בחירות אוצרותיות בתערוכת הבוגרים של בצלאל גרמו לעבודות הסטודנטים להיות חנוקות, בלי לתת להן מקום אמיתי להתבטאות. דחוסות, משולבות לא במדויק וללא סינון קפדני, גרמו לקריסת התערוכה כגוף אחד שלם ומעניין.
השני לפתוח את שעריו לקהל הרחב כדי להציג את תוצרי בוגריו הוא בצלאל, המוסד הותיק בישראל ללימודי עיצוב ואמנות. כמדי שנה, התערוכה מתפרסת על קומה שלמה, כשהכניסה מתבצעת באמצע. אפשר לבחור אם להתחיל מימין או משמאל. בשנה שעברה, האוצרות המופלאה של איל זקין עזרה בהולכה של הקהל. במרכז – שולחן עגול גדול מלא בפרינטים איכותיים, חלקם פרויקטי גמר וחלקם לא, ובהמשך פרויקטי מיתוג, אינטראקטיב, מושן, וידאו ועוד. הבעיה החוזרת היא הבחירה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל להציג פרויקטים שאינם פרויקטי גמר, אלא מהשנתיים האחרונות לתואר. הבחירה הקטנה הזו יוצרת עומס ויזואלי מעיק שלא מאפשר להתרשם באמת מתהליכי העיצוב. תפסת מרובה לא תפסת.
מבחינת המחלקה, סביר שיגידו שפרויקט הגמר איננו הדבר היחיד שהסטודנטים והסטודנטיות יוצרים במהלך התואר, ומן הראוי להציג עוד פרויקט או שניים פר סטודנט/ית. אבל, פרויקט הגמר אמור להיות השיא של היכולות והטכניקות שצברו הסטודנטים במהלך התואר, אז למה לא לחגוג אותה?
השנה אצרו את התערוכה הדר פורת, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2016, ותמר אלון, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל משנת 2014, שהחליטו לשים את כל הקלפים על עבודות אינטראקטיב. החלל מחולק באופן גס לארבעה חללים שמתפרסים בתוך מסדרון ארוך. שני החללים המרכזיים מוקדשים למשחקים שיצרו הסטודנטים במהלך התואר, בין אם כקורס או התמחות בהובלתו של המעצב והמרצה דני ביקון. במידה ותבואו עם ילדים לתערוכת הבוגרים – הם יהנו מאוד, ואכן הקהל הצעיר נדבק למשחקים השונים שמפוזרים בחלל. היו פרויקטים שהתפרסו על מסכים ענקיים, והיו פרויקטים שהסתפקו במחשבים ואייפדים.
בגזרת הפרינט היה בלאגן. בין אם הפרויקטים עצמם – שלא היו אחידים ברמתם, ובין אם בדחיסות שלהם בחלל. אחת המעלות של אוצרות טובה היא יכולת לתת מקום לעבודות להיות זכירות. לא משנה אם התחברתי או לא לעבודה מסוימת, אני יכול לעצום עיניים ולזכור אותה בחלל. פה לצערי זה לא המקרה, ומסקרן לדעת מה היו השיקולים מאחורי הקלעים.
עבודות הפרינט (ספרים ופוסטרים) שמוקמו בסוף המסדרון הימני היו טובות מאוד, ואם תגללו עוד קצת למטה תקבלו פירוט שלהן. לעומת זאת, עבודות הפרינט שמוקמו בין שני חללי האינטארקטיב־מושן סבלו משולחנות קטנים מדי ופיזור לא נכון בחלל. מרבית הפרויקטים זלגו זה אל זה, ובהיעדר הבדלים מהותיים בסגנונות האיוריים והעיצוביים, נוצר כאוס. לא כאוס חיובי, אלא עומס ויזואלי מעיק, כזה שלא מאפשר לתת כבוד לעבודות המוצגות. נראה שלא הייתה ממש התערבות של סטודנטים בדבר. בפן הטיפוגרפי, שווה לגוון מלבד פונטים של הגילדה (שהם מצוינים), מה שיצר חוסר גיוון מעניין מספיק בין הספרים.
בשנקר ראינו את המאיירים יוצאים מהדו אל התלת־מימד, ובבצלאל מרבית המאיירים והמאיירות העדיפו להישאר בתחומי הדו־מימד – לרוב במדיום הספר. האמיצים יותר הלכו על משחקים של ממש, ומקווה שהם יראו אור בתעשיית האינדי הבינלאומית. יהיה מעניין לראות את המחזור בשנה הבאה בעקבות שתי התערוכות הללו והדיאלוג הלא כתוב ביניהן.
בחלל האינטראקטיב־מושן בצד השמאלי של המסדרון התחולל הכאוס הגדול ביותר. סרטונים שהוקרנו בזה אחר זה עם רמקולים עובדים בעוצמה, יחד עם סרטים נוספים בחלל שהסאונד שלהם זלג והדהד. לו רק היו זוג אוזניות לכל סרט וכפתור איפוס פשוט לתחילת הסרט – היה ניתן להתייחס לעבודות המושקעות הללו בסבלנות המגיעה להן. אבל, זה לא היה המצב ונאלצתי לדלג. זו הגדולה של אוצרות טובה, לאפשר להתרשם באופן מאוזן מכל החלל ולהתמקד ספציפית בכל עבודה, בין אם אתם מתחברים או לא.
אם יש דבר שהצטיינו בו מאוד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל זו החנות. יש הרבה פרויקטים יפים ומוצלחים שבא לך חתיכה מהם הביתה, לתלות על הקיר או לצרף לספריה, ולצערי בעיית האוצרות חלה גם עליה. בכל שנה חזרתי עם שלל, והשנה לא היו אובייקטים שדיגדגו את בלוטות הטעם. לחיי שנה הבאה עם אוצרות טובה ותערוכה מדויקת יותר, אמן.
אנומה אליש – נדב הלוי
מדובר באחת מהפקות הדפוס המאוירות היפות והמעניינות של השנים האחרונות. שווה לנסוע לתערוכה רק בשביל לחזות בפלא הזה במציאות. קונסרטינה בדפוס משי של המאייר נדב הלוי, העוסקת בסיפור הבריאה מהמיתולוגיה המסופוטמית בנוגע לעימותים בין דורות, שמרנות מול קידמה וכאוס מול סדר.
עיר־בר – שקד גינות
עיר־בר של שקד גינות הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל. ספר שונה ובולט בנוף של בצלאל, ועם אמירה חזקה.
אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן
׳אני רוצה את זה רומנטי׳ של שקד בשן עוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו. יאללה להדסטארט!
Movement In Capture – שירה שודרון
3 וידאוים המדמיינים וממחישים עם אמירה אישית את החיים של יצורים ימיים, הסובלים מזיהום האוקיינוסים אשר גורם להגבלת תנועתם. הוידאוים בטכניקה תלת־מימדית ונוצרו באמצעות הקלטת התנועה של גופם של רקדנים בחליפת Motion Capture. הפרויקט מבוסס על שתי עבודות סמינר ששירה כתבה ומחקר נוסף בתחום התנועה. קצת חבל שבתערוכה נתנו לה מקרן גרוע להציג את היופי הזה.
אישה בונה ארץ – תמר קנובל
המחלקה לתקשורת חזותית – תערוכת הבוגרים של בצלאל
קמפוס הר הצופים, ירושלים
18.07.2019-2.8.2019
פודקאסט לייב על במת המטמון עם טל סולומון ורדי, מייסד ועורך מגזין Uncoated, ויוסף משיח – אמן וידאו ויוצר רב־תחומי – לשיחה מעמיקה על יצירה, ניסויים, פורמטים מפתיעים ותהליכי העבודה שמאחורי הפרויקטים הכי מסקרנים שלו מהשנים האחרונות
שי בכר חזרה עם המלצות מפתות לניו יורק – חנויות עיצוב ואמנות, גלריות ומקומות פחות מוכרים.
סטפנו פודה, מגדולי במאי האופרה, חוזר לישראל עם "דידו ואניאס" של פרסל, בהפקה שהיא חזון ויזואלי טוטאלי המשלב פיסול נע, מחול ודרמה. בין קירות הרוסים לספינה טרופה, מדובר בשיא תרבותי.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
