ויליאם קנטרידג' בלונדון: להביט על ענק

תערוכת הרטרוספקטיבה של ויליאם קנטרידג' באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון היא מהטובות ביותר שהוצגו במקום. קנטרידג', מגדולי האמנים של דרום אפריקה, מציג עבודות המתפרסות על ציר זמן שמתחיל מאמצע שנות השמונים ועד ליום לפני פתיחת התערוכה עצמה, בה צייר על קירות. דורין שוורצמן הייתה שם וחוותה חוויה עמוקה ומהדהדת.

החודש מסתיימת תערוכת הרטרוספקטיבה של ויליאם קנטרידג', מגדולי האמנים של דרום אפריקה, ב־Royal Academy of Arts בלונדון. אני כותבת על התערוכה אבל בו-זמנית נאבקת למצוא את המילים. איך מתחילים לתאר ענק. כשמסתכלים עליו, מתחילים מכפות הרגליים, החלק שקרוב לאדמה? או שמא מקודקדו של הראש, לתאר כמה גבוה הוא נוגע בשמיים?

כשאני מביטה בגוף העבודות של קנטרידג' ומגיעה לתאר אותו ואת התערוכה שאצרו לכבודו – זאת התחושה שעולה בי, מה המשמעות של להביט על ענק.

Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts

© David Parry / Royal Academy of Arts
© David Parry / Royal Academy of Arts
© David Parry / Royal Academy of Arts

התערוכה היא מהרטרוספקטיבות המרשימות והנוגעות ביותר שראיתי – היא מקיפה את חייו, משתרעת על פני לא פחות משלושה־עשר חדרים ומעניקה למבקרים מסע עמוק, מפורט ומעורר מחשבה בעברו וגוף עבודתו. העבודות מתפרסות על ציר זמן שהחל מאמצע שנות השמונים ועד ליום לפני פתיחת התערוכה עצמה, בה קיינטרידג' צייר על קירות.

יותר מכל היא מצליחה ליצור הרגשה שכמעט מייבאת אותנו אל תוך הסטודיו של קנטרידג', כמעט לתוך הראש שלו. החלל עטוף מכל הכיוונים בעבודות שונות, במדיומים שונים, וניתן לחזות בהתפתחות שלו כאמן, חדר חדר, תחילה ברישומים פשוטים בפחם ועד להתפרצות של מחקר, תעוזה, משחק ואומץ, מתגברים עוד ועוד עם כל צעד אל תוך התערוכה.

קנטרידג', יליד 1955, הוא אמן יהודי יליד דרום אפריקה, שהחל לפעול בתחילת שנות השבעים. הביוגרפיה שלו מרתקת וקשורה באופן הדוק לעבודות שלו – הוריו היו עורכי דין שנאבקו למען זכויות השחורים בדרום אפריקה נגועת האפרטהייד. ההיתקלות הראשונה שלו עם פשעי האפרטהייד הייתה בגיל שש כשנחשף לחומרים משפטיים של הוריו – אלה היו תמונות מהטבח בשארפוויל, בו כוחות משטרה טבחו במפגינים נגד הממשל והרגו 69 מהם.

© David Parry / Royal Academy of Arts
© David Parry / Royal Academy of Arts

כשבגר קנטרידג' פנה תחילה ללימודי פוליטיקה, ולאחר מכן לפנטומימה ומשחק. האמנות ליוותה אותו לכל אורך חייו, אך התקשה להתחייב אליה. רק באמצע שנות השבעים, לאחר ניסיונות כושלים בתחום הדרמה והתאטרון, פנה סופית לאמנות. וכמו באמנות שלו — סרטי האנימציה המפורסמים — גם אצלו העבר מהדהד שוב ושוב בעבודותיו.

קנטרידג' פועל בכל סוגי המדיומים: מרישומים לאנימציה, ליצירות וידאו, לאופרה ושטיחי קיר. באופן משונה הזגזוג המתמיד שלו בין מדיומים לא יוצר קיטוע אלא להפך, לכולם נוכחת שפה אחידה – רישומי דיו, דפי נייר, פחם. הוא מצליח לקחת את סט הכלים שלו ולהרחיב איתו עוד ועוד את גבולות היצירה, מוצא כל פעם דרך להשתמש בהם בצורה חדשה ומפתיעה. כל מדיום מביא זווית חדשה בה הוא משתמש בכלים שלו ובכך גוף העבודות שלו, על אף שנמתח על גבי שנים, מרגיש רציף להפתיע.

© David Parry / Royal Academy of Arts
© David Parry / Royal Academy of Arts

קנטרידג' הבשיל לאט - ופרח בעוצמה

חוט השני הנוסף שעובר בין היצירות הוא המסר. זה כביכול נראה כמו דבר מובן מאליו, שלאמן יש דבר מה לומר. אבל בשדה האמנות של 2022 זה לא תמיד נראה כך. קנטרידג' עצמו מתוודה שחיכה עד גיל 30 כדי לקרוא לעצמו אמן כיוון שרק אז הרגיש שמצא על מה לדבר. האמנות שלו היא פוליטית לחלוטין, ביקורתית כלפי הממשל של דרום אפריקה וכלפי אירופה והעוול שעשתה ליבשת. אין בזה כדי לומר שהעבודות שלו הן דידקטיות. להפך. הן מלאות בהומור, בחיבורים מפתיעים ובתובנות מעניינות על הנושא.

חדר הכניסה מציג את העבודות של קנטרידג' מתחילת הקריירה שלו. רישומי פחם, רובם מבקרים את יחסי הכוחות ביוהנסבורג, מוטיבים חוזרים הם השימוש בטריפטיך: שלושה חלקים המורכבים מהאוכלוסיה השמנה והעשירה אל מול העוני של הרחוב, צבועים שמסמלים את ההזנחה והפשע, את אפריקה האמיתית שמחכה ליומה. הציורים הם גסים ונוקבים. יש ממד אירוני בתלייה שלהם בחדר – הם מאורגנים במין דחיסות של סלון אמנות בפריז, על אף הביקורת החוזרת ונשנית על האליטה האירופאית וכיצד בזזה את אפריקה.

בחדר אחר מוצגת עבודת אנימציה מהראשונות שלו – Ubu Tells the Truth – אימג'ים דאדאיסטים מתזזים על המרקע. זה מסך ענק בחדר מבודד, החדר מעוטר ברישומים של האמן מצויירים על הקירות. היא זוכה למקום של כבוד בתערוכה.

האימג'ים הם נאיביים, מצחיקים. אנימציה פרימיטיביסטית כמעט. חתול שנהפך לרדיו שנהפך לרשמקול, לרגעים מתמזגים ולרגעים רוקדים זה עם זה, מעברים תזזיתיים בין אלמנטים שזולגים זה אל זה משתנים לפתע, כשהרישומים נהיים אלימים יותר. רמז למחאה. ואז, ללא אזהרה, פוטג' ריאליסטי של מחאות נגד המשטר ואנו רואים מפגינים שנורים על ידי המשטרה. הרישומים חוזרים אבל אין בהם מהקלילות יותר. הרדיו הוא מכשיר תעמולה, הרמקול יורק מילים מכובסות של המשטר. איש שראשו מוטבע בדלי בחדר חקירות. הקלילות של האנימציה מטעה. ועין אמיתית, צופייה על הכל, מסתכלת על העוול ואז עלינו, על הצופה. המתח הזה בין היום־יומי לפוליטי, לעוול הגדול שמסתתר ממש מתחת לאף חוזר שוב ושוב בעבודות.

עבודות האנימציה הייחודיות שלו מככבות שוב בחדר נוסף, בו על ארבעה מסכים מתנגנים ארבעה סרטי אנימציה. הטכניקה הייחודית של קנטרידג' מופיעה בכולם – רישומי פחם על דף שנהפכים לאנימציה על ידי מחיקות של הפחם, הכל נעשה על פריים אחד, עקבות של הציור הולכות ונערמות עליו כמו פשעים של העבר שמסרבים להיעלם. בחדר מוצגים סרטים חדשים וישנים, Monument מ־1990 והעדכני ביותר City Depp מ־2020. הם מציגים את דמותו הבדיונית של Soho Eckstein – איל הון לבן שמחלל את האדמה ורומס את זכויותיהם של אחרים. למרות שאני מעריכה את הרצון להציג כמה שיותר מהעבודות זה היה החדר שהיה הקשה ביותר לשהות בו, ארבעת סרטי האנימציה התנגנו בו זמנית והסאונד שלהם ממלא את החלל באופן די בלתי נסבל. היה עדיף לו היו מקדישים חדר לכל סרט, מצמצים את המבחר או לפחות מנגנים אותם ללא הקול.

 

פסלים קטנים מפוזרים בחלל, עבודת וידיאו של האמן מתהלך באנימציה מאוירת על דפיו של ספר, פרחים עצומים על גבי דפי עיתון ומסרים מודגשים, אפילו תיאטרון צללים מתפקד

החדרים הנוספים מתארים את גוף העבודות שלו אחרי 1994. עם עלייתו של נלסון מנדלה לשלטון וסיומו של האפרטהייד באופן רשמי, קנטרידג' התפתח כאמן. הוא לא נטש את העיסוק באפרטהייד אך הרחיב את מנעד העבודות שלו ואת האופן שהוא ניגש אליהן. פחות עיסוק בוטה וישיר, יותר חקירה של העבר, של זיכרון, של תפקידו של אמן והדו־שיח שהוא מהדהד עם היצירה שלו.

חדר אחד מציג שטיחי קיר עצומים עם קולאז' של מפות, עליהם מוטבעים דמויות, מאפריקאים המחפשים בית ליצורי הכלאיים של קנטרידג', אדם שחלקו איש חלקו מכונת תעמולה. 

חדר אחר מציג נופים אפריקאים מדומיינים, Colonial Landscapes, מפלים וג'ונגלים אקזוטיים שמתארים את היבשת דרך עייניהם של כובשים. פסלים קטנים מפוזרים בחלל, עבודת וידיאו של האמן מתהלך באנימציה מאויירת על דפיו של ספר, פרחים עצומים על גבי דפי עיתון ומסרים מודגשים, אפילו תיאטרון צללים מתפקד. 

השפע הוא מסחרר, ואפילו הנושא הפשוט ביותר, ציורים של עצים או פרחים באגרטל, מקבל זווית פוליטית וטעונה כשהוא מוצג דרך הפריזמה של קנטרידג'.

William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts

William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts
William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts

העושר הויזואלי מתנקז לטריפטיך

כל העושר הזה מתחבר לבסוף ב־Notes Towards a Model Opera – עבודת וידאו טריפטיך עשירה ויפיפייה. הכותרת מרמזת לאופרות המודל של מאדאם מאו, המוזיקה הממלכתית היחידה שאושרה רשמית במהלך מהפכת התרבות בסין. האופרות של מאדאם מאו היו כלי של המשטר להנכיח רעיונות ולתקשר אותם לעם. קנטרידג' הופך את הרעיון על ראשו, מציג במקום אופרה מקומית, שחורה, שחוגגת את האינדיבידואל. בלרינות מתזזות על קצות רגליהם, מניפות דגלים אדומים כמו חירות מובילה את העם. ציפורים שחורות עפות ברישומי דיו על גבי דפי נייר, מפות נכבשות, נגזרות, רקדנים שחורים אוחזים כעת במגפון ומשמיעים את קולם. העבודה בזה לממשל, בזה לחוקים, משרטטת את הכל מחדש. זה בלט של אבסורד, של אינטרסקציונליות ושל חופש. זה שיא עבודותו של קנטרידג' הוא משתמש בכלים של אנימציה, תאטרון, פנטומימה, גרפיקה ועוד ועוד. 

למרבה הפלא, העושר לא נפסק והתערוכה ממשיכה. גם כשמביטים מעלה לעבר הענק, תמיד יש עוד. קנטרידג' נודד כעת לעולם האופרה והחל לביים יצירות. אני נלהבת להמשיך לעקוב אחריו ומחכה לראות כמה גבוה הוא עוד יגיע.

Notes Towards a Model Opera, William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts
Notes Towards a Model Opera, William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts
William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts
William Kentridge. Photo: © David Parry / Royal Academy of Arts

William Kentridge
Royal Academy of Arts
London

24.09.2022 – 11.12.2022

https://www.royalacademy.org.uk/exhibition/william-kentridge

ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!

המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←

שליחת פלייליסט מהמם במיוחד