תפריט
הבניין החדש של בצלאל במרכז העיר שינה את התדר במסדרונות המחלקה לתקשורת חזותית, וגרם לסטודנטים והסטודנטיות להרחיב את ספקטרום פרויקטי הגמר תוך חקירת פלטפורמות עיצוביות חדשות. זו אחת התערוכות הטובות ביותר שנראו בעשור האחרון.
תנאי הצפייה במיקום החדש מאתגרים: חללים שקופים וגשרים שגרמו לצופות לפספס כמה מהפרויקטים במהלך הסיור בתערוכה, עד כדי כך שעלו שאלות על היחס בין האוצרות לדיאלוג עם הסטודנטים.
מזמן לא נראתה כמות הייפ על בניין בישראל כמו על זה החדש בבצלאל, כולל כתבות משתפכות על משרד האדריכלים היפני SANAA, בשיתוף משרדי האדריכלים הישראליים ניר קוץ אדריכלים ו-HQ. אבל בואו נאמר את האמת: מי שתיכננו אותו לא חשבו כלל על המשתמשים בו – הסטודנטים והסטודנטיות.
עם נוף שצופה לבית המעצר במגרש הרוסים, קשה להאשים את הסטודנטים שמתלוננים על בעיות קשב וריכוז בהינתן שפע חלונות שקופים בכיתות, כשהעוברים ושבים צופים בהם כאילו היו דגים באקווריום. בחלק של המחלקה לתקשורת חזותית, המבנה עצמו כולל גשרים מיותרים שחותכים את הזרימה בין שני האגפים – האחד צופה לנוף הירושלמי והשני לזה של בית המעצר.
נתחיל מהסוף – אלו בין פרויקטי הגמר הטובים ביותר שנראו בשנים האחרונות, ולמרות הבעיות האוצרותיות והאדריכליות, הן לא הצליחו להעיק על ההנאה מהפרויקטים עצמם, שזה בהחלט נס.
כל אחד מהם שופע בתוכן ומחקר מעולים, עם איכות גימור גבוהה מאוד, ותשומת לב לפרטים הקטנים. במהלך ארבע השעות (!) שביקרתי בתערוכה הרגשתי חגיגה של עיצוב, דבר שכמעט ולא קורה ביתר האקדמיות בישראל. משמח שזה דור ההווה והעתיד של העיצוב הגרפי על שלל צורותיו.
ההייפ שהצטבר על בינה מלאכותית בשנה האחרונה חילחל לאקדמיה, אך השתמשו בו בצורה נבונה, ולא רכבו על קלישאות הז׳אנר כפי שנהוג לראות.
בתערוכה יש 118 (!) פרויקטים, טרפת. למיטב ידיעתי זה אחד המחזורים הגדולים בתולדות המחלקה, וצריך מפעם לפעם הפסקה קטנה כדי להכיל את הכל.
זו השנה הראשונה שיש אוצרת חוזרת – שי בן ארי אצרה גם בשנה שעברה עם אלי חרומוב (שעזב בינתיים לרילוקיישן). השניים עשו אז עבודה נהדרת. השנה לעומת זאת, תהליך האוצרות התחיל עם המאיירת אור סגל שפרשה באמצע לעצב את המחלקה לצילום.
אתגרי הבניין החדש חילחלו לתוך התערוכה עצמה: בסיבוב שערכתי פיספסתי כמה כיתות צדדיות, למרות סימני הטייפ הכחול על הרצפה בצדדים שלא היו ברורים מספיק. מזל שהסטודנטיות כיוונו אותי שיש עוד כמה פרויקטים נפלאים ונסתרים. קל מאוד לפספס, אבל חמור מזה – אין באמת נרטיב קוהרנטי. החלוקה לנושאים הייתה מאולצת, ועדיפה הייתה החלוקה לפי פלטפורמות (פרינט, אינטראקטיב, וידאו וכו׳), כפי שאצרו בשנה שעברה. חלוקה לפלטפורמות מאפשרת לאמוד את הדברים בצורה שווה – ספר ליד ספר, וידאו אחרי וידאו, ממשק ליד ממשק. זה קורה בחלק מהחללים, ובחלק לא.
תסכול הסטודנטים מהמהלכים האוצרותיים והאמירות הקשות שנאמרו להם בבניית התערוכה הגיע לשיא – עד כדי כך שהחלה התארגנות לתערוכה אלטרנטיבית, כפי שהגיע לידי מערכת Uncoated. מטרת הסטודנטים והסטודנטיות הייתה להציג בחלל אחר שבו הם קובעים את כללי המשחק, המיקומים והנרטיב. דבר דומה נעשה בבית רומנו לפני כמה שנים בזמן הקורונה, והיה מצוין.
לא רק שהפרינט לא מת, הוא חזר בכל הכוח בשנים האחרונות. הבוגרים הטריים בבצלאל חגגו את הפורמט והשקיעו בכל הניואנסים שהפורמט מבקש – מגימורי דפוס משי על הכריכה, דרך הדפסות ריזוגרף (מוצדקות, לא כגחמה היפסטרית), הבלטות, החלפות סוגי דפים בין קונטרסים, דפוס אינדיגו על סף הזרחני. ההשפעות מהעולם ניכרות בתערוכה הזו, בטח בשדה המודפס.
התערוכה נפתחת עם ספרים מצוינים: המעצב אסף ארד עם ׳האפי האוור — שעתה היפה של תרבות ההייטק בישראל׳, שהצליח לתפוס את הגרוטסקיות של ההייטק הישראלי בצורה משעשעת וביקורתית בו־זמנית. לא רק שהספר מעוצב מעולה, הוא קפסולת זמן של ויזואלים ותכנים אנתרופולוגים שבעוד כמה שנים נסתכל עליהם בצחוק מתפרץ. אילולא בעיית הזכויות בחומרים שהשתמש, ככל הנראה שהיה הופך לרב מכר בעולם האמיתי.
המעצב רז צור עיצב את הספר ׳עשבים רעים׳ שלוקח נושא נישתי כמו קוצים, וחוקר את המטען הסמלי של הקוץ, דרך נקודת מבט תרבותית, פוליטית, חברתית וחזותית בתוך המרחב המקומי. השילוב של דפוס הריזוגרף שם בסוף הספר עם ההפשטה הצורנית הופכת אותו לייחודי ונחרטה אצלי בזיכרון.
המעצב דן שריד עיצב את ׳ְשׂפת עבר׳, ספר שחוזר אל דמותו של עבר המקראי, מי שהוריש לעבריים את שמו אך נזנח בשולי ההיסטוריה, ועד גלגולו לשפה העברית. מדובר במחקר מעמיק ועצום, עם כפולות שהן ממתק אמיתי לעיניים.
המעצבת יולי בירן עיצבה את הספר ׳דברים שרואים מכאן׳, במסגרתו היא חוגגת חפצים שנדחקו החוצה לשוליים. בירן חקרה מקרים שבהם חפצים דחויים מקבלים תוקף וערך מחדש וביחסי הכוחות בישראל, ועיצבה ספר עם נרטיב קוהרנטי, מרתק ויזואלית וטיפוגרפית.
המעצבת עומר תירוש עיצבה את הספר ׳הדברים כפי שהם / ואולי לא היו הדברים מעולם׳, המאגד תיאוריות קונספירציה מוכרות, ולוקח את המידע המפוזר באינטרנט אל תוך פורמט מדופדף שמעוצב כמו מסמך חקירה מקיף. הפרויקט עוסק במחשבות על הדברים המובנים לנו מאליהם ושואל שאלות הנוגעות לאמת. האם פול מקרטני מת? שאלה טובה.
המעצבת שי פיגל עיצבה את הספר ׳פרנקנשטיין; או, פרומתיאוס המודרני׳, רומן שכתבה הסופרת האנגלייה מרי שלי בשנת 1818, כשהייתה בת 18. הקלאסיקה האייקונית, שהקדימה את זמנה, עוסקת ביחסי הגומלין בין האתוס הטכנולוגי לאתוס האנושי. הספר מגולל את סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, מדען צעיר המגלה כיצד להפיח חיים בחומר דומם ובורא יצור אלמותי, חסר שם, הנידון לבדידות וייסורים. ספר שמשתמש ברקע עם ממתקים ויזואלים לכל אורכו.
ליד שולחן הספרים בחלל הכניסה, המעצבת אֹרן שקלרסקי עיצבה פונט ומיתוג שלם במסגרת ׳הרשות הלאומית לאובדן׳, פרויקט המציג חווית סוף חיים יהודית חלופית, שמיישמת את שיטת הקבורה שהייתה נהוגה בתקופת בית שני — קבורה דו־שלבית (פירוט נוסף – למטה). הפונט מרהיב ביופיו, עם חללים פנימיים וחיתוכים שמעצימים את המסר. המיתוג מתפרס על מגוון יישומים: חולצה עם סימן קריעה, מטפחות, אילוסטרציה של הקברים ופירוט על סדרי קבורה שונים בפרינט שמתפרק לגורמים.
צמודה אליה בקיר – המעצבת סליה גריון עם החגיגה הטיפוגרפית במיתוג ל׳סינמטק ירושלים׳. גריון עקרה את הדימוי והמירה אותו בפונטים שונים, לעיתים קצת עמוס, אבל ברוב המקרים זה עובד מצוין.
המעצבת והצלמת פלג נאור עיצבה את ׳35׳, מותג מודרני המייצר סרטי פילם לתחומים ספציפיים. כל שפת המיתוגית מורכבת מדימויים טיפוגרפיים שעיצבה בחדר חושך, עם הגרעיניות שגורמת לנוסטלגיה. חגיגה אמיתית לחובבי הז׳אנר (אהלן).
המעצבת ענבל שמש עיצבה את ׳קיט עברית׳, ערכת עזרים ללימוד השפה העברית המיועדת לדוברי אנגלית באולפן. הלוואי והפרויקט היפה הזה יחצה את גבולות את האקדמיה. מבריק, אסתטי, עושה חשק. החומרים הגרפים היום בתחום כל-כך יבשים, ויש פה הזדמנות אמיתית.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צללתי עמוק לתוך איורים כמו בתערוכה הזו בבצלאל. הדימויים שהתבוננתי בהם נחרטו אצלי בזיכרון, וזה סימן בבטן לכמה חזקים היו עבורי. בשנקר עובדים קשה על סגנון אישי בלימודי איור, ונראה שגם בבצלאל המגמה הזו נכנסה ללימודים. היא משמחת, כמובן, ומאפשרת קפיצה אל העולם שמחוץ לאקדמיה.
המאיירת מאיה לרנר איירה על כדים את ׳כלים טמאים׳, פרויקט העוקב אחר דמות האישה בספרות התורה שבע״פ, מנקודת מבט גברית המסופרת במשך אלפי שנים עבור גברים. החרס נחשב ביהדות כחומר זול ואף בזוי, ומהווים דימוי לגוף האישה. הסתובבתי סביב הפרויקט כמה פעמים, עברתי שם משהו.
המאיירת עמית משולם איירה את הספר ׳מחשבות על כיעור׳, כשמו כן הוא, שופע הפתעות שגורמות לך לצחוק מתפרץ. יש בספר כמה הברקות, למשל: מראה קטנה על הכריכה שבה נחשפים לרגע ומעלה שאלות אם אתה מכוער, שיער גוף שמודפס על שקף וניתן לדפדף אותו ו״להסיר״, ועוד ציטוטים מעולים שנכנסנו פנימה. קדימה להדסטארט, בבקשה.
המאיירת מאיה לוי איירה את ׳Stolen Thyme׳, אסופה של קונצרטינות מאוירות של שירי עם אנגליים על נשים, תוך שימוש בדימויים מעולמות החי והצומח. הפורמט גורם לך להפוך אותו שוב ושוב, להתבונן דקות ארוכות. מאויר נהדר ממש.
המאייר אימרי גפן אייר את הספר הנפלא ׳למה אדם קם פתאום ובורח׳, מסע חזותי, טקסטואלי וטקסי בין עונות, מדינות וסמלים, מודפס היטב בריזוגרף. הגודל העצום של הספר־חוברת מאפשר להיכנס לתוך הניואנסים, השאיר אותי מהורהר עם הרבה חומר למחשבה.
המאיירת ירדן תאני איירה את ׳עלילות גלגמש׳ עם קיפולים מעניינים שחשפו כל פעם חלק אחר בסיפורים. מאויר מעולה ומסקרן לראות את התהליך המלא בפורמט הלא סטנדרטי הזה שנפתח לפוסטר עצום.
המאיירת איה שור איירה את ׳חושך׳, קומיקס העוסק בשני אחים המטפלים בהורה חולה, שהולך ומתפורר. הסיפור בוחן דרכי התמודדות עם הבלתי־ניתן־לשינוי. קומפוזיציות מצוינות עם סיפור נוגע.
המאיירת פביולה ורגס איירה את הנובלה הגרפית ׳פעם אחרונה ודי׳, סיפורה של מאי, בחורה צעירה שסובלת מ-OCD. לקראת חופשה משותפת עם בת הזוג שלה, מאי מחליטה לטוס לניו־יורק ולסגור אחת ולתמיד עניינים מהעבר. אילולא הכיתובים בעברית, הייתי משוכנע שזה קומיקס שאויר בחו״ל. מעולה.
טריפ טוב, אל תדאגו. כמות הסרטים המוצלחים היא מהגדולות שראיתי בשנים האחרונות, וזה משמח ביותר. יש פה קטע מעניין, לאור העובדה שלעומת המחלקה לאמנויות המסך, בתקש״ח יש רק סמסטר אחד לעצב ולהנפיש את הכל. השנה יש סרטים ארוכים למדי, מ-3 דקות ועד 6-7 דקות. לייצר כמות כזו של תוכן מונפש זה לא דבר פשוט כלל, ואני מוריד את הכובע בפני הסטודנטים.
טל אוליאל, הידוע גם כ-Aroke, יצר את קליפ האנימציה ׳גשם ביוני׳, שיתוף פעולה עם Soul Supreme, המתאר חוויה של מסע שאין לו סוף. הסגנון של אוליאל ממשיך את הקו הרציף שלו, ומוציא אותו מאזור הנוחות בסיפור של נרטיב שלם, לעומת אנימציות קצרות.
אופק אפלבאום יצר PUNK TACTICS, קליפ מופרע לשיר של ג׳ואי ואלנס ובריי. הקליפ מתאר ביקורת במסעדת יוקרה, ומציג שלל טקטיקות בהן משתמשים השפים להרשים את מבקר במסעדות ולזכות בפרס. הקליפ ממכר, ואני לא מקנא בפומו שלכם.
יובל כץ יצר את ׳שבעה נעלמים׳, סרט אנימציה על מסעו של מ׳, סוכן חשאי פוסט טראומתי היוצא למשימה להחזיר שישה סוכנים נעדרים מידיו של שמאן מסתורי. יש פה הברקות כבר בשלב התסריט, וגם הביצוע הויזואלי עם החומריות המודגשת של הדמויות הוא פשוט גאוני, לא פחות.
שירה בן שאול יצרה את ׳הצל׳, סרט אנימציה קצר בהשראת סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן בעל אותו שם — אדם מגיע לעיר חדשה ומאבד את צילו אשר מתגנב לבית המסתורי מולו. זה סרט עם קומפוזיציות חלומיות, בו היא משתמשת רק בצבעי שחור לבן וקווי עיפרון עם קונטרסטים חזקים.
מיכאל ברקוביץ גרייף יצר את ׳1:1׳, סרט ביקורתי המשתמש באלמנטים הומוריסטים על המסע של אפולו 11 לירח. זה חוויה של ממש שאפשר לספוג אותה כמו שצריך בעיקר בתערוכה עצמה. השימוש בשלושת המסכים האנכיים מאפשר לכל החושים להתמסר, בשילוב שחזורים בצילומים ״פשוטים״ באמצעים ביתיים להפליא. תענוג.
ניצן גאון יצרה את ׳דברים שאתם לא תדעו אם אני לא אספר אותם׳, סרט דוקו המבוסס על קטעי ארכיון ביתיים של סבא שלה, בני גאון ז״ל, והקלטות של סבתא שלה, רחל גאון, על שבריריות החיים והאם אנחנו מעריכים מספיק את הזמן שלנו עם האנשים הקרובים אלינו. כמה בכיתי אחרי הצפייה. נוגע בכל נימי הנפש (תראו למטה).
כל הממשקים בתערוכה עבדו, מפרוטוטייפים מלאים ועד ממשקים מתוכנתים היטב. העידן של ממשקים בדמות סרטונים פאסיביים נגמרה, כי פשוט אי אפשר להרגיש באמת ממשק מבלי ללחוץ עליו. לצד משחקים, שרובם פחות תפסו אותי, היו כאן ממשקים אימרסיביים של ממש.
את הבמה המרכזית תפס בצדק הפרויקט ׳אולי תאהב.י גם את זה׳ של המעצבים יובל הדר ויותם מנו. הוא אחד המבריקים שראיתי, לא רק בתערוכה – אלא בתערוכות בעולם. מדובר בממשק עובד, מבוסס בינה מלאכותית, שבו אתן מקלידות מחשבה, לוחצות אנטר וצוללות אל תוך הניתוח של הממשק, מעין תיבת תהודה שכזו המגיבה למה שנאמר עם משפטים, טוקבקים, ודימויים בהתאם. מאחורי הקלעים לא פחות מעניין מהממשק עצמו.
׳חלום בהקיץ׳ של המעצבת טלי לופוביץ׳, והמפתחים טל בראונר ונתי עדי הוא חוויה אודיו־ויזואלית מרהיבה. עם מקלדת מידי קטנה, הממשק מאפשר לנדוד בין שלל מצבי תודעה שונים ולבחון את המתח בין נוכחות לאוטומטיות. ביליתי שם עשר דקות רצוף, כיפי, שופע הומור וראוי להיות מוצג מחוץ לאקדמיה.
בואו נודה על האמת: משחקי מולטיפלייר הם די מנוכרים. כל אחד יושב מול הקונסולה או המחשב והאלמנט החברתי לא ממש קיים. רותם חיים, עדו בנימיני, אלון לוי, גל שפיר (מעצבים ומתכנתים) יצרו את ׳WHIM TV׳, משחק מסיבות לעד ארבעה שחקנים, כי מי לא מתגעגע למשחקי Co-Op? מדובר בסדרה של משחקונים מהירים וכיפיים שאשכרה עובדים. כן, אפשר להוריד את המשחק ל-PC. ממכר מאוד!
המעצבת גל גרינברג יצרה מיצב אימרסיבי, ׳שפת העצים׳, המשלב סאונד ותנועה, במסגרתו עוצבה חוויה לימודית המתארת את דרכי התקשורת הייחודיות והשונות של העצים. מרשתות פטריות תת-קרקעיות ועד לאותות כימיים ורעידות אקוסטיות, המיצב מציג את השיטות המורכבות שבהן נוקטים עצים כדי לתקשר בצורה יעילה. פרויקט מרהיב, ומסתבר שבמקור תוכנן שהקהל יקח חלק ביצירת העצים שיכנסו אל תוך המיצב עצמו.
המעצבים גיא מזרחי ומיקה הולצמן יצרו את המשחק ׳Still׳, שלא רק שהוא יפיפה ופיוטי, אלא חוויה אינטרקטיבית רגשית שגורמת לך להרהר מה יקדם אותך הלאה בחיים. מסע של חיפוש ומחקר בעקבות שלל החיבורים האבודים שלנו, שמשתבח ככל שצוללים אליו יותר.
המעצבת יובל פליישמן והמתכנת עמיר ויונתן וידר יצרו את ׳מחילת הארנב׳, מיצב אינטראקטיבי, פיזי ומשחקי שעובד דרך טלפון ציבורי ״שגרתי״. ’אורם‘ מחפשת אחר שותפי פעולה שיעזרו לה ”לפרוץ“ למערכת הטלפון הציבורי ולהפוך את האובייקט היומיומי לכלי נגינה שיכול להוות מקור לחירותה. היא מוגבלת ביכולות שלה מהצד השני של הטלפון, ויכולה לספק הוראות ותמיכה בלבד עבור מי שיבחר ”לענות“ לקריאה. זה מדהים.
אסף ארד — האפי האוור: שעתה היפה של תרבות ההייטק בישראל
כבר למעלה מ־50 שנים שתעשיית ההייטק בישראל משפיעה על אספקטים רבים בחברה ובתרבות שלנו — על הכלכלה, השפה, האופנה, התזונה, האדריכלות ותרבות הפנאי. נדמה כי השפעתה תופסת מקום מרכזי בהוויה הישראלית בשנים האחרונות, וזאת בהתאמה למרכזיות ההייטק בכלכלה הישראלית והפיכתה של ישראל ל“סטארט־אפ ניישן“.
הספר שואף לנסח מהי תרבות הייטק בישראל, תוך שימוש במוקדי התבוננות אנתרופולוגיים ונקודות מבט מגוונות באמצעות ראיונות, כתבות, מונולוגים, דימויים ממקורות שונים ותגובות ויזואליות שנעשו בשיתוף עם יוצרים.ות.
רז צור – עשבים רעים
קוצים בדרך כלל טעונים בקונוטציה שלילית. הם דוקרים, והתועלת שהם מביאים לנו קטנה למדי. בפרשנויות המקרא ובחוק הישראלי, מוגדרים הקוצים בתוך קבוצת ה״עשבים הרעים״, וככאלו נתפסים כצמחי שוליים לא רצויים. הספר ״עשבים רעים״ חוקר את המטען הסמלי של הקוץ, דרך נקודת מבט תרבותית, פוליטית, חברתית וחזותית בתוך המרחב המקומי.
דן שריד — שפת עבר: הדרך אל העברית
מאין באה העברית שכולנו מדברים? מדוע היא קרויה דווקא ׳עברית׳ ולא ׳יהודית׳, או ׳ישראלית׳?
הספר חוזר אל דמותו של עבר המקראי, שהוריש לעבריים את שמו אך נזנח בשולי ההיסטוריה, ומשם צולל אל המסע שעברה השפה העברית, מימי אברהם אבינו ועד לתחייתה כשפת יום־יום במדינת ישראל.
שי פיגל — פרנקנשטיין; או, פרומתיאוס המודרני
”פרנקנשטיין; או, פרומתיאוס המודרני“ הוא רומן שכתבה הסופרת האנגלייה מרי שלי בשנת 1818, כשהייתה בת 18. הקלאסיקה האייקונית, שהקדימה את זמנה, עוסקת ביחסי הגומלין בין האתוס הטכנולוגי לאתוס האנושי. הספר מגולל את סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, מדען צעיר המגלה כיצד להפיח חיים בחומר דומם ובורא יצור אלמותי, חסר שם, הנידון לבדידות וייסורים.
המפגש עם הטקסט כ־200 שנים לאחר שנכתב הוביל לדיאלוג ויזואלי בין העבר להווה, בין הבורא לברוא, ובין המפלצת בסיפור למפלצת שמסתובבת בינינו כיום.
יולי בירן — דברים שרואים מכאן: מספר גורלות אפשריים של אובייקטים שעבר זמנם
החיים בעידן הנוכחי מתבטאים במהירות ובעומס בלתי ניתנים להכלה. העומס הזה תפס אותי במיוחד, כשהבחנתי בתופעה מתמשכת — על הספסלים המקיפים אותי בעיר, מונחים יותר חפצים מאנשים. יצאתי לדרך עם משימה, לשפוך אור על מסלולם של החפצים שנדחקים החוצה.
הספר מביא לקדמת הבמה מספר מקרים שבהם דברים דחויים מקבלים תוקף וערך. דרך המקרים הללו הוא נוגע בשולי השגרה והחברה, ביחסי כוחות בארץ ישראל, בכוחן הרב של הגדרות, ביוזמה, ביצירתיות, בעבר ובמציאות.
עומר תירוש — הדברים כפי שהם / ואולי לא היו הדברים מעולם
הספר ״הדברים כפי שהם / ואולי לא היו הדברים מעולם״ מאגד בתוכו אמיתות בלתי־פופולריות, או בשמן הנפוץ יותר — ״תיאוריות קונספירציה״, המצויות בדר״כ בתצורות שונות ומחשידות ברחבי האינטרנט. הספר שואף להוות מיכל חדש, מבוסס ומהימן לתיאוריות אלו — אשר מקבלות בו לגיטימציה מלאה.
הפרויקט עוסק במחשבות על הדברים המובנים לנו מאליהם ושואל שאלות הנוגעות לאמת — מה הופך תפיסה אחת לאמת נפוצה ומוחלטת ותפיסה אחרת לפיקציה או אמונת שוליים נלעגת? האם יש לנו דרך לדעת זאת או את הכלים הדרושים לכך? ואם כן — מה תיתן לנו הידיעה, אם בכלל?
אֹרן שקלרסקי — הרשות הלאומית לאובדן
אנחנו לא אוהבים לדבר על מוות, אבל מתחת לרדאר, מתרחש במדינת ישראל משבר קבורה – במדינה שסובלת ממילא ממשבר נדל“ן חמור, השטחים לקבורת שדה בבתי הקברות בישראל הולכים ונגמרים. כדי להתמודד עם המצב, הפרויקט מציג חוויית סוף חיים יהודית חלופית, שמיישמת את שיטת הקבורה שהייתה נהוגה בתקופת בית שני — קבורה דו־ שלבית. בשיטה זו, הנפטר נקבר באדמה בקבורת שדה רגילה, ולאחר שנה עצמותיו מלוקטות ומועברות לגלוסקמא: תיבה קטנה המשמשת כמקום מנוחתן האחרון של עצמותיו. שיטה זו הולמת את התפישה המודרנית של האבל, ומכירה בצורך של אלה שחוו אובדן להתאבל ולעבד אותו מעבר לימי ה ִש ְבעה. הפרויקט מלווה בשפה גרפית של התפרקות, שמסמלת את השינוי הפיזי שעובר הגוף של הנפטר לאחר מותו, ואת השינויים הנפשיים שעוברים הקרובים לו בתהליך האבל. האלמנטים הגרפיים משלבים עתיק ועכשוי, מתוך מטרה להתאים את המסורת היהודית לתקופה המודרנית, הם כוללים גופן כותרות שמבוסס על כתבים מימי בית שני, ומערכת סמלים השאובה מהמסורת היהודית, להם יצקתי משמעות חדשה המתאימה למציאות היהודית בישראל כיום.
סליה גריון — סינמטק ירושלים: מיתוג מחדש
סינמטק ירושלים וארכיון הסרטים העשיר שלו הוא גוף תוכן וידע אדיר המשקף את העושר של קולנוע מכל הזמנים. כיום אין הלימה בין החשיבות וההיצע התרבותי של המוסד לבין הנוכחות החזותית שלו הן במרחב והן במדיה.
המיתוג שם במרכז את התוכן של המוסד הירושלמי הותיק. אני מאתגרת את השדה החרוש והמוכר של עיצוב לקולנוע שבו הדימוי מוביל, ומציעה מערכת תלת לשונית מובלת טיפוגרפיה המשקפת את היות הסינמטק אי של חילוניות ופלורליזם בירושלים.
פלג נאור — 35
״35״ הוא מותג מודרני וצעיר שמייצר סרטי צילום לתחומים ספציפיים, החוגג את האהבה לתחום הצילום האנלוגי. שפת המיתוג מושפעת מעולם הצילום האנלוגי ונבנתה כמעט כולו באמצעות טכניקות דפוס ופיתוח אנלוגיות, ובכך הוא משמר ערכים של מלאכה ההולכת ונעלמת מהעולם.
ענבל שמש — קיט עברית
הפרויקט ״קיט עברית״ הוא ערכת עזרים ללימוד השפה העברית המיועדת לדוברי.ות אנגלית אשר מגיעים.ות ללמוד באולפן. הערכה נוצרה מתוך שאיפה להעשיר את כיתת הלימוד ולהפוך אותה לסביבה נעימה, מלמדת, בוגרת ומהנה. הערכה מורכבת מעזרי לימוד שונים המיועדים ללומדים.ות ולמלמדים.ות יחד, בניהם פוסטרים לתלייה בכיתה, מחברות וכרטיסיות מילים המאפשרות תרגול חופשי של בניית משפטים, הטייה של פעלים, ולימוד אישי או קבוצתי של אוצר מילים רחב בעברית.
מאיה לרנר — כלים טמאים
’כלים טמאים‘ הוא פרויקט העוקב אחר דמות האישה בספרות התורה שבעל־פה. דמותה מוצגת מנקודת המבט הגברית
עב בטקסטים שמסופרים במשך מאות ואלפי שנים על ידי גברים ועבור גברים. בפרויקט מוצגים כדים מאוירים לטקסטים מתוך המשנה, התלמוד, מדרש רבה ומשנה תורה.
הבחירה בכדים הגיעה מתוך מחשבה על ספרו של הרב יעקב נאכט, ”סמלי אישה“. פעמים רבות על מנת לתאר בלשון נקיה ’יחסים שבינו לבינה‘ משתמשים בסמלים של כלי הכלה, דבר שמכיל בתוכו דבר. מבחינה חומרית, החרס נחשב ביהדות כחומר זול ואפילו בזוי, כזה שלא ניתן להכשיר על ידי הגעלה או ליבון. בנוסף, כדים מהווים כבר אלפי שנים דרך להעברת סיפור — ממצרים ויוון העתיקות, דרך המזרח הרחוק, דרום אמריקה ובחזרה לקדרות כנענית קדומה.
עמית משולם — מחשבות על כיעור
אנחנו יודעים המון דברים על יופי — מה הוא מעיד עלינו, למה אנחנו כמהים ונמשכים אליו. מה אפשר ללמוד מהכיעור? על עצמנו, על רגשות, על ביטוי והמקום שלנו בעולם, על הסביבה ומערכות היחסים שלנו? הספר הוא הזמנה לבחון את היחס שלנו כלפי כיעור, בעולם ובעצמנו.
מאיה לוי — Stolen Thyme
אסופה של ספרי קונצרטינה המאיירים שירי עם אנגליים על נשים ומנקודת מבטן של נשים, תוך שימוש בדימויים מעולמות החי והצומח כביטוי ליחסי נשים וגברים.
צמח הטימין (thyme — נהגה כמו time, זמן) מסמל אומץ מחד, ומאידך מזוהה עם מרחב הדמדומים שבין המוכר למופלא. גם בפולק האנגלי מתקיים אותו מרחב, אותו נשים החלו לתבוע לעצמן רק במאה העשרים. באסופה זו אפוא, צמח הטימין מסמל גם את הקול שנגזל מנשים בפולק האנגלי לספר את סיפוריהן שלהן — סיפורים על־זמניים, להם נתתי פרשנות חדשה ורעננה דרך האיור.
שירה בן שאול — הצל
סרט אנימציה קצר בהשראת סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ׳הצל׳ — אדם מגיע לעיר חדשה ומאבד את צילו אשר מתגנב לבית המסתורי מולו. בעודו מתהלך בעיר הסוריאליסטית, האדם מרגיש זר ומתחיל לתהות על עצם הקיום. הצללים בעיר מתנהגים ”משונה“, רוקדים ומתנועעים, אך האיש אינו מבחין בהם. לבסוף, הצל מתדפק לפתע על דלתו של האיש ודורש ממנו שיהיה צילו, וכך התפקידים מתחלפים — האיש הופך לצל צילו.
ניצן גאון — דברים שאתם לא תדעו אם אני לא אספר אותם
האם אנחנו מעריכים את הזמן שלנו עם האנשים הקרובים לנו? האם אנחנו מקדישים להם מספיק זמן? כמה אנחנו מכירים את הסיפורים וההיסטוריה שלנו? מה משמעות הזמן והאם נתחרט שלא ניצלנו אותו?
הסרט ”דברים שאתם לא תדעו, אם אני לא אספר אותם“ עוסק במשמעות הזמן בחיינו ובזמן שאנחנו מקדישים לאנשים הקרובים לנו דרך שיחות הטלפון היומיומיות עם סבתא, מול צילומים מקוריים מתוך עדשת המצלמה של סבי — בני גאון ז״ל. הוא מעורר שאלות על הקשרים בחיינו ועל חשיבותם, פותח חלון אל הנפש ונותן הזדמנות לדיאלוג פנימי. זוהי קריאה לפעולה: להבין שהזמן נזיל ושיש לנצל אותו כל עוד אפשר.
פביולה ורגס — פעם אחרונה ודי
״פעם אחרונה ודי״ הוא רומן גרפי המספר את סיפורה של מאי, בחורה צעירה שסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית. לקראת חופשה משותפת עם בת הזוג שלה, מאי מחליטה לטוס לניו
יורק ולסגור אחת ולתמיד עניינים מהעבר. בעקבות המפגש המחודש עם העיר, שהיא משוטטת בה ימים ארוכים לבדה, היא נזכרת בעבר, פוגשת חברים חדשים, ומבינה מה היא באמת רוצה.
ירדן תאני — עלילות גלגמש
פרשנות איורית לסיפור המיתולוגי הקדום עלילות גלגמש בפורמט ייחודי.
אופק אפלבאום — פאנק טאקטיקס
קליפ אנימציה לשיר ׳Punk Tactics׳ של צמד המוזיקאים ג‘ואי ואלנס ובריי. הקליפ מתאר את מהלכה של ביקורת במסעדת יוקרה, ומציג את הטקטיקות בהן משתמשים שני השפים של המסעדה כדי להרשים את מבקר המסעדות ולזכות בפרס המסעדה הטובה ביותר.
מדובר בשיר היפ־הופ אלטרנטיבי ומדבר על הצורך לאמץ גישה אסרטיבית וחצופה ולעשות מה שצריך כדי להשיג מטרות בחיים.
מיכאל ברקוביץ גרייף — 1:1
המסע של אפולו 11 והנחיתה על הירח הוא אירוע היסטורי המבטא בצורות שונות את המושג של קנה המידה, ביחסים שבין צעד קטן לאדם וקפיצה גדולה לאנושות, אך גם בפער שבין האירוע למורשתו, האמת והזיוף. פערים אלה מבטאים את ההבדלים בין האופן בו אנו תופסים את הירח במבט האינטימי והדמיון הרומנטי לבין הכיבוש הפיזי שלו, שהתבצע כמשימה לאומית בעקבות המלחמה הקרה. זו אולי הטרגדיה הגדולה של מימוש הפנטזיה ומה שגורם לה לחדול מלהיות פנטזיה.
העבודה מציעה להחזיר את הירח לאיזורי הדמיון, דווקא דרך קנה המידה של התפאורה והקולנוע, ולגלות שאפשר להגיע אליו גם מבלי לצאת מהמטבח.
יובל הדר, יותם מנו — אולי תאהב.י גם את זה
בעקבות עלייתם של האלגוריתמים ברשתות החברתיות, האמת מתפצלת לחלקי מידע שזורמים לפיד של כל אחד מאיתנו בהתאם לדעותיו. השיח מקצין ומלבה את האש ודברים שוליים מרגישים כמו יום הדין. אנחנו גוללים, נעצרים, עושים לייק ונשאבים לתוך תיבת התהודה הפרטית שלנו.
״אולי תאהב.י גם את זה״ מנסה להפוך את תיבת התהודה השקופה הזו לחוויה מוחשית, הבוחנת איך מסרים מתגלגלים מהעולם הממשי לוירטואלי ובחזרה, איך מצד אחד כל מחשבה או דעה מקבלת תוקף ומצד שני מעוררת התנגדות ויוצרת פילוג.
גיא מזרחי ומיקה הולצמן — Still
האם אי פעם הרגשת בדידות, דאון או חוסר כיוון? מדוע כלכך הרבה מאיתנו חווים חרדה, דיכאון ומתח בחיינו? המשחק הדיגיטלי ״Still״ מעודד אותך לעצור לרגע ולשאול, מה יקדם אותי הלאה?
Still הוא חוויה אינטרקטיבית, מהלך רגשי העוסק בשאלות אלו ומציעה דרך שונה להתמודד איתן — על ידי מסע של מחקר וחיפוש בעקבות ״החיבורים האבודים״ שלנו.
אותם ״חיבורים אבודים״ שאובים מהספר ״Lost Connections״ מאת יוהאן הארי, הטוען כי ישנם ערכים בסיסיים מהם התנתקנו, וקורא לחיבור מחדש אליהם. כשנתחבר אליהם מחדש נגלה רובד חדש על הסביבה שלנו ועצמנו, וכך נרגיש יותר יחד, רגועים ושלווים.
טלי לופוביץ׳, טל בראונר, נתי עדי — DAYDREAM
חוויה אינטראקטיבית אודיו ויזואלית. הפרויקט מאפשר לנדוד בין מצבי תודעה שונים ולבחון את המתח בין נוכחות לאוטומטיות תוך שימוש במקלדת מידי אנלוגית.
גל גרינברג — שפת העצים
הפרויקט עוסק ברשת התקשורת המופלאה של עצי היער. דרך מיצב אימרסיבי המשלב סאונד ותנועה, נוצרת חוויה לימודית המתארת את דרכי התקשורת הייחודיות והשונות של העצים. מרשתות פטריות תת-קרקעיות ועד לאותות כימיים ורעידות אקוסטיות, המיצב מציג את השיטות המורכבות שבהן נוקטים עצים כדי לתקשר בצורה יעילה. הפרויקט מעורר מחשבה על יכולות התקשורת של בני אדם, תוך הקבלה לעולמם של העצים והפוטנציאל לחולל שינוי משמעותי — יחד.
רותם חיים, עדו בנימיני, אלון לוי, גל שפיר — WHIM TV
WHIM TV הוא משחק מסיבות לעד ארבעה שחקנים. בואו להתחרות בסדרה של משחקונים מהירים ומגוונים, כל אחד כאוטי יותר מזה שלפניו! תהיו מוכנים לחוויה מלאת אדרנלין שתשאיר אתכם במתח, צועקים לעבר המסך עד הרגע האחרון!
יובל פליישמן עמיר, יונתן וידר — מחילת הארנב
מחילת הארנב הוא מיצג אינטראקטיבי, פיזי ומשחקי במסגרתו משתתפים מוזמנים ”לפרוץ“ ולעצב מחדש צלילים דרך מדיום לא קונבנציונלי — טלפון ציבורי שגרתי. ’אורם‘ מחפשת אחר שותפי פעולה שיעזרו לה ”לפרוץ“ למערכת הטלפון הציבורי ולהפוך את האובייקט היומיומי לכלי נגינה שיכול להוות מקור לחירותה. היא מוגבלת ביכולות שלה מהצד השני של הטלפון, ויכולה לספק הוראות ותמיכה בלבד עבור מי שיבחר ”לענות“ לקריאה.
המשתתפים מוזמנים לסייע ל‘אורם‘ באמצעות לחיצה
על כפתורים, חיווט מחדש של חלקיו הפנימיים של הטלפון, שינוי ועריכה של גלי הקול אותם הוא מייצר, מהירות הנגינה, העוצמה ועוד. ובדרך כך להכיר את הרעיונות הבסיסיים של סינתזה חיסורית ועיצוב צלילים.
הפרויקט עושה שימוש במגוון רחב של רעיונות חדשניים בשילוב בין טכנולוגיה ועיצוב, באמצעות פיזיקל קומפיוטינג (שילוב בין ארדואינו, יוניטי וריאקטור), אנימציות פרוצדורליות ומנסה לבדוק כיצד יכולות עוד להתקיים חוויות אינטראקטיביות מעבר לגבולות המסך העכבר והמקלדת.
עורך ראשי ומייסד־שותף של מגזין אנקואטד. מעצב חווית משתמש, אוהב לחפור בחנויות תקליטים, לצלם באנלוגי ולספר לפני כולם על דברים מעניינים.
הרשמה לניוזלטר ←
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
עורך ומייסד
טל סולומון ורדי
לונדון
דורין שוורצמן
ניו־יורק
שירה סרי לוי
נועם אוחנה
נגה כהן
הפונטים באתר בחסות
פונטף – מטבעת אותיות
מגזין Uncoated מטשטש את הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
Uncoated magazine blurs the lines between design, art, animation, and illustration.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
