איתמר חפץ נחשף במקרה לתחום הטיפוגרפיה הידנית. הוא למד קולנוע בארצות הברית ונרשם לסדנת הדפס ששינתה את חייו, מאז הוא לא מפסיק לצייר אותיות בכל מדיום אפשרי.
ספר לי קצת על מי אתה, איפה למדת, מה אתה עושה?
״אני איתמר, עושה עיצוב גרפי ביום יום ומתפרנס מזה בעיקר. מבחינת לימודים,
אני בן ארבעים, אז בשנת אלפיים בערך עברתי לניו יורק, גרתי שם איזה עשר שנים ושם למדתי. התחלתי ללמוד קולנוע ואחרי שנתיים של קולנוע עברתי ללימודי הדפס ב-SVA, שם במשך שנתיים התמחיתי בהדפסי תחריט ודפוס משי. בעצם לא למדתי אף פעם עיצוב בצורה קלאסית. לאחר שחזרתי לארץ, עבדתי בסטודיו שקוראים לו ׳דוד ויוסף׳ לתקופה מסוימת ויצאתי לדרכי העצמאית. עכשיו אני מלמד באקדמיה, קורס בשנה ד' שאני עוזר להעביר במכון הטכנולוגי בחולון. עד לתקופה האחרונה החזקתי בפרופיל עסקי, עכשיו התחלתי לשחרר שוב עבודות מחדש באינסטגרם בעיקר״.
חשבון האינסטגרם שלך ״הפליל״ אותך ונראה שהגעת לאחרונה לעולם הטיפוגרפיה הידנית והקליגרפיה. איך הגעת לזה? איך זה תפס אותך?
״זו שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה זמן ציירתי אותיות בלבד. המון זמן פשוט עשיתי דודלינג של אותיות ולא חקרתי אותן לגמרי. פשוט זה הרגיש לי שהייתי במדיום שלא היה נכון עבורי. אני חושב שהייתי נורא עסוק בלהיות מדויק עם עיפרון ולחזור על אותה זווית. זה גמר אותי ולא הצלחתי לייצר אפילו את האות אל״ף. העיפרון עובד על משהו שהוא לא חי. פעם ראיתי מדריך ללימוד גיטרה והמדריך אמר, ׳יודעים מה הבעיה בגיטרה? שאנשים לומדים על משהו שהם לא רוצים לנגן. אם אתם רוצים לנגן משהו, אז תתאמנו על זה׳.
זה לא אומר שאתה צריך לדעת עכשיו את כל הסולמות הפנטטונים ואת כל התפיסה, פשוט תעשה את מה שאתה אוהב. ואז התחיל אצלי מין חיפוש שממש נבנה והוא כזה יום־יומי. הוא מושך אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם.
עבדתי אצל מישהי שקוראים לה אנה זכאי, מורה לקליגרפיה בארץ והיא ממש טובה, פתחה בפני את העולם של קליגרפיה, עבודה עם הכלים הקליגרפיים וההתנהלות עם דיו וטיפוגרפיה ידנית. היא מדהימה בעיניי. היא מלמדת אותך שאתה לא צריך לפחד לצייר סריף״.
מה האג׳נדה שלך בתור מעצב?
״אל״ף, הקליגרפיה היא בסיס טוב לכל לוגו בעצם. גם אם הוא אחרי זה לא מתקבל הכיוון הקליגרפי, עצם העובדה שאתה לא מפחד לייצר אות בסיסית זה משהו שעוזר לתחום של לוגואים, מיתוג וכו'. אבל אני כן מנסה להכניס כמה שיותר מהעבודה הידנית לתחום. זה פשוט משהו שהוא טבעי ואני מנסה כמה שאני יכול לבחור לקוחות מתאימים, בהתאם. אתה יודע, לפעמים אני אקח לקוחות במחירים יחסית זולים בשביל לדוגמא לעבוד עם מוסיקאים, או לעשות דברים רק בשביל לשמור על האדג' הזה של העבודה, שתהיה בכל זאת מסחרית אבל ידנית.
אני מאוד אוהב לעבוד עם מוסיקה, זה תחום שמלווה אותי הרבה מאד שנים. אני לוקח את הכיוון הידני או הקליגרפי להפקת סדרת הדפסים שאני מוציא בכמה נושאים, משהו שהוא יותר פרטי ופחות ללקוחות אבל תוצע למכירה בסופו של דבר״.
אז עכשיו מי הלקוחות שלך בעצם?
״אני עובד עם חברות בתחום הסולארי ובתחום ההיי-טק. עובד עם קבוצות מחול, אחת מהן היא אורלי פורטל, שאני נהנה לעבוד איתם. היא נותנת לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. עכשיו היא עושה סדנה בברזיל וזה מאד מתאים לסגנון שלי, והפוסטר הזה לדוגמא הוא פוסטר שכזה, אתה יודע, יצא בשלוש דקות של פשוט לקחנו את ה-50×70 (גודל ממוצע של פוסטר – ח.ש.) וכתבנו נשיקות לברזיל, וזהו. היא נותנת לי להשאיר את זה ככה ומאפשרת לעולם הטיפוגרפי שלי לקפוץ קדימה. אני מאד אוהב את זה״.
מעולה, זה כיף תמיד לקוחות שנותנים לך יד חופשית וגם בד"כ אלו העבודות שיוצאות הכי טוב. כשיש לך יד חופשית עם מישהו אחר, במיוחד אם הוא בתחום היצירתי.
״מאד. איתה זה היה מאד חשוב. כי אני חושב שהיא עוסקת בחיפוש, והעבודות שלי קשורות קצת במידה מסוימת לאיזשהו חיפוש, החיבור הוא די מיידי. בנוסף,
יש לי לקוחות מתחום האדריכלות שאנחנו עושים כל מיני ספרים על בניינים מדי פעם או תחומים נוספים באדריכלות. אני עובד גם עם איגוד העורכים וכל מיני עמותות מסוימות. יוצא לי לעבוד קצת גם בהתנדבות, שכולל מיתוג, והרבה ארט־האוס מה שנקרא״.
אני חושב שהפריחה שלך בתחום הזה של הקליגרפיה ידנית והטיפוגרפיה האקספרימנטלית מעניינת מאוד. בוא נדבר רגע על התהליך היצירה שלך, מהרעיון הראשוני ועד נייר מלא במילים ואותיות, שימוש בכלים, ניסיונות, סקיצות, שילוב עם אימג׳ים וכו׳.
״יש את עולם המעצב שהוא פונה יותר לפורמט וטרנדיות, וכל מיני דברים בסגנון. בהנחה, שאני הולך לייצר איזשהו משהו שהוא לגמרי ידני אני בד"כ אתחיל עם parallel pen (עט של Pilot לקליגרפיה – ח.ש.) ופשוט אכתוב הרבה דברים. אקשיב למוסיקה ואכתוב. מצאתי שקצב, תנועה וכתיבה הם דברים שעובדים ביחד. יש סדרה שאני עובד עליה והיא נקראת ׳ארנה׳, אז אני משתמש בקצה של העט פרלל שנהיה קו נורא נורא עדין. אני עושה מעין טאפינג כאלה, ומדמה לעצמי מין מקצב. זה נותן לי לפעמים הרגשה של כתיבה, לדוגמא: אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב.
אני עושה הרבה כאלה, עד שפתאום מוצא איזה משהו שאומר ׳אוקי, יש לי פה סיפור׳, או לפעמים איזה מין דמות של דיאלוג פנימי של מה אני מרגיש בזמן שאני שומע את המוסיקה הזאת, ומשם מתחיל לחפש כיוון ידני או ביטוי ידני.
הרבה פעמים אעצור ואחליף את הכלי שאני עובד איתו כדי לגוון, בשלב הזה המחשב מבחינתי סגור. מבחינתי לגוון זה לדוגמא: מהפראלל פן אעבור פתאום לאקריליק, אני מגלה שאת הדברים שכבר המוח שלי התרגל לעשות עם הפרלל פן או עם הקליגרפיה זה פתאום מרגיש לי אחרת. בעצם יהיה לי עוד הזדמנות להסתכל על עצמי כבן אדם שיושב וכותב את הכל העניין של אומנות הכתיבה בעט, מכלי אחר, מזווית אחרת, מיכולות אחרות ובעצם נוגע בכיוון חדש שמעניין אותי.
גם שילובים הם נהדרים, או לפעמים לכלוך שמגיע מאקריליק יושב לי טוב עם הקליגרפיה או דברים כאלה. אז אני זז הרבה מאד. אני מנסה לא להיות מקובע בכלי שאני משתמש בו, או בפורמט או במדיה. וזה עוזר לי מאד לייצר דברים שונים״.
כשאתה עובד עם דימוי, למשל תמונה, אתה עובד ישירות על התמונה או שסורק ובמחשב משחק עם כל השכבות?
״בתקופה האחרונה אני כמעט ולא משתמש באימג'ים. זה רק עניין של בחירה אבל אם אני צריך לעשות אימג' אז כן, אני אדפיס ואכתוב עליו. אבל לפעמים, זה דבר שהוא לא כל כך נעים לי לעשות. יש משהו בפורמט הזה שלפעמים מחייב אותי לדייק ואני לא אוהב את זה. הרבה פעמים אתחיל לצייר על דימוי ואשים את זה בצד כרפרנס.
לאחר מכן אמשיך את העבודה על דף לבן, אעביר למחשב ואשלב בפוטושופ את המרכיבים. אין לי איזה אג'נדה בדבר הזה״.
״לפעמים הרגשה של כתיבה או משהו כזה, אז אני עושה נגיד one ta ta tata, אז אני יכול להגיד one ta ta, פאק איט, אין לי מה לכתוב״.
תאר את האווירה שאתה יוצר בה. יש שם איזה משהו מיוחד, משהו שנותן לך השראה בסטודיו.
״אני חולק סטודיו עם חברים מעצבים ואנשים מאד מאד מוכשרים, זה מעין חלל משותף כזה. אנחנו שלושה בחדר, זה דבר מאד מפרה. כמו wework האלה רק אישי. אלו הם חברים ואנשים שאנחנו הרבה מאד שנים ביחד, אין פה הרגשה של ניכור. אני מאד אוהב את שעות הלילה לעבודה, למרות שיש לי ילד, אני מאד מושך את הלילות. הטיפוגרפיה הזאת שאני עושה, דורשת המון המון זמן. אז זה פשוט, צריך לשבת המון ולכתוב ולכתוב ולכתוב. לכן, חשוב לי מאד האימון והוא חלק מהשגרה שלי ואני מאוד מקפיד עליו.
הסטאפ שאני יושב עליו, מעבר לזה שיש אנשים נורא מוכשרים לידי, אז מאד כיף לקבל גם דעות ורעיונות, אני יושב על קאטינג בורד, זה מאד חשוב, הסביבה שלי צריכה להיות לא הכי עיצובית קלאסית. אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שיש דיו סביבי כל הזמן״.
ידני פרופר.
״כן, צריך כל הזמן שיהיה איזה שהוא משהו זז, איכשהו במידה מסוימת״.
זז, נשפך, נוזל, נשאר כתמים על ה…
״מזיע, כן. זה גם חלק מהעבודות. הרבה מהעבודות יש להן לכלוכים ואני בוחר שלא לנקות. זה מעין קטע שלי״.
מה הכלי הקליגרפי שהכי מחבב אותך?
״יש את העולם הקליגרפי שהוא חי מאד חזק אצלי,ובדרך כלל אשתמש או automatic pen או parallel pen של פיילוט שהם גמישים, ה-6 ו-3.8, הם עטים מצוינים ומאד נוחים לשימוש. הרבה פעמים, לא צריך את המחסנית המובנית, פשוט אפשר להשתמש בעט ככלי ריק ולטבול אותה פשוט בדיו. אני אוהב נורא את העניין הזה לקנות דיו מיוחד ולנסות לעבוד ולהתעלם מהנוחות שמייצר הפיילוט לצורך העניין. אבל זה עט מצוין. ממש. אני הולך איתו לכל מקום, שוב, אני נורא אוהב לעבוד עם כלים קליגרפיים וחיפשתי משהו שהוא קצת יותר ספוגי למשל טוש או מרקר, בעלי ראש קטום ועבה ואני פשוט טובל אותו בדיו, ככה אני משתמש בכלים בדרך הלא נכונה להשתמש בהם. אני מפציץ אותם בדיו ואז זה יוצר איזה משהו שאני נורא אוהב, כשזה מתייבש זה יוצר איזה עוד שכבה לדיו. אני משתמש בכלי לא מתאים, וזה עושה משהו מעניין״.
אתה מייצר גם כלים בעצמך?
״אני חותך מדי פעם מקלות ארטיק בעיקר (צוחקים). זה האהובים עלי, הגודל הזה מושלם. בקנה סוף אני פחות מתעסק אבל ארטיק בעיקר ומכחולים, אני פשוט חותך אותם. נותר לכלוך כזה טבעי. אבל לכלוך גם מוסיף תנועה.
״אני מאד אוהב את הלכלוך סביבי, מאד אוהב שדיו סביבי כל הזמן. בתקופה האחרונה בעיקר זה הכיוון שאני הולך אליו״.
דיברת מקודם על מוזיקה, איך אתה עובד בתחום הזה?
״פרויקט לדוגמא שעשיתי להרכב שקוראים לו פיק רייט, זה היה שיתוף פעולה ממש מגניב בין כמה חברים והשתמשנו באימג' של אמן וחבר שקוראים לו אורי ערן ועבדנו איתו אח"כ. פירקנו את האימג' הזה ויצרנו סדרת סינגלים להרכב הזה, זו היתה חוויה ממש טובה. ואני מאד מבסוט מהתוצאה, אני אוהב את החיבור הזה שנוצר שם.
דוגמא נוספת, אני עובד המון עם ג'אז, אני חושב שמוסיקאי ג'אז ומוסיקת ג'אז היא איפשהו נמצאת בלב שלי וזה מאד מתקשר לי לאג'נדה העיצובית שלי. האלתור גורם לי להרגיש לפעמים שאני חייב לייצר לייב. אתה יודע, מוסיקאי ג'אז לפעמים פוגש כמה אנשים שלא מכירים אחד את השני ,יש להם איזה גיג משותף ואתה צריך לייצר איזה שהוא משהו.
יש איזה משהו משותף מתחום העבודה הזה שאתה יושב בסטודיו מול לדף ריק, אומר ׳יאללה, מתחילים׳. ואתה פשוט מתחיל לנגן קצת. לפעמים לוקח לי שעתיים להגיע למשהו שאני אוהב או משהו כזה אבל זה מזכיר נגינה במידה מסוימת. בג'אז או פאנק או מוזיקה שהיא קצת אבסטרקט, יש משהו משותף עם טיפוגרפיה, כי מה שקורה בעצם זה שאני לוקח מילה, ןהיא מגשרת בין איזשהו רעיון או בין בן־אדם לבן־אדם אחר, ואני פתאום לוקח את המילה ואני נותן לה נפח. אני משקיע בה את הכבוד לכל אות בנפרד, ופתאום המילה, הדרך שהיא הייתה פעם רק דרך לתקשר או משהו, היא הופכת להיות מהות העניין. וזה מזכיר לי קצת את החיפוש הזה של ג'אם מסוים או הקשבה לקול הפנימי שלך, וזה משהו שמאד מלווה אותי בזמן האחרון בייחוד. אני מחפש את ההשראות מהכיוון הזה״.
האם אתה חושב שלטיפוגרפיה ידנית יש יותר כוח ביצוג והבעה של הטקסט על פני פונט רגיל ודיגיטלי, והאם אתה חושב שלסגנון שלך יש מספיק מקום בשוק המסחרי הישראלי?
״ברור (צוחק), כן. בעולם הטיפוגרפיה או בעולם העיצוב לא תמיד הטיפוגרפיה הידנית היא הכלי המתאים. כמובן שהפאשן שלי נמצא שמה, אבל אם אתה בוחר דרך של מעצב אתה צריך לדעת מה הכלי המתאים שלך. זה לא שאני יכול להתעסק כל היום במחשב ואז פשוט אה, איזה כיף, בוא ניקח איזה עט ונזרוק משהו על דף ואני אסרוק את זה וזה יצא נורא יפה. כי זה לא עובד ככה, לפחות לא באקספרימנטל טיפוגרפי. יש חיפוש באמת והוא בלתי נמנע.
הוא הדרך היחידה למצוא את הדרך. קשה להסביר את זה במילים. אני מנסה כמעט להגיע לאיזשהו מצב של רגש כשאני כותב. להכניס את עצמי להלך רוח מסוים. אז זה משהו שפונט לא יכול לייצר. זה בטוח. אני יכול לכתוב את הפונט, אבל אחרי זה לעבור עליו. יש משהו ביד, שהיד רועדת ואתה נורא מתרגש זה עובר אחרת.
בנוגע למסחריות של טיפוגרפיה, אני שם לב, זה משהו מעניין. אני חושב שאנשים נורא אוהבים לדעת שהם מבינים מה כתוב (מחייך). ולפעמים אני חוטא בקריאות הרבה פעמים. הרבה דברים שלי הם לא קריאים.
אז למשל עכשיו אני מתרגם לפעמים חלק מהטקסטים לאינסטגרם ושם לב שאנשים קצת יותר מתחברים לדברים כאלה. אבל אני חושב שיש חידה בטיפוגרפיה ידנית שישר שואלת שאלות שאני אוהב. מי כתב את זה, למה כתב את זה, למה פתאום יש פה סימני קריאה ומשהו שנראה כמו דם. דברים כאלה״.
עברית או אנגלית?
״עברית המון אבל זה שוב, בחרתי מילה, בחרתי אותיות, הן התחברו אחת עם השנייה. אני למשל המילה אהבה, זה לא משנה לי אם זה יהיה L-0-V-E או אם זה יהיה א-ה-ב-ה. הרגש שאני אצליח להיות בעמדה הזאת ואיפה זה תופס אותי, זה מה שמעניין אותי ולכן ה form הוא נהיה לי זהה לפעמים. אני עובד המון עכשיו על קליגרפיה שהיא מתחלפת עברית-אנגלית תוך כדי. היא ממש בנויה אותו דבר, ואני לא מחליף את שינוי הכתיבה ואני לא משנה את הזווית. הדגש שלי הוא הצורה ולא תמיד השפה״.
איך אתה רואה את העולם הזה מתקדם בתחום של קליגרפיה ידנית, כשאנחנו נעים לעולם שהוא הרבה יותר דיגיטלי וחופשי?
״תראה, יש את הדיכאון הבסיסי (מחייך). נגיד מישהו פעם אמר, זה נורא מעניין, שהיום ילד עובר משלב של לקרוא ולראות צורות, לשלב ההקלדה, אוטומטית. הוא לא עובר בשלב של לכתוב. למה לכתוב אם אני יכול להקליד את זה באייפד וכרגע שיחקתי באייפד? אז למה.. מה, אני אקח דף עכשיו? תראה מה אנחנו מאבדים, את כל העניין שקוראים לו אומנות הכתיבה, זה חוויה, זה לשבת עם דף ונייר ולכתוב משהו, זה אומנות מצד אחד, ומצד שני זה רגע של בן אדם עם עצמו ורגע מזוכך שחבל להפסיד אותו. קצת מעציב אותי לדוגמא שעניין ההקלדה נהיה יותר טריוואלי לדוגמא אצל ילדים. מצד שני, הסוג עבודה שאני עכשיו מייצר היא מאד זמנית. אני לא אוהב שהעבודות שלי מושלמות, ולכן גם הריבוי. זה די מתאים לתרבות סטורי, שהיום זה פה, מחר זה נמחק או משהו כזה. אז אני לא יודע, יש לי רגשות מעורבים לדבר הזה אבל אני יודע שטיפוגרפיה זה משהו להזדקן איתו. זה משהו שפאק איט, בעוד עשר שנים אני אתרגש מזה שאני אכתוב italic וזה מדהים שבשניה שאתה כותב italic ואתה שנייה לא מתרכז על זה וחושב על משהו אחר אתה מיישר, פתאום אתה קולט ששינית את הזווית. זה דברים שאפשר בכיף, לא אכפת לי דיגיטלי, לא דיגיטלי. כיף לי להזדקן איתה״.
ספר על עולמות השראה ומעצבים שאתה מעריץ.
״יש לי מלא כאלה. אוקי, מוסיקה זה מקום מאד חשוב בעבודות שלי. אני, שוב, הפיק רייט נגיד זה פרויקט שיצא לי לעבוד איתו, זה משהו שככה נכנס לי. המון ג'אז בזמן האחרון זז לי באוזניים. מבחינת דברים שהם מעוררי השראה, אני מאד אוהב, זה גם תהליך טוב דרך אגב לאימון, לשבת בערב בבית, אני שם אוזניות, לפעמים אני רואה סדרות שלמות בלי להסתכל על הסדרה (מחייך). אני פשוט שומע אנשים מדברים. לא מוסיקה ולא כלום, אני רואה איזה משהו, ואני פתאום שומע, פתאום שאתה לא מסתכל על משהו, אתה פתאום שומע את כל הדברים הקטנים שאנשים אומרים. כל הגמגומים כל השתיקות. זה יכול להפוך לפוסטר, החצי משפט – And so, what do you think?
שוב, לדוגמא, הסדרה ׳ארנה׳, תסתכל באינסטגרם, זה מעין הדפסים שאני עושה בעיגולים. הם בדיוק שמה, זה מעין מדבר על הדבר הזה, על הלרחרח מסביב. העיגול הזה מדמה לי לפעמים כמו כלב שהולך ומרחרח ומה היה פה? אתה יודע, מה היה פה אתמול? אני אוהב בתהליך עבודה את הדבר הזה. אומנים שאני מאד מעריך בתחום טיפוגרפיה, Job Wouters , הוא מדהים, אני מאד מאד מתחבר לעבודות שלו. Sanna Annukka, כשהייתי בלונדון באחת הפעמים, היא עשתה מעין סדרה של כריכות לספר ׳מפצח האגוזים׳. היא עושה הדפסים מאד מאד יפים. Sara Fanelli כמובן, Reid Miles, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי בחיים. עליו יש אנקדוטה מצחיקה, הוא לא אהב ג'אז והוא עשה קרוב ל 500 עטיפות אלבומים. אתה יודע, איש מטורף. Christopher Wool הוא אחד האחרונים ברשימת הכוכבים.
זהו, עוד חבר טוב, אמן שאני מאד אוהב, אורי ערן, זה מישהו שאני לוקח הרבה השראה מהסגנון שלו. לא בהשוואה, אני כמובן נורא אוהב את הקלאסיים, אני אוהב מירו, זה מישהו שאני בזמן האחרון ממש מתחבר. למירו היו המון סקיצות שפשוט כתב דברים נורא יפים, איש מאד מרגש. וכמובן הגדול מכולם פרינס. אם אני לא אתן קרדיט לפרינס אז מי יתן?״.
מילות סיכום?
״לא לפחד! פשוט לא לפחד לכתוב אותיות. זהו (צוחק), אין לי פחד״.
תודה ענקית לרות שטרן שתימללה את הראיון.
כל העבודות בכתבה: איתמר חפץ
לינקים וניים דרופינג:
איתמר חפץ
Sanna Annukka
Job Wouters
Reid Miles
Sara Fanelli
Christopher Wool
רז עומר ואריאל אניספלד החליטו להקים סטודיו לעיצוב תעשייתי, לאחר שנים של רילוקיישן והתנסויות מגוונות בחו״ל. שניהם בוגרי שנקר, ואני תופס אותם בזמן הקמת הסטודיו החדש – FORMA – שנועד ללוות ולעצב מוצרים ליזמים עם רעיונות מעניינים.
יניב לוריא הקים ב־2012 את Bunting Guitars, בית מלאכה ידני לעיצוב יצירת גיטרות. בהמשך הצטרף גיא שפירא ל-Bunting Guitars, ויחד הם עושים חיל בעולם.
חני גודמן וינקלר וטלי גנשפט, סטודנטיות שנה ד׳ בבצלאל, סיימו לפני מספר חודשים לעבוד על סרט הגמר שלהן במסלול לאנימציה במחלקה לאמנויות המסך – ׳יש פילים בחלל׳. החל ממרץ 2020 ועד סיום הסרט בספטמבר האחרון, הן כתבו יומן שמתעד את התהליך המרתק. בואו נצלול למסע האנימטיבי שלהן.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
