בבצלאל דחו את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית, אז הם פשוט הרימו אחת בעצמם בתדר (בית רומנו, ת״א). מסתבר שלא צריך את האקדמיה כדי להציג את עבודות הבוגרים, שעשו עבודה אוצרותית מופתית. אמנם, הוצגו רק 60 מתוך 100 הבוגרים, אך מה שהוצג היה עם חשיבה על הפרטים ונקודות להרהר עליהן.
אחרי האסון האוצרותי של תערוכת הבוגרים בבצלאל בשנה שעברה, השנה אפשר היה רק לעלות. משיחה עם ארז גביש, מנהל מחלקת תקשורת חזותית, הובהר שהפעם התערוכה תחולק לאירועים קטנים במהלך 2020 כדי להתאים להנחיות. בעוד ה״מתחרים״ – שנקר, חולון ו־ויצו הרימו תערוכות בוגרים ברגע האחרון (התערוכה של חולון תפתח בשבוע הבא באברהם הוסטל), בבצלאל ויתרו הקיץ, מה שככל הנראה השאיר את הבוגרים הטריים עם תחושת החמצה של פספוס המומנטום. בצדק, אם אתם שואלים אותי.
שירה וולפנזון, ליאור הילזנרט וגיא בר חוה, בוגרים טריים של המחלקה לתקש״ח בבצלאל, הרימו את הכפפה ולפני שבוע קיבלו את אישור אנשי התדר (בית רומנו) להרים תערוכה בחללי המקום. מבצע חומה ומגדל להקמתה כלל מיתוג, טקסטים, הפקה, יח״צ ואוצרות. מי ששלח עד תאריך מסוים לדדליין המזורז – נכנס. דבר שגרם רק ל־60 עבודות להיכנס מתוך ה־100 שהוגשו ויוגשו. בבצלאל יש השנה מועד ב׳ באוקטובר לכאלו שצריכים לשפר (במקום להכשיל ולתת להם לחכות שנה).
התערוכה מחולקת לארבעה חללים ממוזגים היטב, עם חום מוות ביניהם – שני חדרי פרינט בכניסה, חדר סרטוני מושן, וחלל אינטראקטיב למעלה. המבנה של התדר, פסאז׳ סגור היטב, יוצר מיקרו־אפקט־חממה שמחמם את הממתינים בתור לכל חדר. עם ריח הפיצה מהטאבון של אייל שני ובירות, זה הוייב שצריך להיות תערוכת בוגרים (מינוס התור).
החללים מוגבלים למספר משתתפים מסוים בהתאם לגודל החלל וכולם עם מסיכות על הפנים. התורים הגיעו ל־20 דקות לחדר בממוצע, מה שאילץ אותי לוותר על חדר הפרינט הראשון. החלוקה הזו לחללים שונים לפי פורמטים היא מבריקה, וחוסכת את כאב הראש שבמעבר מעבודה לעבודה. העומס היחיד שנחווה הוא בחדר המושן. שלושה סרטונים למסך זה טו־מאץ׳, ולסיבוב הבא שווה לשקול להציג דפדפנים עם בחירה של סרטונים. מעולם לא נהניתי להיכנס באמצע של סרטון, והויתור בתערוכות (לאו דווקא של בוגרים) על כפתור שליטה בסיסי שמאפשר לאפס את הצפייה – מתסכלת.
׳היינו פה׳ חפה ממניירות שמאפיינות את תערוכות הבוגרים, שהרי – היא לא באה למכור לך כלום. תערוכות הבוגרים נוצרו, בסופו של דבר, כאינטרס מובהק של האקדמיות להביא נרשמים לשנה הבאה. איפה רואים את זה הכי ברור? בהתנהלויות של היח״צ ובקידום הסטודנטים המקומבנים והאהובים. בכל מחזור יש כאלו, אל דאגה.
פה אין את זה. אין תחושה שפרויקט אחד חשוב יותר מהשכן שלו לקיר. כולם באותה עוצמה, כולם באים להציג את עצמם בלי לבלבל לך את המוח עם טקסט אוצרותי מופרך שנכתב באמצע הסמסטר ומאז הפרויקט השתנה 100 פעם. פה יש פיתקית קטנה על מה הפרויקט שמודבקת עם סלוטייפ ופרטי קשר של הבוגר/ת. זהו, זה כל מה שצריך.
אני משוכנע שיש קצת מתחים בין הסטודנטים והסטודנטיות בכל הקשור לתלייה ולסידור של התערוכה. אבל, אוצרות טובה כמו זו – לא נותנת לך להרגיש את זה. בחללים של התדר נוצרה אינטימיות אמיתית עם הפרויקטים, בלתי פורמלית, שלא מתנשאת על הצופה. זו ההצלחה האדירה של התערוכה הזו.
רק בתערוכת בלתי־פורמלית כמו זו תוכלו למצוא מכתב לצופה בסגנון של המעצבת עטרה פטר. בכנות, זה שבה את ליבי. יופי של הזדמנות לשבור את הקיר הרביעי. תנו קליק ותתעמקו.
בחדר הפרינט השני (על הראשון דילגתי מפאת תור אימתני) תפסו אותי במיוחד פונט ׳עלמה׳ של ערן בן ברק, שבקלות ניתן לדמיין אותו מצטרף כפונט מוגמר למיזם פונטימונים (אברהם קורנפלד, לטיפולך). כיפי, שובב, סופר מודע לעצמו ולרפרנסים במקורות האסתטיקה בישראל. גם גאי ספרן־לולאי איירה עם המון חמלה את ׳מותר רק נוסע אחד׳, סיפור קצר על אהבה ושגרה בימי קורונה. אל תפספסו את האתר המעולה שמצורף למיצב, עם פסקול מופלא של אלי לולאי, סולן רוקפור האגדית (הכל נשאר במשפחה). חוויה שקשה להעביר בתמונות וצריך להיות נוכח בחלל. ׳אמבלמה׳ של המאייר יונתן פרי הוא פרשנות מבריקה לסיפוריו של אתגר קרת. מודה שלא הכרתי את המונח עד אתמול, והסגנון של פרי מכניס אותך לעולם שלו מאוד מהר.
בחדר המושן הייתי מספר דקות בודדות וראיתי את הסרטונים בדיעבד (תודה לבוגרים ששלחו בזריזות). רובם על הציר החוויתי־מהורהר במנעד של בין מתקשר ללא מתקשר. מאוד הגיוני בהתחשב בנסיבות 2020.
בלטו במיוחד: ׳החתירה לחופש והכמיהה לשייכות׳ של נועם פאול, קצת מטריד, קצת מוזר, מרהיב אסתטית. חוויה מלאה של 3 דקות. ׳רמאים׳ של רחל קולומבוס העוסק בתסמונת המתחזה על שלל גווניה פשוט מבריק, גם ברמת התסריט, גם ברמת הביצוע, גם ברמת העיצוב של הפריימים. כן ירבו כאלה בתערוכות הבאות. FISH FUCK של נוגה שחם מטריד ועשה לי משהו בבטן, ויחד עם זאת מהפנט. שילוב מרתק של כמה טכניקות בשחור־לבן. שימוש מעולה בפלסטלינה. ׳באנו בשביל הכנפיים, נשארנו כי לא הצלחנו לעוף׳ של נטע מרים פרץ מרתק. הסרטון עשוי מהדפסים ביתיים ונגזרות נייר, והטקסט מבוסס על סיפור קצר שכתבה. קצת הזכיר לי את רחל גוטגרץ והדפסי המשי מלפני שנתיים. הסרטון של נטע מבוצע מרהיב במיוחד, סזיפי בטירוף.
בנוסף לכל הנ״ל, חרג באופן בולט בחדר הוא ׳ארקדיה׳ של ליעד שירן – מייצג אינטראקטיבי שמכניס את הצופים והמשתמשים לחוויה ייחודית של איור, סאונד ואנימציה. מדובר בקונטרולר Midi Fighter 3D (לוח מקשי ארקייד של 4 על 4 כפתורים), שמשנה, מזיז ומאפשר לנגן את הסרטון בדרכים שונות ומשונות. נפלא.
בחדר האינטראקטיב מרבית הפרויקטים עבדו ולא נשארו בגדר סרטון. דווקא שם, במקום הלא־פורמלי, היה מאוד מסקרן להתבונן באנשים שאינם מתחומי העיצוב מתנסים, טועים, מתבלבלים ומתרגשים.
התחברתי במיוחד למחולל הפוסטרים הגנרטיבי של לור סממה לפסטיבל המוזיקה All Points East הלונדוני. ׳חלון אחורי׳ של ענבל ירקוני, שמאפשר חוויה מציצנית מנקודת מבט אחת בבית תל־אביבי, ונראה כמו גירסא מקומי ל-Pearblossom Highway #2 של דיוויד הוקני. יסמין נקאש יצרה את CONSENSUS, פלטפורמת ניסוי בהתקבעותה של מוסכמה, שבה מזיזים קוביות שונות בהמשך לקודמים שנגעו בעכבר. בנוסף, PAUSE של מיכל שושן, משחק שיטוט גנרטיבי בהשראת ׳האדם מחפש משמעות׳ של ויקטור פרנקל מאוד מסקרן ואפשר לצלול אליו לשעה ארוכה. חוויה של ממש.
הבולט ביותר בחדר היה עומר אלון, שלמד במסלול המשולב עם מדעי המחשב בעברית עם פרשנות עדכנית למלכת האמבטיה של חנוך לוין (פתחו במחשב, זה עובד). זה פרויקט כיפי מכמה סיבות: הוא נראה פיזי למרות שנמצא במרחב דו־מימדי, אין התעלמות מהמקור, אלא משחק עם הסאונד המקורי, ואפשר לחוות אותו כל פעם אחרת. הייתי שמח לצלול אל חדר שלם כזה.
׳היינו פה׳ היא מסוג התערוכות שצריכות לקרות יותר. אולי בעקבות האירוע הגדול וההיסטורי הזה (כן, כן), יתנו את המנדט לבוגרים הטריים לפצח בעצמם את תערוכת הבוגרים. מה שהיה עד לפני כמה שנים פרויקט מיתוג של שנה ג׳ (שמעצבים לשנה ד׳), יכול במהרה להפוך לתרגיל בביטול האגו. אם זה קורה בתואר השני ב־ייל, זה יכול לקרות גם אצלנו פה בישראל.
היינו פה
תערוכת בוגרי תקש״ח בצלאל (אלטרנטיבית)
התדר (בית רומנו), ת״א
01.09.2020 — 29.8.2020
Blind Drive של גיורי פוליטי ודורון אסייס-טר הוא אחד ממשחקי האינדי הכי מדוברים כרגע, ובצדק. Blind Drive הוא משחק מבוסס אודיו שבו לא צריך להסתכל על המסך, אלא רק להניח את האגודלים המיוזעים על צידי המסך ולצאת לנסיעה פראית בתור הדמות דוני נגד כיוון הנסיעה. ראיון עם היוצרים והמעצבת שירה נתן, על תהליך מרתק שהתבשל לו בשנים האחרונות.
עם סגנון עיצובי בולט בסדרות הדוקו האחרונות של ׳כאן 11׳ — ׳האזרח גואטה׳ ו־׳שרון׳ — קשה שלא להבחין בטייטל סיקוונס (״פתיחים״) של מעצב המושן אריק וייס. חיתוכים, הדבקות, מעברי תנועה ייחודיים וחומרי גלם שונים מהרגיל. טייטל סיקוונס שרואים בעיקר בסדרות בינלאומיות, וההשראות בהתאם. אריק וייס מפרק לגורמים את הקולאז׳ים וחושף את תהליכי העיצוב שהסדרות עברו, וגם אחת שלא קרתה בסוף.
אריאל אניספלד ורז עומר, סטודיו פורמה, משתפים בטיפים יעילים איך לעשות רילוקיישן ולמצוא עבודה בעיצוב בחו״ל, דבר לא פשוט בהיעדר דרכון זר. לאחר הלימודים בשנקר יצאו השניים לרילוקיישן, אך חוו מספר כוויות קור בדרך שישמחו לחסוך ממעצבים אחרים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
Uncoated הוא מגזין עיצוב קיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
© כל הזכויות שמורות לטל סולומון ורדי
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
