לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.
סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.
מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley.
במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.
המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.
בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.
העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.
בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.
הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.
אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.
זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.
הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE
פסטיבל ZERO.ONE
27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים
חנות העיצוב החדשה והלוהטת בתדר (בית רומנו, ת״א) – AaLibrary של עמית ברק ועמית ראם, עם 4 המלצות לפרינטים ומגזינים שאפשר למצוא אצלם בחנות. לא תוכן ממומן, אל דאגה, אלא פירגון לחנות עיצוב בתחילת דרכה עם פרינטים לוהטים.
Blind Drive של גיורי פוליטי ודורון אסייס-טר הוא אחד ממשחקי האינדי הכי מדוברים כרגע, ובצדק. Blind Drive הוא משחק מבוסס אודיו שבו לא צריך להסתכל על המסך, אלא רק להניח את האגודלים המיוזעים על צידי המסך ולצאת לנסיעה פראית בתור הדמות דוני נגד כיוון הנסיעה. ראיון עם היוצרים והמעצבת שירה נתן, על תהליך מרתק שהתבשל לו בשנים האחרונות.
עם סגנון עיצובי בולט בסדרות הדוקו האחרונות של ׳כאן 11׳ — ׳האזרח גואטה׳ ו־׳שרון׳ — קשה שלא להבחין בטייטל סיקוונס (״פתיחים״) של מעצב המושן אריק וייס. חיתוכים, הדבקות, מעברי תנועה ייחודיים וחומרי גלם שונים מהרגיל. טייטל סיקוונס שרואים בעיקר בסדרות בינלאומיות, וההשראות בהתאם. אריק וייס מפרק לגורמים את הקולאז׳ים וחושף את תהליכי העיצוב שהסדרות עברו, וגם אחת שלא קרתה בסוף.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
Uncoated הוא מגזין עיצוב קיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
