סטנלי דונווד ורדיוהד פיצחו בהצלחה את פורמט התערוכה הדיגיטלית

זו לא פעם ראשונה שרדיוהד מנסה להמציא את הגלגל בהשקות אלבומיה – דיסקט, עיתונים, קסטות ומהדורות פרינט מוגבלות. הפעם היא יוצרת אירוע דיגיטלי של ממש — KID A MNESIA — תערוכה ענקית עם כל עבודותיהם של סטנלי דונווד ותום יורק שנוצרו לפני 21 שנה, ומקבלות חיים חדשים לחלוטין באוצרות מדויקת.

העתיד הגיע אל 2021, אפשר לחבק אותו, להפסיק להדוף אותו לרגע. בשני העשורים האחרונים ניסו לפצח את פורמט התערוכה הדיגיטלית. בעיקר בעולם, גם בישראל. החוויה של תערוכה במרחב הדיגיטלי הייתה בסדר, לא זכירה במיוחד, וניסתה לחקות את העולם הפיזי. מאלו שחוויתי, לא נשאר הרבה בזכרון. או שהניווט היה לוקה בחסר, או שהעבודות מוקמו בצורה לא מעניינת במיוחד. התערוכות היו קצת סטטיות מדי ולא ניצלו את האינסוף המוצע להן. והנה, מגיעה הבשורה האמיתית.

21 שנה אחרי שהוקלטו ויצאו KID A ו-Amnesiac של רדיוהד בסמיכות של שמונה חודשים (אוקטובר 2000 ומאי 2001), מחליטה הלהקה להוציא אותם יחד תחת KID A MNESIA עם קטעים נדירים (ומעולים) שטרם שמענו. קטעים מפורקים, ניסיוניים, עם בדיקות אפקטים וסימפולים, בדיוק קצת אחרי נקודת הזמן שבה עולם האולפנים עובר מאנלוגי לדיגיטלי. נוצר מרחב שבו רדיוהד מתפרעת על הקנבס ולוקחת סיכונים נוספים מעבר למה שלקחה ב-OK Computer שיצא ב־1997.

את הרעב והסקרנות שהתרחשו באולפן תום יורק (סולן הלהקה) וסטנלי דונווד, האמן שיוצר את כל העולם הויזואלי של רדיוהד מאז The Bends ב־1995, מביאים אל תוך הקנבס.

במאמר שכתב רוי מאייר על היוצר הפלאי במגזין התדר, הוא מספר, ״האמן התחיל לסלוד מהעבודה האינטנסיבית עם המחשב ובחר להשתמש בקנבסים ענקיים עליהם צייר באמצעות מקלות וסכינים, נופים גרנדיוזיים ועוצמתיים. הרים, קרחונים ובריכות דם. השפעות נוספות על העיצוב הגיעו מהמלחמה בקוסובו שהתרחשה באותה העת. בנוסף, השניים הושפעו מהתחממות גלובלית וממצב האקלים. הרעיון הכללי היה, שהרים הם אלמנט נוף מאוד עוצמתי… על הכוח מבשר הרעות שיכול להתקיים בטבע״.

לכאורה, היינו מצפים שיהיה קשר ויזואלי הדוק בין שני האלבומים, אך זה לא המצב. ב־Amnesiac יצאו שתי גירסאות לדיסק: אחת ״רגילה״ במארז פלסטיק (Jewel Box), והשניה בצורת ספר. לפי המאמר של רוי מאייר במגזין התדר, דונווד לקח השראה מסיפור שסיפר לילדתו על צעצועים נטושים. "רצינו שזה יהיה כמו ספר. שמישהו כתב את כל הדפים האלו ושם אותם באיזו מגירה נשכחת בעליית הגג… הן ויזואלית והן מוזיקלית, האלבום הזה מדבר על מציאת הספר הזה ודפדוף בעמודים שלו,״ סיפרו דונווד ויורק. השניים זכו בפרס גראמי על העטיפה.

כאמור, רדיוהד פחות מתחברת לשיטות הקונבנציונאליות לשיווק אלבום חדש, ולכן שיחררה את KID A ו-Amnesiac בארטילריה של Blips, אסופת סרטונים קצרים (5-10 שניות), טיזרים אנימטיביים בניצוחו של סטנלי דונווד (ההנפשות עצמן כללו כמה יוצרים). הסרטונים הופצו גם ברשתות הטלוויזיה וגם באינטרנט, ברוחב פס נמוך במיוחד. שם לראשונה, הופיע לוגו הדוב של הלהקה, שממשיך איתה עד היום.

מי מכן שעיצבה עטיפת תקליט או דיסק, יודעת שכמות הדימויים שאפשר להכניס היא מוגבלת מאוד, וכל דימוי צריך להיות בעל משמעות שמתכתבת עם המוזיקה. הסשנים היצירתיים של דונווד ויורק יצרו הרבה יותר דימויים משאפשר להכיל במארז שכזה, ובהוצאה המחודשת הם מקבלים הרבה יותר נפח מלפני 21 שנה. אנשים היום מוכנים להשקיע במהדורות מוגבלות, התקציבים עלו והפקות הדפוס בהתאם.

התערוכה המטריפה הזו ממומנת לא מעט בזכות ׳חנות המתנות׳, כפי שיש בכל תערוכה מוזיאלית. ביציאה ממנה תמצאו קוד QR לסריקה שיוביל הישר אל השפע הויזואלי שראיתן, רק בתצורתו החומרית, לקחת חתיכה הביתה.

ביציאה ממנה תמצאו קוד QR לסריקה שיוביל הישר אל השפע הויזואלי שראיתן, רק בתצורתו החומרית, לקחת חתיכה הביתה

התערוכה המדוברת, KID A MNESIAC היא במובן מסוים רטרוספקטיבה של שני האלבומים, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה ויזואלית. ניתן להוריד אותה בחינם למחשב, למקינטוש ולפלייסטיישן 5. הבחירה בפלטפורמת דסקטופ היא אמירה משמעותית בעידן של Mobile First, שבה הגלישה באינטרנט דרך הטלפון היא הרוב המוחץ. רדיוהד אומרים פה – ׳רבותי, זו לא חוויה על הדרך, תתמסרו עד הסוף׳. הקשבתי, הורדתי לפלייסטיישן 5 והתמסרתי.

חשוב לציין: זה אינו משחק. האינטראקציה היחידה היא זום־אין והליכה לא מהירה. במובן הזה, עם רוחב הפס שיש היום לעומת לפני 21 שנה, ניתן היה להוסיף פה אלמנט של תערוכה מרובת משתתפים. מי יודע, אולי באלבום הבא.

התערוכה נפתחת בהליכה ארוכה ביער סבוך וכאוטי שנרשם בציפורן דיו אקספרסיבית. לאט לאט נכנסים לתוך מקלט אטומי מסתורי, בלי טקסטים אוצרותיים מייגעים, עם באסים עמומים אל מרכז הלב. האמנות של תום יורק וסטנלי דונווד מקיפה את כל החללים והקירות, ולא מתרכזת רק בפריימים מלבניים. בחוויה אימרסיבית אין יותר אלמנט של זכוכית מפרידה בין היצירה לצופה, אלא התמזגות לאחד.

המוזיקה מתוך האלבום המשולש שיצא יחד עם התערוכה נוכחת לכל אורך החללים ונותן את התדר. עבודת עיצוב הסאונד של נייגל גורדיץ׳, מפיק הלהקה, גורמת לאווירה להשתנות ממטרידה לחלומית, מאינטנסיבית למדיטטיבית. אנחנו במסיבה? בתערוכה? חלום לחוות את זה ב-VR.

התערוכה נפתחת בהליכה ארוכה ביער סבוך וכאוטי שנרשם בציפורן דיו אקספרסיבית. לאט לאט נכנסים לתוך מקלט אטומי מסתורי, בלי טקסטים אוצרותיים מייגעים, עם באסים עמומים אל מרכז הלב

4 מיליון הורדות הן חתיכת הישג למוצר מאוד נישתי, ואין ספק שהתערוכה הזו מהדהדת לדור חדש שקצת פחות חשוף לאמנות ביומיום – גיימרים. במקום לנסות למשוך אותם לגלריות מפונפנות שמציגות את העבודות, רדיוהד מחליטה להיכנס לשוק הכי רווחי היום בעולם, יותר מתעשיית הסרטים והמוזיקה – שוק הגימיינג.

מי שאחראים על ההצלחה שלו, הם Sean Evans ששימש בתור קריאייטיב דיירקטור, וביומיום שלו מעצב את הוידאו־ארט של רוג׳ר ווטרס בהופעות (וכנראה גם הוא שונא ישראל).

הליהוק המפתיע לאוצרות היא לא פחות מאשר Christine Jones, מעצבת תפאורה שעובדת על פרויקטים בברודוואי, זכתה בפרסים על עיצוב התפאורה (המרהיבה, ראיתי במו עיני) בהצגה של הארי פוטר ו-American Idiot (שהתבסס על האלבום של גרין דיי).

ג׳ונס עבדה עם תום יורק ונייגל גורדיץ׳ על תצוגת אופנה דיגיטלית ב־2019, כשהשניים היו אחראים על הצד המוזיקלי בלבד.

כל שיר מקבל חלל, קצת בדומה להשקה של ׳אפריקה שלי׳ בתדר, כשגלעד כהנא רתם 50 אמנים. לפעמים החלל הגיוני עם קרקע יציבה וחוקי פיזיקה הגיוניים, ובחלקים אין רצפה, אלא חלל אדריכלי מרהיב עם הקרנות על כל הקירות. הדימויים מופיעים בסוגים שונים של טכניקות: הקרנות וידאו, ציורים על הקיר, דמויות זזות, וגם באחד מהם יש ׳תערוכה קלאסית׳ של דימויים מוצמדים לקירות שלאט לאט נסחפים עם הרוח.

האלמנט המרתק והעצום פה הוא התאורה שמשתנה ללא הרף. לא תמיד הדימוי הוא במרכז, לפעמים הוא בצדדים, מוחשך יחסית, ובחללים אחרים מרכזי ובולט, בוער ומבעבע.

ראיתי תערוכות דיגיטליות בחיי, גם בארץ וגם בחו״ל, האינטרנט מנסה וניסה ללא הרף לפצח את הפורמט. פה יש פיצוח אמיתי, שלם, אימרסיבי באמת. כזה שמתחשק לך שיחזור מהעולם הדיגיטלי אל הפיזי, להתרגש בכל הגוף מיצירת אמנות גדולה מהחיים, רבת חושים וממדים.