשתה על־ידי דקל בוברוב והילה שאלתיאלי, והיא מעלה הרבה שאלות לנוכח רמת העבודות, שברובן היו מוצלחות וזכירות.

כבר בכניסה לגלרית לורבר ניתן לחוש באווירת הפוליטיקלי קורקט הקשה שמציפה את החלל. מימין — מיתוג מחדש לפנתרים השחורים שעוצב על ידי דניאל מועלם, לצידה — סדרת כרזות מחאה על החוסר במרחב האישי במרחב הציבורי בישראל של יעל מינץ, וצמוד אליה — מיתוג עצרת חברתית בהשראת הזמר ג׳ו עמר של יעל עמרמי. חכו, זה לא נגמר. ליד הפרויקט של עמרמי מופיעים סדינים המייצגים את דימונה שהודפסו בציינוטייפ של טל מרציאנו, ומולה — קיר עם טיפוגרפיה ערבית בשלל טכניקות המבטא את הזלזול של הממסד בשפה שעוצב על־ידי ליאל ח׳רעובה.

רק אוצרים שמעולם לא חוו קיפוח אמיתי יכולים לדחוף בחלל אחד קטן את הפרויקטים הללו יחד, אחד ליד השני, בזמן שכל אחת מהיוצרות מנסה לתת את הקיק שלה בנושא שבוער בה. זו נקודה שבה סטודנטיות צריכות להגיד, ׳סטופ. יש פה בעיה׳, גם אם תקבלנה מיקום פחות נוצץ בתערוכה.

אף על פי כן, שני כוכבים רציניים מתגלים בגלריה לורבר: הראשונה היא ׳ארץ׳ של טל גרנית, מיתוג לרשת הוסטלים ארצישראלית. זה נשמע נושא לעוס, אך מבוצע כל־כך טוב ואמין, שמתחשק לי להתארח שם. השני הוא ׳רכבת לבנט׳ של אוראל לוי, המייצג תחייה מחדש למותג רכבת פלסטין. הפרויקט הזה אופטימי, משמח ומרחיב את הלב. ראו פירוט למטה של שני אלו.

פרויקטים עם הומור לצד כאלו שגובלים באמנות

יתר התערוכה המתפרשת על קומות 6 ו־7 ממשיכה ברישול האוצרותי שמאפיין את גלרית הכניסה. עבודות עם נושאים חופפים קרובות פיזית אחת לשניה. חללים עמוסים בעבודות שלא ברור איפה מתחילה עבודה אחת ואיפה מתחילה השניה. גם לסטודנטים יש אחריות בנושא, ומתפקידם לקצץ את הקצוות במידה ותקעו אותם יחד על אותו קיר.

יאמר לזכות מכללת שנקר שבתערוכה מוצגים רק פרויקטי גמר ללא עבודות מסמסטרים אחרים, כפי שנהוג בבצלאל ובויצו, מה שמייצר סחרור ויזואלי של ממש. השנה לראשונה הגדילו לעשות ויצרו מועד ב׳. פרויקטים שנכשלו יקבלו צ׳אנס נוסף לתקן עד נובמבר, מבלי לחכות שנה שלמה (כמוני).

שני פרויקטים מצוינים ומלאים בוייב שבעקבות מיקום כושל סובלים ממיזוג בעל כורחם הם Missing Clubbing של עמרי פורגס, תערוכת הנצחת תרבות הקלאבינג, ו־׳נודל רקורדס׳ של ירדן אברהם, לייבל קסטות שעשוי ידנית לגמרי. שניהם חוגגים את המוזיקה, נטולי רצינות תהומית שמאפיינת את פרויקטי הגמר, וכל מה שמתחשק לי זה לראות לאן היו מתגלגלים לו התקציב והחלל היו גדולים יותר. בצילומים פה למטה תוכלו לראות אותם כמקשה אחת. פירוט על שניהם מופיע בסוף הכתבה.

עוד פרויקט מבריק הוא ׳טקטוס׳ של עדי נחום — דרך חדשה לחוות צבע באמצעות מגע, המסייעת בבחירות אופנה לעיוורים ולקויי ראייה. אני משוכנע שיש פרויקטים בסגנון בעולם, אך כזה שמסביר את המהלך העיצובי כולו — הברקה. 

קומה 6 מלאה בפרויקטים שנוגעים נגיעה עמוקה באמנות, ולא ברור איך ניתן לשפוט אותם בכלים של תקשורת חזותית ועיצוב. פרויקטים חוויתיים שלא תמיד יש בהם מסר מובהק, אלא תחושות של המעצב/ת. הם פחות תפסו אותי ולכן נאלצתי לדלג עליהם.

המאיירים והאנימטורים פורטים על המיתרים הנכונים

לא חדש שהמחלקה לאיור בשנקר היא בין הטובות בארץ, בעיקר בגלל הסיבה שבמסלול התלת־שנתי (מינוס שנה א׳) יש דגש על איך לספר סיפור ועל פיתוח סגנון אישי. שני המאיירים הבולטים שיצרו ספרים מצוינים הם גיל בלאקמן (הצצה לסקצ׳בוק) שאייר את הספר ׳בנו׳, העוסק בתיעוד זכרונות הקשורים למערכות יחסים ואינטימיות, ו־טוהר שרמן־פרידמן שאיירה את ׳ברכיים חשופות׳, אחת הנובלות הגרפיות הכי מרתקות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. קורא לשניים להוציא את הספרים לאור, יש להם הצדקה מעבר לתערוכת הבוגרים.

בגזרת האנימציה יש 13 סרטים קצרים שאוחדו לחדר אפלולי אחד בקומה 7. הסתבר בדיעבד שזו הייתה החלטה של הסטודנטים, שלדעתי היא ירייה ברגל. היה עדיף לפצל למספר מסכים במקום לחכות חצי שעה לכל סרטון. צפיתי בסרטים בבית לאחר התערוכה (יקח להם זמן להגיע ליוטיוב/וימאו, הם קודם יעברו סיבוב פסטיבלים בעולם).

שני סרטים שתפסו אותי במיוחד הם ׳חצי סבא׳ של בן מולינה שגרם לי לבכות בסופו, ו־׳ארמיניוס ואני׳ של ניר כהן שהיה חוויה של ממש, למרות שהשתמש באמצעים מינימליסטים. ניכר שכל הסרטים מושקעים גם ברמת התסריט וגם ברמה האנימטיבית. מרביתם מושפעים מבוג׳ק הורסמן ו-Midnighy Gospel, לפי דבריו של בן מולינה, העוסקים באישי, בתת מודע ובנפש האדם.

 

געגועי לממשקים שאפשר להפעיל

התערוכה האחרונה של 2019 הייתה קפיצת מדרגה בכל הקשור למסלול אינטראקטיב בשנקר בתערוכת הבוגרים, אך נראה שהשנה הייתה התמקדות ביצירת אפליקציות מובייל ככרטיס כניסה להייטק. אחרת, איך אפשר להסביר את זה שכמעט אף ממשק לא היה באמת אינטראקטיבי?

כלי הפרוטוטייפינג היו בשלים כבר לפני 3 שנים ליצירת ממשקים פעילים (כותב שורות אלו יצר אפליקציית תיירות שלמה ו״עובדת״), והיום הכלים אף פשוטים יותר. מרבית המסכים מוצגים כסרטונים פאסיביים לחלוטין וביאסו מאוד. כל הפואנטה באפליקציות היא שניתן להרגיש אותן פיזית ביד, להתאהב בהן או לשנוא אותן, להרגיש כלפיהן רגש כלשהו. סרטונים משאירים אותך אדיש, ואני מקווה שבשנה הבאה ראש המחלקה החדשה, שזהותו/ה טרם נחשפה, לא יאפשר את זה יותר.

אף על פי כן, אי אפשר להתעלם מהפונט הפרמטרי המעולה של גילעד יזרעאל, ׳מטמורפוזה׳, שמוצג בקומה 7. למרות שהממשק קצת איטי, ניתן ליצור בו פונט מרתק של ממש עם וייבים גותיים וסריפיים שאפשר למצוא רק בבתי קברות. רק חסר להוריד אותו למחשב.

זוהי תערוכת הבוגרים האחרונה של דקל בוברוב בתור ראש מחלקה בשנקר, ומעניין לראות לאן הרוחות ינשבו בשנה הבאה עם קפטן חדש על הסיפון. עומד להיות מעניין. אם תהית אם לבקר בתערוכה – התשובה החד־משמעית היא כן, כן, כן.

רכבת לבנט – אוראל לוי

תחיה מחדש למותג רכבת פלסטין. גבול הוא קו שתוחם אותנו, מגדיר לנו את הסביבה ובא להקנות לנו ביטחון. המזרח התיכון הוא ריכוז של גבולות סגורים שלכל אחד מהם מגוון תרבותי משלו והכל במרחק נגיעה. בעולם בו הגבולות פתוחים ומתקיים שלום ״רכבת לבנט״ מיועדת לחבר בין תרבויות אלו. היא משמשת גשר, מחברת ומזמינה את הפרט לחוות תרבות אחרת אצל שכניו וגם להביא אותה עד אלינו, הקווים על המפה כבר לא מגבילים אותנו אלה יוצרים קשר וחיבור בין כולם על ידי המסילות. 

עכשיו אני קונה כרטיס.

ארץ – טל גרנית

מיתוג לרשת הוסטלים ארצישראלית שמטרתה לעודד תיירות פנים, לקדם מקומות שנתפסו פעם כיעד פופולרי כמו טבריה, לצד מקומות שטרם התגלו כמו מטולה. ההשראה לפרויקט ועכשיו מגיעים מתוך סדרת כרזות שעודדו עלייה בתקופת קום המדינה, אשר הציגו את המדינה כמקום פסטורלי, אוטופי וחיובי.
יופי של פרויקט ויופי של ניואנסים. 

רק נשאר שאברהם הוסטל יאמצו את המיתוג.

נודל רקורדס – ירדן אברהם

״נודל רקורדס״ קמה על מנת לתת מענה לתת־תרבות וסצינה מוזיקלית של יוצרים שלעולם לא יכנסו לפלייליסטים של גלגלצ. ׳נודל׳ משמשת במה ליוצרים צעירים ומאפשרת להם להקליט בזול. דוגלת בתרבות האינסטנט, להקליט ולשחרר בשיטת DIY.

או: כש־בורגר רקורדס פוגשים את דניאל ג׳ונסטון בגן עדן.

Missing Clubbing – עמרי פורגס

תערוכת הנצחת תרבות הקלאבינג. באה להנגיש את התרבות על כלל רבדיה, החל מאביזרי לבוש, דרך הדמויות ועד לשקט שנשאר בסוף המסיבה נגמרה. נכון לרגעים אלו, נעצרה. השם מגיע מגעגוע, אך גם כחיזוק לסלוגן שנפוץ בימים אלו ברשתות החברתיות, מונח ייחודי המתאר תופעה חברתית חדשה, התופסת תאוצה וייצוג בקהילות ברחבי העולם, המחבר את כול הקלאברים תחת היעדרותה של התרבות מחייהם.

מתי יפתח מוזיאון הקלאבינג, זו השאלה האמיתית.

טקטוס – עדי נחום

״טקטוס״ היא דרך חדשה לחוות צבע באמצעות מגע המסייע בבחירות אופנה לעיוורים ולקויי ראייה. השפה מביאה לידי ביטוי צבע בתמצות גרפי מחושב דרך חומר, טקסטורה ודפוסי טבע נפוצים.

פאקינג מדהים, קדימה לעולם האמיתי.

ברכיים חשופות – טוהר שרמן־פרידמן

הנובלה הגרפית “ברכיים חשופות” עוסקת במרד הנעורים של נערה מתבגרת מבית דתי. הפרויקט מגולל בתוכו 13 סיפורים קצרים המעלים סוגיות של אמונה, התמודדות עם סמכות ומערכות יחסים. הספר בוחן את תהליך החזרה בשאלה של אותה נערה מתבגרת, דרך פרשנות איורית המציפה שיח על חופש הבחירה. 

מדובר באחת הנובלות הגרפיות המרגשות של השנים האחרונות.

בנו – גיל בלאקמן

ספר העוסק בתיעוד זכרונות הקשורים לאינטימיות ומערכות יחסים. ״מעט לאחר תחילת העבודה על הפרויקט פרצה הקורונהנ בישראל. התחלתי לכתוב ולאייר בסקצ׳בוק מחשבות, תהיות וזכרונות העולים מהבידוד הפיזי והחברתי בין גברים לנשים.

נקודת התחלה זו גרמה לי לקלף שכבות מהנפש ושלחה אותי במורד הזכרונות אל מערכת יחסים אינטנסיבית וטרגית שחוויתי לפני כשנה ושעדיין מותירה בי רגש עז. כתיבתם ואיורם של שני פרקים אלו היו עבורי מעשה טיפולי, ועוצבו מחדש בפורמט תקשורתי המאופיין בצבעים שונים״.

איפה אפשר לקנות את הספר? אה, הוא לא הודפס עדיין באופן מסחרי. מחדל.

מטמורפוזה – גילעד יזרעאל

מכונה המכוללת סימני כתב עברי קריא, הנשענת על גבי טכנולוגיות העבר ומסורת הקליגרפיה בפרט. המכונה נוצרה דרך ניתוח גופנים קיימים ויצירה של לוגיקה טיפוגרפית המבוססת על ארבעה עקרונות: גריד, גיאומטריה, חומריות, ומערכת חוקים צורנית. דרך מניפולציה על עקרונות אלו, המעצב יאצורר אינספור ייצוגים חדשים לכתב העברי.

זה העתיד, חברים. רק חסר כפתור ׳הורדה׳ לפונט.

בין מילה למילה – אלייה דוד

הפרויקט חוקר תקשורת בין יוצרת חזותית ליוצר מוסיקה (עדי נח) ומבקש לבסס שפה חדשה הנבנית על ניסוי בשיח לא מילולי, אינטואיציה והגדרת קווי יסוד לנגינה משותפת בין צליל לצורה, בין זמן למרחב. הגדרת קווי יסוד אלו שקבענו מאפשרת שיח ריגשי המתבטא ביצירה משותפת.

״המוטיבציה שלי לפרויקט התחילה כאשר ראיתי שני מוזיקאים בג׳אם וזיהיתי שמתרחש ביניהם סוג של שיח שעניין אותי לחקור ולהיות חלק ממנו כמעצבת.
כל השפה כגון: השימוש בצורות, צבעים ומבנים ביחס לאקורדים ומהלכים מוזיקליים מתועדים בספר המחקר שכתבתי. בנוסף בספר שבעה שירים שכתבתי במהלך התהליך.״ 

REALDONALDTRUMP – רון אברהם

הספר מורכב מחמישה פרקים העוסקים בשפת הגוף של הנשיא האמריקאי דונאלד טראמפ. הספר מציג את תוצאות המחקר בצורה רפטטיבית דרך ניתוח שפת גופו המשתנה באופן כרונולוגי ומציג פרשנות אישית בסופו של כל פרק. מטרת הפרויקט הינה להראות את הניואנסים הקטנים המשתנים במרוצת השנים בשפת הגוף ואת אופיים הוורסטילי, על מנת להציג את תרומתה ואת כוחה של שפת הגוף על בני האדם.

כל פרק פה הוא בעיטה בבטן עם מסר חד. שווה לדפדף ולקרוא.

ארמיניוס ואני – ניר כהן

סרטון  אנימציה המציג התכתבות בין שני סיפורים בעלי מכנה משותף  – האחד על אדם שחלם להתקבל ללימודי תקשורת חזותית בשנקר והשני שחלם להיות לוחם רומאי גדול, אשר כל אחד מהם היה נחוש להגשים את חלומו מבלי לוותר לעצמו למרות הקשיים בדרך.

לכל מי שחווה כישלון וקם ממנו. שזה כולם, בעצם.

חצי סבא – בן מולינה

סרטון אנימציה שמתעד דיאלוג מתמשך של מספר חודשים בין נכד לסבו. הסרטון מציג את נקודת מבטו של סבא שלי, אדם דמנטי בערוב ימיו, ומשלב זיכרונות אמתיים ופנטזיות כפי שמסופרים על ידו. הוא מתאר את סיפורו במבט נוסטלגי ומלא געגוע תוך ניסיון לשקף את מהלך חייו ולהעניק להם משמעות.

דמעות, צחוק, חמלה. הכל ביחד.

המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של שנקר 2020

ידע עם 8, רמת גן
11-18.08.2020

יש פה ממתקים רציניים

חלון ראווה - שופרא
עיצוב פנים

איך מעצבים חלונות ראווה בשופרא?

בזמן שחלונות ראווה נהיו החללים הבודדים להתבונן בהם ברחוב, ומרבית החנויות מזניחות אותם לאור המצב הקשה בתקופת הקורונה, ממשיכות צוות הקריאייטיב של ״שופרא״, בהובלתה של טל בן מנחם, להמשיך ולעצב חלונות מעניינים, ולשמור על קשר עם קהל הלקוחות מבעד לזכוכית.

קרא עוד »
Alexander McQueen, "No. 13". Photography: Ann Ray
עיצוב אופנה

רטרוספקטיבה: אלכסנדר מקווין, מספר 13

חוזרים אל רגעים חשובים בתולדות עיצוב האופנה: אלכסנדר מקווין פותח תצוגת אופנה No. 13 בשבוע האופנה בלונדון – עם רובוטים ומסרים לקראת באג 2000. שקד שביט משלב כוחות עם הצלמת האגדית אן ריי.

קרא עוד »