מעצבת הטקסטיל נעמה בן משה עברה דרך מרתקת מהלימודים בשנקר ועד המותג העצמאי שפתחה – NAMA – שהתחיל בכלל בברלין. היום היא משתפת פעולה עם יוצרים מוכשרים אחרים ולוקחת השראה מעולמות מופלאים, וזה זמן לא פחות ממדהים לעצור ולהתבונן בדרך שעשתה.
רוצה להציג את עצמך בכמה מילים, רגע לפני שנצלול פנימה אל הדרך היצירתית שעברת?
״אני נעמה, מעצבת טקסטיל בהכשרתי, בת 30 מתל אביב. סיימתי את לימודי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר לפני כ־3 שנים. הכי אוהבת חומוס וסושי ויכולה לאכול את שניהם כל יום (פחות ביחד). לא אוהבת צבע חום. השראה – דונה וילסון, כמובן. דונה היא מעצבת טקסטיל עם עסק משגשג כבר 15 שנים, יצרה מותג עם שפה אישית מובהקת וכל הדברים שלה יפים״.
איך הגעת ללימודי טקסטיל בשנקר? מאיפה התשוקה לבדים?
״האמת שהכרתי את התחום ממש מעט לפני תחילת הלימודים (כמעט כמו כולם?) תמיד ידעתי שאני יכולה לעשות דברים עם הידיים וללמוד עיצוב. כשחיפשתי את התחום שמעניין אותי במיוחד, התלבטתי בהתחלה בין עיצוב אופנה לתקשורת חזותית. הרגשתי שאני רוצה ליצור עם הידיים ועם חומרים, ועולם האופנה פחות קרץ לי. ואז שמעתי על טקסטיל והבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יש לי חיבה גדולה לבדים מכיוון שזה חומר רך, גמיש, וצבעוני שמאפשר עולם ומלואו. בעצם אפשר לשלב איתו את כל התחומים״.
מה הדבר הכי חזק שלמדת במהלך התואר?
״הדבר הכי חזק שלמדתי בלימודים הוא להאמין שאפשר לעשות כמעט מה שרוצים. לשבור גבולות ולהגשים חלומות קטנים״.
איזה גבולות היו במהלך התואר ונשברו?
״יותר כמו עיקרון שאין כזה דבר אי אפשר. אני חושבת שזה משהו שטמון גם באופי הישראלי״.
גיליתי באתר שלך פטרנים של באוהאוס ואת Wilderme, יכולה לספר עליהם?
״הפורטפוליו מורכב מעבודות מהלימודים וגם מהפרויקטים שאחרי. בלימודים עולם ההשראות וסוגי הטכניקות שספגנו היו מאוד מגוונות. פרויקט הבאוהאוס היה חלק מקורס בשנה ב' שעובר כל סטודנט לאריגה (תחום ההתמחות הראשית שלי, דרך אגב) למדנו על התנועה, הלך הרוח של התקופה והאנשים שיצרו בה, ומתוך זה יצאנו לקולקציות אישיות של אריגים.
Wilderme היה גם בשנה ב' והיה מתוך קורס של מבוא לעיצוב אופנה. באותו זמן התעניינתי מאוד בתלבושות גוף גרוטסקיות ומבנים טקסטיליים שמתייחסים לגוף ומקצינים אותו. הפרויקט היה בהשראת תופעת ה-wilderman שזה בעצם צורת לבוש של עמים אירופאיים שונים בתקופת החורף (ובפסטיבל החורף). סוג של פולקלור מאוד ייחודי שכולל תחפושות שונות ומשונות. השראה נוספת הייתה בול העץ. אני תמיד נהנית לקחת נושאים שונים ולהתיך אותם לכדי פרויקט אחד״.
מפתיע לגלות שאין קשר בין שני הפרויקטים הללו למותג העצמאי שפתחת, ששם נוכח האיור בצורה משמעותית. יכולה לספר על איך ולמה התחלת?
״ובכן, הדרך לגילוי העצמי היא ארוכה. האיור תמיד נכח בעבודות שלי, גם כשנדמה שלא. תמיד ציירתי, זה למעשה היה בארגז כלים שלי עוד לפני הלימודים. היה בי הרצון ללכת ללמוד איור אבל לא חשבתי שאבלוט שם מספיק. מתוך החסך הזה נראה לי ניסיתי תמיד להכניס את העולם הזה לשפה העיצובית שלי. גם המון מההשראות שלי קשורות באיור.
פתחתי את המותג שלי בתחילת 2017 בברלין (שם גרתי למשך שנתיים). אני חושבת שתמיד רציתי לייצר דברים משלי ושאנשים יוכלו לקחת חלק קטן מזה לבית שלהם. זה היה תהליך מאוד טבעי עבורי אחרי סיום הלימודים".
איך השפה האיורית התגבשה? היו מאיירים שהשפיעו עלייך במיוחד?
״השפה האיורית התגבשה מתוך הסתכלות על עבודות של אנשים וזיהוי של מה אני אוהבת בהם. האיור גם מאפשר לי להכניס המון חדווה ונגיעה אישית במוצרים שלי. יש המון מאיירים שאני אוהבת, אני יכולה להגיד שסגנונות שמאוד השפיעו עלי הם יפניים וסקנדינביים. מאוד אוהבת את Tonko House סטודיו אנימציה יפני. גם Kim Hyeon Ju ו-Louise Lockhart. יש באמת כל כך הרבה מוכשרים״.
ספרי על התקופה בברלין, למה נסעת, למה התחברת ולמה פחות. האם את רואה את עצמך חוזרת לשם בעתיד?
״נסעתי ממש אחרי הלימודים, ידעתי כבר תוך כדי שאני רוצה לגור ולחוות מקום אחר. ברלין נראתה כמו אופציה מתאימה כי המשפחה משם ולכן קל להגר. ברלין לא ידועה כיעד אולטימטיבי לחובבי עיצוב (יותר אמנות ומוזיקה) אבל החלטתי שאנסה את מזלי שם. אהבתי מאוד את החופש, המרחב, הירוק, פתיחות מחשבתית של אנשים וכמובן שהתחבורה נהדרת. על אף היתרונות, הבנתי שהאופי שלי פחות גרמני ממה שחשבתי, והקצב הנמוך בעיר הפריע לי. אולי כרגע זה זמן טוב יותר בשביל להזיע. מבחינתי האופציות תמיד פתוחות והכל אפשרי, אבל סביר להניח שאם אהגר שוב זה יהיה ליעד אחר״.
כמעצבת טקסטיל, היו לך שם אפשרויות ייצור שאין בארץ? יכולה לפרט?
״בהחלט. למעשה אני עד היום מדפיסה באותו מקום בברלין. בארץ אמנם כבר יש מקומות שמדפיסים דיגיטלית אבל האיכות עוד לא השביעה את רצוני. כמובן שיש שם הרבה יותר אופציות של מקומות ייצור, והחיבור לשאר אירופה בכלל עושה את הכל לזמין וקל הרבה יותר (קשר לספקים שונים מכל היבשת ואפשרות ייבוא זולה).
אני באופן אישי מדפיסה כיום ב-spoonflower והדפסתי בעבר בבית דפוס גרמני לבדים בשם textilfab.
כיום אני בעיקר מדפיסה מחוץ לסטודיו (בין אם זה הדפס רשת או דיגיטלי) והשאיפה הגדולה היא לחזור לטכניקה של אריגה ולייצר מוצרים מג'קארד (זה סוג אריגה שמאפשר לצייר באופן חופשי על הבד ונותן מראה מורכב יותר מאשר הדפסה). כרגע אני בודקת אופציות בארה"ב. לצערי אחד המפעלים המקומיים סגר את המפעל בארץ והעביר אותו לטורקיה״.
מבחינת קהל היעד של NAMA, מי הוא היה בתחילת הדרך ומי הוא בהווה?
״אני מנסה כל הזמן להבין מי הקהל הכי מדויק 🙂 אני חושבת שהמותג מתאים גם לילדים וגם למבוגרים, הקהל העיקרי שלי הוא מעצבים, צעירים שאוהבים עיצוב מיוחד לבית, ואמהות כמובן!״
מהמם. איך למדת לפתוח עסק עצמאי? לתמחר? עם מי מתייעצים בתחום הטקסטיל?
״אני מה שנקרא לומדת תוך כדי תנועה. זה לא עסק שהתחיל עם תוכנית עסקית מדוקדקת. הכל מתחיל מאהבה ליצור ולעצב, ואח"כ נכנסים כל שאר המשתנים לתמונה. אני כל הזמן בתהליכים של למידה, ומתייעצת עם קולגות מתחום העיצוב (לאו דווקא טקסטיל, מעצבים עצמאיים שונים) עבדתי לאורך הדרך אצל מעצבות 'יזמיות' כמוני, וזה עזר לי להבין מאוד איך מתנהל עסק״.
אצל מי עבדת?
״Talia Sari ו-Mikabarr, וגם עשיתי התמחות בסטודיו לטקסטיל בשם aufschnitt בברלין״.
מעניין. איפה NAMA תהיה בעוד חמש שנים מהיום?
״בשאיפה לגדול לכדי סטודיו שמייצר בסקיילים גדולים יותר, ומשווק בהרבה חנויות בעולם, ותמיד להמשיך לחדש וליצור דברים משמחים וכיפיים״.
שיתופי פעולה עם מעצבים מתחומים אחרים – היו כאלה? איך זה היה? והאם בא לך עוד?
"היו לי הרבה שיתופי פעולה, בעיקר עם מאיירים ועם סטודיואים חיצוניים. אני מאוד אוהבת דו־שיח יצירתי והפריה הדדית ולדעתי נוצרים דברים חדשים מעולמות שונים שמתחברים. זה בגדר תועלת הדדית לשני הצדדים אם זה שיתוף פעולה מוצלח. בטח שבא לי עוד וכבר יש דברים על הפרק. אבל זה עדיין סוד.
שיתפתי פעולה עם:
Juan Molinet ,Felizia Brechtold יהלי זיו, YONIL, SLOWDOWN studio, מיקי מוטס״.
שאלה לסיום, מה החלום הכי גדול שלך בהווה?
״שואפת שיהיה לי סטודיו מהמם בקרוב שכולכם תוכלו לבוא לבקר בו ❤״
לינקים + נספחים מעניינים ביותר:
האתר של NAMA
החנות של NAMA
פה עשיתי התמחות – aufschnitt.net
Juan Molinet
יהלי זיו
יוניל
״אי״, סרטו הקצר של האנימטור מיכאל פאוסט, הוא יצירה חדה ומדויקת כמו סכין, המספרת את סיפורו של אי טרופי באוקיינוס ומאבקי הכוח המתחוללים עליו. הסרט הוא יצירה ללא מילים של שבע דקות, וזכה לאחרונה בפסטיבל אנסי, ה״אוסקר״ של האנימציה העולמית. דורין שוורצמן ישבה עם היוצר לראיון.
לונדון נצלתה בגל חום ששטף את כל אירופה. האנשים נראו מזיעים ומבולבלים ברחובות, אבל למזלנו כנס המדיה והאנימציה We Are Playgrounds – In Motion התקיים במתחם תת־קרקעי מתחת לטוטנהאם קורט רואד, באולמות ממוזגים היטב. מעלינו – תיירים ומקומיים עשו שופינג ברחוב אוקספורד, ואילו דורין שוורצמן שטפה את העיניים במיטב שיש לאנימציה העכשווית להציע – מהמעצב הראשי של סרטי ספיידר־וורס ועד הסטודיואים המובילים היום בתעשייה.
שירה סרי לוי, מאיירת ואנימטורית, הצליחה לאייר ולזקק את חווית ההגירה לניו־יורק כדתל״שית ירושלמית ב-Rough Translation. הפרויקט, שהוגש במסגרת תזה בתואר השני ב-NYU, כולל אסופת סיפורים משעשעים שנפרסו בכמה פלטפורמות: פנזינים מודפסים בריזוגרף, אתר נגלל רוחבית וסרטון אנימציה.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
