בחדר האינטראקטיב מרבית הפרויקטים עבדו ולא נשארו בגדר סרטון. דווקא שם, במקום הלא־פורמלי, היה מאוד מסקרן להתבונן באנשים שאינם מתחומי העיצוב מתנסים, טועים, מתבלבלים ומתרגשים.
התחברתי במיוחד למחולל הפוסטרים הגנרטיבי של לור סממה לפסטיבל המוזיקה All Points East הלונדוני. ׳חלון אחורי׳ של ענבל ירקוני, שמאפשר חוויה מציצנית מנקודת מבט אחת בבית תל־אביבי, ונראה כמו גירסא מקומי ל-Pearblossom Highway #2 של דיוויד הוקני. יסמין נקאש יצרה את CONSENSUS, פלטפורמת ניסוי בהתקבעותה של מוסכמה, שבה מזיזים קוביות שונות בהמשך לקודמים שנגעו בעכבר. בנוסף, PAUSE של מיכל שושן, משחק שיטוט גנרטיבי בהשראת ׳האדם מחפש משמעות׳ של ויקטור פרנקל מאוד מסקרן ואפשר לצלול אליו לשעה ארוכה. חוויה של ממש.
הבולט ביותר בחדר היה עומר אלון, שלמד במסלול המשולב עם מדעי המחשב בעברית עם פרשנות עדכנית למלכת האמבטיה של חנוך לוין (פתחו במחשב, זה עובד). זה פרויקט כיפי מכמה סיבות: הוא נראה פיזי למרות שנמצא במרחב דו־מימדי, אין התעלמות מהמקור, אלא משחק עם הסאונד המקורי, ואפשר לחוות אותו כל פעם אחרת. הייתי שמח לצלול אל חדר שלם כזה.
׳היינו פה׳ היא מסוג התערוכות שצריכות לקרות יותר. אולי בעקבות האירוע הגדול וההיסטורי הזה (כן, כן), יתנו את המנדט לבוגרים הטריים לפצח בעצמם את תערוכת הבוגרים. מה שהיה עד לפני כמה שנים פרויקט מיתוג של שנה ג׳ (שמעצבים לשנה ד׳), יכול במהרה להפוך לתרגיל בביטול האגו. אם זה קורה בתואר השני ב־ייל, זה יכול לקרות גם אצלנו פה בישראל.