אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב.
הם השתתפו בתערוכות בארץ ובעולם, ואחד מציוני הדרך המרשימים שלהם זה שטרנטינו בכבודו ובעצמו רכש יצירה שלהם.
למה אנחנו מתלהבים מהם? דבר ראשון אם טרנטינו התלהב, אז אין סיבה שאנחנו לא. בנוסף, הדברים שהם עושים מורכבים ופשוטים בעת ובעונה אחת, לכן החלטנו לקחת אותם לשיחה על עיצוב ייחודי בעולם של פסי יצור תעשייתים.
ספר לנו קצת על עצמך ועל הסטודיו?
״Knob, בעברית “ידית”,הוא דלת, פתח הצצה ליצירה שלנו, דרך לחלוק את עבודתנו עם העולם. אנחנו עדי עזר, בוגרת שנקר ויותם שפרוני, בוגר המכון הטכנולוגי חולון (HIT), יוצרים מאז 2015 תחת המותג המשותף זוכה הפרסים StudioKnob פריטי עיצוב, ריהוט ותאורה ייחודיים בקני מידה שונים. כל פריט הנמצא בקטלוג הסטודיו הוא פתח להגשמת רעיונות חדשים. אנחנו אוהבים אתגרים וחלומות פרועים ומגשימים אותם בייצור מקומי וברמת גימור גבוהה, תוך מחשבה עמוקה על כל פרט ופרט״.
צילומים: 4. תמוז רחמן , יותם שפרוני ועדי עזר
מאיפה הגיע החיבור בין עיצוב תעשייתי לבין מלאכות יד מסורתית?
״עדי ואני לא הגענו עם הכשרה של מעצבים תעשייתיים. מתוך זה אנחנו גם לומדים את הדברים על הדרך לפי הצרכים שלנו ומאלתרים לפעמים. האלתור הוא פעולה מושכלת שאנחנו עושים וחוקרים. אחד האספקטים של האלתור שלנו זה להתייחס לדברים כמו מסורות מלאכה, טכנולוגיות וחפצים ישנים אבל לדעת בצורה מכבדת לגשת אליהם לפתוח אותם, לשחק להם בקוד ולראות מה יוצא. שם משתלבות הטכנולוגיות החדישות ולפעמים התעשייתיות״.
האם אין ניגוד בין המילה תעשייתי לבין המילה קראפט? איך זה מתיישב אצלך בויז׳ן של הסטודיו?
״ההבדל בין קראפט לתעשייתי הוא מורכב ונתון למניפולציות. אולי זה עניין של כמות או מינון בין הנוכחות של האדם לעומת המכונה בעבודה או אולי זה עניין של הטעויות הקטנות וההבדלים בין הפריטים שנעשים בעבודת קראפט ידנית, למרות שאפשר לתכנן היום מכונה שתעשה את הטעויות האלה המכוונות. אם מחשב ישב מחובר למכונה במפעל וידאג להכניס טעות אקראית שלא חוזרת על עצמה פעמיים בכל מוצר ומוצר האם זה עדיין קראפט או שזה עדיין עיצוב תעשייתי. אולי נפצח את זה בסוף.
עוד מחשבה לא לגמרי קשורה לשאלה: את חושבת שאובייקטים שאנחנו מייצרים צריכים להצדיק את עצמם או שזה התפקיד שלנו להצדיק את אותם ואת הקיום שלהם?״
עדי: ״אני חושבת ששני הדברים חשובים אנחנו צריכים להצדיק אותם ואנחנו צריכים גם לתת להם הנפשה וסיפור ולתת להם חיים,תוכן ואישיות. אנחנו לוקחים משהו שבעטו אותו כי הוא סיים את חייו כי לא היה לו מקום בבית הזה, בזמן הזה, לא התייחסו אליו כבר ואולי כי מי שהתייחס אליו כבר לא איתנו היום ואנחנו נותנים לו התחלה חדשה עם סיפור חדש וחיים חדשים״.
מאיפה אתם שואבים את ההשראה ואת ההומור בעבודות?
״אנחנו מתחברים לגישה של גיל יפמן (גם של אלברטו אקו בשם הורד) – ההומור הוא נשק עם המון המון עוצמה שמאפשר לאנשים להתמודד עם הדברים הכי קשים ומאפשר להשתיל במוח של אנשים את הרעיונות הכי מהפכניים שבאים אליהם בטוב ומצחיקים אותם.
עוד נקודה שחשובה להומור בעבודה שלנו זה מגיע ממשהו בין צניעות וחוסר ביטחון – קשה לנו לעוף על העבודות שלנו להתנפח מחשיבות עצמית ולטעון שיש לעשיה שלנו כזו השפעה על העולם, אז אנחנו מוציאים קצת אוויר מהבלון. מצד אחד אנחנו מאוד מאוד גאים בכל עבודה שאנחנו מראים החוצה. כלפי חוץ זה נראה לנו נורא מוזר להגיד שמשהו שעושה את החיים יותר יפים מציל בני אדם.. אז כדאי להיות קצת הומוריסטיים לגבי זה שאנחנו לא מצילים את העולם, ובכל זאת רק נותנים נקודת מבט רעננה על משהו״.
האם אתה רואה בעניין החזרה למקורות ושילוב מסורות קראפט כטרנד חולף או משהו שכאן כדי להישאר?
״כשקראפט נעלם זה בדרך כלל מתוך החלטה להעלים אותו, כיבוש תרבותי וכו’. קח לדוגמה את הכתב של תרבות האינקה שהיה מקודד ע”י קשרים וריקמה, שהספרדים אסרו והכחידו במהלך כיבוש אמריקה.
עדי אמרה משהו מעניין שכשמדברים אל מעצבים על הקראפט ושימור מסורות ידניות ונכחדות זו דווקא דרך לעורר מעצבים לנסות ולשמר את זה. זה תמיד ילך צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. עבודה ידנית דורשת יותר ויותר משאבים ביחס לתעשייתית ותמיד ייצאו לשוק עוד ועוד מהנדסי מכונות שינסו לפתור את המקומות האלה וזה בסדר. פעולה אנושית שיוצרת אובייקט או חלק מאובייקט היא הרבה יותר מרגשת אותנו ממכונה שעושה את אותה פעולה. בכל מקרה – אולי הקראפט לא נכחד, אבל טוב למתג אותו ככזה״.
ברכות על התערוכה בניו־יורק, ספר לנו קצת על המוצר שנשלח לתערוכה?
״אחד האתגרים האהובים עלינו בעיצוב גופי תאורה הוא לפרש מחדש את המפסק בצורה שתהפוך אותו לחלק מהמופע אשר מציע הגוף. המוצר נקרא Click Light הוא בסיס תאורה אינטראקטיבי הבנוי משני מדפים מתכתיים אשר חשמל במתח נמוך זורם דרכם ואליהם מתחברים חבלים באורכים שונים בשילוב תאורת לד ומגנט אשר סוגר את המעגל החשמלי. החבל נמתח, נשפך, נופל, נקשר ומתפתל בין משטחי הברזל באינספור שילובים ובכל קליק מגלה מופע חדש״.
מילות עידוד ליוצרים המתחילים בעולם:
״כל רעיון שאתה חושב עליו ויש לו פוטנציאל להפוך למוצר עובר המון תהליכים והתפתחויות. זה ארוך ומורכב ולוקח לא מעט זמן וכסף. כיוצר אתה כל כך רוצה שמישהו כבר יראה את המוצר גמור ויגיב על זה ויש איזה מן דחף כזה שהאגו שלך מנסה לקבל פידבק אבל מצד אחד המוח הרציונאלי שלך אומר “רגע!” לא סיימנו את המוצר ואי אפשר לפרסם אותו, להראות, לצלם, להציג שלא לדבר על לשווק ולמכור אותו לכן מילות העידוד שלי הן, שאתה לומד המון רק אם אתה עושה ורק אם אתה עובר את התהליך הארוך הזה, אתה תעשה את המוצרים הבאים יותר בקלות, יותר טובים ויותר בולטים.
אנחנו חושבים שיש המון סימפטיה למישהו שיוצר מוצר למישהו שהוא יזם בנשמה. בדרך מכירים הרבה אנשים שתומכים ועוזרים או אנשי שירות ששכרת את שירותם. יש המון סימפטייה ליוזמה ואנחנו חווינו את זה הרבה. העזרה והרצון ההדדי כן להיות חלק ממה שאתם עושים זה משהו שהוא מבורך ומדהים ואל תהססו להשתמש בעזרה הזאת. אין תחליף לאנשים ובסופו של דבר אנשים הם לא אמצעי, הם המטרה. המוצר והיצירה ואתה עצמך רוצה להגיע לאנשים ואתה מגיע אליהם לא רק עם המוצר, אלא מגיע אליהם גם בדרך אליו״.
צילומים: אורי גרון, תמוז רחמן
האם הצעד הבא של התעשייה הוא שילוב טכנולוגי-יצירתי של בעלי מלאכה ידניים מבוגרים עם צעירים? אם כן, איך?
״לא יודעים עדיין, אבל זו נקודה מאוד מעניינת למחשבה״.
ספר על פרויקט אחד שהיה קשה במיוחד
״הקושי הכי גדול שלנו הוא לעבוד בחוסר וודאות. מקרה אחד שאנחנו זוכרים בו היה מעורב מעצב פנים מפורסם (לא נזכיר את שמו) שרצה אחרי פגישה שנעצב לו קולקציה שלמה של מוצרים. מאוד התלהבנו, שלחנו לו סקיצות, הוא כתב לנו “וואו – מדהים”, ואחרי מספר שבועות ללא תגובה נוספת, כששאלנו אותו איך הוא רוצה להתקדם, הוא פתאום התחיל למצוא תירוצים שאינם קשורים לעבודה מדוע לא כדאי להמשיך. לא שזה נורא, אבל זה השאיר אותנו בתחושה לא ברורה. זה אנחנו? זה הסקיצות? זה המצב? כנראה שלא נדע לעולם. למדנו מזה לדרוש מאנשים להיות הרבה יותר ברורים בכוונות שלהם ולא להתחיל עבודה בלי לחתום על חוזה״.
מהו המוזיקה האידיאלית לשמוע בזמן עבודה אינטנסיבית?
״DakhaBrakha עם כל הקישקושים באמצע. הם פשוט הרבה יותר טובים בהופעה מאשר באלבום. אגב, הם הופיעו בבארבי לפני כמה חודשים והיה מדהים – הקהל עף עליהם והם היו בשוק מאיתנו (בקטע טוב), כנראה לא רגילים לחום הזה באוקראינה״.
תמיד אמרו לי לא לערבב משפחה ועסקים, אבל המקרה של יותם ועדי מעיד על זה שיש יוצאי דופן, ואפילו כאלה שמצליחים. לכו עם החלומות שלכם, תפסיקו להגיד לעצמכם את כל הסיבות האפשרות למה לא תוכלו לעשות משהו. מי שלא עושה לא טועה אף פעם. אבל מי שטועה לרוב גם מצליח ובגדול.
׳מי את?׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת שרון דוידסון. שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד.
אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.
לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש
Uncoated הוא מגזין עיצוב חדש וקיצוני, במטרה לחשוף יוצרים ויוצרות מרתקים, תחומי יצירה נישתיים ולהטיל ספק על הגבולות שבין עיצוב, אמנות, אנימציה ואיור.
