fbpx

איך מוצאים עבודה בעיצוב בחו”ל?

אריאל אניספלד ורז עומר, סטודיו פורמה, משתפים בטיפים יעילים איך לעשות רילוקיישן ולמצוא עבודה בעיצוב בחו״ל, דבר לא פשוט בהיעדר דרכון זר. לאחר הלימודים בשנקר יצאו השניים לרילוקיישן, אך חוו מספר כוויות קור בדרך שישמחו לחסוך ממעצבים אחרים.

חווית הרילוקיישן באנגליה / אריאל אניספלד

לאחר הלבטים וההתחבטויות, מגיעה ההחלטה הסופית לעבור לחו”ל. מבין כל הקשיים הטמונים במעבר למדינה זרה, מציאת העבודה היא הקשה מכולן. מצד אחד, כמעצבים יש לנו את היתרון שהפורטפוליו מדבר בשמנו. המוסד בו למדנו, השנה בה סיימנו או הממוצע ציונים לא כל כך רלוונטים. אם תיק העבודות הגיע לידיים הנכונות ובזמן הנכון, אז היכולות שמוצגות בו חשובות יותר מכל דבר אחר. 
מנגד, בהיעדר קשרים או היכרויות יש צורך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל שהפורטפוליו ינחת על השולחן הנכון.

רק כשעזבתי את הארץ הבנתי את המשמעות והחיוניות של רשת הקשרים שנטוותה במהלך חיי בישראל: ברוב המקרים נכיר חבר שעובד בסטודיו שאליו אנחנו רוצים להתקבל או מכר מהצבא שיכול לקשר אותנו לבעל תפקיד רלוונטי בחברה. בחו”ל זה בעיקר אנחנו והמייל הרשמי של החברה שמופיע באתר האינטרנט או בלינקדאין.

לכן, על תיק העבודות התחלתי לעבוד חצי שנה לפני המעבר, במקביל לעבודה כשכיר במשרד לעיצוב פה בישראל. לקחתי פרויקטים שלי מן העבר, עשיתי חדשים ושיפרתי קיימים. לא השארתי סקיצה או רינדור שלא נעשו מחדש. כרפרנס הסתכלתי על תיקי עבודות המובילים ב־Behance, וניסיתי לנתח מה עובד שם טוב, מה לא, ואיך גורמים לתיק עבודות להראות מרשים בריפרוף זריז של כמה שניות. 

שלחתי את הפורטפוליו ביחד עם Cover Letter (מכתב מקדים), שמפרט מדוע אני מעוניין במשרה הזו ומה אוכל לתרום למקום עבודה. שלחתי בערך לכל סטודיו לעיצוב מוצר בלונדון. פעם אחת אפילו הופעתי ישירות ללא הזמנה בסטודיו, כמו שרואים בסרטים, בתקווה שהחוצפה הישראלית והביטחון יסדרו לי מקום. לצערי זה נגמר בשיחה עבשה מעבר לדלת בה רמזו לי לשלוח את התיק עבודות למייל ולא להציק יותר.

אלו היו שלושה חודשים לא פשוטים, בהם כבר גרנו בלונדון, לחברה שלי הייתה עבודה, ואני שלחתי בקדחתנות קורות חיים. אמנם התראיינתי לשני מקומות, אבל הם לא הלהיבו אותי במיוחד, ולמזלי לא התקבלתי בגלל חוסר בניסיון הנדסי.

בסופו של דבר, נתקלתי במודעת דרושים בלינקדאין למשרת מעצב מוצר בחברת דייסון. מילאתי את הפרטים שלי באתר, כמו שעשיתי בעשרות מקרים לפני, ולא באמת ציפיתי שיקרה משהו. 

להפתעתי, לאחר שלושה ימים חזרה אליי מישהי עם מבטא סקוטי כבד. מהמעט שהצלחתי להבין, היא קבעה לי ראיון טלפוני עם מנהלת מחלקת העיצוב, גרמניה חביבה בשם בריטה. לאחריו הוזמנתי לראיון נוסף במשרדי החברה, שם הצגתי את תיק העבודות בפעם השנייה ועניתי על שאלות בנושאים מקצועיים. אני לא יודע אם זה בגלל שהיא גרמניה עם רגשות אשם, או בגלל שהראיון התרחש באווירה קלילה ביום היציאה לחופשת הכריסמס, אבל משהו הצליח ותוך כחודש התחלתי לעבוד שם. 

קראתי את הספר ועדיין לא הבנתי. צילום: אריאל אניספלד
קראתי את הספר ועדיין לא הבנתי. צילום: אריאל אניספלד
Rachael Gorjestani
Rachael Gorjestani

אפור, קר וגשום - ברוכים הבאים ללונדון

הזיכרון הראשון שלי מאנגליה הוא הרכבת משדה התעופה למרכז העיר. השעה בערך 16:00 והרכבת עוצרת בתחנה מנומנמת בפרברי העיר. עולים עליה חבורת תלמידי בית ספר, בני לא יותר מאחת עשרה, כולם חנוטים בחליפות עם עניבה תואמת. באותו הרגע הבנתי עד כמה המקום שהגעתי אליו שונה תרבותית מישראל.

כשעוברים לעבוד בחו”ל חשוב להגיע עם ראש פתוח והבנה שדברים הולכים להתנהל אחרת ממה שהורגלנו עד כה. אפילו אם המדינה אליה אתם עוברים היא דוברת אנגלית, ונחשפתם לאינספור שעות של סרטים וסדרות וביקרתם בה כמה פעמים במהלך חופשות, עדיין צפויות לכם הפתעות.

עם הצוות של דייסון, משמאל - אריאל. צילום: אריאל אניספלד
עם הצוות של דייסון, משמאל - אריאל. צילום: אריאל אניספלד

זכורה לי הפעם הראשונה שבת זוגי ואני הוזמנו לעל האש מקומי. ישבנו עם חברים, ועלה הרעיון לעשות על האש. מתלהבים מעצם שילובנו בעניין, קפצנו והצענו את הסופ”ש הקרוב כאופציה, או אולי זה שאחריו. חברינו התעלמו בנימוס מההצעות, כמו שמתעלמים מילד קטן שאומר שטויות. הם פתחו מיד את היומנים בפלאפון, ומבלי למצמץ זרקו לאוויר תאריכים בעוד חודשיים/שלושה. לאחר דין ודברים קצר, הוחלט על יום ראשון בעוד חודשיים וחצי, כמובן עם הזמנה מסודרת ובדיקה שחלילה זו לא התראה מוקדמת מדי. נסו להשוות את זה לשיחה מחברים בשבת בבוקר, ששואלים אם אתם זורמים לעל האש בעוד שעתיים.

גם במקום העבודה הקודים הם שונים, ולוקח זמן ללמוד כשמנהל בריטי אומר שהקונספט שלך “מעניין” הוא בעצם מתכוון שזה על הפנים, ורצוי שתבוא עם משהו אחר טוב, ומהר. ובכלל, יש 101 דרכים אחרות עקיפות לחלוק על הדעה של קולגה, ואף אחת מהן היא לא להגיד את האמת ישר בפרצוף, כפי שלמדתי מהר מאוד על בשרי.

מצד שני, להיות חלק מדיון של עשרה משתתפים בהם כל אחד מקבל זכות דיבור, מביע את דעתו ואף אחד אפילו לא חולם להיכנס באמצע דברי השני, זו חוויה שלא יצא לי לחוות מעולם בישראל.

החוויה הגרמנית / רז עומר

ביקור בארץ ובעיר אליה הולכים לעבור הוא חיוני ואף קריטי לפני המעבר. ביקור אומנם לא משקף את החוויה האמיתית של מגורים אבל הוא בהחלט יכול לתת אינדיקציה ראשונית לגבי התחושה הכללית של המקום. במקרה שלי לפני המעבר לגרמניה, החלטתי לבקר בעיר קלן, בה הייתי אמור לעבור לגור יחד עם בת זוגי בכדי לקבל תחושה כללית של האנשים, המקום, האוכל וחיי הלילה ביחס לציפיות שלי. 

בביקור גיליתי מאוד מהר את המושג יחסיות. מזג האויר והאוכל המקומי הוא לא מה שציפיתי לו, אבל היה משהו מאוד מרגש בעובדה שאני קרוב לחוות עולם ותרבות אחרת שהכל התגמד ליד ההרגשה הזו. יחסיות חוזרת לא מעט פעמים כשעוברים לעבוד בחו”ל. אנחנו משאירים את חיינו הישנים מאחור ומסגלים לנו חיים חדשים, שפה חדשה ואפילו האופי שלנו מעט משתנה.  

חשוב לציין, שהאופי של המדינות האירופאיות שונה לחלוטין מהאופי הישראלי. בגרמניה האופי הוא מה שאהבתי לכנות, “ספציפי”. הכל מדויק, מסודר, מקופל, מתויק ונקי עד לפרט הכי קטן, לטובה ולרעה. לפעמים אחד הדברים הכי מרשימים ובאותה נשימה הכי מתישים הוא ההתעסקות עם הבירוקרטיה הגרמנית. אין את ה”יאללה”, את ה”עכשיו” ואת ה”הכי זול שאפשר”. הכל קורה לאט ובטוח ובהתאם ללוח זמנים מאוד מסודר. עם זאת, לפעמים היה נדמה שקצת “יאללה” היה יכול להכניס מעט רגש לרצינות הגרמנית ואולי לחסוך להם גם כמה שקלים על הדרך.

צוות העיצוב של פורשה, ברלין. משמאל - רז עומר. צילום: Studio F. A. Porsche, Berlin
צוות העיצוב של פורשה, ברלין. משמאל - רז עומר. צילום: Studio F. A. Porsche, Berlin
הרכבת לעבודה. צילום: רז עומר
הרכבת לעבודה. צילום: רז עומר
Tanja Cotoaga
Tanja Cotoaga

קולגות וחברים הם לא אותו הדבר

העבודה בחו”ל היא מאוד מספקת אבל עם זאת מאוד מאתגרת. מצאתי את עצמי עובד במקומות הכי נחשבים ומעצב מוצרים ללקוחות שתמיד חלמתי לעבוד איתם. התחושה בלעבוד צמוד עם לקוח בינלאומי בידיעה שהמוצר שאתה עובד עליו יראה עולם וירכש ע”י המון אנשים היא ללא ספק מספקת. אבל כשמסתכלים על השורה התחתונה, לא תמיד הכל ורוד.

אחד הקשיים הגדולים שחוויתי הוא להרגיש שייך. פער בין התרבויות והשפה יוצר מעיין מחסום בלתי נראה שלפעמים היה קשה להתגבר עליו. בין אם זה קבלת בריף בעבודה בגרמנית או יציאה מתוכננת בערב עם חברים ששוכחים את האנגלית שלהם מאוד מהר כשאלכוהול נכנס לתמונה. מעבר לזה, בתרבות הגרמנית, הקולגות שלך הם ברוב המקרים ישארו אך ורק הקולגות שלך. אני למדתי שהדרך להרגיש בבית היא לחבור לשני אנשים לפחות ולהפוך אותם לחברים הכי טובים שלך ובכך הצלחתי לשבור את הסטיגמה ולהכיר אנשים מעניינים באותו הזמן.

Patrick Schöpflin
Patrick Schöpflin

הדבר השני הוא ההבנה שדינמיות ותזוזה הם הכרחיים שעובדים בחו”ל. בין אם זה מעבר מעבודה אחת לאחרת או הזמן אותו אנחנו צריכים לנסוע בכל יום כדי להגיע לעבודה. במיוחד כשאין לנו דרכון זר, העובדה שמצאנו עבודה לזמן מסוים לאו דווקא מסמלת שחיפושינו נגמרו.

פעם אחת בעל כורחי, כחלק מהחלטה של הרגע האחרון ע”י המעסיק שלי, עבדתי בברצלונה במשך ארבעה חודשים, ובפעם אחרת נסעתי במשך שעה ורבע הלוך וחזור כדי לעבוד בסטודיו מאוד נחשב. התפישה של מרחקים ומקומות משתנה מהר מאוד כשעוברים לחו”ל וזה משהו שאנחנו לומדים להסתגל אליו מהר מאוד.

אני מאמין שהדבר שעושה את ההבדל המהותי על החוויה שלנו בחו”ל הוא אנחנו עצמנו. ככל שנהיה פתוחים לחוויות, לאנשים, לתרבויות, לגמישות מחשבתית ונאמין שדווקא אנחנו מסוגלים, אז העבודה בחו”ל תהיה חוויה מוצלחת, גם ברגעים לא הכי נעימים.

לסיכום, עבודה בחו”ל היא חוויה בהחלט מספקת אבל כמסתכלים על התמונה הכללית, מבינים שאין כמו הבית.

דברים שהיינו עושים אחרת וטיפים

למרות הקושי, למה כן לקחת את הסיכון, להתאמץ ולנסות את מזלנו במדינה אחרת?
כי זה מאפשר לקחת וליישם את הטוב משני העולמות. הניתוק מהמוכר והידוע מכריח אותנו לעשות דברים אחרת, ללמוד שיטות עבודה שונות ולבחון סיטואציות מנקודת מבט תרבותית שונה. כל זה רלוונטי כפליים כאשר מעצבים מוצרים ומתמודדים עם הצורך המתמיד בחידוש, פתיחות מחשבתית וראייה גלובלית שהיא חיונית בתחום שלנו. טיפים:

ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!

המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←

שליחת פלייליסט מהמם במיוחד