במדינת ישראל קיים קו תפר עדין ולא תמיד מוגדר בין טבע לעיר. במקומות מסוים הטבע גובר על האורבניות ובמקומות מסוימים יחסי הכוחות הם שונים לגמרי, לצערנו. בפרויקט הגמר שלה, בחרה שקד להציג את החפיפה בצורת ספר מאויר.
ספרי על הפרויקט בכמה מילים
עיר־בר הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל.
המפגש עם חיות בר בסביבה עירונית יכול להצית תחושות של פחד, פליאה, התרגשות וחרדה, ולעורר מחשבות על המקום שאנחנו תופסים בעולם. השתמשתי באיור ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו באופן חוויתי, על הנייר, בין היד, העין והרגש של מי שיקרא בספר.
איך התגבש הקונספט לפרויקט?
בתחילת השנה שובצנו לסדנאות במסגרת שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל; אחרי שלוש שנים וקצת בהן שוכנעתי שאני לא מאיירת מצאתי את עצמי בסדנת איור בהנחיית פאני מיכאליס, יוצרת וקומיקסאית מהממת. באחד הימים לקראת סוף הסדנא, שהיינו צריכים לצאת ממנה עם קומיקס בן 8 פריימים לפחות, הגעתי עם סקיצה, וואקום, מחשב ורצון עז לסיים את זה וללכת הביתה. פאני ראתה את הוואקום, עיקמה קצת את הפרצוף והציעה להשתמש בעיפרון ויד במקום. העצה שלה הייתה פרייסלס – נהנתי מהשחרור, הלכלוך והחופש של העיפרון, נזכרתי שאני אוהבת לצייר ושזה לא חייב להיות סבל. התוצאה הסופית של הקומיקס עוררה הרבה אהדה והזדהות, מנעד רגשי שקשה להגיע אליו בעיצוב. זה פתח איזו צ’אקרה ורצון עז להמשיך.
כמה חודשים אחר כך, במהלך חופשת הסמסטר נתקלתי בכתבה על רותי הצבועה ממודיעין, ואז בעוד אחת, ובעוד אחת. מצאתי מלא סיפורים מהסוג של (האינטרנט הוא מקום נפלא לחקור בו), וזה נשמע כמו נושא מספיק גדול לפרויקט אבל מספיק מוזר, קטן ונישתי כדי שלא יהיה משעמם או בנאלי מדי, ובעיקר התיישב עם המוטיבציה שנשארה מהשבוע עם מיכאליס – לחקור את הכלי הזה שנקרא איור ידני כמעורר אמפתיה ורגש.
מה היו מקורות ההשראה?
את הסיפורים כתבתי וערכתי בהשראת מקרים מהארץ וממקומות אחרים, קטעי עיתונות, מאמרים וחוויות שנאספו ועובדו במטרה לייצר פתח לפרשנות, למחשבה ולדמיון. הרפרנסים החזותיים נעו בין ציורי הגריד של אגנס מרטין, צילומי טבע עירוני מתחרות ה-Wildlife Photographer of the Year ומישראל (בעיקר עירית דרוב ועמיר בלבן), דרך ארץ יצורי הפרא וHere של ריצ’רד מקגוויר, שרטוטים אדריכליים של כרמי ושל ספדיה, הרישומים היפהפיים של קרן תגר ז”ל, דומיניק גובלה, אנקה פוכטנברגר – וזו רק תחילת הרשימה. היה לי חשוב לשמור על ראש פתוח, לדבר עם חברות, מרצות וזרות מוחלטות על הפרויקט, לרשום כל שם, סיפור או רפרנס שעלה בשיחות האלה, לבדוק – ולא להפסיק לחקור.
איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?
האמת שלכל אורך הפרויקט הצלחתי לשמור על מפלס אחיד וסביר של לחץ. אני מייחסת את ההצלחה הזאת לשני גורמים – לוח זמנים/גאנט שממש ישבתי למלא לפני כל שבוע עבודה ועזר לדעת בדיוק כמה עומס מצפה; וגם לעובדה שמהחודש השני לעבודה ועד שהספר היה מודפס וכרוך התנתקתי מרשתות חברתיות. התנתקות מוחלטת, כולל להחליף סיסמא, לנעול ולזרוק את המפתח לים. הצעד הדרסטי הזה עזר לשמור על פוקוס ולא להתפזר, וגם מנע הרבה מהחרדה שנוצרת מלראות סטודנטיות (וסטודנטים) אחרות עושים *יותר* – יותר גדול, יותר יפה, יותר מהר. כשאת נמצאת בסטוריז כל היום נורא קשה לא להשוות, אבל האמת היא שתהליכי העבודה של כל אחד ואחת מאיתנו כל כך שונים שההשוואות הללו הן (ברוב המקרים) חסרות ערך.
מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?
את ההבנה שהעולם ענק ויש בו מרחב עצום ללמוד, לשאול שאלות, להתפתח ולמצוא את עצמנו ואת הנקודות שבהן אנחנו יכולות להשפיע – כמעצבות, מאיירות או בכל תחום קריאייטיבי אחר – על המקום שבו אנחנו חיות.
מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?
ההנחייה הרשמית הייתה של מעין לויצקי, שהיא גם מעצבת מוכשרת וגם אדם מקסים – החיבור והאינטראקציה איתה היו ממש טובים מההתחלה ועודדו אותי להמשיך בתהליך באופן עקבי ורגוע. חוץ מזה קיבלתי המון פידבק מקצועי ממרב סלומון; תמיד היה לי פיק ברכיים לפני הפגישות איתה כי ידעתי שהיא לא מרחמת בביקורת, ותמיד יצאתי מהפגישות האלה עם תחושה שיש עוד מלא עבודה (גם שנייה לפני הירידה לדפוס), אבל גם בידיעה שהיא סומכת עליי ושאצליח למנף את הפרויקט הזה ולהוציא ממנו ומעצמי את המיטב.
האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?
נראה לי שעדיין לא מיציתי את העולם האקדמי, אז סיכוי סביר שאמשיך לתואר שני, מקווה שאיפשהו בחו”ל. בכל מקרה, השנה אני לוקחת הפסקה להתרעננות ומנוחה, ואז נראה לאן הרוחות יקחו אותי 🙂
שלוש תערוכות שוות במיוחד עלו לאחרונה והן יוצאות דופן באיכותן. עם כזו השראה, לא יכולנו להתאפק אלא פשוט להמליץ לכן לבקר בהן. אחת מהן לא נמצאת בארץ — ושווה כרטיס טיסה ללונדון.
מעצב הבמה מוחמד אבו סאלמה התחיל לגעת בתאורה כצלם קולנוע, בוגר מכללת ספיר. בארבע השנים האחרונות סלל את דרכו מתפקיד עוזר תאורה בבמות נחשבות בארץ, ועד לעיצוב הבמה כולה.
פינה חדשה במגזין – הסרטונים הכי וואו. מדי חודש יעלו חמישה סרטונים מטריפים במיוחד שמצאנו לכם בחודש האחרון, משלל דיספלינות מעניינות. השראה במנות יפות.
Uncoated הוא מגזין עיצוב חדש וקיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
