עובד פורן, אנימטור בוגר בצלאל, יצר את Apart — סרט אנימציה נטול מילים עם גוף כבד, מחלה שזוחלת בין חדרים, ואונייה שהופכת למטאפורה שלמה לאובדן, חיים ומוות.
בראיון משותף עם האנימטור הראשי של הסרט לירון נרונסקי הם חושפים את תהליך היצירה האינטנסיבי, הבחירה להימנע מדיאלוגים, והסקרנות לעבוד ידנית בעולם דיגיטלי.
פועל בחוף לפירוק ספינות מתמודד עם מותו של אביו. תאונת עבודה גורמת לתפיסתו להשתבש וגוף האוניה הופך לגופו של אביו ולמחלה המכרסמת בו ומאיימת על הספינה ועל הפועל. מצב הזייתי זה מחייב אותו להתמודד עם פחדים מודחקים.
עובד פורן, במאי, יוצר, תסריטאי ואנימטור, צירף את האנימטור לירון נרונסקי בשלבים מוקדמים בפיתוח הסרט Apart. לשניהם תשוקה עזה לטכניקת סטופ מושן (שווה לראות את סרט הגמר שלהם), ובוגרי המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. בשנים האחרונות עבדו על סרט סטופ מושן מרהיב שעושה בימים אלו סיבובי פסטיבלים ברחבי העולם.
הסרט ״קריסה״ נוצר בתמיכה של קרן מקור ומפעל הפיס, ומופץ דרך M&H Distribution, שיתוף פעולה של סטודיו The Hive ומטאפור הפקות.
מה הרעיון שהוביל לעבודה על הסרט?
עובד: ״הסרט הוא חיבור בין שני אלמנטים: האובדן של אבא שלי, והחוף לפירוק ספינות. יש כמה חופים כאלה בעולם, הכי גדול זה חוף אלאנג בהודו. יש גם בפקיסטן ובבנגלדש.
מפרקים ספינות משא ישנות בגלל הברזל שלהן. ממיסים אותו וממחזרים לשימושים אחרים. זה תהליך מאוד מסוכן, כי האוניות מלאות בחומרים רעילים כמו אזבסט, ומפרקי הספינות עובדים ללא ציוד מגן, ולכן הם פשוט מסכנים את חייהם – ומתים. יחד עם זאת, כשצופים בוידאו מגלים עבודה מרשימה של אנשים קטנים שמפרקים ענק – ספינות משא.
אבא שלי היה רב־חובל, והוא נפטר מסרטן ב־2015, כשהייתי סטודנט בבצלאל בשנה ג׳. הייתי עד לתהליך הגסיסה האיטי שלו, וזה נשאר איתי.
רק ב־2018, כשהסתכלתי על ספרי סקיצות מאותה התקופה, הרגשתי שיש ניצוץ רעיוני. דיברתי עם עדי בת הזוג שלי והיא חשבה שזה רעיון ממש מעניין, סומך על הדעה שלה.
באותה שנה ׳קרן מקור׳ הוציאה קול קורא מכוון נושא – ׳מקום׳, שכמובן התאים לסרט. אירגנתי במהירות את ההגשה וקיבלנו תשובה חיובית – הרעיון עלה לשלב הפיץ'. ברגע הזה שוחחתי עם לירון נרונסקי (חבר ושותף לסרט הגמר שלנו מבצלאל ב־2016 – "מעל ומתחת") וביקשתי ממנו להצטרף אליי.
אחרי הכנות וליווי של קרן מקור, הגיע שלב הפיץ'.לא קיבלנו את המענק, אבל קיבלנו פרס ניחומים – סדנת פיתוח תסריט בצ'כיה ברזידנסי בשם ׳אנומליה׳״.
איזה כיף! מה הייתה ההתרשמות מהסדנא?
עובד: ״אמרתי ל-׳קרן מקור׳ שההתמקדות שלנו היא בתסריט. ב׳אנומליה׳ אפשר לעשות כל מיני סדנאות אבל הרגשתי שהסיפור זה הדבר הכי חשוב שצריך לעבוד עליו כי הוא לא היה בשל״.
לירון: ״באותו זמן התחלתי להתמקד בסטורי־בורדינג.הסדנא הייתה שבועיים של תענוג גדול. היינו תחת מנטור אמריקאי בשם רוברט לנס, שפיץ תעשייה שיצר סטוריבורדים לסרטים שגדלנו עליהם (׳צעצוע של סיפור׳, ׳באג לייף׳). הוא לימד אותנו על עבודה דרך ביט־בורד – הרגעים הכי קריטים בסיפור שהולכים ומתרחבים לסטוריבורד מלא לסרט.
לא יצא לנו לפני כן להתנסות בשיטת עבודה כזאת, והיא התאימה למסגרת הזמן של הסדנא. העבודה הידנית על פתקיות זה משהו שראיתי רק בתיעוד מאחורי הקלעים של דיסני. אבל אשכרה להבין למה כדאי ליצור ככה, ואיך זה עוזר לבניית הסיפור חידד את היכולות שלי.זה אחד השיעורים היפים שהיו לי בקריירה ולקחתי את זה איתי הלאה״.
עובד: ״יכלתי להתמקד בעולם שממנו בנוי הסרט, למדתי לעומק על ספינות. ועם כל זה לא מספיק, צירפו לנו את לונה ויילנד, סטודנטית לאנימציה מפאמו – בית הספר לקולנוע ואנימציה בפראג, והעבודה שלה קידמה את העבודה על הסרט.
בסופו של דבר, בזכות האינטנסיביות של הסדנא, הייתה לנו קפיצה משמעותית בעבודת התסריט וכשהצגנו ל־׳קרן מקור׳ את תוצרי הסדנא, הם התרשמו לטובה והחליטו לתת לנו מענק הפקה. אני מודה להם מאוד על ההחלטה לשלוח אותנו לסדנא, זה היה מדהים״.
לירון: ״כל כך חשוב להשקיע בשלב הסטוריבורד, כי זה ההתחלה של הבימוי״.
עובד: ״בייחוד בסרטים ללא דיאלוג. יש הבדל של שמיים וארץ בין התסריט לתנועה, ולבין איך הפעולה נראית. שלוש מילים יכולות להיות גם מהלך תנועתי גדול יותר ממה שנדמה״.
מאיפה הבחירה ליצור סרטים בלי דיאלוגים?
עובד: ״אני חושב שברגע שדמות אומרת מילה אחת, נכנסת לעולם שלם שצריך להצדיק, בייחוד כשמדברים על מקום אחר כמו הודו. ולא במודע מתחילים לשאול: איך הם מדברים, מה הם מדברים, מה האופן שבו הם מדברים אחד עם השני.
זה מחקר על תרבות, שהעדפתי לא להיכנס אליו, כי הסרט הוא על מקום אחר מאשר תרבות אחרת. הוא על ברזל חלוד ולא מקדשים. ולפעמים דיאלוגים גורעים ומעמיסים אינפורמציה לא חשובה, שויזואליה מעבירה באופן טוב יותר״.
איך ניגשת לפיתוח השפה הויזואלית של הסרט?
עובד: ״אני מחובר אל הגראנג'יות של המתכת והברזל החלוד שמרכיב את הספינות. אלו טקסטורות מאוד אקספרסיביות וכנראה קיבלתי את החיבה אליהן בירושה מאמא שלי, שהיא אמנית. הסרט נשען ברובו על השפה הויזואלית. במקום מסוים, עבודת הארט היתה להבין כל מיני מרחבים שבהם הסרט יקרה ואיך אנחנו הולכים לנצל אותו לטובת הסיפור. השקעתי בשלב הזה הרבה מאוד מחשבה ומחקר.
הדבר הראשון שפיתחתי בשפה הויזואלית היו לוחות הבקרה, ראיתי שהספינות מלאות בפנלים ולוחות בקרה מלאי כפתורים, משם הבנתי שהדרך הטובה ביותר ליצור אותם יהיה בטכניקת רדי מייד. כמעט ולא השתמשתי במדפסת תלת מימד כדי לייצר אלמנטים לסרט, אני חסיד של עבודה ידנית טוטאלית. פירקתי מכשירים חשמליים ויצרתי מהם תבניות עבור התפאורות לסרט״.
אז בעצם יש בסרט דקונסטרוקציה ורקונסטרוקציה גם בנרטיב וגם בתהליך עצמו.
לירון: ״רדי מייד, שימוש בקיים כדי לייצר משהו חדש – הוא תהליך שלא מחייב פרפקציוניזם, והיה גם כיף עבורנו. כמו לפרק מיניאטורות קטנות וליצור חדשות. התעקשנו שהסרט יהיה בסטופ מושן. ברוב המקרים טכניקת סטופ מושן עם בובות נשארת רק במרחב הסטודנטיאלי ולא יוצאת ממנו״.
עובד: ״עשינו את השימוש הכי מינימלי שיכלנו בפוסט פרודקשן וגם קיבלנו רובוט מלירן קורן ואביב כהן מ־Mocobeasts שעזר לנו לשלוט בתנועות מצלמה ושיפר בכמה רמות את תהליך האנימציה על הסט״.
מה הדברים החשובים ביותר בסרט שלא היית מוותר עליהם?
עובד: ״הסרט נשען על ההקבלה בין ספינה והחדרים שלה לאיברים בגוף, הדמות נשאבת לעוד ועוד חדרים, כמו שהמחלה שואבת אותך. אחת הסצנות היא בחדר שנראה כמו ריאות ובעיניי זאת סצנה חזקה מאוד״.
איזה טיפ הייתם נותנים ליוצרים צעירים עכשיו?
עובד: ״לשמור על הגחלת היצירתית ולהמשיך לגלגל רעיונות בשביל עצמך. להעז לעשות, גם אם יש קולות פנימיים שאולי אומרים שלא כדאי״.
לירון: ״שגרה בריאה סביב יצירה של סרט קצר היא חיונית. לפעמים לא מתאפשר לעבוד ברצף, בייחוד לא על סרט קצר עצמאי בתקציב נמוך. לכן חשוב להיות סלחן כלפי עצמך ולתכנן את הזמן בהתאם ולמצוא איזון בין פרנסה ליצירה האמנותית העצמאית״.
עובד: ״במהלך הסרט נולדה לי בת והפכתי לאבא בעצמי. משהו שהייתי חושב שמקשה עליי, אבל הוא דווקא איפשר לי הפסקות, וזמן מחוץ לעולם של הסרט, שזאת עבודה כל-כך אינטנסיבית ובלתי נגמרת״.
תשתפו אותנו באמנים שאתם שואבים מהם השראה?
לירון: ״שיניצ'ירו ווטנאבה (קאובוי ביבופ)״.
עובד: ״יאן שוונקמייר, מקס וינסטון וכמובן דיוויד לינץ' (׳ראש מחק׳ הוא האב הרוחני לסרט שלי). צריך להגיד גם לפרגן לתום וחני, אוקיי? אם כבר מדברים על השראה – הם הזוג המלכותי של הסטופ מושן הישראלי, הם אימצו אותנו ועזרו לנו בצורה יוצאת דופן – בציוד, אנימציה ושאר עצות.
חייב המון תודה לחברים שלי ועוד אנימטורים שנתנו ועזרו לנו ולסרט ביניהם שחר זליכה לוי שהייתה אמונה על הפוסט, אורי קדישאי שעשה פסקול מדהים, בת הזוג שלי עדי, איילת שץ, חמוטל רמות ורחל שילוח״.
לירון: ״צריך ליצור קבוצות תמיכה למשפחות וחברים של אנימטורים!״
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
