תגית: הדפס

Holocaust State of Mind

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.

פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה באחד הלילות במלון. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.

אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שהחברה הישראלית בחרה בנרטיב מאוד ספציפי.

הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שהשואה לא תחזור.

צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין “Holocaust State of Mind”. כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים.

״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״. 

את המשפט הזה אמרה לי אמא שלי. היא שמעה את התיאוריה הזו מד״ר סיגל ברקאי, מרצה שלה בסמינר הקיבוצים. המשפט הזה לא יצא לי מהראש. עניין לבדוק אם יש בו אמת, רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת, והוא היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר.

בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. בכל בוקר במשך חודשיים, פתחתי את העיתונים וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.

ערימות עיתונים בסלון. צילום: לירן חדשי

תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים:

1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״.

2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. למשל, פרסום ציוץ של דונלד טראמפ:

״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״

(ישראל היום, 12.1.17)

או טור בידיעות אחרונות שכתב יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:

״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״.

(ידיעות אחרונות, 28.12.16)

וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים:

״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״.

(״הארץ״, 23.12.16)

בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות. היא מחזקת כל דעה ומעצימה כל טיעון.

יצרתי שלושה ספרים. ספר לכל עיתון. בכל ספר היו מרוכזים הנתונים הרלוונטים. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות, הניצוֹל והניצוּל, נתתי שני צבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.

תהליך העיצוב - הפשטה של האלמנטים בעיתון

הקורא המדפדף בספר יכול להבין במהירות את מקומה של השואה בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?

בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. על ידי תמצות כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים והבאתו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה, יכולתי להציג את נוכחות השואה כעובדה חזותית בעלת נפח ממשי, ולהוציא אותה מההקשר המקובל.

הפרויקט נעשה בשנת 2017 אך הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שהשואה תמשיך לככב בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את פוטין להיטלר או את איראן לגרמניה הנאצית, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לצרוך את החדשות בצורה מודעת וביקורתית, לחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה ובכך לתת לשואה את הכבוד שמגיע לה. להמשיך לספר ולהזכיר את ההיסטוריה, אבל לא לתת לה לנהל את חיינו.

קישורים:

liranhadashi.com

The full project

אינסטגרם: liranhadashi

הפרויקט נעשה במסגרת לימודי תקשורת חזותית במנשר, יולי 2017.

ראש מחלקה: עמית טריינין

מנחה: רונה שפיזמן

 

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , , , , , ,

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

כל מי שחובב ניירות ומחברות וממש מתחשק לו להכין כאלה אבל לא יודע מאיפה להתחיל, פסח 2019 יהיה מקום טוב להתחיל בו.
גלריה אלפרד מארחת את מיכל פוקס, אמנית ספרים מגרמניה, אשר במשך יומיים תלמד את רזי הכריכה הידנית.

לא אחת יוצא לי לשמוע תיאורים על סדנאות במיוחד כשמדובר על סדנאות קראפט. אבל, כשזה מגיע לתחום הכריכה תמיד יש המון מילים היכולות לתאר את הסדנא אבל את התחושה שאתה יוצא מסדנא עם מחברות שכרכת בעצמך, באמת קשה לתאר. גלריה אלפרד בתל אביב מארחת את מיכל פוקס שבמשך יומיים תעביר סדנת כריכה ותלמד איך להכין מחברות בעבודת יד עם סטוק מהמם של ניירות שהיא סוחבת איתה מגרמניה. 

כשאומרים את המילה כריכה ידנית, עולות המון אסוציאצות של משהו ארכאי וסיזיפי שמצריך מכשור כבד ובית-מלאכה. זה קונספט שמיכל תנפץ בסדנא הזאת. מכיוון שבסדנא, מיכל תלמד טכניקות כריכה ללא שימוש בדבק, מה שמקל על פעולת הלמידה ומנמיך את רמת הסרבול. נכון, יש שלבים מסוימים כמו חיתוך,קיפול ותפירה, וזה ממש לא פשוט כמו כריכת ספירלה או סתם הדבקת קרטונים, אבל תאמינו לי, זה באמת משהו שכל אחד יכול לעשות. 

 

אחת מטכניקות הכריכה שמיכל תלמד בסדנא

מיכל מספרת לי קצת על המסלול שהיא עברה: ״אני מסיימת את הדיפלומה שלי באוניברסיטה לאומנות בגרמניה ב Halle. ההתמחות שלי בכריכת ספרים היא טכנית, אבל רק בחלקה. במשך הלימודים למדנו מספר טכניקות שונות, כריכה רכה, קשה, קופסאות, תיקיות״. המסלול שמיכל עוברת מתמקד יותר בפאן האמנותי של הכריכה, והתוצאה הסופית של תהליך היצירה הוא אובייקט, עם הפוטנציאל להיות מוצג בירידים המיועדים לספרי אמן, אבל גם בגלריות או במוזיאונים. 

בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירת מיצבים של טקסט במרחב ועל ידי מניפולציות ודרכי פרזנטציה מענייניות, מציגה נושאים הקשורים בזהות היהודית על כל המשמעויות הפוליטיות וחברתיות הטמונות בה. 

חלק מעבודותיה היחודיות של מיכל 

הסדנא תערך בחוה”מ פסח, בתאריכים
22-23/4 בין השעות 10:00-17:00 ניתן להירשם ליום אחד  או לשני הימים, כל הפרטים בקישורים 

לאוטודידקטים מביניכם המעוניינים ללמוד כריכה לבד, אני ממליץ לכם על הספרים הבאים :

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
מיקסטייפים

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
untold

מה עושים החודש? אוקטובר 2019

איזה אוקטובר כייפי! המון חגים והרבה זמן פנוי! אם לא טסתם לחו״ל, יש הרבה אירועים מקומיים ותערוכות כייפיות ללכת אליהן במהלך החופש- הנה מה שהכי הלהיב אותנו…

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , ,

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

יפה לך

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.

פרויקט עיצוב? אבל אין בריף ולא לקוח. רק ערימות של כרטיסי ביקור וכתבות אינטרנטיות, ומדי פעם עוד אייטם חדשותי על פעולות אמנות ומחאה במרחב הציבורי שנוצרו במטרה להשפיע על הציבור, להסתכל לתופעה הזו בעיניים וללחוץ למיגורה. בפמיניזם דבקה תדמית ארסית מבזה לאורך השנים, אבל פתאום הרעיונות עושים קאמבק ודברים מתחילים לזוז, גם ברחוב וגם בכנסת. ואז בהפגנה קטנה קרה דבר מוזר ומרגש. לא יותר מ-20 גברים ונשים עמדו מול מועדון חשפנות באלנבי, והחזיקו דפים מנוילנים עם ציטוטים של נשים שורדות זנות וחשפניות לשעבר. אישה רזה וגבוהה רצה לעבר ההפגנה הקטנה-אך-בולטת, שולפת את האזניות מהאזניים, לוחשת לאחת המפגינות משהו באוזן, וממשיכה בריצת הערב שלה. מי זאת? ומה היא אמרה? והמפגינה ענתה: ״היא אמרה שהיא היתה פעם חשפנית ותודה שאנחנו עושים את זה.״

קצת אחרי סיום הלימודים בבצלאל, ב־2015, תמר התחילה לעבוד כמעצבת גרפית עצמאית. היא התמקדה בעיצוב פוליטי-חברתי ובין הפרויקטים שלה בולטים ְלקוחות כמו תנועת השומר הצעיר, שדולת הנשים ועוד. בשנה האחרונה היא מעצבת בהתנדבות עבור עמותת ״המכללה״, בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. דרך עיצוב עבור מטרות פמיניסטיות, תמר נחשפה לצורך בשיקום ובליווי אישי, נפשי ותעסוקתי עבור נשים שורדות זנות, שנמצאות בתחתית שרשרת המזון הדכאנית והנצלנית של עולם צרכנות המין בישראל. כי אם יש כרטיסי ביקור – יש מישהו שחשב עליהם, מי ששילם ומי שהרוויח. כלומר, נדרש כאן שיתוף פעולה. בדיוק כמו שנדרש שיתוף פעולה כדי לשים לזה סוף: להעלות מודעות ציבורית לתופעת הזנות ולנזקיה, לשבור מיתוסים, לפתח מערכות שיקומיות ולקדם פתרונות מערכתיים להגנה וסיוע לנשים במעגל הזנות וביציאה ממנו, לשלבן מחדש בחברה ולקדם מדיניות.

תערוכת יפה לך. עיצוב: תמר מושינסקי
סטודיו דניאל וניר
סטודיו דניאל וניר
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA

״החיבור בין הפמיניזם לעבודה כמעצבת גרפית הוליד את חשבון האינסטגרם ׳מי_תוּג׳. החשבון נפתח בהחלטה די אינטואיטיבית – הפורמט ריבועי מגביל ומאתגר את היצירתיות, הפלטפורמה כל הזמן משתנה וצומחת והפידבק מאוד זמין, אז יותר קל לבדוק את השטח, מותר לעשות טעויות. זה כמו לנסות להגיד משפט בלי לדעת לדבר – מתחילים איכשהו, ובסוף מבינים אותך. התחלתי מהלוגוטייפ, והוספתי אייקון בצורת פטמה שילך לפרופיל העגול. הוצאתי גם מדבקה, כך שהתחיל לזוז גם משהו ברחוב, בקטנה. כששאלו מה זה לא תמיד ידעתי להסביר, אבל לאט לאט התגבשה צבעוניות, שפה טיפוגרפית, טון וסגנון. ולאט לאט התגבש גם הרעיון. מה כן ומה לא עושות. עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי – הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

במי_תוּג עולה דימוי מדי יום, העוסק בנשיות, במיניות, בתקווה או בייאוש, במחאה חברתית או באירוע אקטואלי, בהומור, בחוצפה ובחן. ״הדימוי יכול להיות מקורי או שאול, ותמיד עם קרדיט. הרשתות החברתיות הן עולם פרוץ שכל הזמן מעתיקים בו, וכשאני מבקשת לשתף עבודה של מעצבת אחרת ומבטיחה לתת קרדיט, נוצרת איזו התרגשות ונולד כבוד הדדי. החיבור האנושי מבוסס בראש ובראשונה על חיבור יצירתי: ״אהבתי את העבודה שלך״, או ערכי: ״הי, אנחנו שתינו תומכות באותו רעיון״. ברשתות החברתיות, הפניה האישית תמיד מוחבאת מאחורי מסך. זה עניין שיש סביבו הרבה ביקורת, אבל זה גם נורא נוח, וכשמדובר בחשבון אנונימי שמנוסח בלשון רבות, זה גם מייצר מסתורין ועניין״, מספרת המעצבת תמר מושינסקי.

עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי - הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

נעה יקותיאלי
נעה יקותיאלי

המציאות ביום שלאחר קמפיין METOO ו#לאהתלוננתי, הביאה את העולם בכלל וישראל בפרט לנקודת רתיחה. אחרי שנה עמוסה במחאות חברתיות, שביתת הנשים, והעברת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל, נולד הרעיון לתערוכת “יפה לך!”. הבריף כאילו כתב את עצמו: פרויקט עיצוב שחייב להיות שיתופי, לעודד תרומה לקהילה, העצמה נשית ושבירת מיתוסים דכאניים. ואז הגיע הטלפון מגל חוברה ויסמין בן שחר, שתי צעירות תל אביביות שפועלות להעלאת מודעות ושינוי התודעה בהקשר של אלימות ופגיעה מינית. גל ויסמין היו בעיצומה של הפקה – הן קיבלו עיצובים של המעצב להב הלוי, הפיקו מהן פוסטרים ומכרו אותם ברחבי העיר כדי לאסוף תרומות עבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. במפגש היתה כימיה מעולה, והרעיון ליזום תערוכה עלה כמעט מיד – ליסמין וגל היה נסיון טרי, לתמר היה נסיון עתיק (אירועי הARTiSHOWk בקומופרט 13 ב-2008). בהמשך הצטרפה סימונה כצמן, מעצבת ויוצרת פעילה. סימונה היתה בשנה שעברה אוצרת המשנה של תערוכת הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לצידו של איל זקין. סימונה באה עם נסיון בתחום האוצרות, עיצוב חלל ועיצוב תערוכות.

מאיה איש שלום
מאיה איש שלום
אלי מגזינר
אלי מגזינר
useless treasures
ניצן מינץ
ניצן מינץ
נועם נוי

הרעיון ליצור אירוע אמיתי ממשהו שהקיום שלו התחיל באופן וירטואלי הוא לא דבר חדש – וכך גם תערוכה שהכנסותיה נתרמות לעמותה חברתית. החידוש פה הוא בשימוש בעיצוב ככוח מניע לשינוי חברתי. תחום העיצוב בארץ הוא תחום צעיר יחסית, אבל כמו בשאר העולם, הוא עולה על גדותיו בשנים האחרונות. עיצוב יכול להיות מגרש משחקים שלעבוד בו זה כמו להיות תמיד בירח דבש – כל פרויקט הוא יבשת חדשה, שבה את יוצאת למסע של סקרנות וגילוי. בפועל,הוא משמש ככלי לפתרון בעיות בפרויקטים שזמן המחקר והיצירה שלהם קצוב בדדליין, בשקט תעשייתי שמופרע תדיר על ידי לקוחות חסרות סבלנות. זה תחום שמשתנה ומתפתח, בד בבד עם המציאות שהופכת ויזואלית יותר ויותר. כקבוצה, בחרנו לייצר מסר שמתחיל בהתנגדות לאלימות ולהטרדות מיניות, לדון בסוגיות של אסתטיקה ומגדר, למחות על פערים וחוסר שוויון – והכל בדרך יצירתית, נוקבת, אבל גם הומוריסטית ואופטימית. סימונה, תמר, גל ויסמין מאמינות בעיצוב ככלי לשינוי חברתי אמיתי, שורשי, מקומי ובועט, ושואפות ליצור (לפחות באופן ויזואלי) עולם שבו אפשר לצמצם פערים, לחבר קטבים, ובעיקר ליצור חברה צודקת יותר, יפה וטובה יותר. 

התערוכה ״יפה לך!״ היא תערוכת עיצוב ואמנות רב־תחומית רבת משתתפים שתתקיים במוצאי יום האישה הקרוב, 9.3.19, בחלל השייך לבר ״הנסיך״ במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. 

התערוכה תעסוק בנושאים של נשיות, תקווה, מחאה ומרד – כפי שהם עולים מעבודותיהן של מעצבות (ומעצבים) ויוצרות הפועלות במרחב הציבורי והוירטואלי ביום שאחרי מהפכת Me Too בישראל.

כל ההכנסות ממכירת העבודות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
מיקסטייפים

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
untold

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

קרא עוד »
untold

True Twins מפסלים את השמש של המסך הלבן

צמד היוצרים True Twins הם אלמוג סלע ואיתמר תורן, מעצבים בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2017. השניים יוצרי וידאו עצמאים ועובדים בטכניקות שונות. מסרטי דוקו על משוררים במסגרת פרויקט ׳העברים׳ ועד קליפים מוזיקלים בסצנת האינדי הישראלית. התכנסנו לפטפט על הקליפ החדש ללהקת ׳המסך הלבן׳ – ״שמש״.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

אוספים אמנות – יותר קל מלאמץ חתול

אוספים אמנות – יותר קל מלאמץ חתול

תמר מושקוביץ׳
אוריאל ון-דר-לוגט
Kate Frizalis

לא מזמן פרסמנו כתבה עם רשימת אתרים לרכישת מתנות לחברים לקראת החגים. חשבתי לעצמי, ואמרתי  פאק איט, עדיף לטפח את הקשר שלנו עם עצמנו וליצור אוסף נהדר של איורים והדפסים, שימלאו לנו כל חלל בבית או בסטודיו באסקפיזם טהור.

במילים אחרות, איך ליצור ולאצור לעצמכם אוסף יצירות איור ועיצוב סופר מעניינות, שיקשטו את הסטודיו שלכם, חדר השינה הסלון או את מיטת החתול שלכם אם תרצו.

ישבתי עם שני רינג, מעצבת פנים המשלבת ישן עם חדש, גבוה עם נמוך ובעיקר שימוש נועז בצבע להדגשת והחייאת החלל, וניסינו להרכיב כמה עקרונות מנחים לבחירה והכנסת יצירות למרחב המחיה או העבודה שלנו.

הידעתם? 
בגיל 21 תגיעו לירח, אבל לפני כן אפשר לקנות גם וידאו-ארט כיצירת אומנות.

מוזיקה : נויה עדר 
בימוי : נעמה נח
אנימציה: נעמה צרפתי 
איור : הדס פרידלנר חיון

למה בכלל צריך להשקיע?

אחד הדברים החשובים שרכישת יצירות יכולה לתת לאמן מעבר לקצת דמי כיס, הוא העידוד להמשך היצירה ותמיכת בקהילת היוצרים המקומיים. ואתם? מה אתם מרווחים מזה? שני מסבירה, ״אמנות המקיפה אותנו מאפשרת לנו להביא לידי ביטוי צדדים שונים מתוכנו באופן ויזואלי תמידי, כפי שהשמעת מוסיקה עושה לפרקים – מכניסה אותנו לאווירה, מגדירה סגנון ומחזקת את העיצוב של החלל.

יצירות אמנות מאפשרות לתחום אזורים בחלל פתוח – בין אם זה באמצעות מקבץ של תמונות אשר תימה או סקאלת צבעים קושרת ביניהן, או בין אם מדובר במעט יצירות גדולות הממלאות את הקיר באופן מעשיר.

יצירות אמנות עבורי זהו מושג רחב מאוד, ולא מתייחס בהכרח אל אמנות הנמכרת בגלריות.

פועלים כיום שלל מאיירים ומאיירות מקומיים, אמני רחוב שמכניסים את האמנות שלהם אל חללי עבודה ישירות על הקירות, וגם פוסטרים של הופעות ומסיבות מהווים מבחינתי אמנות לכל דבר.

עבורי כמה שיותר אישי, יותר טוב. בבית שלנו בחרנו לשלב תמונות שקיבלנו במתנה מחברים, יחד עם גלויות מחנויות קטנות מטיולים בחו”ל, מסכה שנקנתה בתערוכה של דיויד בואי, תמונת מקרמה ישנה שקיבלתי במתנה מלקוחות, צלחות מאויירות ישנות ועוד.

לסטודיו ליוגה ופילאטיס שעיצבתי רכשתי איור של מעצבת (הדס פרידלנדר חיון), הגדלתי אותו למקסימום שהרזולוציה אפשרה והפכתי אותו לטפט. כך האמנות נמתחת מקצה לקצה ומעצימה את חווית ההלבשה של הקירות.״

דנה פרץ
טליה כהנר
לה קולטור - צילום: אריאל אפרון
צילום : בן קאופמן FABRIC MARKET - PRETTIMESS

איפה לחפש ?

למזלנו היום הרבה יותר קל למצוא יוצרים המוכרים את יצירותיהם בצורה עצמאית, ללא מתווכים הגוזרים קופון על היוצר שמתבטא במחיר הסופי. אז דבר ראשון שאפשר לעשות מבלי לזוז מהכסא, זה פשוט לשאול בקבוצה הסודית שלנו 
ולהיות מוכנים לקבל המון קישורים ליוצרים מוכשרים, או פשוט להקליק על התמונות של היוצרים שאצרנו לכם ולגשת לאתר שלהם.

דבר נוסף וחשוב הם אירועי מכירה או קבוצות מכירה של אמנים ויוצרים שמתקיימות מסודרת עם פרסומים מספיק זמן מראש כדי להתארגן על תקציב, כדוגמת  T-market,  לה קולטור, וצבע טרי.

כמו כן, כדאי לנצל את הפייסבוק על מנת לעקוב אחרי יוצרים ולהיחשף למכירות בהם הם משתתפים, לדוגמא אירועי המכירה של prettimess, תערוכות מכירה בקן הקוקיה ובכולי-עלמא ומכירות פופ-אפ ספונטניות לחלוטין.

סטס קורולוב -תחריט
שני רינג - איור של הדס פרידלנדר חיון כטפט
דקל חברוני

כמה להשקיע?

כסף הוא תמיד נושא שקשה לדבר עליו, ולכל אחד יש את היכולות שלו, אבל באופן כללי, אם המטרה הסופית היא לייצר אוסף מרשים ומגוון הייתי דואג להפריש קצת מרשרשים על מנת לרכוש בצורה מושכלת יותרת ולא אימפולסיבית. כדי לעשות סדר יש כמה גורמים שיכולים להשפיע על המחיר של היצירה כגון: מוניטין של היוצר, יצירת מקור (רישום או ציור ללא עותקים נוספים),  טכניקת העבודה – הדפס משי, תחריט, דפוס בלט, וכמובן איכות החומרים עליהם מודפסות העבודות.

 

נפתח מאמר מוסגר על עניין ההדפסים – הדפסים שהודפסו בעבודת יד, מושקע בהם זמן רב של כל תהליך הכנת הרשת, המטריצה או לוח העץ, כל הדפס בסדרה נחשב מקורי, וכמות הצבעים בהדפס משפיע על המחיר. במידה ואתם קונים הדפס כזה כדאי תמיד לברר עם האמן על איזה נייר הודפסה העבודה, נייר באיכות ירודה עם הזמן נוטה להיהרס להצהיב ולפגוע בעבודה.

הדפסים דיגיטלים שהודפסו במדפסות הזרקת דיו יכולים להיות יקרים מאוד לפעמים, בגלל הטכנלוגיה בהם הם מודפסים ובסוג הדיו שלרוב הוא דיו עשיר יותר וארכיוני. מלאכת ההבאה לדפוס בשיטה זו באה לידי ביטוי בצבעוניות.

שחר כץ
סטס קורולוב
שחר בכור

מה לקנות?

זה ממש תלוי בטעם שלכם זה יכול לנוע בן אושר ושמחה למלנכוליה אמיתית, בין חתולים פרוותית לשלדים מה שבא לכם, אבל שני מסכמת את זה יפה מאוד,

״הבחירה באמנות צריכה להיות בראש ובראשונה בחירה רגשית, אינטואטיבית. כזו שתעביר עוצמה של שקט או רעש, כבדות או הומור – הכל הולך. העיקר שנעשה חיבור רגשי.

לעיתים עיצוב חלל מכתיב סכמת צבעים, כמו בדירה שעיצבתי, בה כל הפאטרנים (טפטים, אריחים) היו מונוכרומטיים והקירות צבעונים באופן קיצוני (מג’נטה, צהוב חזק, טורקיז). האמנות שנבחרה – כולה איורים של מאיירים ישראלים נבחרו בשחור לבן, בשביל להעצים את הבחירה העיצובית.

פרופורציות של גודל היצירה אל מול גודל הקיר חשובים כדי לייצר העמדה נכונה על גבי הקיר. תמונה קטנה מדי על קיר מאחורי הספה בסלון תעוות את הקומפוזיציה של הקיר כולו.״

קליגרפיה -עומרי גולדזק צילום -ערן אבן
אורן אקריש-ביטון

איפה מאחסנים את הכל?

קיר מפוצץ בתמונות יכול להיות נחמד אבל יכול להיות גם מחניק ומאיים, אני טיפוס שלא ממש אוהב לחשוף את כל הקלפים בבת אחת. לכן, לא כל עבודה שרכשתם חייבים ישר לתלות. ניתן להוריד חלק מהעבודות ולאחסן אותם בתיקיה או במגירות, כמובן באיזור שהוא לא לח מדי או קרוב למקור חום, ולשחק עם היצירות הנמצאות בחלל. 

מה גם שזו שיטה טובה לדרג את ההוצאה במידה ואתם מרגישים צורך למסגר את העבודות – הרבה פעמים ניתן ״למחזר״ מסגרות, ולחסוך במסגור כל עבודה מחדש. אל תתפתו להשאיר עבודות על נייר חשופות, ללא מסגרת וזכוכית, נייר הוא חומר מאוד עדין ומושפע מאוד מאור שמש, לחות, ואבק.

אז צאו לרכוש חברים חדשים ואמנות חדשה לבית שלכם וללב שלכם

יש פה ממתקים רציניים

untold

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

תערוכת הבוגרים עברה השנה מהחלל של ויצו אל גלרית ׳פירמידה׳, וגרמה לדחיסת מרבית מהעבודות במסדרונות חנוקים. הפרויקטים הלא מעניינים במיוחד הוצגו בחלל המרכזי. חלק מהם הוצגו בחדר מדרגות של הגלריה, והמעניינים שבהם הוסתרו בקומה נידחת של המבנה. מה קרה לויצו?

קרא עוד »
אסף חנוכה ואתגר קרת. צילום: טל סולומון ורדי
untold

אסף חנוכה ואתגר קרת מתכננים את ׳סמטאות הזעם 2׳

המאייר אסף חנוכה והסופר אתגר קרת התכנסו לספר בשיחה עם גילי איזקוביץ והקהל על העבודה המשותפת וההוצאה המחודשת של ׳סמטאות הזעם׳, ספרם המשותף, במסגרת פסטיבל האנימציה והקומיקס ׳אנימיקס׳ בתל־אביב שהתקיים באוגוסט 2019. טלי גורביץ׳ סיכמה לכם את תמצית החוויה מעוררת ההשראה, וגם ההכרזה השקטה על ׳סמטאות הזעם 2׳.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , , , , , , , ,

שירה ענבר גילתה את התנועה

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה”ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד’ זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג’ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח”כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג’ שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד”כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ’רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג’סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח”כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג’יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנה הזאת הסרט ממשיך. התחלנו פשוט להרים את המופעים האלה. דרך ליטל סינמה התחלתי להכיר עוד מלא אנשים מעניינים, רקדנים, מוזיקאים. ולאט לאט הזמינו אותי או רצו לעבוד איתי בכל מיני קונטקסטים אחרים״.

את בעצם מדברת על חשיבות של פרויקטי צד, ואני מניח ש-Little Cinema לא התחיל מאיזה מטרה קפיטליסטית של תאגיד, לעומת דברים אחרים שאולי עבדת עליהם שהם כן שימשו למרקטינג בתפוצה רחבה. פה זה נשמע שפרויקט ״איזוטרי״, פתאום חיבר מלא דיסציפלינות שלא בטוח שדמיינת שתגיעי אליהם בכלל.

״לגמרי. לגמרי, לגמרי. וזה היה הדבר הכי כיף, בגלל שבעצם ב-Little Cinema אני הייתי זאתי שקובעת את הכללים בשביל עצמי, כלומר יחד עם Jay, וזה היה ממש אני. ואז העבודות שקיבלתי היו עבודות שרצו אותי, לא את היכולת שלי בפוטושופ. ברור שבליטל סינמה יש צרכי שיווק ויש דברים משעממים כמו, אתה יודע, לעשות את הקאבר לפייסבוק וכל מיני כאלה, אבל מצד שני יש תמיד את ההופעה, ואז בהופעה יכול להיות הכל. יכול להיות וידאו או איזה שהוא פלייר מעניין שאנחנו נותנים לאנשים. יכול להיות פוסטר, יכולה להיות תפאורה משוגעת. Little Cinema גדל מאז, כבר פעמיים עשינו סדרה במוזיאון ברוקלין.

Little Cinema
Little Cinema
Little Cinema

בעקבות התרחבות ליותר עבודה על בסיס פרילנס, ככה גם Eye of design הגיעו אלי״.

הופה

״כן. אז Eye On Design הם בעצם מין שלוחה די חדשה של AIGA״.

זה איגוד המעצבים האמריקאי?

״כן. זה איגוד שהוא בן מעל מאה שנה. ממש ארגון מכובד. אני לא יודעת אם אתה מכיר קצת את הצורה שבה הוא פועל, אבל נגיד יצא לי להיות פעם בכנס שלהם״.

תספרי לי מה קורה שם

״אז אתה בא לכנס שהוא בעצם סוג של כנס העיצוב המרכזי בעולם, ויש שם מלא אנשים מכל העולם. מי שמדבר על הבמה זה למשל המעצבת הראשית של צ’יפוטלה, שזו רשת ענקית של אוכל מקסיקני פה, או זוג מעצבים מנאסא, או אנשים מפנטגרם, אנשים שהם פשוט ג’יינטס כאילו.. בין אם זה מותגי על כמו קוקה קולה או אנשים שהם סופר מפורסמים כמו מייקל ביירות. בעצם אין ממש במה לקול היותר צעיר ויותר עכשווי ותכלס כוח הקניה היותר גדול, שהוא על social media, שהוא כל היום באינסטגרם (מחייכת). ממש יש הרגשה שקהל היעד הוא הרבה יותר.. לא רוצה להגיד מעונב, אבל הרבה יותר מסורתי ולא לגמרי עכשווי. ואז הם הקימו ב 2014 את eye on design שזה הבלוג היותר צעיר של AIGA. העורכת הראשית היא פארין דראם, יש לה חוש ממש טוב לכתיבה על עיצוב, למעצבים שעובדים בצורה אינדיבידואלית, או עם חברות אבל מצליחים איכשהו לשמר אישיות או לפתח אישיות. ואני חושבת ש-Eye on Design מצליח בצורה מאוד אלגנטית ומאוד מוצלחת לדבר על עיצוב בצורה עמוקה, ועדיין לא לפגוע באף אחד. כי נגיד אחת הבעיות של כתיבה על עיצוב זה שיש מין הרגשה שאי אפשר להיות ממש ביקורתיים, יש תמיד פחד לדרוך על אצבעות של אנשים. והם הצליחו.

הקשר שלי איתם נוצר כשהכתבת שלהם, מדלין, פשוט פנתה אלי לפני שנה וביקשה לעשות ראיון איתי. בראיון הצליחה לחבר ממש טוב את מי שאני לעבודה שלי, למאיפה באתי ומה שאני חושבת. ואז אחרי כמה חודשים הם התחילו להוציא את המגזין המודפס שלהם. את הגיליון הראשון עיצב מעצב ממש מוכשר אירני, שקוראים לו מזיאר. הגיליון השני היה בנושא psyche – פסיכדליה. הם פנו אלי ואמרו שהעבודה שלי נורא התאימה להם לנושא, ושהם היו ממש שמחים לעבוד איתי על זה. ואז זהו, זה התחיל וזה היה ממש כיף. ואני לא יכולה, אין לי אפילו מילים לתאר כמה הצוות שעובד שם הוא מעולה״.

איפה הוא יושב?

״בבניין היסטורי ממש מהמם בדאון טאון של מנהטן וזה בעצם ה headquarters של AIGA בניו יורק. ומצחיק, כי כל המערכת שם זה הכל נשים. אין שם אפילו כתב או עיתונאי גבר אחד. העורכת הראשית והמקימה היא אישה, יש לה עוד ארבע עיתונאיות, ויש להן גם מעצבת בית מדהימה שקוראים לה טלה, היא בחורה לבנונית שבדיוק סיימה את התואר השני שלה ב SVA , נהיינו חברות נורא טובות בתהליך של העבודה. המערכת שלהן עובדת בצורה מדהימה, כלומר אין שום מתיחויות, כל דיון שיש שם הוא ממש דיון בונה ומעניין. וזה היה פעם ראשונה שעבדתי על פרויקט שכולן היו בו נשים וזה לדעתי היתה חוויה הכי כיפית שהיתה לי בחיים״.

במה זה שונה מחוויות אחרות?

אני הרגשתי, ואולי זאת בעיה שלי, שבמקרים שהיה לי בוס גבר היה לי קצת יותר מסובך לקבל את המרות שלו באיזה שהוא מקום. הרי כשאתה מעצב אתה גם עובד עם ארט דירקטור או קרייאטיב דירקטור ולפעמים אתה נתון למרותם ואיכשהו זה התערבב לי קצת עם יחסי כוחות מגדריים. ב eye on design פשוט לא היה מין שלב נוסף כזה, זה הרגיש יותר שאנחנו פשוט חבורה של פרטנריות והכל היה מאוד מאוד ענייני ומאוד מקצועי ולא מוזר או כוחני בכלל.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie

אז איך זה בעצם, איך עובדים על מגזין כזה? כמה זמן עובדים, קראת את הכתבות, לא קראת?

״כן קראתי הכל (מחייכת). אני יודעת שיש מין דיון כזה.. אז רגע, מעצב שעובד בעיתון צריך לקרוא את כל העיתון? אבל כשאתה בא להיות מעצב אורח על גיליון אז תקרא אותו, זה לא כזה נורא. התחלנו לעבוד ביחד אני חושבת במרץ או אפריל, הן הסבירו לי מה נושא העל, הן כבר מראש הזמינו אותי גם כן לכתוב כתבה ולהשתתף בתוכן. לא הבנתי כמה שזה היה חשוב לי עד שהן לא הציעו את זה. ראיינתי מעצבת שקוראים לה Homa Delvaray היא מעצבת אירנית, מעצבת פוסטרים שפשוט יעיפו לך את המוח, אתה לא ראית דבר כזה. היא כבר עובדת מלא זמן, אני זוכרת שנחשפתי אליה עוד בבצלאל, ופשוט העיף לי את המוח. זה מין תלת מימד, ממש ממש משוגע. אז זה היה חלום שלי לדבר איתה, וחשבתי שזה יהיה מושלם לנושא של פסיכדליה עכשווית והם אמרו לי יאללה, תראייני אותה. הם נתנו לי תקציב וממש התייחסו אלי בתור עיתונאית, לא בתור מעצבת כזאת שרק מסדרת דברים על הדף.

אז ישבנו, הן הסבירו לי על הנושא ונתנו לי את כל הכתבות שיהיו ופתחו פשוט מין פולדר בגוגל דרייב עם כל ה in progress articles והייתי חשופה לתוכן מההתחלה, תוך כדי ההתהוות שלו. אז גם היה לי עם מה לעבוד, וגם היה לי ממה ללמוד בעצם. בסופו של דבר במשך כמה חודשים כשעוד ועוד תוכן התווסף, אני מצידי בחנתי מה הקונספט של הספר, זה קצת אולי כמו איזה שהוא פרויקט מיתוג (מחייכת), איך הקונספט מתחבר לדברים כמו ה title pages או איך קונספט מתחבר לצבעוניות למשל. ונגיד הסיבה שבחרתי להשתמש בכתום הזוהר הזה, זה כי באמת הרבה פוסטרים פסיכדלים מהסיקסטיז השתמשו בצבעים זוהרים. הפעם הראשונה שהם עשו את זה בכלל באה מהעולם של שילוט דרכים. זה מאוד מאוד עניין אותי, כי חשבתי ש.. אתה יודע, מסע פסיכדלי או טריפ זה בעצם מין מסע ומה יותר נכון מאשר להשתמש בצבע שהשתמשו בו באופן מקורי בשביל שילוט והתמצאות בדרכים בשביל קטלוג שהוא על מסע באיזה שהוא מקום״.

ומבחינת תקציב של חומרים, בהתייחס לצבעוניות, הדפסה, ועד פונטים, כמה יש מגבלות בעצם בתוך דבר כזה?

״לדעתי קצת פינקו אותי בפרויקט הזה. הן היו מאד מאד פתוחות לגבי הכסף והיתה לי גישה למסמך של כמה כל דבר עולה, מההדפסה ועד כמה משלמים לכל בן אדם שכתב משהו, אז זה היה נחמד ודי חוויה מעניינת בשבילי לדעת מה התמונה הכלכלית. בית הדפוס כן שילם על חלק מההדפסה וכל הנייר היה בעצם תרומה״.

״אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

כמה פונטים יש שם סך הכל?

״אז יש די הרבה. אני.. כמו שאולי שמת לב, טיפוס די מקסימליסט. יש פה ארבעה פונטים, עם מדי פעם יציאות של נגיד אות ראשונה גדולה בפונט פסיכי. הטקסט הרץ הוא סטמפל שניידלר, שזה מין פונט קצת יותר קלאסי, קצת בהשפעת ארט נובו. הוא עוצב בגרמניה ב 36. ואז אני משתמשת גם בקופר לייט שזה פונט אמריקאי משנות העשרים ואז בשני פונטים יותר חדישים – דרוק של commercial type שהוא מין פונט נורא קונדנסט וכוחני קצת, ואז פייבוריט שזה פונט של דינמו שהוא קצת יותר פשוט וסטנדרטי ומגניב. יש חלק שאני כותבת על כל הפונטים במגזין. בכל גיליון הם נותנים ספרד לדיזיינר״.

שיפרט על התהליך העיצובי?

״כן. כלומר יש לך בתור מעצב ספרד שלם שאתה כותב על התהליך שלך, על ההחלטות שלך, זה גם כן מין פינוק מאד גדול. לא תמיד יש במה, יש ממש סקרנות אמיתית ובמה מאוד מאוד גדולה למעצב. או מעצבת.

הקטע המצחיק הוא שנגיד עכשיו, למרות שיש לי סטודיו משלי ואני כל הזמן עובדת על פרויקטי פרילנס, אני גם עובדת פול-טיים. אתה מכיר חברה בשם square space?״

כן, פלטפורמה לבניית אתרים.

״בדיוק. אז אני הוזמנתי להגיע לשם בדצמבר ולעבוד על המותג שלהם. לא לעצב אתרים, אלא לעבוד על חווית המותג וכל התוכן שהמותג מייצר. כי הרי מותג היום הוא לא רק style guide, הוא פיד שלם של תוכן שהם מייצרים, בין אם זה ל social media או מגזין או אירוע פופ אפ. אז התחלתי לעשות את זה ומה שנחמד זה שהם מאוד תומכים גם בעבודה העצמאית שלי ומאד מאפשרים. הם מבינים שהרבה מעצבים נהיים דווקא מעצבים יותר טובים כשהם עושים עוד דברים חוץ מהעבודה שמוטלת עליהם. אני מקווה שיהיו עוד מקומות כאלה״.

מטריף. אז סקוורספייס מתכננת להיות בלעדית איתך או שתמשיכי לעשות תמהיל כזה של פרויקטים?

״תמיד תמהילים״.

זה שומר אותך רעבה?

״זה שומר אותי ערה, מעוניינת ומעורבת. בהתחלה כשסיימתי ללמוד חשבתי שאני אמצא עבודת חלומות באיזה סטודיו או משהו כזה, אבל עם הזמן פשוט למדתי שאני הכי שמחה כשיש מגוון ושדברים קורים כל הזמן. יכול להיות שבשלב כלשהו אני אמשיך הלאה מסקוור ספייס או שאני אפתח משהו שהוא לגמרי משלי, אבל בסופו של דבר אני תמיד אמצא איזה שהיא קונסטרוקציה שמאפשרת לי לעשות הרבה דברים ביחד.

אני חושבת שאם יש לך הכנסה מעורבת אז יש לך קצת יותר חופש בלא לקחת רק עבודות שמשלמות מלא כסף. הרבה מעצבים פה גם יש להם סטודיו משלהם והם גם מלמדים למשל. אז יש כמה מקורות הכנסה, ויש כאילו אפשרות לקחת פרויקטים שלא מכניסים הרבה כסף, ומצד שני לעשות פעם ב- פרויקט גדול יותר שיתן יותר כסף. וכן, אני בת שלושים עכשיו ואני מרגישה שכל העבודה שעשיתי בשנות העשרים בעצם גרמו לי להרבה תובנות טובות שפשוט עוזרות לי להמשיך הלאה. אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

עיצוב: שירה ענבר, MTV
עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר, TASTE TALKS AWARDS
עיצוב: שירה ענבר, MAC

תמלול הכתבה: רות שטרן

יש פה ממתקים רציניים

יפה לך
untold

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.

קרא עוד »
untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

אל תדליקו לו נר – להב הלוי

תאמינו ללהב הלוי כשהוא אומר לכם שהוא מצליח להישאר אופטימי. אחד המעצבים הבודדים שעוסקים במחאה, חוזה ונלחם בתופעות מדאיגות בחברה הישראלית, והוא כאן כדי להישאר ולהבעיר את השדה. לכתבה הבאה כדאי להכין ספל תה מהביל ומוזיקה מרגיעה, כי אין לדעת איך תצאו ממנה.

השם שלך ריחף במסדרונות ויצו כשם נרדף למחאה ישראלית לא מתחנפת. נחת חייזר עכשיו ממאדים, מה היו מספרים לו על להב הלוי?

זה הכל ידוע – אני מעצב גרפי. בתוך ההגדרה הזו אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך את הסביבה שאנחנו חיים בה לטובה יותר, לפי תפיסתי. בספר למבוגרים של אריך קסטנר, שנקרא ״פביאן״ שתורגם לעברית לראשונה ב-1930, המקצוע של האדם ש״צייר״ את העטיפות של קופסאות במפעל סיגריות,  הוא ״גרפיקן״, המילה מעצב עוד לא היתה בעברית כנראה. ממש כמו שהסטודיו שלי ברחוב הרצל נקרא בית המעליה, כי היתה בו מעלית כבר מ-1925, אבל לא עדיין היתה המילה מעלית. אני אוהב את המילה הזו ״גרפיקן״. זה מה שאני.

קראתי באחד הראיונות שקיימו איתך בתחילת האינתיפאדה הראשונה (87) שהתחלת את הלימודים בבצלאל ופיספסת חודש שיעורים עם טרטקובר בגלל מילואים. ספר לנו קצת על המקרה, ועל התובנות שרכשת מאז. אלו הם היו הצעדים הראשונים שלך במחאה ועיצוב למחאה נכון?

האמת שבבית חינכו אותי לראות את הדברים בחיים כמו שהם צריכים להיות, את העוולות. אז אפשר להגיד שהייתי בענייני מחאה כבר לפני, אבל לבצלאל הגעתי באוקטובר 87, וחודשיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה, ושם התחיל הבלאגן, למרות שבראייה לאחור האינתיפאדה ההיא היתה די צמחונית ביחס למה שקורה היום.

אז אירגנו הפגנה ברחבת המשביר בירושלים, כ-200 סטודנטים מבצלאל, חבושים במסכות שקופות כאלה עם פנים של נערה צעירה, תחת הסיסמא ״לא לאבד צלם אנוש״, אבל אז פעילי כהנא התחילו לזרוק עלינו סיגריות בוערות וכמה שוטרים איבדו צלם אנוש, ומפה לשם אנחנו, כחמישה עשר סטודנטים שקטים ונחמדים מבצלאל ואולי מורה אחד, העברנו לילה בתא המעצר במגרש הרוסים.

אחר כך היה טרטה, שבאמת למדתי ממנו את כל מה שאני יודע בערך. גם במובן של אסתטיקה, לא רק במובן הישיר של מחאה שכולם חושבים מניחים לגביו. וחוץ ממנו גם דב בלר, שנפטר לפני חודשים אחדים ושהיה המורה שלי להדפס. הוא לימד אותי לא לעשות מחאה בשביל שהחברים והמשפחה יגידו לך כל הכבוד וכמה אתה מבריק, אלא לוודא שהיא תפעל בעולם, במקום שהיא נוצרה בשבילו. סטיקרים, כרזות, לא חשוב מה – העיקר שזה יהיה ברחוב.

איך מערכת היחסים שלך היום עם טרטקובר כמעט 30 שנה אחרי? שברתם דיסטנס ונהייתם קולגות?

טרטה נשאר המאסטר שלי ונהיינו גם חברים לאורך השנים. אני יכול לומר שזה הוא שדחף אותי למה שאני עכשיו. בזכותו שלחתי עבודות ופוסטרים לתערוכות ותחרויות. פה ושם הוא ממש כעס על העצלנות שלי. ״למה אתה לא שולח לביאנלה בוורשה את העבודות שלך?״.

פעם אחת עניתי לו, בלאו הכי אני לא אהיה אתה אף פעם״, אז הוא ענה לי: ״כמה שנים יש בינינו?״

״עשרים״ עניתי, ״כמה פוסטרים אתה עושה בשנה?״ הוא המשיך, ״בערך עשרה״ עניתי לו. ״אז עוד 20 שנה יהיו לך עוד 200 פוסטרים? הנה נהיית אני.״ מאז אני שולח ומוזמן ומציג.

מעבר לזה לאחרונה הצגנו שנינו באותה תערוכה, ולא התאפשר לו להגיע אז כמובן ששלחתי לו תמונות של מה הדברים שהוא הציג. לא מזמן אפילו שמתי לו על הוול בפייסבוק את העטיפה לתקליט של חווה אלברשטיין שצייר (אני אוהב את המילה הזאת).

בדור הצעיר של המעצבים (בני ה-20 וה-30), האם יש מעצבים מחאתיים ישראלים שתפסו לך את העין?

האם קופץ לי שם של מישהו שעשה משהו גרפי בולט נגד (או בעד) משהו בזמן האחרון? אני צריך לחשוב על שמות, כרגע לא עולה לי דבר. אבל העניין הוא לא להיות מעצב שעושה מחאה, אלא שהדברים יהיו חלק ממך והעיצוב רק ישמש ככלי לביטוי במסגרת מה שאתה בלאו הכי. כל אחד אמור מה שביכולתו – לעצב פוסטר אם הוא מעצב, לממן הדפסה או הפצה שלו אם הוא בעל אמצעים, או להושיט עזרה רפואית אם הוא רופא. יש לי חבר שהוא טוב בכסף (בניגוד אלי למשל) ובזכות זה שהוא טוב בכסף, הדפסנו ופרסמנו והפצנו כרזות שלי יותר מפעם אחת, כשאמרתי לו תודה בפעם העשירית – כי הרי אנחנו אסירי תודה לכל מי שנותן לנו כסף – הוא סוג של כעס ואמר לי שאין צורך להודות לו, כי שנינו נלחמים באותה מטרה, כל אחד עושה את זה בדרך שהוא טוב בה. זה לא מעניין אם עיצבת פוסטר כזה אחר, מעניין אם אתה הולך ועושה איתו משהו – עומד בהפגנות, מפזר, מביע מחאה באופן אקטיבי.  הרי לייצר פוסטר זה עניין של כלום, כדאי מאוד שזה יבער לך וייצא ממך החוצה, אל המרחב.

אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטי גמר בשנים האחרונות העוסקים במחאה. דווקא במקום האחרון שבו מעצב יכול לעשות כרצונו בלי לקוח, יש פחד מסוים לגעת בנושא. מהניסיון שלך באקדמיות, למה זה קורה?

נכון, אני מסכים איתך לגמרי. מוסדות אקדמאים נותנים פחות ופחות מקום, או דגש, ללוקאלי, מסמנים לסטודנטים שזה פחות חשוב, וזה מוזר בעיני ביחס לזה שעיצוב גרפי זה התחום היחיד שאי אפשר לייבא מאיטליה או מדנמרק או מעלי אקספרס, בגלל השפה העברית. הרי כל דבר, החל בהזמנה לבר מצווה של אחיין ועד לקטלוג במוזיאון ישראל, דורש מישהו שיודע לעצב בעברית, ואילו בשביל כסא ברצלונה של לה קורבוזייה או איזה פלסטיק של פיליפ סטארק צריך בסך הכל רישיון יבוא והרבה כסף. ויצו חיפה, למשל, מה שאני אוהב זה שנותנים מקום ללוקאלי, המוניציפאלי, העירוני, ורואים את זה בפרויקטים. אבל לדעתי, וכבר אמרתי את זה, אני חושב שיש איזה פחד מעיסוק בנושאים שמושכים אש, והכל הרי נהיה אש בארץ הזאת עוד לפני העפיפונים מרצועת עזה.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה וקראו לחקור את ההסתה וכמובן ההתלהמות של שרת התרבות, מירי רגב. מישהו מהאקדמיה היה צריך לעמוד מיד כשכל הרעש הזה התחיל ולומר – כבוד שרת התרבות אל תבלבלי לנו בשכל ואל תעשי סתם רעש. מספיק ודי! זה בגבולות האקדמיה ואין לנו צורך בהתערבות שלך. לגבי עניין ההסתה, זה פשוט עיוות לא נכון של המשמעות של ביקורת והסתה. אנחנו מוחים על מה שקורה פה, אנחנו מביעים דעה על הכיבוש, על הרג פלסטינים על הגדר, על הרעב והמצוקה, על הגזענות כלפי אתיופים, על גירוש הפליטים על מכירת אוצרות הטבע של כולנו לאיזה אוליגרך, על השחיתות והסיאוב, לא חסר על מה. אם יש לי ביקורת על ראש הממשלה זו ביקורת ולא הסתה, גם אם היא ביקורת מאוד מושחזת וחדה (ואני ממש מקווה שהיא כזו). יותר סביר שאם ראש הממשלה יתפנה להגיד שלהב הלוי בעייתי, זה כבר יהיה יותר בגדר הסתה, בהינתן בקהל ההולכים אחריו.

להיות הסטודנט או הסטודנטים הפלסטיניים שכותבים את שמות ההרוגים הפלסטיניים כאקט מחאה, אני לא מקנא בהם. שימשתי ״קבוצת תמיכה״ לכמה סטודנטיות וסטודנטים ערבים בבצלאל במהלך השנה החולפת, מישהו שהם יכלו להיכנס ולדבר איתו. אמרתי להם שזו פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הרבה נוח, או קל, להיות יהודי. לא מקנא בהם, בסך הכל היו רוצים ללכת לזארה לדפוק קניות כמו כל החברים היהודים שלהם, לקפוץ לברצלונה או למילאנו, ויש להם את כל המציאות הזו על הראש, שנדמה לכולנו שאם את מבית לחם את כנראה לוחמת חופשת שמאלנית רדיקלית, ולא נערה בת עשרים או עשרים וחמש כמו כל החברים והחברות שלך לכיתה.

– אתה פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי ועושה המון פרו בונו עבור עמותות וארגונים, איך אתה מצליח לאזן את זה עם הסטודיו שלך blue collar שמאופיין בעבודה עם מסעדות וגופי תרבות?

תראה, אנחנו בסופו של דבר סטודיו מסחרי, שמתמחה בברנדינג ואסטרטגיות שיווק וכמובן קופירייטינג, אנחנו משתדלים לעזור במה שאפשר לגופים פוליטיים או חברתיים, אבל עד גבול מסוים, יש גופים שחושבים שהם צריכים פוסטר, שזה בסדר אבל בפועל הם צריכים אסטרטגיה, למשל – אחרי הרצאה באיזה כנס בתואר השני בשנקר בשנה שעברה, ניגשה אליי מישהי וביקשה ממני לעשות פוסטר עבור הועד להצלת ליפתא (הכפר הציורי ההוא בכניסה לירושלים) למען המאבק נגד בניית שכונת יוקרה ליהודים עשירים (מאוד, מאוד) במקום. אמרתי לה שאין בעיה שאעשה לה פוסטר ברבע שעה, אבל ששום פוסטר לא יציל לה את ליפתא, שמקסימום היא יכולה להדפיס אותו בעותק אחד ולשים במשרד ולהיות שמחה שלהב עשה לה פוסטר. מה כן יעזור? לפי התרבות השלטונית בישראל של העשורים האחרונים, זה ברור שמישהו משלשל לכיס כמה מיליונים בעיסקה כזו – שוחד, גניבות. כלומר צריך לצאת בתפיסה של ״היום קוראים לזה ליפתא, עוד עשר שנים יקראו לזה הולילנד 2״ ולהתחיל ללחפש את המעורבים, אלה שמצביעים בעיריה על הפרויקט, ולרדת לחייהם. אולי, אבל ממש רק אולי, מישהו מהם יתעורר ויחזור להיות בנאדם לרגע וימנע את הפרוייקט.

לבצלאל, למשל,  הגיעה המשטרה פעמיים או שלושה בשנים האחרונות, חלק מהן בגלל קורס שאני מעביר. היה המקרה הזה – לא אצלי –  של הסטודנטית שעשתה הכרזה עם רבין, חבל תליה, ביבי, אוסף של דברים, שעשו סערה.

מי בעיקר קהל הלקוחות שלך, והאם לפעמים העיצוב המחאתי מחלחל לעבודה ׳רגילה׳?

כולם הם לקוחות. ירקן מאילת, זוג חקלאים מגן שורק, הבראסרי, האחים הימן, מוזיאון הטבע, הוצאות ספרים, מסעדות ובתי קפה, אקדמיות. אסטתית, אני לא יודע ולא רוצה להבדיל או לעשות הפרדה בין עיצוב ״מחאתי״ למסחרי. בשני המקרים אני צריך ״למכור״ מותר. לעיתים זו תפיסה רעיונית שלא יפה להרוג ילדים, לעיתים זה לעודד קנייה של במיה הודית (״טעימה מאוד״ זה הסלוגן שלה), לכל אחד ממושאי העיצוב יש את האותנטיות של האסתטיקה שמשרתת את התוצאה הסופית. במשך שנים אני עיצבתי כמעט את כל העבודות שלי בפונט מנדטורי של ינק יונטף, שאליו אני קשור אישית ורגשית וחברית (לינק, לא לפונט), בין לעבודות מסחריות ובין לעבודות מחאה, וזה נראה אחרת בכל קונטקסט, היום קצת הנחתי לו כי כולם כבר עשו איתו כל כך הרבה שאני לא יכול להמשיך גם. מזל שינק עובד בקצב..

בזמנו עברת לניו־יורק. למה? ומה השיעור הכי חשוב שלמדת שם על עיצוב והחיים עצמם?

מסיבה מאוד מאוד פשוטה – ישבתי בתל אביב ורק רציתי לשמוע ג׳אז ולראות אמנות, ויום אחד הבנתי שזה לא סביר להמשיך לשבת פה אם זה מה שאתה רוצה. אז עברתי.בניו יורק נהיה שהייתה לי תעודה של תא העיתונאים הזרים של משטרת ניו יורק, תעודת עיתונאי, בניו יורק זה מאוד חשוב, אתה מאוד מאוד רוצה אחת כזאת, תאמין לי.
מה נשאר לי מזה? איזה עידון ביחס לעיצוב וביחס לסביבה. איזו תובנה על המקום של היחיד בחברה, שקצת חסרה כאן. אני אומר לסטודנטים שלי שהבעייה הישראלית מתחילה עם השכן שמוציא את שקית הזבל שלו לחדר המדרגות ללילה, כדי לזרוק אותה בבוקר שלמחרת, והם מסתכלים עלי כאילו אני זקן נרגן, אבל שם, בדיוק ברמה האישית הזו, מתחילה הפרימה של הסדר החברתי שלנו, של ״כל מה שמחוץ למרחב הפרטי שלי, פרוץ לגמרי ומותר לכל אדם״, שב חצי שעה במגרש החניה של איקאה, תראה לפחות חמש מכוניות, שהחלון נפתח ומתרוקנת לה המאפרה על הרצפה והרכב נוסע. אחר כך זה ליד הכספומט, ובכביש, ובנופש בכנרת ובמועדוני הלילה – ובכיבוש.

לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

לאחרונה, השרה מירי רגב לא הכירה בקיומה של הגברת קרן כצנלסון, תוכל להרחיב קצת מה קרה שם? יכול להיות שטעית במיתוג שיצרת להם?

חח. קשה לי להגיד ביחס למירי רגב שאני טעיתי במשהו. יש בעייה עם המיתוג שלה, או יותר נכון, עם המוצר עצמו. זו תופעה אצלה שהיא פותחת את הפה עוד לפני שהיא חושבת, כמו שהיא התהדרה בסרטי טרנטינו ולאחר כמה שאלות נתפסה בקלקלתה, לצאת באמירות שהיא לא שמעה על גברת כצנלסון, הדברים האלה מעידים על הטפשות והיהירות שלה הרבה יותר מאשר על יכולות המיתוג שלי ושל האנשים שעובדים איתי

אתה 30 שנה בתחום העיצוב בארץ, וראית תהפוכות בחברה הישראלית – חוק לאום, חמישים או שבעים שנות כיבוש, שנאת זרים והומופוביה. ברטרוספקטיבה לאחור, איך ניתן להגדיר את המושג ״ישראלי״ בימים אלו? איך היה צריך להיות מוגדר על פי תפיסתך? ואיך ניתן לחנך או לשים מראה בעזרת המחאה?

 

אתקן אותך לגבי המילה תהפוכות, אין פה ולא היו פה תהפוכות, אלא הידרדרות, מה שאנשים אוהבים לכנות – מדרון חלקלק, שלתפיסתי החלה במלחמת לבנון הראשונה ב-82, והתגלגלה כמו כדור שלג, רק שהיא בעצם כדור בוץ, שלא לומר מפולת של ממש.
כבר אז התחילו להישבר קונצנזוסים בחברה, של להקריב את עצמך למען אידיאל גדול יותר (כל ה״טוב למות בעד ארצנו״, הטיפשי הזה) העדפת הפרט את עצמו על פני הקולקטיב, ובצדק.
אתה מתיישב בבית קפה בשדרות רוטשילד, 2-3 קילומטרים ממך יש את עשרות אלפי פליטים שחיים במצוקה. 20-30 קילומטר הלאה מזרחה, יש את הכיבוש ו-200 קילומטרים יש המצוקה הנוראית בסוריה. זה חלק מהמציאות שלנו, לא רק לבחור בין סושי לחומוס.

הזמינו אותי להרצות ביוון באיזה כנס מעצבים לפני כמה שנים, שברתי את הראש על מה להרצות. כל כמה שטוב פה לדעת ביבי – אני לא מעוניין להיות שופר של המדינה. כל כמה שרע פה – אני מתמודד מנסה עם העניינים האלה כאן. חשבתי מה אני יכול להציע למאזין מבחוץ, ואז זה נחת עלי, קראתי לזה one espresso one occupation, בעצם זו הגדרת שגרת היום יום שלי כמעצב שחי בתל אביב – דקה מעצב מלון בוטיק ואז פתאום מקבל טלפון מאיזה ארגון כמו ״הוועד הציבורי נגד עינויים״ שצריך משהו דחוף, אז שם את הבוטיק בצד, מענה איזה מישהו וחוזר לדקדנס…

הפחד שלי תמיד היה שרק לא אגיע לאיזה מנוחה ונחלה ואהיה מדושן מעונג ואפסיק לעשות, שלא ״אשמין״. שלא אאבד רגישות, שאדע מתי להגיד שהאספרסו כבר לא טעים, שאי אפשר להמשיך לעשות לוגו למסעדה כי הכל נורא מדי מסביב. וזה לא קל. א. כי אנשים חושבים שפשיזם זה שהם יקומו יום אחד והשמיים יהיו אפור כהה ואנשים במדים שחורים ואלות יסתובבו ברחובות ויאספו אנשים אחרים אל מכוניות שחורות גדולות.וזה לא בדיוק ככה. ב.לאנשים יש עניין עם קווים אדומים, קודם מציבים אותם, ואז, כשמגיעים לקו אדום שכזה, פשוט מזיזים אותו רחוק יותר.

איפה היית כשרבין נרצח? ספר לנו קצת על המסורת של חלוקת פוסטרים ביום השנה לרצח רבין.

האמת שהייתי בניו-יורק. חזרתי לארץ רק כמה שנים לאחר מכן. כשחזרתי החלטתי לעשות את זה בתור אקט חינוכי, לילדים הפרטיים שלי, שילמדו דרך פעולה חוזרת, שלא הורגים בנאדם בגלל שאתה לא אוהב את הדעות שלו. לאט לאט זו נהייתה מסורת, עיצוב והדפסת פוסטרים וחלוקתם ביום השנה לרצח בכיכר. זה הפוסטר ה-18 השנה. יש בזה משהו בראייה לאחור, שלא יכולתי לחשוב עליו, וגם לא הייתי אמור, התפקיד שלנו זה לעשות, לא לחוות דעה על העשייה.
יש משהו במסורת הזאת, שאני גורר אליה גם את הילדים שלי, עד היום שיגידו לפסיכולוג שלהם שזה דפק אותם. אותי חינכו על חינוך במעשים, אתה רוצה לשנות משהו? תעשה את הדבר הנכון וככה תלמד אחרים.
הכי קל להפסיק עם זה, אבל חייבים להמשיך, למרות חסרים 1000 ש״ח להדפסה, לפעמים יש דד-ליינים להגשות, לפעמים נזכרים יומיים לפני התאריך שצריך להדפיס ואתה נמצא בניו-יורק ולשכנע את בית הדפוס להדפיס בחמישי ולהשאיר את זה בשישי מחוץ לדפוס שאוכל לאסוף את זה כדי לחלק במוצ״שׁ, ולפעמים זה סתם פוסטר לא טוב. אבל עדיף פוסטר בינוני על אין פוסטר.

איך אתה מתחיל לייצר פוסטר או דימוי מחאתי? איך אתה משיג את חומרי הגלם, באיזה פונטים אתה אוהב להשתמש?

כמו שאני רואה את זה אין לי באמת סיסטמה, אני בוחר את הנושא (או הנושא אותי), יושב כותב עשר דקות מילים ואסוציאציות, ניבים וביטויים, ובטווח הזה בדרך כלל מתגבש משהו. משם הדימוי ובחירת הפונט רץ מהר מאוד ולפעמים זה נע בן רבע לשעה לשעה עד התוצאה הסופית שעולה לפייסבוק או יורדת לדפוס.

הפוסטר שיצרת ל-MeToo קיבל חשיפה גדולה ונתלה בלא מעט בתי עסק בתל־אביב. האם זה לא דבר בעייתי שגבר מייצר דימוי למחאה פמיניסטית? או שמא MeToo עוסק בבעיה מורכבת יותר מגברים שמטרידים נשים?

אני לא רואה את את הסתירה, זה התחיל מדיון בסטודיו לעיצוב פוליטי שלי בבצלאל, בשבוע שכל הקמפיין הזה עלה בעולם. הם היו צריכים לעשות עבודה בנושא, והתפתח שם דיון על מקומו של מעצב גבר בקמפיין שכזה. אחד הסטודנטים אמר שלא הצליח להתחבר לנושא כי הוא לא מרגיש שייך. זה מצחיק. זה כמו שישראלי יגיד לך שהוא לא יכול לעשות פוסטר נגד הכיבוש כי הוא לא בצד הנכבש. תאר לך שהייתי מחכה שמעצבים פלסטינים יעשו כרזות נגד הכיבוש. חשבתי על זה בנסיעה בדרך הביתה. למחרת, קמתי בחמש בבוקר ותוך פחות משעה עשיתי אותו והעליתי לפייסבוק. למען האמת עשיתי אותו כל כך מהר, שהשתמשתי בפונט אקצידנז, רק בגלל שהוא הראשון ברשימה של הפונטים. עד כדי כך לא ביזבזתי זמן לרדת עד שאגיע להלווטיקה.

האמת שהופתעתי מכמות ומהירות השיתופים והתגובות, ותוך כמה שעות הורדתי אותו לדפוס. זה חולק בכמה בוטיקים ובתי קפה וכל העותקים נעלמו כלא היו, וגם הודפס על ידי ארגונים פמיניסטיים בלונדון ובניו יורק. בתור גבר, כל מה שיכולתי לעשות זה להביע הזדהות, סולידריות, וזה מה שעשיתי כמיטב יכולתי. אני מקווה שבהצלחה.

איך מצליחים להישאר רלוונטיים, בעולם דיגיטלי המתבסס על תרבות אינסטנט ומיצוי מהיר, האם יש סיכוי שנראה פוסטרים בצורת גיפים או לפחות אינטראקטיביים?

האמת שאני מסתכל על עניין הגיפים ככלי עבודה, זה מאוד חזק. אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה יותר טוב ממעצב צעיר שנולד לטכנולוגיה הזאת. ניסיתי פעם לעשות גיף – ועשיתי אותו בדרך היחידה שאני יודע – באינדיזיין, כל פריים של שתי שניות היה דף וכדי ליצור רצף של 10 שניות הכפלתי את הדף פי 5. פרימיטיבי, אני יודע. תאמין או לא, עכשיו אני מתחיל ללמוד לעשות גובלנים, התמונות האלה של הסבתות עם חתיכות צמר הרקומות שמראות כל מיני גנים אירופאים מעוררי קנאה, אני חושב שיש בזה כח נהדר לרקום דימוי כזה, לצלם אותו ולהשתמש בו בפוסטר. גיף זה בסך הכל עוד פורמט עם איכויות ואפשרויות משלו, כמו דפוס רשת, כמו תחריט, כמו מדפסת דיגיטלית.
אנחנו רק חושבים שאנחנו דור של אינסטנט וממצים מהר, כל פעם שאני חוזר ממקום מסוים אני כותב בפייסבוק מכתב (מכתב מניקוסיה, שנחאי וכו׳) בום 1200-1500 מילה. עוצרים אותי חברים מהפייסבוק ואומרים לי ״שמע, בדרך כלל אני לא קורא יותר משתי שורות אבל את שלך קראתי הכל״ .זה אומר הרבה. הלוואי והיה לי תקציב להדפיס הכל, כי אני אוהב דברים מודפסים. אבל גם הפייסבוק הפך למרחב ציבורי שאפשר לעבוד איתו.

איך אתה מצליח להישאר אופטימי?

מה רע לנו? אנחנו יושבים פה ומנתחים את עצמנו. יכולים לעשות קפה או לרדת לבירה. מאיפה הגיעה כל ההתעסקות הזו באופטימי/פסימי, טוב לי/רע לי, אני מרגישה שזה לא זה וכו׳, יותר מדי טוב לנו, איך לא אהיה אופטימי.


אני רוצה לחזור שניה לעניין האינסטגרם – הבנתי שהאינסטגרם זו יותר פלטפורמה לעבודה והפייסבוק לבלבולי מוח. למשל, העמוד העסקי של ״הצווארון הכחול,״ הסטודיו שלי, המון זמן לקח לי עד שהבנתי מה אפשר לעשות שם, שהרי אין טעם סתם להעלות עבודות או לשים תמונה של הצוות אוכל צהריים. בסוף קראנו לזה Garbage Time, ואנחנו מעלים לשם דווקא את העבודות שנפלו בעריכה, סלוגנים ולוגואים שהלקוחות לא בחרו מכל מיני סיבות, אמרתי בסטודיו – נראה לי שפיצחנו את זה.

איך מוזיקאים נותנים לך השראה?

אני עשרות שנים שומע ג׳אז, יש לי ספריית דיסקים ותקליטים עצומה, אלפים. עכשיו אני ברגרסיה, עד כדי כך שאני רוכב ברחבי העיר על אופניים עם אוזניות ושומע מוזיקה. הכל – ראפרים ופופ ואת הרקוויאם הגרמני של ברהמס ואת הפסקול של שעת הצוענים. נהייתי ממש פח זבל של מוזיקה.

עכשיו אם תעצור אותי ברחוב ותיקח לי את האוזניות, רוב הסיכויים שתשמע את לילי אלן (Lily Allen) או את הראפר Lupe Fiasco. אם אתה ממש רוצה להרגיש אני לרגע, שים את Him של לילי אלן. מי ששרה ששואלת אם אתה חושב שאלוהים נוהג ברכב בלי ביטוח, איך אפשר להתנגד לה. רק מאיך שהיא מבטאת את – Creedence Clearwater revival אני מוכן לחיות איתה עד יומי האחרון. אבל אתה חייב להתנגד למשהו כדי להנות מזה ממש

קישורים:

BLUE COLLAR

 

יש פה ממתקים רציניים

untold

היום בו קינוחים יוצגו במוזיאון

אלון שבו הוא שף־קונדיטור, אמן ומעצב קינוחים. מי שהתחיל אי־שם לפני שנים ספורות, הגיע למעמד מכובד בקונדיטוריה הישראלית לא מעט בזכות האסתטיקה המובחנת שלו. מהעבודה הקשה במטבח ועד ימי צילום מורכבים, הכל מתועד בחשבון האינסטגרם של שבו. שווה לקרוא את הכתבה עם אוכל בפה, עדיף מתוק, ולהיזהר לא לרייר על המסך.

קרא עוד »
מיקסטייפים

Mixtape – DAR GOLAN‏

במהלך שבוע האיור-2018, לה-קולטור מציגים את תערוכת האמנות הגדולה ביותר בשבוע האיור, שיתפרש על פני סופ”ש שלם, בו יוצגו וימכרו איורים בנושא: בית. בתערוכה יציגו כ-100 מאיירות

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , , ,

Torino Graphic Days VOL3

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע. כי בינינו? קצת חבל שלא תכירו את הפסטיבל הנהדר הזה.

מתחם היריד - דוכני הדפס והוצאות עצמאיות

כשמשהו קורה בפעם השלישית, אז זה לא רק גלידה אלא גם מסורת. Torino Graphic Days VOL3, במהדורתו השלישית, היא יוזמה של Print club Torino, קבוצה של מעצבים ויוצרים שכמו רבים מאיתנו היה חסר להם משהו בעולם העיצוב. המשהו הזה היה ליכלוך, ריחות של דיו וחוסר דיוק שמאפיין את העידן הקודם של העיצוב הגרפי הקלאסי. מפעל ישן שהפך מתחם עבודה בתחומי העיצוב והחדשנות סיפק להם את המקום הדרוש ליצור. בקומת המרתף הם יסדו את חלל העבודה לפני מספר שנים. מאז, הם מעבירים סדנאות לדפוס משי, כריכת ספרים, ריזוגרף ואוטוטו גם דפוס בלט עם הרכש החדש – מכונת הידלברג שיודעת לעשות הכל – הטבעות, שטאנצים, וכמובן להדפיס.

מתחם הפסטיבל חולק לשנים, הראשון, האזור המסחרי של הפסטיבל, והשני, מתחם התערוכות, ההרצאות והסדנאות. תוכנית הפסטיבל היתה מאוד מגוונת וכללה סדנאות והרצאות של מיטב המעצבים והמאיירים שיש לאירופה להציע. לדוגמא: Saatchi ,Pentagram ,Slanted.

MOSTRA MERCATO

בהמלצת המארגנים, התחלנו את היום בחלק השוק, שם הציגו עשרות יוצרים את מרכולתם, שולחנות עמוסים בהדפסים בטכניקות שונות, הוצאות לאור עצמאיות, מאיירים ויזמים בתחום העיצוב. אספנו לכם כמה כאלה ששווה לעקוב אחריהם ולקוות שחלקם יתחילו למכור מוצרים אונליין. איטלקים הם קצת עם מסורתי בקטע הזה.

Zanna dura

הראשונים ברשימה ששמחנו להכיר הם Odio (באיטלקית – ׳אלוהים אדירים׳),סטודיו לעיצוב גרפי ודפוס משי היושבים בעיר פראטו, הסמוכה לפירנצה. הבעלים, לורנצו, בחור צעיר ושאפתני, יוצר פוסטרים, תיקים וחולצות שגרמו לנו להיפרד מכמה מטבעות עבור תיק בד איכותי מודפס בעבודת יד. כמו כן במהלך היום הם ביצעו הדגמות לייב של דפוס משי.

Odio design

הוצאת הספרים העצמאית UltraBlu מתמחים בהוצאת פנזינים, ספרים מאוירים ויצירות אמנות. היא הייתה היעד הבא שלנו. הם מדפיסים את רוב הספרים שלהם במדפסות ריזו, לרוב בשני צבעים. את תשומת ליבנו תפס פנזין קטנטן שהיה מעין ניסוי חברתי בהבנת ניבים מקומיים. למי שלא יודע, איטליה מחולקת למחוזות ולכל מחוז יש ניב ודיאלקט ייחודי משלו. ככה מילים שמקורן בדרום איטליה, לא יובנו על ידי איטלקי מהצפון. אז מה עשו? הגרילו בן שלל יוצרים מגוון מילים בדיאלקטים שונים והם התבקשו לצייר את מה שהבינו מהמילים. רעיון נחמד, ותוצאה שכיפית לדפדף. 

עוד בתחום והמגזינים העצמאים היה ניתן למצוא שם את מגזין PELO היוצא פעמיים בשנה. הקימו אותו קבוצת מאיירים וכותבים איטלקיים כאשר כל גיליון מתכנס תחת נושא מסוים. בדוכן צמוד פגשנו צמד, מאיירת ומאייר, שיסדו את Laboratorio Zanna Dura, שיתוף פעולה בין שלושה מאיירים המדפיסים את כל העבודות שלהם בדפוס משי. תוכלו למצוא בין העבודות שלהם הדפסים, פנזינים וספרים קטנים, עם חיבה גדולה לחתולים מודפסים (דר פישר, זה בשבילך!). 

קבוצת אמני דפוס נוספים ששווה להזכיר הם Archivio Tipografico ,שהקימו בטורינו, מרכז לשימור ולימוד דפוס בלט. בכדי להדפיס, משתמשים באותיות עופרת ובטכניקות ״מתקדמות יותר״ כמו צריבת פולימרים כדי להדפיס תמונות ודברים מורכבים יותר. ליריד הם הגיעו עם מכונה קטנה והדפיסו איתם גלויות לעוברים השווים. כמו כן הם משמשים כהוצאה לאור של ספרי אמן יחודיים. למי שמעוניין, ניתן לתאם במייל ביקור במקום. 

מעבר ליוצרים עצמם, שהיה כיף להכיר ולדבר איתם, הכרנו גם יזמים בתחומים דומים ואפילו כאלה שהמציאו מוצר והגיעו ליריד כדי להציג אותו בפני הקהל. PRINTI באו להציג את ערכת הדפס הלינולאום שלהם. קופסאת עץ המכילה את כל האביזרים הדרושים ונהפכת ל-Proofing Press, מכבש הדפסת ניסיון. מוצר מעניין, שאחרי מקצה שיפורים יגייס כספים במימון המונים.

Spazio espositivo

לאחר מסע רכישות מוצלח והיכרות עם יוצרים, ירדנו לבקר בחלל התערוכות והסדנאות, לא לפני שקפצנו למתחם משאיות האוכל, כדי לנוח ולאכול (uncoated צועד על קיבתו). בחלל היה מבחר מגוון של תערוכות פוסטרים, עטיפות ספרים, מעט פנזינים וקצת חידושים בתחום הדפוס. המדיום השולט בתערוכות היו בעיקר פוסטרים, בין אם אלו היו כרזות קריאה להפגנות איטלקיות משנות ה־70, עיצוב שוויצרי עם טיפוגרפיה מוקפדת, ופרויקט מעניין שנקרא BAUGASM, שבו האמן Vasjen Katro  יצר פוסטר ליום במשך שנתיים ודרך זה בוחן את העיצוב על פי היכולות הטכנלוגיות והעיצובית שקיימים לרשותינו. מתחם זה כלל פוסטרים בפורמט וידאו שנועדו לחיות בעולם הדיגיטלי.

משם המשכנו לנציגות הפולנית, Acopulco studio עשו פרפורמנס של ציור קיר לייב. ותערוכת בהשראת בית הספר לפוסטרים ב־ורשה שפרח בשנות ה־50. כמו כן הוצגו חידושים בתחום הדפוס, כמו שכבר הצגנו בחשבון האינסטגרם שלנו דיו זרחני לדפוס אופסט, שפותח על ידי כימאי צבעים, הידוע בשם הבמה 70magenta

בנוסף, היו תערוכות קטנות יותר של עיצוב כריכות ספרים איטלקיות ישנות, פאנזינים איטלקיים בשנים האחרונות,ותערוכה של דימויים המושפעים משער הניו־יורקר. 

רגע לפני שסיימנו, ירדנו לחלל הסדנאות המנוהל על ידי Print Club Torino , חלל מטריף המכיל כל טוב, קרוסלת דפוס משי, שלוש עמדות הדפסה רחבות ידיים, פלוטר, מכונת ריזוגרף ומדפסת בלט חדשה. בזמן שהגענו התרחשו שתי סדנאות במקביל, דפוס משי אקספרימנטלי שהועברה על ידי Heretic Spectral nation, והדפסת ריזוגרף. במהלך שלושת הימים הועברו במקום סדנאות לטרינג, ציור שלטים, איור ועיצוב. 

שם כבר נגמרו לנו הכוחות והריכוז וכבר היינו רעבים שוב, אז החלטנו לחזור למרכז העיר. במונית תהינו האם משהו כזה יכול לקרות בישראל? מבחינת תוכן, ארגון, חשיפה לקהל רחב. מי יודע, אולי תשמעו מאיתנו על גרפיק דייז מקומי משלנו. אנחנו אופטימים מתמיד. כדאי גם לכם להיות!

יש פה ממתקים רציניים

untold

ארז גביש מעצב שירה בתנועה

יום אחד פנה יאיר קדר, יוצר סדרת הסרטים ׳העברים׳, שסוקרת את המשוררים והמשוררות הגדולים בשפה העברית, אל ארז גביש, מעצב גרפי ואנימטור בכיר, ובין היתר – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יחד עם מעצבים ומעצבות נוספים, החל להיווצר לו יקום חדש, מקביל, שלא דומה לכל מה שאי־פעם דמיינתם בנוגע לשירה העברית.

קרא עוד »
untold

Printer’s marks – דגל מדפיס

מי שילך היום לפתוח ספר ימצא כריכה מעוטרת עם גרפיקה דימוי וטיפוגרפיה יפים יותר או יפים פחות. לאחר מכן בעמוד הראשון יהיה כתוב איפה הספר הודפס מי עיצב או עימד ואולי עוד סדרת מספרים.
משהו שהמינימליזם המודרני הביא איתו לעולם הספרים – יובש!!! פעם הכל היה אחרת, לבית הדפוס שהיה גם המוציא לאור היה סימן יחודי והוא דגל המדפיס. בפוסט זה אעסוק בסימני מדפיסים של ספרים עיבריים.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , , ,

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ מצייר אותיות

איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.

ספר לי קצת על מי אתה, איפה למדת, מה אתה עושה? 

״אני איתמר, עושה עיצוב גרפי ביום יום ומתפרנס מזה בעיקר. מבחינת לימודים, 
אני בן ארבעים, אז בשנת אלפיים בערך עברתי לניו יורק, גרתי שם איזה עשר שנים ושם למדתי. התחלתי ללמוד קולנוע ואחרי שנתיים של קולנוע עברתי ללימודי הדפס ב-SVA, שם במשך שנתיים התמחיתי בהדפסי תחריט ודפוס משי. בעצם לא למדתי אף פעם עיצוב בצורה קלאסית. לאחר שחזרתי לארץ, עבדתי בסטודיו שקוראים לו ׳דוד ויוסף׳ לתקופה מסוימת ויצאתי לדרכי העצמאית. עכשיו אני מלמד באקדמיה, קורס בשנה ד’ שאני עוזר להעביר במכון הטכנולוגי בחולון. עד לתקופה האחרונה החזקתי בפרופיל עסקי, עכשיו התחלתי לשחרר שוב עבודות מחדש באינסטגרם בעיקר״.

חשבון האינסטגרם שלך ״הפליל״ אותך ונראה שהגעת לאחרונה לעולם הטיפוגרפיה הידנית והקליגרפיה. איך הגעת לזה? איך זה תפס אותך?

״זו שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה זמן ציירתי אותיות בלבד. המון זמן פשוט עשיתי דודלינג של אותיות ולא חקרתי אותן לגמרי. פשוט זה הרגיש לי שהייתי במדיום שלא היה נכון עבורי. אני חושב שהייתי נורא עסוק בלהיות מדויק עם עיפרון ולחזור על אותה זווית. זה גמר אותי ולא הצלחתי לייצר אפילו את האות אל״ף. העיפרון עובד על משהו שהוא לא חי. פעם ראיתי מדריך ללימוד גיטרה והמדריך אמר, ׳יודעים מה הבעיה בגיטרה? שאנשים לומדים על משהו שהם לא רוצים לנגן.  אם אתם רוצים לנגן משהו, אז תתאמנו על זה׳.
זה לא אומר שאתה צריך לדעת עכשיו את כל הסולמות הפנטטונים ואת כל התפיסה, פשוט תעשה את מה שאתה אוהב. ואז התחיל אצלי מין חיפוש שממש נבנה והוא כזה יום־יומי. הוא מושך אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. 
עבדתי אצל מישהי שקוראים לה אנה זכאי, מורה לקליגרפיה בארץ והיא ממש טובה, פתחה בפני את העולם של קליגרפיה, עבודה עם הכלים הקליגרפיים וההתנהלות עם דיו וטיפוגרפיה ידנית. היא מדהימה בעיניי. היא מלמדת אותך שאתה לא צריך לפחד לצייר סריף״.

מה האג׳נדה שלך בתור מעצב?

״אל״ף, הקליגרפיה היא בסיס טוב לכל לוגו בעצם. גם אם הוא אחרי זה לא מתקבל  הכיוון הקליגרפי, עצם העובדה שאתה לא מפחד לייצר אות בסיסית זה משהו שעוזר לתחום של לוגואים, מיתוג וכו’. אבל אני כן מנסה להכניס כמה שיותר מהעבודה הידנית לתחום. זה פשוט משהו שהוא טבעי ואני מנסה כמה שאני יכול לבחור לקוחות מתאימים, בהתאם. אתה יודע, לפעמים אני אקח לקוחות במחירים יחסית זולים בשביל לדוגמא לעבוד עם מוסיקאים, או לעשות דברים רק בשביל לשמור על האדג’ הזה של העבודה, שתהיה בכל זאת מסחרית אבל ידנית.
אני מאוד אוהב לעבוד עם מוסיקה, זה תחום שמלווה אותי הרבה מאד שנים. אני לוקח  את הכיוון הידני או הקליגרפי להפקת סדרת הדפסים שאני מוציא בכמה נושאים, משהו שהוא יותר פרטי ופחות ללקוחות אבל תוצע למכירה בסופו של דבר״.

אז עכשיו מי הלקוחות שלך בעצם?

״אני עובד עם חברות בתחום הסולארי ובתחום ההיי-טק. עובד עם קבוצות מחול, אחת מהן היא אורלי פורטל, שאני נהנה לעבוד איתם. היא נותנת לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. עכשיו היא עושה סדנה בברזיל וזה מאד מתאים לסגנון שלי, והפוסטר הזה לדוגמא הוא פוסטר שכזה, אתה יודע, יצא בשלוש דקות של פשוט לקחנו את ה-50×70 (גודל ממוצע של פוסטר – ח.ש.) וכתבנו נשיקות לברזיל, וזהו. היא נותנת לי להשאיר את זה ככה ומאפשרת לעולם הטיפוגרפי שלי לקפוץ קדימה. אני מאד אוהב את זה״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מעולה, זה כיף תמיד לקוחות שנותנים לך יד חופשית וגם בד”כ אלו העבודות שיוצאות הכי טוב. כשיש לך יד חופשית עם מישהו אחר, במיוחד אם הוא בתחום היצירתי.

״מאד. איתה זה היה מאד חשוב. כי אני חושב שהיא עוסקת בחיפוש, והעבודות שלי קשורות קצת במידה מסוימת לאיזשהו חיפוש, החיבור הוא די מיידי. בנוסף,
יש לי לקוחות מתחום האדריכלות שאנחנו עושים כל מיני ספרים על בניינים מדי פעם או תחומים נוספים באדריכלות. אני עובד גם עם איגוד העורכים וכל מיני עמותות מסוימות. יוצא לי לעבוד קצת גם בהתנדבות, שכולל מיתוג, והרבה ארט־האוס מה שנקרא״.

אני חושב שהפריחה שלך בתחום הזה של הקליגרפיה ידנית והטיפוגרפיה האקספרימנטלית מעניינת מאוד. בוא נדבר רגע על התהליך היצירה שלך, מהרעיון הראשוני ועד נייר מלא במילים ואותיות, שימוש בכלים, ניסיונות, סקיצות, שילוב עם אימג׳ים וכו׳.

״יש את עולם המעצב שהוא פונה יותר לפורמט וטרנדיות, וכל מיני דברים בסגנון. בהנחה, שאני הולך לייצר איזשהו משהו שהוא לגמרי ידני אני בד”כ אתחיל עם  parallel pen (עט של Pilot לקליגרפיה – ח.ש.) ופשוט אכתוב הרבה דברים. אקשיב למוסיקה ואכתוב. מצאתי שקצב, תנועה וכתיבה הם דברים שעובדים ביחד. יש סדרה שאני עובד עליה והיא נקראת ׳ארנה׳, אז אני משתמש בקצה של העט פרלל  שנהיה קו נורא נורא עדין. אני עושה מעין טאפינג כאלה, ומדמה לעצמי מין מקצב. זה נותן לי לפעמים הרגשה של כתיבה, לדוגמא: אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב.
אני עושה הרבה כאלה, עד שפתאום מוצא איזה משהו שאומר ׳אוקי, יש לי פה סיפור׳, או לפעמים איזה מין דמות של דיאלוג פנימי של מה אני מרגיש בזמן שאני שומע את המוסיקה הזאת, ומשם מתחיל לחפש כיוון ידני או ביטוי ידני.

הרבה פעמים אעצור ואחליף את הכלי שאני עובד איתו כדי לגוון, בשלב הזה המחשב מבחינתי סגור. מבחינתי לגוון זה לדוגמא: מהפראלל פן אעבור פתאום לאקריליק, אני מגלה שאת הדברים שכבר המוח שלי התרגל לעשות עם הפרלל פן או עם הקליגרפיה זה פתאום מרגיש לי אחרת. בעצם יהיה לי עוד הזדמנות להסתכל על עצמי כבן אדם שיושב וכותב את הכל העניין של אומנות הכתיבה בעט, מכלי אחר, מזווית אחרת, מיכולות אחרות ובעצם נוגע בכיוון חדש שמעניין אותי.
גם שילובים הם נהדרים, או לפעמים לכלוך שמגיע מאקריליק יושב לי טוב עם הקליגרפיה או דברים כאלה. אז אני זז הרבה מאד. אני מנסה לא להיות מקובע בכלי שאני משתמש בו, או בפורמט או במדיה. וזה עוזר לי מאד לייצר דברים שונים״.

איתמר חפץ

כשאתה עובד עם דימוי, למשל תמונה, אתה עובד ישירות על התמונה או שסורק ובמחשב משחק עם כל השכבות?

״בתקופה האחרונה אני כמעט ולא משתמש באימג’ים. זה רק עניין של בחירה אבל אם אני צריך לעשות אימג’ אז כן, אני אדפיס ואכתוב עליו. אבל לפעמים, זה דבר שהוא לא כל כך נעים לי לעשות. יש משהו בפורמט הזה שלפעמים מחייב אותי לדייק ואני לא אוהב את זה. הרבה פעמים אתחיל לצייר על דימוי ואשים את זה בצד כרפרנס.
לאחר מכן אמשיך את העבודה על דף לבן, אעביר למחשב ואשלב בפוטושופ את המרכיבים. אין לי איזה אג’נדה בדבר הזה״.

איתמר חפץ

״לפעמים הרגשה של כתיבה או משהו כזה, אז אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב״.

תאר את האווירה שאתה יוצר בה. יש שם איזה משהו מיוחד, משהו שנותן לך השראה בסטודיו.

״אני חולק סטודיו עם חברים מעצבים ואנשים מאד מאד מוכשרים, זה מעין חלל משותף כזה. אנחנו שלושה בחדר, זה דבר מאד מפרה. כמו wework האלה רק אישי. אלו הם חברים ואנשים שאנחנו הרבה מאד שנים ביחד, אין פה הרגשה של ניכור. אני מאד אוהב את שעות הלילה לעבודה, למרות שיש לי ילד, אני מאד מושך את הלילות. הטיפוגרפיה הזאת שאני עושה, דורשת המון המון זמן. אז זה פשוט, צריך לשבת המון ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לכן, חשוב לי מאד האימון והוא חלק מהשגרה שלי ואני מאוד מקפיד עליו.

הסטאפ שאני יושב עליו, מעבר לזה שיש אנשים נורא מוכשרים לידי, אז מאד כיף לקבל גם דעות ורעיונות, אני יושב על קאטינג בורד, זה מאד חשוב, הסביבה שלי צריכה להיות לא הכי עיצובית קלאסית. אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שיש דיו סביבי כל הזמן״.

ידני פרופר.

״כן, צריך כל הזמן שיהיה איזה שהוא משהו זז, איכשהו במידה מסוימת״.

זז, נשפך, נוזל, נשאר כתמים על ה…

״מזיע, כן. זה גם חלק מהעבודות. הרבה מהעבודות יש להן לכלוכים ואני בוחר שלא לנקות. זה מעין קטע שלי״.

איתמר חפץ
איתמר חפץ

מה הכלי הקליגרפי שהכי מחבב אותך?

״יש את העולם הקליגרפי שהוא חי מאד חזק אצלי,ובדרך כלל אשתמש או automatic pen או parallel pen של פיילוט שהם גמישים, ה-6 ו-3.8, הם עטים מצוינים ומאד נוחים לשימוש. הרבה פעמים, לא צריך את המחסנית המובנית, פשוט אפשר להשתמש בעט ככלי ריק ולטבול אותה פשוט בדיו. אני אוהב נורא את העניין הזה לקנות דיו מיוחד ולנסות לעבוד ולהתעלם מהנוחות שמייצר הפיילוט לצורך העניין. אבל זה עט מצוין. ממש. אני הולך איתו לכל מקום,  שוב, אני נורא אוהב לעבוד עם כלים קליגרפיים וחיפשתי משהו שהוא קצת יותר ספוגי  למשל טוש או מרקר, בעלי ראש קטום ועבה ואני פשוט טובל אותו בדיו, ככה אני משתמש בכלים בדרך הלא נכונה להשתמש בהם. אני מפציץ אותם בדיו ואז זה יוצר איזה משהו שאני נורא אוהב, כשזה מתייבש זה יוצר איזה עוד שכבה לדיו. אני משתמש בכלי לא מתאים, וזה עושה משהו מעניין״.

אתה מייצר גם כלים בעצמך?

״אני חותך מדי פעם מקלות ארטיק בעיקר (צוחקים). זה האהובים עלי, הגודל הזה מושלם. בקנה סוף אני פחות מתעסק אבל ארטיק בעיקר ומכחולים, אני פשוט חותך אותם. נותר לכלוך כזה טבעי. אבל לכלוך גם מוסיף תנועה.

איתמר חפץ

״אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שדיו סביבי כל הזמן. בתקופה האחרונה בעיקר זה הכיוון שאני הולך אליו״.

דיברת מקודם על מוזיקה, איך אתה עובד בתחום הזה?

״פרויקט לדוגמא שעשיתי להרכב שקוראים לו פיק רייט, זה היה שיתוף פעולה ממש מגניב בין כמה חברים והשתמשנו באימג’ של אמן וחבר שקוראים לו אורי ערן ועבדנו איתו אח”כ. פירקנו את האימג’ הזה ויצרנו סדרת סינגלים להרכב הזה, זו היתה חוויה ממש טובה. ואני מאד מבסוט מהתוצאה, אני אוהב את החיבור הזה שנוצר שם.
דוגמא נוספת, אני עובד המון עם ג’אז, אני חושב שמוסיקאי ג’אז ומוסיקת ג’אז היא איפשהו נמצאת בלב שלי וזה מאד מתקשר לי לאג’נדה העיצובית שלי. האלתור גורם לי להרגיש לפעמים שאני חייב לייצר לייב. אתה יודע, מוסיקאי ג’אז לפעמים פוגש כמה אנשים שלא מכירים אחד את השני ,יש להם איזה גיג משותף ואתה צריך לייצר איזה שהוא משהו. 

יש איזה משהו משותף מתחום העבודה הזה שאתה יושב בסטודיו מול לדף ריק, אומר ׳יאללה, מתחילים׳. ואתה פשוט מתחיל לנגן קצת. לפעמים לוקח לי שעתיים להגיע למשהו שאני אוהב או משהו כזה אבל זה מזכיר נגינה במידה מסוימת. בג’אז או פאנק או מוזיקה שהיא קצת אבסטרקט, יש משהו משותף עם טיפוגרפיה, כי מה שקורה בעצם זה שאני לוקח מילה, ןהיא מגשרת בין איזשהו רעיון או בין בן־אדם לבן־אדם אחר, ואני פתאום לוקח את המילה ואני נותן לה נפח. אני משקיע בה את הכבוד לכל אות בנפרד, ופתאום המילה, הדרך שהיא הייתה פעם רק דרך לתקשר או משהו, היא הופכת להיות מהות העניין. וזה מזכיר לי קצת את החיפוש הזה של ג’אם מסוים או הקשבה לקול הפנימי שלך, וזה משהו שמאד מלווה אותי בזמן האחרון בייחוד. אני מחפש את ההשראות מהכיוון הזה״.

האם אתה חושב שלטיפוגרפיה ידנית יש יותר כוח ביצוג והבעה של הטקסט על פני פונט רגיל ודיגיטלי, והאם אתה חושב שלסגנון שלך יש מספיק מקום בשוק המסחרי הישראלי?

״ברור (צוחק), כן. בעולם הטיפוגרפיה או בעולם העיצוב לא תמיד הטיפוגרפיה הידנית היא הכלי המתאים. כמובן שהפאשן שלי נמצא שמה, אבל אם אתה בוחר דרך של מעצב אתה צריך לדעת מה הכלי המתאים שלך. זה לא שאני יכול להתעסק כל היום במחשב ואז פשוט אה, איזה כיף, בוא ניקח איזה עט ונזרוק משהו על דף ואני אסרוק את זה וזה יצא נורא יפה. כי זה לא עובד ככה, לפחות לא באקספרימנטל טיפוגרפי. יש חיפוש באמת והוא בלתי נמנע.

הוא הדרך היחידה למצוא את הדרך. קשה להסביר את זה במילים. אני מנסה כמעט להגיע לאיזשהו מצב של רגש כשאני כותב. להכניס את עצמי להלך רוח מסוים. אז זה משהו שפונט לא יכול לייצר. זה בטוח. אני יכול לכתוב את הפונט, אבל אחרי זה לעבור עליו. יש משהו ביד, שהיד רועדת ואתה נורא מתרגש זה עובר אחרת. 

בנוגע למסחריות של טיפוגרפיה, אני שם לב, זה משהו מעניין. אני חושב שאנשים נורא אוהבים לדעת שהם מבינים מה כתוב (מחייך). ולפעמים אני חוטא בקריאות הרבה פעמים. הרבה דברים שלי הם לא קריאים. 
אז למשל עכשיו אני מתרגם לפעמים חלק מהטקסטים לאינסטגרם ושם לב שאנשים קצת יותר מתחברים לדברים כאלה. אבל אני חושב שיש חידה בטיפוגרפיה ידנית שישר שואלת שאלות שאני אוהב. מי כתב את זה, למה כתב את זה, למה פתאום יש פה סימני קריאה ומשהו שנראה כמו דם. דברים כאלה״.

איתמר חפץ

עברית או אנגלית?

״עברית המון אבל זה שוב, בחרתי מילה, בחרתי אותיות, הן התחברו אחת עם השנייה. אני למשל המילה אהבה, זה לא משנה לי אם זה יהיה L-0-V-E או אם זה יהיה א-ה-ב-ה. הרגש שאני אצליח להיות בעמדה הזאת ואיפה זה תופס אותי, זה מה שמעניין אותי ולכן ה form הוא נהיה לי זהה לפעמים. אני עובד המון עכשיו על קליגרפיה שהיא מתחלפת עברית-אנגלית תוך כדי. היא ממש בנויה אותו דבר, ואני לא מחליף את שינוי הכתיבה ואני לא משנה את הזווית. הדגש שלי הוא הצורה ולא תמיד השפה״.

איתמר חפץ

איך אתה רואה את העולם הזה מתקדם בתחום של קליגרפיה ידנית, כשאנחנו נעים לעולם שהוא הרבה יותר דיגיטלי וחופשי?

״תראה, יש את הדיכאון הבסיסי (מחייך). נגיד מישהו פעם אמר, זה נורא מעניין, שהיום ילד עובר משלב של לקרוא ולראות צורות, לשלב ההקלדה, אוטומטית. הוא לא עובר בשלב של לכתוב. למה לכתוב אם אני יכול להקליד את זה באייפד וכרגע שיחקתי באייפד? אז למה.. מה, אני אקח דף עכשיו? תראה מה אנחנו מאבדים, את כל העניין שקוראים לו אומנות הכתיבה, זה חוויה, זה לשבת עם דף ונייר ולכתוב משהו, זה אומנות מצד אחד, ומצד שני זה רגע של בן אדם עם עצמו ורגע מזוכך שחבל להפסיד אותו. קצת מעציב אותי לדוגמא שעניין ההקלדה נהיה יותר טריוואלי לדוגמא אצל ילדים. מצד שני, הסוג עבודה שאני עכשיו מייצר היא מאד זמנית. אני לא אוהב שהעבודות שלי מושלמות, ולכן גם הריבוי. זה די מתאים לתרבות סטורי, שהיום זה פה, מחר זה נמחק או משהו כזה. אז אני לא יודע, יש לי רגשות מעורבים לדבר הזה אבל אני יודע שטיפוגרפיה זה משהו להזדקן איתו. זה משהו שפאק איט, בעוד עשר שנים אני אתרגש מזה שאני אכתוב italic וזה מדהים שבשניה שאתה כותב italic ואתה שנייה לא מתרכז על זה וחושב על משהו אחר אתה מיישר, פתאום אתה קולט ששינית את הזווית. זה דברים שאפשר בכיף, לא אכפת לי דיגיטלי, לא דיגיטלי. כיף לי להזדקן איתה״.

איתמר חפץ

ספר על עולמות השראה ומעצבים שאתה מעריץ.

״יש לי מלא כאלה. אוקי, מוסיקה זה מקום מאד חשוב בעבודות שלי. אני, שוב, הפיק רייט נגיד זה פרויקט שיצא לי לעבוד איתו, זה משהו שככה נכנס לי. המון ג’אז בזמן האחרון זז לי באוזניים. מבחינת דברים שהם מעוררי השראה, אני מאד אוהב, זה גם תהליך טוב דרך אגב לאימון, לשבת בערב בבית, אני שם אוזניות, לפעמים אני רואה סדרות שלמות בלי להסתכל על הסדרה (מחייך). אני פשוט שומע אנשים מדברים. לא מוסיקה ולא כלום, אני רואה איזה משהו, ואני פתאום שומע, פתאום שאתה לא מסתכל על משהו, אתה פתאום שומע את כל הדברים הקטנים שאנשים אומרים. כל הגמגומים כל השתיקות. זה יכול להפוך לפוסטר, החצי משפט – And so, what do you think?
שוב, לדוגמא, הסדרה ׳ארנה׳, תסתכל באינסטגרם, זה מעין הדפסים שאני עושה בעיגולים. הם בדיוק שמה, זה מעין מדבר על הדבר הזה, על הלרחרח מסביב. העיגול הזה מדמה לי לפעמים כמו כלב שהולך ומרחרח ומה היה פה? אתה יודע, מה היה פה אתמול? אני אוהב בתהליך עבודה את הדבר הזה. אומנים שאני מאד מעריך בתחום טיפוגרפיה, Job Wouters , הוא מדהים, אני מאד מאד מתחבר לעבודות שלו. Sanna Annukka, כשהייתי בלונדון באחת הפעמים, היא עשתה מעין סדרה של  כריכות לספר ׳מפצח האגוזים׳. היא עושה הדפסים מאד מאד יפים. Sara Fanelli  כמובן, Reid Miles, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בחיים. עליו יש אנקדוטה מצחיקה, הוא לא אהב ג’אז והוא עשה קרוב ל 500 עטיפות אלבומים. אתה יודע, איש מטורף. Christopher Wool הוא אחד האחרונים ברשימת הכוכבים.

זהו, עוד חבר טוב, אמן שאני מאד אוהב, אורי ערן, זה מישהו שאני לוקח הרבה השראה מהסגנון שלו. לא בהשוואה, אני כמובן נורא אוהב את הקלאסיים, אני אוהב מירו, זה מישהו שאני בזמן האחרון ממש מתחבר. למירו היו המון סקיצות שפשוט כתב דברים נורא יפים, איש מאד מרגש. וכמובן הגדול מכולם פרינס. אם אני לא אתן קרדיט לפרינס אז מי יתן?״.

מילות סיכום?

״לא לפחד! פשוט לא לפחד לכתוב אותיות. זהו (צוחק), אין לי פחד״.

איתמר חפץ

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

כל העבודות בכתבה: איתמר חפץ 

יש פה ממתקים רציניים

Beastly - OH no type
untold

איפה הפונטים הכי יפים באנגלית?

יש המון פונטים יפים באנגלית, אך מי מהם הם המיוחדים, המסקרנים, המטורפים, המוזרים? אספנו לכם כמה סטודיואים מגניבים במיוחד כדי להכניס קצת תבלינים אקזוטיים לפרויקט הבא שלכםן.

קרא עוד »
Steven Heller - by Tal Solomon Vardy
untold

סטיבן הלר חושף חומרים חדשים על המעצב Paul Rand

בבוקר ניו־יורקי גשום למחצה במשרדי ה-School of Visual Arts נפגשתי עם סטיבן הלר (Steven Heller), חוקר העיצוב שפועל היום. מעצב, ארט־דיירקטור, מרצה, סופר, והאיש ששיחרר כמעט 200 ספרי עיצוב. אם תציצו בספריית ספרי העיצוב שלכם, כנראה תמצאו את השם שלו.

קרא עוד »
מיקסטייפים

Mixtape – Barr Zutra

לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , , ,

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר־רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

בוא נתחיל בשם – ׳סחוניה׳ – אתה מרוקאי?

״אני חצי. אימא שלי מרוקאית. והאמת שזה לא היה רעיון שלי, הרעיון היה של רשף טסלר רון, הבחור שכותב והוא אשכנזי לחלוטין. פשוט שנינו אשקלונים אז איכשהו מתערבב עם כל ה.. אתה יודע, כל המונחים האלה״.

ספר איך זה התחיל.

״היה לי קורס פנזינים אצל פרופסור ענת קציר. לא בחרתי אותו אפילו, אני חושב שקיבלתי אותו באיזה עדיפות שנייה או משהו כזה. הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

כי אתה מאייר?

״כן, וגם כאילו.. לא יודע, זה פשוט בא לי ברע המחשבה על זה, של להתחיל לבחור פונטים ועימוד וצבעים וכל מיני דברים, פשוט הלכתי וקניתי מכונת כתיבה באיזה חנות יד שנייה״.

איפה קנית את מכונת הכתיבה?

״בירושלים יש מלא חנויות כאלה של אלקטרוניקה ישנה, אז מצאתי איזו מציאה איפשהו, ממש אחלה מכונה עם פונט נחמד שאני אפילו לא בטוח מה הוא״.

פרנק ריהל.

״הייתי בראש של אני רוצה לאייר, רוצה לעשות מה שבא לי. חששתי מזה שהיא תיתן לי הערות בטיפוגרפיה. זו הייתה התחלה של הפרויקט. לא רציתי לקבל הערות על טיפוגרפיה״.

״מגניב. אז התחלתי מזה. וגם היינו צריכים לבחור נושא לפנזין וידעתי שבא לי להתעסק במשהו שהוא קצת של שוליים, משהו שהוא כזה.. קצת מכוער אולי או קצת משהו שהוא לא נחשב לדבר מעניין או דבר נוצץ וזה קצת התגלגל עד שבא לי הרעיון שפשוט לנסוע לאיזה עיר פריפריה כלשהי ולראות מה קורה. ואז סיפרתי לרשף והוא כל כך התלהב מהרעיון שהוא רצה גם לבוא״.

מי זה רשף? 

״רשף טסלר־רון הוא חבר ילדות שלי מאשקלון, לא קשור לתחום, נאמר את זה ככה. הוא גם לא בן אדם של ויזואליה. אימא שלו אמנית, מציירת כזה מדהים והוא פשוט לא מבין מה הקטע. גם עיוור צבעים, אולי זה קשור״.

בגלל זה הפנזין בשחור לבן?

״יכול להיות (צוחק). אז אמרתי לו ׳סבבה, אתה רוצה לבוא איתי? אז אתה צריך לכתוב׳. כי אני יודע שהוא כותב יפה. אז הוא הסכים ונסענו לקרית מלאכי, זו הייתה הפעם הראשונה, ולא ידענו מה אנחנו עושים. זה גם היה באמצע השבוע בצהריים״.

סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון
סחוניה - אמיר פרסיה ורשף טסלר רון

נשמע שחון.

״כן, ממש. אין אף אחד, יש אנשים ברחוב כי זה קרית מלאכי, הם קצת מסתובבים, אבל לא קורה כלום, הכל סגור וכזה.. אז הבנו שזה מעולה ופשוט הסתובבנו עם האוטו, ירדנו ממנו והתחלנו ללכת, היינו רעבים, אכלנו איזה פלאפל ואז שעמם לנו, הלכנו למצוא איזה בית קפה. ישבנו בגלידריה עם בית קפה כזה. הלכנו לאכול בשיפודיה, זה היה בערב, ונסענו. אה, וגם ביקרנו באיצטדיון אני חושב. אנחנו אוהבי כדורגל אז זה גם.. זה איכשהו תמיד היה פתוח.

בבצלאל היינו צריכים לעשות עוד גיליון בקורס, אז נסענו לחדרה, כי רצינו להתרחק מהדרום. אמרנו ׳בוא נעשה משהו לא בדרום׳. חזרנו על אותו תהליך שעשינו בקרית מלאכי. באנו בצהריים, אמצע השבוע, התחלנו להסתובב, אכלנו באיזה מקום, שתינו קפה איפה שהוא, הלכנו לאיזה שיפודיה או משהו בערב, וחזרנו. לא מדברים עם אף אחד, לא פונים לאף אחד, לא שואלים שאלות. כמו חייזרים כזה.

אנחנו מסתכלים מהצד, מתצפתים. תוך כדי כותבים לנו רשמים. רשף אוהב לכתוב בפנקס שלו, ואני בטלפון, כותבים לעצמנו כל מיני דברים שעלו, כל מיני רעיונות, כל מיני אנקדוטות. ואז, חוזרים הביתה ומתחיל עבודה על הפנזין עצמו. עבודה של איזה חודש אני חושב, אולי כמה שבועות, שהוא כותב את הטקסט ושולח לי, ואני משתדל לא לערוך לו את זה. אני עורך לו את זה לשונית, בקטע של סימני פיסוק ושגיאות, משתדל לא להתערב בתכנים. לפחות השתדלתי עד ׳ירוחם׳, ב-׳ירוחם׳ זה כבר קצת השתנה.

אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו. בהתחלה הייתי בטוח שזה יתקבל בבוז. חשבתי שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים, אחרי שעשיתי את זה ואף אחד לא קרא את זה עדיין, שאף אחד לא יבין מה אנחנו רוצים. בסוף אנשים אהבו את זה וקיבלנו דרייב להמשיך. את גיליון ׳ירוחם׳ עשינו אני חושב בחופשת סמסטר, בלי קשר כבר ללימודים. עצמאית. ושם גם יש איזה שינוי כבר, יש איזה טוויסט כזה בסיפור״.

מה השתנה שם?

״זה קצת ספוילר, אבל בסדר. בהתחלה מה שקורה זה שהוא (הדמות הראשית – ט.ס.ו) כביכול חוטף מכת שמש וחושב שהוא בבסיס צבאי. ואז הכתיבה מתנהלת לכל אורך הגיליון כאילו אנחנו בבסיס, והוא לא מסביר את האנלוגיות. הוא פשוט מדבר על הכל כאילו זה בסיס. פה היה כבר אתגר, ממש עבודה של מאייר. הייתי צריך ממש להסביר לקורא מה קורה פה. כי אם אתה רק קורא את הטקסט בלי האיורים, אתה לא לגמרי מבין מה הולך. אז ממש הרגשתי שגם פה, בניגוד לקודמים, האיורים הם כאילו מה שקורה במציאות. בקודמים אם אתה מסתכל, אז כל האיורים הם נורא מוזרים כאלה. כל מיני דימויים״.

קלאשים של כל מיני דברים.

״כן, ודברים שהם לא.. נגיד יש פה איזה קטע, זה שהוא משווה משהו של מפעל הפיס לפוקר״.

״אחרי שאני קורא את הטקסטים, פשוט מגיב לו למה שהוא עושה. הרעיון הוא ששנינו בחופש יצירתי שכל אחד עושה מה שמרגיש לו, בלי יותר מדי הסברים. גם אם לא יבינו״.

איזה כיף, אני רואה פה גלויה בסוף.

״ממש, כן. ופה הדבקנו אותן, אבל אף אחד לא הבין שזה גלויות. אז השאירו את זה ככה. צריךגם לציין בחור בשם דימה אישצ’וק, שהוא עשה את פרויקט הגמר שלו עם פתגמים רוסים, אם יצא לך לראות את זה. כל פעם שאנחנו נוסעים לאנשהו אז אני שולח לו צילום שלט הכניסה של העיר. הוא מצייר לנו ציור מהיר בצבעי מים וזו עוד תוספת לגיליון״.

מסקרן להבין את המוטיבציה של הגליון השלישי אחרי שני גיליונות. בעצם אתם כל פעם אתם מוציאים ומשחררים את זה לקהל הרחב? או שזה נשאר במסגרת בצלאל? איך זה עובד?

״לא, זה כבר עזב את גבולות בצלאל לחלוטין ברגע שהתחלנו את ׳ירוחם׳. זה גם לא היה מוצג בתערוכה מהסיבה הזאת, כי זה כבר בחוץ. יש לנו אתר באינטרנט עם חנות אונליין״.

אתר מינימליסטי מאוד!

״נורא מינימליסטי, ברוח הפנזין (צוחק). זה שם כבר איזה שנה. אנחנו בעיקר מוכרים את זה בפסטיבלים בדוכנים ובמקומות. היה את פסטיבל הפנזינים בתחנה מרכזית ומכרנו שם, אירועים של ׳כדורגל שפל׳ קוראים לנו לפעמים אז אנחנו באים למכור״.

גיליון 2. צילום: אמיר פרסיה

יש תחושה שבפריפריה מתקיימים קלאשים של עולמות תוכן נורא מוזרים. מה הדבר הכי הזוי שקרה לכם כשהייתם במקומות הללו?

״זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שלא קורה לנו שם כלום. תמיד שואלים אותי איך היה? אני אומר היה משעמם. אני זוכר גם אחרי הגיליון הראשון, אמרתי כאילו שעוד לא.. עוד לא הבנתי מה אני עושה. הייתי בטוח שזהו, הלך עליי. אין לי מה להגיש. כי היינו שם, לא קרה שם כלום. אמרתי, ׳מה נוציא מזה עכשיו?׳ לא היה פה שום דבר. אז תוך כדי עבודה הבנתי שטוב, יוצא מזה משהו״.

ברמת החוויה, אני חושב שקורה גם משהו בדיעבד, יש איזה תובנה ממקום.

״כן. גם הרבה זה מנקודת המבט החייזרית הזאת שלנו, שאנחנו באים קצת.. כאילו אנחנו באים להסתכל. רשף בא עם הפנקס כדי לרשום הערות. גם אם מפתחים איתנו שיחה אז אנחנו לא מראיינים אותם. לא מתחילים לדלות מהם מידע. אנחנו זורמים עם השיחה״.

זה נשמע מאד בגובה העיניים.

״זה בטוח, אנחנו לא באים בקטע מתנשא״.

נכון. אבל עדיין.. יש לך את ה״פריווילגיה״ להסתכל על העניינים מלמעלה כמו חוקר. ופה באמת התייחסתם לזה בעיני, כחוקרים שבאמת רעבים להבין משהו על מקום שהוא טיפה הצידה. זו הצלחה ענקית של הדבר הזה. מעבר לזה שהאיורים סופר יפים, יש להם הרבה במעט. זה קטע. כי אין פה צבע, אבל יש פה המון צבעוניות מדהימה. זו הצלחה גדולה ומכונת כתיבה מכתיבה פה אווירה מעניינת.

״כן, זה קונה את הקהל״.

מה השאיפה הלאה עם סחוניה?

״אנחנו תמיד אומרים שהחלום הגדול שלנו זה להתראיין למקומון. והאמת שניסינו״.

יש מלא.

״כן, צריך להרים את הכפפה אבל אם היו מראיינים אותנו לאיזה מקומון של קרית מלאכי או משהו כזה יכול להיות גדול. אבל תכל׳ס מה הלאה?הרעיון זה למפות כמה שיותר מהארץ. הבעיה שלוקח לנו הרבה זמן, אנחנו גם בעצמנו איטיים, פריפריאלים כאלה, אבל התכנון הבא נגיד זה עפולה. רצינו קצת לעלות צפונה, לנסות לבחור שם את המקומות. ואין לנו שאיפות להצליח, כאילו אנחנו גם לא רואים מה אפשר להצליח עם זה. זה פנזין. אולי אפשר למכור את זה בכמה מקומות עם קטע, אבל זה לא דיגיטלי הרי, זה לא משהו שיהיה ויראלי. אז השאיפות שלנו צנועות. אנחנו באמת רוצים להיות מסוגלים למכור את החוברות האלה מספיק כדי לממן את הנסיעות עם הדלק, ואת ההדפסה ופשוט להמשיך עם זה עד שימאס לנו. וגם לנסות לא למחזר, לנסות למצוא קטע חדש כל פעם. כי הגיליון הראשון והשני מאד דומים, שלישי כבר יש משהו חדש. אולי ברביעי גם יהיה משהו חדש וכו׳ וכו׳״.

גיליון 1. צילום: אמיר פרסיה

מה זה המיני פנזין פה?

״אני בפלס”ר שיריון במילואים, הייתי איפשהו בדרום באיזה חור והיינו צריכים להגיש עוד מיני פנזין. שלישי. היה לי יום אחד לעשות את זה ומתוכו היו לי שעתיים פנויות. אמרתי להם טוב, מה אני עושה בשעתיים? בכל הדבר הזה היה לי אילוצים. טוב, אעשה משהו בגודל של קופסת גפרורים ואצייר שם את כל ראשי העיר וזהו, זה היה לי כמו בדיחה. וזה אחד הדברים שהכי אוהבים פה. אנשים קונים את זה וזה נהיה להיט. כאילו בסוף אני מגלה שככל שאני פחות מייחס למשהו חשיבות, ככה הוא יוצא יותר טוב״.

מיני סחוניה של ראשי עיר בישראל. צילום: אמיר פרסיה

זה נכון. בדרך כלל אתה פועל מתוך סטרס כזה שיצא פיין.

״ככל שאתה מנתק את הסטרס הזה לגמרי ועושה דברים בלי שום השלכה, הם יוצאים הכי טוב״.

מדהים. טוב, זה יפה ממש ואני אוהב שזה ספציפי ומלא חמלה. מסקרן לראות איך זה יתפתח לעוד גיליונות.

״נקווה, נקווה. בשנה הקרובה״.

תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.

יש פה ממתקים רציניים

untold

Printer’s marks – דגל מדפיס

מי שילך היום לפתוח ספר ימצא כריכה מעוטרת עם גרפיקה דימוי וטיפוגרפיה יפים יותר או יפים פחות. לאחר מכן בעמוד הראשון יהיה כתוב איפה הספר הודפס מי עיצב או עימד ואולי עוד סדרת מספרים.
משהו שהמינימליזם המודרני הביא איתו לעולם הספרים – יובש!!! פעם הכל היה אחרת, לבית הדפוס שהיה גם המוציא לאור היה סימן יחודי והוא דגל המדפיס. בפוסט זה אעסוק בסימני מדפיסים של ספרים עיבריים.

קרא עוד »
ידיים שמאליות, יערה קאס. גיליון 1
untold

׳ציפור הרפש׳ שוברות את הקיר הרביעי

מאי 2017, שלוש מאיירות משחררות לאוויר הסייברספייס את ׳ציפור הרפש׳, וובקומיקס חינמי, עצמאי וחתרני. אסופה של מאיירות ומאיירים תחת נושא אחד – ׳העתיד׳. לרגל יציאתו של הגיליון החדש – ׳קלישאות׳, שוחחנו איתן בצ׳אט על האתר ועתיד הקומיקס.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , , , , , , ,

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

Rachel Gutgers

הדפסי משי בתנועה – רחל גוטגרץ

יש יצירות שהופכות לך את הבטן. כך קרה עם ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ של רחל גוטגרץ, סרטון אנימציה קלאסית של 6 דקות שאחז בי. אחרי שצפיתי בו ושוב ושוב, הבנתי שאני חייב לבדוק איך הקסם הזה נוצר, ומה קורה שם בתהליך היצירה של רחל גוטגרץ?

jellyfish - Rachel Gutgarts
מדוזה מתוך ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ - רחל גוטגרץ

הצצתי באתר שלך, היו שם כמה דברים מאד מעניינים. בעיקר הקשר בין העולם היפני לעולם הרוסי. אני חושב ששתי האסתטיקות בסרטון של פרויקט הגמר, יש שם איזה קלאש מעניין בין התרבויות. תסבירי.

״זה ממש מגניב. גדלתי בבית רוסי לחלוטין, מאד כאילו.. שני ההורים שלי, סבתות שלי, סבים שלי, כולם עלו מרוסיה בשנת 89׳. וגדלתי בפסגת זאב, שזו סביבה שהיתה בזמנו מאד מאד רוסית, כאילו מאד בתוך העלייה הזאת מרוסיה. תרבותית, זה היה מאד ניכר מהבית, ולהורים שלי יש גם טעם אסתטי שאני מאד מכבדת