תפריט
ניו יורק היוותה במשך שנים מקור השראה אמנים שניסו ללכוד מעט מהקסם והמסתורין של העיר. בתערוכת היחיד החדשה שלו Visions of the City בגלריית ATM בניו יורק, האמן הקרואטי סטיפן טאדיק (Stipan Tadić) מציג ציורים המתאפיינים בריאליזם ברוטלי לצד רומנטיות חלומית.
סדרת הציורים הנוכחית שלו מתארת רגעים פואטיים, אבסורדיים ומוחשיים באופן מצמרר הלקוחים מהחיים בעיר הגדולה. בגישתו הייחודית לעיסוק בזכרונות, חוויות אישיות והתבוננות בסיטואציות מהחיים האמיתיים, טאדיק יוצר גוף עבודות מגובש ומלא ברבדים שמתאר באופן מדוייק וספציפי רגעים יומיומיים. ההתייחסות שלו לתרבות הקומיקס ולשפה ויזואלית הלקוחה ממשחקי וידאו, יחד עם השפעות ישירות מאמנות ימי הביניים, יוצרת שילוב יוצא דופן.
הרושם החזק שהותירה בי התערוכה, מקורות ההשראה המגוונים והגישה היחודית לציור המשלב תכנים אישיים ואסתטיקה אורבנית, הוביל אותי לשיחה עם האמן טאדיק על אמנות, זכרונות, ומקורות השראה. כתבת הבכורה של נגה כהן.
סטיפן, ברכות על תערוכת היחיד בגלריית ATM!
הסצינות שאתה מתאר בציורים שלך נראות כאילו הן מבוססות על חוויות אישיות: זכרונות, אינטרקציות עם אנשים שקרובים אליך, וסיטואציות מהחיים האמיתיים. הן מאוד ספציפיות, מפורטות, ואישיות, מאירות רגעים יומיומיים בעיר, ומתארות רגשות גולמיים ותחושות של ניכור וניתוק. אתה יכול להרחיב על תהליך קבלת ההחלטות שמוביל את התהליך היצירתי שלך? מה גורם לך להחליט לתאר סצינה מסויימת או זיכרון ספציפי בציור?
״בתהליך קבלת ההחלטות האמנותיות שלי, אני נשען בעיקר על ההשפעה שהיתה לסיטואציה המסויימת עלי, בין אם זו השפעה ויזואלית או רגשית. לפעמים אני מקבל החלטות מתוך מחשבה על הומור אם הרעיון של הסיטואציה מצחיק אותי. ככה אני מתחיל, ואז תוך כדי התהליך אני מקבל החלטות כשעוד רעיונות צפים ועולים. הרבה פעמים אני עושה שינויים בתוכנית תוך כדי ציור, אבל לרוב אני פשוט בונה סביב הרעיון. כמו כן, הרעיון של ציור ערים מגיע מנקודת מוצא דומה, על מנת ליצור את הבמה בשביל ההתרחשויות הקטנות, שהרבה מהן אני שותל באופן אינטואיטיבי. בצורה הזו, יש לי בסיס רציונלי יציב בשביל לאפשר התרחשויות לא-רציונליות.״
אחד הדברים שמשכו אותי במיוחד בעבודות שבתערוכה שלך היה מערכת היחסים בין סצינות דרמטיות ואבסורד. הציורים שלך מתאפיינים ברובד של שנינות, נקודת מבט ביקורתית מודעת-לעצמה, חוש הומור וגרוטסק. למשל בציור ״משטרה״, שמציג שלושה שוטרים מחייכים זה לזה ואדישים למראה לשריפה ברקע. התנגשויות בין רגעים אבסורדיים וסצינות קולנועיות וסוחפות נמצאות בהרבה מהציורים שלך. איזה תפקיד משחק הומור בעבודות שלך?
״הומור זה דבר שמאוד חשוב לי. לפעמים זה אפילו הדבר שמניע אותי להתחיל לצייר. כמו כן, לפעמים זו הדך היחידה לגשת לנושא מסויים. זה לא בהכרח בכוונה ליצור חיקוי, אבל זה נותן גוון אירוני ומרחק שאני מעדיף. בציור ״משטרה״, חשבתי על חוסר היעילות של המשטרה וישר הגעתי לרעיון הזה. אני ממש לא יודע איך זה יצא ככה. אני מאוד מתחבר לרעיון של כיעור וגרוטסק, ואני חושב שיש מזה הרבה מאוד בניו יורק. אנחנו חיים בעולם של ניגודים, ולפעמים הומור זו הדרך היחידה ליצור הגיון בתוך זה.״
חלק מהסצינות בציורים שלך מתוארות באמצעות אלמנטים ספציפיים הלקוחים מאסתטיקה של משחקי וידאו. אני סקרנית לשמוע עוד על הקשר של לתרבות משחקי וידאו, במיוחד בהקשר של התכנים האישיים שמאפיינים את הציורים שלך. הרבה פעמים אנשים מתארים מצבים פסיכולוגיים של דיסוציאציה וניתוק מהמציאות כ״הרגשה שהמציאות היא כמו משחק וידאו״. מעניין אותי לשמוע באיזה דרכים אתה מתרגם את המציאות לציורים שלך תוך שימוש באסתטיקה של משחקים וירטואליים, ואיך זה מתייחס לתפיסת המציאות שלך, לזכרונות ולחוויות פסיכולוגיות. אתה מתחבר לזה?
"כשהייתי ילד שיחקתי הרבה במשחקי וידאו, ואני חושב שהייתי עד למשהו שהיה כמו ׳תור הזהב׳ של העולם הזה בתזמון מושלם, כשיכולתי להישאב לתוך זה וזה הפך להיות חלק מהחיים שלי. הרבה מההומור שלי, החברים, וכו׳, הגיעו מהתקופה הזאת. אחרי תקופה מסויימת הבנתי את זה, ובמיוחד את מה שנתת כדוגמה – התחושה ש״החיים הם כמו משחק וידאו״. אני חושב שמשחקים כאלה עוצבו במיוחד כדי לדמות את המציאות, או איך שאנחנו תופסים אותה. כמו לוחות המקשים בצידי המשחק: נקודות, אנרגיה, סיבולת, כמה מטבעות נשארו לך, וכו׳. אני חושב שהאסתטיקה הזאת לא ממש נמצאת בשימוש נרחב היום, למרות שהיא בהחלט הותירה חותם על הדור שלי. כמו כן, יוצא לי לחשוב הרבה על הדור שלי ועל נקודות המפתח המרכזיות באסתטיקה שעיצבה אותו. אני אוהב לכלול רפרנסים חיצוניים לעולם האמנות בציורים שלי, אז זו היתה בחירה מושלמת בשבילי להשתמש ברפרנסים מהאסתטיקה הזו. למשל כשהייתי מסתכל על ציורים של ברוייגל הייתי שואל את עצמי למה אני נמשך לזה כל כך – והתשובה היתה פשוטה, כי זה היה מזכיר לי מפות של משחקי וידאו, ואת התענוג שבעולם הזה שמורכב משלבים ומקפצות. זה כיף להסתכל על החיים ככה, ולעטוף את המציאות הקשה במעטה של הומור."
הציורים שלך ״רוכב שיכור״ ו־״מסיבה בברוקלין״ למשל, מאוד מפורטים, וזה מרגיש כאילו אתה אורג מספר אירועים ופרטים יחד כדי לספר סיפור. חלק מהציורים שלך מתייחסים באופן ישיר למבנה ולזרימה של ספרי קומיקס. ב״רוכב שיכור״ אתה מתאר סדרה של אירועים באופן שמותח את תפיסת הזמן של הצופה באמצעות דחיסה של התרחשויות שונות במקביל אל תוך ציור אחד. אני סקרנית לשמוע עוד על השימוש באמצעים כאלה השואבים השראה משפת קומיקס בשביל לספר סיפור.
״באותו אופן שבו גדלתי על משחקי וידאו, קומיקס היה חלק גדול מההתבגרות שלי. כשלמדתי תולדות האמנות התאהבתי במגילות מצויירות מימי הביניים, ציורים של ברוייגל, בוש, ומאוחר יותר הבנתי שהאהבה הזו מגיעה מהעניין שלי בקומיקס. הציור כדיסציפלינה משחק תפקיד גדול בזה. תמיד ראיתי את עצמי יותר כרשם מאשר כצייר, ותמיד הייתי משתמש במכחולים הכי דקים כמו שאני רושם בעיפרון. אני מצייר כמעט כאילו אני כותב ואני מרגיש ממש כאילו אני חורט את המשמעות אל תוך הציור. באופן טבעי משתלבים בתוך זה זוויות מרובות ותיאורים שונים.
כשזה מגיע לספרי קומיקס, אגיד שמעולם לא גדלתי עליהם ולא אהבתי גיבורי־על וכל זה. רק בשלב מאוחר יותר גיליתי מחדש את האהבה שלי לזה, כשנתקלתי ברוברט קראמב, אינדי קומיקס, אנדרגראונג קומיקס, ורומנים גרפיים, שהיוו השראה עבורי להיות יותר גלוי לגבי השימוש ברפרנסים האלה ולכלול את האסתטיקה הזו בעבודות שלי. כמו כן בשלב יותר מאוחר התחלתי ליצור חוברו קומיקס בעצמי ולקחתי חלק פעיל בסצינת הקומיקס, כשריאתי את הדרכים שאני יכול להביע את עצמי במדיום הזה באופן שונה לחלוטין מציור. מאז אני משתדל לחבר בין העולמות האלה, בהצלחה פחות או יותר.״
בציורים אחרים, כמו ״צ׳יינה טאון״ או ״לה ביין״, הסצינות אתה מתאר הרבה יותר פואטיות, רכות, ללא שימוש במחוות סגנוניות שאופייניות לציורים אחרים שלך. בציורים האלו, נראה אתה מתאר זכרונות אישיים מנקודת מבט של צופה חיצוני. מה אתה חושב על הגישה הזאת ביחס לתפיסת המציאות, זכרונות וזמן בעבודות שלך?
האמת, אני לא חושב על זה ככה. לרוב אני מתחיל את העבודות שלי מנקודת פתיחה אוטוביוגרפית, ואני מנסה להגיע לאותו הדבר רק באמצעות ציור. בציור ״צ'יינה טאון״ יש באמת סצינה שלקוחה מהחיים שלי מהתקופה שגרתי בדירה הזאת בצ׳יינה טאון. רציתי להראות הבזק של מצב ביניים כזה, רגע של מעבר, כשהייתי הולך דרך המטבח של המשפחה הסינית הזאת שגרתי אצלה אבל עדיין הייתי בניו יורק. כמו כן, בציור ״לה ביין״ אני מראה רגע שלקוח ממסיבה שבה אתה לא לגמרי קשור, אז אתה פשוט יושב על הספה ושותה לבד. ממש הרגשתי סוג כזה של ניתוק בניו יורק, יותר מבכל מקום אחר שגרתי בו. בזמן שאנשים אחרים היו מתחברים, הייתי מרגיש סוג של חרדה כזאת, עד שבשלב מסויים כמעט לא הייתי מבין את השפה שלהם. שני הציורים האלה אולי נותנים תחושה קצת יותר מלנכולית כי הם עוסקים בתחושה של בדידות.
נגה כהן היא אמנית ומחנכת המתגוררת בניו יורק. עוסקת בפיסול, מיצב, צילום, מדיה מעורבת וכתיבה.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←