לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.
סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.
מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley.
במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.
המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.
בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.
העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.
בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.
הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.
אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.
זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.
הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE
פסטיבל ZERO.ONE
27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים
סטפנו פודה, מגדולי במאי האופרה, חוזר לישראל עם "דידו ואניאס" של פרסל, בהפקה שהיא חזון ויזואלי טוטאלי המשלב פיסול נע, מחול ודרמה. בין קירות הרוסים לספינה טרופה, מדובר בשיא תרבותי.
לצד השראה והצגת עבודות פורצות דרך, פיקטופלזמה בניו יורק חשף תמונה מורכבת אודות עתיד המקצוע: הדיון התמקד בקושי להתפרנס מאיור ובחשיבות הגוברת של יצירת תוכן ויראלי וסטוריטלינג באינטרנט, לעיתים על חשבון האסתטיקה.
עשרים שנה חלפו מאז ש״היפה והחיה״ עלתה לראשונה בישראל, ועכשיו הקסם חוזר לבמה – יחד עם מי שעיצב אותו מלכתחילה. במבי פרידמן, המעצב שמאחורי הארמון הגותי, היער הקסום והגרגולים המאיימים, פותח שוב את המגירות והכוננים הישנים כדי להעניק להצגה חיים חדשים. עבורו זו לא רק חזרה למחזמר אהוב, אלא גם הזדמנות נדירה לגעת שוב ביצירה, לשנות, לתקן ולהתרגש כאילו זו הפעם הראשונה.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
