* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.
כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה באחד הלילות במלון. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שהחברה הישראלית בחרה בנרטיב מאוד ספציפי.
הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שהשואה לא תחזור.
צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין "Holocaust State of Mind". כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים.
״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״.
את המשפט הזה אמרה לי אמא שלי. היא שמעה את התיאוריה הזו מד״ר סיגל ברקאי, מרצה שלה בסמינר הקיבוצים. המשפט הזה לא יצא לי מהראש. עניין לבדוק אם יש בו אמת, רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת, והוא היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר.
בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. בכל בוקר במשך חודשיים, פתחתי את העיתונים וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.
תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים:
1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״.
2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. למשל, פרסום ציוץ של דונלד טראמפ:
״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״
(ישראל היום, 12.1.17)
או טור בידיעות אחרונות שכתב יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:
״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״.
(ידיעות אחרונות, 28.12.16)
וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים:
״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״.
(״הארץ״, 23.12.16)
בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות. היא מחזקת כל דעה ומעצימה כל טיעון.
יצרתי שלושה ספרים. ספר לכל עיתון. בכל ספר היו מרוכזים הנתונים הרלוונטים. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות, הניצוֹל והניצוּל, נתתי שני צבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.
הקורא המדפדף בספר יכול להבין במהירות את מקומה של השואה בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?
בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. על ידי תמצות כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים והבאתו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה, יכולתי להציג את נוכחות השואה כעובדה חזותית בעלת נפח ממשי, ולהוציא אותה מההקשר המקובל.
הפרויקט נעשה בשנת 2017 אך הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שהשואה תמשיך לככב בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את פוטין להיטלר או את איראן לגרמניה הנאצית, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לצרוך את החדשות בצורה מודעת וביקורתית, לחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה ובכך לתת לשואה את הכבוד שמגיע לה. להמשיך לספר ולהזכיר את ההיסטוריה, אבל לא לתת לה לנהל את חיינו.
הפרויקט נעשה במסגרת לימודי תקשורת חזותית במנשר, יולי 2017.
ראש מחלקה: עמית טריינין
מנחה: רונה שפיזמן
אחרי המבול: השיטפון בונציה הוא תמרור אזהרה גדול יותר מהתערוכות בביאנלה. הוא מדגיש את נקודות התורפה של הביאנלה הנוכחית, שעל אף היותה חזקה, רלוונטית מאד ומקורית, נותרת מצבה אילמת לשינוי שהאנושות היתה צריכה, ונראה שלא תשיג בעזרת תערוכות כאלה.
שמונה שנים אחרי שהמעצב והמוזיקאי עידן אפשטיין הגיש את פרויקט הגמר שלו בשנקר — 'קלפטר' — הוא עדיין מצלצל יפה, ומהווה את אחד הפרויקטים המרשימים והמעמיקים שנעשו בעשור שחלף במחלקות לתקשורת חזותית.
׳קלפטר׳ היא חברת גיטרות ישראלית דימיונית, שהולכת עד הסוף, ולא רק מייצרת גיטרות – אלא גם שופעת במרצ׳נדייז: מפרטים, מיתרים, רצועות, פוסטרים ועוד.
רופא שהפך לביולוג בעל תשוקה אדירה לאמנות, שהראה לעולם את מה שרואים מבעד למיקרוסקופ. חמש דקות עם ארנסט הקל.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
