תגית: דפוס

Printer’s marks דגל מדפיס

Printer’s marks דגל מדפיס

מי שילך היום לפתוח ספר ימצא כריכה מעוטרת עם גרפיקה דימוי וטיפוגרפיה יפים יותר או יפים פחות. לאחר מכן בעמוד הראשון יהיה כתוב איפה הספר הודפס מי עיצב או עימד ואולי עוד סדרת מספרים. 
משהו שהמינימליזם המודרני הביא איתו לעולם הספרים – יובש! פעם הכל היה אחרת, לבית הדפוס שהיה גם המוציא לאור היה סימן יחודי והוא דגל המדפיס.

בספרים עתיקים בערך החל מהמאה ה-15 שער הספר לא היה בכריכה, שלרוב היתה כריכת עור מעוטרות באלמנטים גיאומטריים דקורטיביים, אלא בעמוד הראשון המודפס. שם, היה מופיע בגאון עיטורים, ציורים ואיורים שונים ומשונים, מבנים ארכיטקטוניים עתיקים, דמויות מיסטיות וכו׳ שהודפסו לרוב על ידי מטריצה מעץ. לאיורים אלו היתה מטרה אחת לשייך את הספר להאדם או לבית הדפוס שהייתה לו הזכות והרשות להדפיס את הספרים זהו דגל המדפיס. מעין כרטיס ביקור שהופיע בו כמובן שם המחבר, שם הספר, מקום ושנת ההוצאה וכמובן באותיות קידוש לבנה את בית הדפוס בו סודרו האותיות והודפסו. 

בדומה מאוד, לסימני משפחות האצולה של העמים והתרבויות השונות, לדוגמא : סמל משפחת מדיצ׳י בפירנצה המכיל מגן עם שישה כדורים, גם ליהודים שחיברו או הדפיסו ספרים היו סימנים משלהם. למשל סימונים של כלי נגינה על מנת לייחס למשפחות לווים, כפות ידיים עם פיסוק אצבעות לסימון משפחות כהונה או אריות לסמל שהמדפיס היה צאצא לשבט יהודה שכידוע לפי ברכת יעקב לבניו קיבל יהודה את סמל האריה. 
 
יהודים ״פשוטים״ שלא היו מיוחסים לשבטי ישראל, לא וויתרו גם הם על הסמלים ודאגו לבחור או במוטיבים הקשורים לשמם או לאמונתם – למשל נפתלי, או אדם שהיה מאמין בנביא השקר שבתאי צבי, יוסף – ציור נשר שעל כנפיו מצוירת פגישת יעקב ויוסף, מגן דוד, עץ אשל המיוחס לאברהם או לחילופין ציורים של סיפורים מקראים המרמזים על שמו של המדפיס.

נפוצים היו גם מגן דוד, עץ אשל או לחילופין ציורים מקראיים המרמזים על שם המדפיס.

ניתנה חשיבות לעיסוק המשני של המדפיס ולעיר בה הודפס הספר. למשל: סכין היה יכול לרמז על עיסוק המדפיס כשוחט או מוהל, תוי נגינה יכלו לרמז על זה שהמדפיס היה חזן או בעל קריאה

כמו כן ניתנה חשיבות לעיסוק המשני של המדפיס ולעיר בה הודפס הספר. למשל: סכין היה יכול לרמז על עיסוק המדפיס כשוחט או מוהל, תוי נגינה יכלו לרמז על זה שהמדפיס היה חזן או בעל קריאה, או הברור מאליו כסת דיו ונוצה לסימול זה שהוא דפס. לעניין הערים היה נהוג לצרף את סמל העיר או אם הודפס בירושליים היה נהוג להדפיס את תצורת המקדש. דימוי המקדש לפעמים גם הודפס בערים אחרות כדי להביא את הכמיהה לציון.


הייתם יכולים לחשוב שהיהודים היו דפסים גדולים ומהוללים ולכולם היה בית דפוס, אבל לא! את רוב ספרי הקודש היהודים (כי ספרי חול כמעט ולא היו) הדפיסו נוצרים. דוגמאות נהדרות ניתן למצוא בספרים שהודפסו בונציה על ידי משפחות קווירני או בארגאדין או קבאלי.

Schermata 2019-05-18 alle 20.32.58
Schermata 2019-05-18 alle 20.32.21

מקורות: 

דגלי המדפיסים העבריים מראשית הדפוס העברי ועד סוף המאה התשע־עשרה. 
מאת: אברהם יערי

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – Barr Zutra

לכבוד מדור המיקסטייפ הראשון שלנו, בחרנו בבר זוטרא – מאיירת ויוצרת תל אביבית, להרכיב לנו פלייליסט שיתן לכם מוטיבציה מטורפת במקרה ואתם מתעצלים ליצור. ממש

קרא עוד »
untold

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצרTagged with: , , , , , ,

Holocaust State of Mind

Holocaust State of Mind

* סְטֵיְיט-אוֹף-מַיְינְד: מצב נפשי, מצב תודעתי, הלך רוח.

פרט מתוך הפרויקט. עיצוב: לירן חדשי

כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי, לימדו אותי שביום השואה לובשים חולצה לבנה, עומדים בשקט בצפירה בפרצוף רציני, ומפחדים מהיטלר. כשהייתי בת 17, טסתי לפולין לראות מקרוב את מחנות ההשמדה, והסבירו לי שבשנה הבאה כשאתגייס לצה״ל, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי בנאצים, שאני העתיד של מדינת ישראל ובזכותי לא תהיה שואה שניה. חבל לי שהזיכרון הכי חזק שלי מהמסע לפולין הוא שנישקתי בת כששיחקנו אמת או חובה באחד הלילות במלון. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.

אז נכון שמדובר בטראומה הפרטית של סבא וסבתא שלי, וצריך לזכור ולהנציח ולספר, אבל יש הרבה צורות של זיכרון, ונראה שהחברה הישראלית בחרה בנרטיב מאוד ספציפי.

הפוליטיקאים שלנו דואגים להזכיר לנו כל יום שאסור שהשואה תחזור, מראים לנו בדרכים שונות איך היא אורבת מעבר לפינה. התקשורת הישראלית מחזקת אותם ונהנת לפרסם כותרות עסיסיות שמושכות את העין וגורמות לנו להקליק. השמאל אומר לנו שהכיבוש לפלסטינאים הוא כמו השואה ליהודים, שהילדים בסוריה הם כמו סבא וסבתא שלנו בשנות ה-30. הימין מטפטף לנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים בדיוק כמו שהנאצים רצו, לכן מותר ורצוי שנגן על עצמנו בכל דרך. כל האמצעים כשרים, העיקר שהשואה לא תחזור.

צל השואה מלווה אותנו כל החיים, ואני מרגישה שאנחנו נמצאים במעין “Holocaust State of Mind”. כל אסון הוא יחסי, כל החלטה היא מוצדקת, מותר לנו הכל כי רצחו את המשפחות שלנו בתאי הגזים. אנחנו נהיים יותר ויותר גזעניים, קורבניים, ולאומניים.

״אין יום שעובר בלי שמזכירים את השואה בתקשורת הישראלית״. 

את המשפט הזה אמרה לי אמא שלי. היא שמעה את התיאוריה הזו מד״ר סיגל ברקאי, מרצה שלה בסמינר הקיבוצים. המשפט הזה לא יצא לי מהראש. עניין לבדוק אם יש בו אמת, רציתי להבין איך נראית השואה בתקשורת, והוא היה נקודת הפתיחה לפרויקט הגמר שלי במנשר.

בחרתי להתמקד בשלושת העיתונים היומיים הגדולים בישראל: ״הארץ״, ״ידיעות אחרונות״ ו״ישראל היום״. בכל בוקר במשך חודשיים, פתחתי את העיתונים וחיפשתי אזכורים לשואה, מילים ששייכות לשיח כמו גרמניה הנאצית, היטלר, אייכמן, אושוויץ, אנה פרנק, ועוד. כשמצאתי מילה, סימנתי אותה במרקר צהוב.

ערימות עיתונים בסלון. צילום: לירן חדשי

תוך כדי המחקר, כשכבר התחילו להיערם לי בסלון שלוש ערימות ענקיות של עיתונים, הבחנתי שהתוכן מגוון ויש הבדל בין סוגי הכתבות וההקשרים לשואה. חילקתי את הכתבות לשניים:

1. כתבות שעוסקות בשואה. למשל, כתבה על העלאת קצבאות לניצולי שואה (שקל אחד ליום, סיפור אמיתי). קראתי להן ״כתבות ניצוֹל״.

2. כתבות שמנצלות את השואה, להן קראתי ״כתבות ניצוּל״. מה זאת אומרת ניצוּל? כתבות שבהן שיח השואה הוצא מהקשרו והמילים משמשות להעברת מסר אחר. למשל, פרסום ציוץ של דונלד טראמפ:

״יריבים נוכלים מנסים להקטין את הניצחון שלנו עם חדשות מזויפות. זה מצב מביש. האם אנו חיים בגרמניה הנאצית?״

(ישראל היום, 12.1.17)

או טור בידיעות אחרונות שכתב יאיר לפיד, יו״ר מפלגת ״יש עתיד״:

״אבא היה ניצול שואה. בסוריה נרצחים ילדים. עשרות אלפי ילדים רעבים ונידונים למוות, כמו שהוא היה״.

(ידיעות אחרונות, 28.12.16)

וגם רוגל אלפר, בדרכו העדינה, הצביע בדיוק על החיבור הבעייתי בין שואה, יהודים וערבים:

״לוסי אהריש היא באמת ערביה טובה. היא כינתה את המתרחש בחאלב ״שואה״. זה כמובן מונח שמעורר הזדהות אוטומטית, מותנית, אצל יהודים״.

(״הארץ״, 23.12.16)

בסוף החודשיים אספתי את כל הנתונים וגיליתי שכולם מנצלים את השואה. מכל קצוות הקשת הפוליטית ובכל הזדמנות. היא מחזקת כל דעה ומעצימה כל טיעון.

יצרתי שלושה ספרים. ספר לכל עיתון. בכל ספר היו מרוכזים הנתונים הרלוונטים. כל עמוד בעיתון שבו היה אזכור לשואה, קיבל עמוד משלו בספר. לשני סוגי הכתבות, הניצוֹל והניצוּל, נתתי שני צבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להבחין בקלות האם מדובר בכתבה על השואה או כתבה שמנצלת את השואה. כתבה על השואה (ניצוֹל)- קיבלה מרובע בצבע שחור. כתבה שמנצלת (ניצוּל)- קיבלה מרובע צהוב. גודל המרובע נקבע על ידי הגודל המקורי של הכתבה, גודל של אחד לאחד.

תהליך העיצוב - הפשטה של האלמנטים בעיתון

הקורא המדפדף בספר יכול להבין במהירות את מקומה של השואה בתקשורת. בצלילה יותר מעמיקה אפשר להבין כמה מתוך הכתבות עסקו בשואה וכמה השתמשו בה למטרות אחרות, באילו מילים בחרו הכותבים להשתמש, מה היה ההקשר שבגללו נעשה השימוש בשיח השואה, האם זה היה ציטוט של פוליטיקאי או בחירה מכוונת של הכתב? מה המסר שרצו להעביר לנו? האם אמפתיה? רחמים? הפחדה? שנאה?

בסופו של דבר רציתי שהפרויקט יעלה את המודעות לנוכחות העצומה של השואה בחיי היומיום שלנו. על ידי תמצות כל המידע שנחשפתי אליו בחודשיים האחרונים והבאתו בצורה ויזואלית, ברורה וקריאה, יכולתי להציג את נוכחות השואה כעובדה חזותית בעלת נפח ממשי, ולהוציא אותה מההקשר המקובל.

הפרויקט נעשה בשנת 2017 אך הנושא ממשיך להיות רלוונטי גם היום, ולדעתי רק ילך ויהיה יותר נוכח עם ההתחזקות של הגורמים הקיצוניים בעולם, עם עליית השנאה כלפי מהגרים ומיעוטים, ועם הסובלנות שהולכת ונעלמת. כנראה שהשואה תמשיך לככב בכותרות הראשיות בכל פעם שביבי או טראמפ ישוו את פוטין להיטלר או את איראן לגרמניה הנאצית, כי זה לוחץ על כל הנקודות הרגישות של עם ישראל וזה עושה את העבודה. אבל אולי אצליח לגרום למי שקורא את זה לצרוך את החדשות בצורה מודעת וביקורתית, לחשוב מה עומד מאחורי המילים האלו, מה האינטרס של מי שכתב את הדברים. אנחנו יכולים לבחור למה להאמין ובמה להטיל ספק, אולי לבחור את המילים שלנו קצת יותר בקפידה ובכך לתת לשואה את הכבוד שמגיע לה. להמשיך לספר ולהזכיר את ההיסטוריה, אבל לא לתת לה לנהל את חיינו.

קישורים:

liranhadashi.com

The full project

אינסטגרם: liranhadashi

הפרויקט נעשה במסגרת לימודי תקשורת חזותית במנשר, יולי 2017.

ראש מחלקה: עמית טריינין

מנחה: רונה שפיזמן

 

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
Mixtapes

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
אספרסו קצר

איפה אפי?

זכיתי להכיר את אפי קישון ככורך ספרים. היא נכנסה לסטודיו עם שיער צבוע וים של קעקועים ורעיון קצת משוגע — סדרה של חמישה ספרים בגודל

קרא עוד »
untold

Printer’s marks דגל מדפיס

מי שילך היום לפתוח ספר ימצא כריכה מעוטרת עם גרפיקה דימוי וטיפוגרפיה יפים יותר או יפים פחות. לאחר מכן בעמוד הראשון יהיה כתוב איפה הספר הודפס מי עיצב או עימד ואולי עוד סדרת מספרים.
משהו שהמינימליזם המודרני הביא איתו לעולם הספרים – יובש!!! פעם הכל היה אחרת, לבית הדפוס שהיה גם המוציא לאור היה סימן יחודי והוא דגל המדפיס. בפוסט זה אעסוק בסימני מדפיסים של ספרים עיבריים.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , , ,

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

כל מי שחובב ניירות ומחברות וממש מתחשק לו להכין כאלה אבל לא יודע מאיפה להתחיל, פסח 2019 יהיה מקום טוב להתחיל בו.
גלריה אלפרד מארחת את מיכל פוקס, אמנית ספרים מגרמניה, אשר במשך יומיים תלמד את רזי הכריכה הידנית.

לא אחת יוצא לי לשמוע תיאורים על סדנאות במיוחד כשמדובר על סדנאות קראפט. אבל, כשזה מגיע לתחום הכריכה תמיד יש המון מילים היכולות לתאר את הסדנא אבל את התחושה שאתה יוצא מסדנא עם מחברות שכרכת בעצמך, באמת קשה לתאר. גלריה אלפרד בתל אביב מארחת את מיכל פוקס שבמשך יומיים תעביר סדנת כריכה ותלמד איך להכין מחברות בעבודת יד עם סטוק מהמם של ניירות שהיא סוחבת איתה מגרמניה. 

כשאומרים את המילה כריכה ידנית, עולות המון אסוציאצות של משהו ארכאי וסיזיפי שמצריך מכשור כבד ובית-מלאכה. זה קונספט שמיכל תנפץ בסדנא הזאת. מכיוון שבסדנא, מיכל תלמד טכניקות כריכה ללא שימוש בדבק, מה שמקל על פעולת הלמידה ומנמיך את רמת הסרבול. נכון, יש שלבים מסוימים כמו חיתוך,קיפול ותפירה, וזה ממש לא פשוט כמו כריכת ספירלה או סתם הדבקת קרטונים, אבל תאמינו לי, זה באמת משהו שכל אחד יכול לעשות. 

 

אחת מטכניקות הכריכה שמיכל תלמד בסדנא

מיכל מספרת לי קצת על המסלול שהיא עברה: ״אני מסיימת את הדיפלומה שלי באוניברסיטה לאומנות בגרמניה ב Halle. ההתמחות שלי בכריכת ספרים היא טכנית, אבל רק בחלקה. במשך הלימודים למדנו מספר טכניקות שונות, כריכה רכה, קשה, קופסאות, תיקיות״. המסלול שמיכל עוברת מתמקד יותר בפאן האמנותי של הכריכה, והתוצאה הסופית של תהליך היצירה הוא אובייקט, עם הפוטנציאל להיות מוצג בירידים המיועדים לספרי אמן, אבל גם בגלריות או במוזיאונים. 

בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירת מיצבים של טקסט במרחב ועל ידי מניפולציות ודרכי פרזנטציה מענייניות, מציגה נושאים הקשורים בזהות היהודית על כל המשמעויות הפוליטיות וחברתיות הטמונות בה. 

חלק מעבודותיה היחודיות של מיכל 

הסדנא תערך בחוה”מ פסח, בתאריכים
22-23/4 בין השעות 10:00-17:00 ניתן להירשם ליום אחד  או לשני הימים, כל הפרטים בקישורים 

לאוטודידקטים מביניכם המעוניינים ללמוד כריכה לבד, אני ממליץ לכם על הספרים הבאים :

יש פה ממתקים רציניים

untold

מזוודה, דרכון וצבעים

היום כמעט כל אמן, יוצר מעצב ומאייר שמכבדים את עצמו, מציעים סדנאות, בהן הם חושפים את סודות המקצוע שלהם.
אז אחת לשנה, כדאי לכם מאוד לארוז את הדברים שלכם
ולצאת ליעד מסוים בעולם בעקבות סדנה שמעניינת אתכם.
זה יתרום לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
Julia Barashkova‏ (Photography: Aya Wind)
untold

יוליה ברשקובה לא נחה

יוליה ברשקובה היא אדריכלית ביום ומולטיטסקרית של פרוייקטים אישיים בלילה. לצד עבודה במשרד לאדריכלות נוף ועיצוב עירוני, היא גם עוזרת מחקר במכון לחקר הטקסטיל בשנקר. בין לבין, היא משתתפת בשבוע האיור 2018.

קרא עוד »
Filed under: untold, אספרסו קצרTagged with: , , , , , ,

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

יפה לך

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.

פרויקט עיצוב? אבל אין בריף ולא לקוח. רק ערימות של כרטיסי ביקור וכתבות אינטרנטיות, ומדי פעם עוד אייטם חדשותי על פעולות אמנות ומחאה במרחב הציבורי שנוצרו במטרה להשפיע על הציבור, להסתכל לתופעה הזו בעיניים וללחוץ למיגורה. בפמיניזם דבקה תדמית ארסית מבזה לאורך השנים, אבל פתאום הרעיונות עושים קאמבק ודברים מתחילים לזוז, גם ברחוב וגם בכנסת. ואז בהפגנה קטנה קרה דבר מוזר ומרגש. לא יותר מ-20 גברים ונשים עמדו מול מועדון חשפנות באלנבי, והחזיקו דפים מנוילנים עם ציטוטים של נשים שורדות זנות וחשפניות לשעבר. אישה רזה וגבוהה רצה לעבר ההפגנה הקטנה-אך-בולטת, שולפת את האזניות מהאזניים, לוחשת לאחת המפגינות משהו באוזן, וממשיכה בריצת הערב שלה. מי זאת? ומה היא אמרה? והמפגינה ענתה: ״היא אמרה שהיא היתה פעם חשפנית ותודה שאנחנו עושים את זה.״

קצת אחרי סיום הלימודים בבצלאל, ב־2015, תמר התחילה לעבוד כמעצבת גרפית עצמאית. היא התמקדה בעיצוב פוליטי-חברתי ובין הפרויקטים שלה בולטים ְלקוחות כמו תנועת השומר הצעיר, שדולת הנשים ועוד. בשנה האחרונה היא מעצבת בהתנדבות עבור עמותת ״המכללה״, בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. דרך עיצוב עבור מטרות פמיניסטיות, תמר נחשפה לצורך בשיקום ובליווי אישי, נפשי ותעסוקתי עבור נשים שורדות זנות, שנמצאות בתחתית שרשרת המזון הדכאנית והנצלנית של עולם צרכנות המין בישראל. כי אם יש כרטיסי ביקור – יש מישהו שחשב עליהם, מי ששילם ומי שהרוויח. כלומר, נדרש כאן שיתוף פעולה. בדיוק כמו שנדרש שיתוף פעולה כדי לשים לזה סוף: להעלות מודעות ציבורית לתופעת הזנות ולנזקיה, לשבור מיתוסים, לפתח מערכות שיקומיות ולקדם פתרונות מערכתיים להגנה וסיוע לנשים במעגל הזנות וביציאה ממנו, לשלבן מחדש בחברה ולקדם מדיניות.

תערוכת יפה לך. עיצוב: תמר מושינסקי
סטודיו דניאל וניר
סטודיו דניאל וניר
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA

״החיבור בין הפמיניזם לעבודה כמעצבת גרפית הוליד את חשבון האינסטגרם ׳מי_תוּג׳. החשבון נפתח בהחלטה די אינטואיטיבית – הפורמט ריבועי מגביל ומאתגר את היצירתיות, הפלטפורמה כל הזמן משתנה וצומחת והפידבק מאוד זמין, אז יותר קל לבדוק את השטח, מותר לעשות טעויות. זה כמו לנסות להגיד משפט בלי לדעת לדבר – מתחילים איכשהו, ובסוף מבינים אותך. התחלתי מהלוגוטייפ, והוספתי אייקון בצורת פטמה שילך לפרופיל העגול. הוצאתי גם מדבקה, כך שהתחיל לזוז גם משהו ברחוב, בקטנה. כששאלו מה זה לא תמיד ידעתי להסביר, אבל לאט לאט התגבשה צבעוניות, שפה טיפוגרפית, טון וסגנון. ולאט לאט התגבש גם הרעיון. מה כן ומה לא עושות. עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי – הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

במי_תוּג עולה דימוי מדי יום, העוסק בנשיות, במיניות, בתקווה או בייאוש, במחאה חברתית או באירוע אקטואלי, בהומור, בחוצפה ובחן. ״הדימוי יכול להיות מקורי או שאול, ותמיד עם קרדיט. הרשתות החברתיות הן עולם פרוץ שכל הזמן מעתיקים בו, וכשאני מבקשת לשתף עבודה של מעצבת אחרת ומבטיחה לתת קרדיט, נוצרת איזו התרגשות ונולד כבוד הדדי. החיבור האנושי מבוסס בראש ובראשונה על חיבור יצירתי: ״אהבתי את העבודה שלך״, או ערכי: ״הי, אנחנו שתינו תומכות באותו רעיון״. ברשתות החברתיות, הפניה האישית תמיד מוחבאת מאחורי מסך. זה עניין שיש סביבו הרבה ביקורת, אבל זה גם נורא נוח, וכשמדובר בחשבון אנונימי שמנוסח בלשון רבות, זה גם מייצר מסתורין ועניין״, מספרת המעצבת תמר מושינסקי.

עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי - הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

נעה יקותיאלי
נעה יקותיאלי

המציאות ביום שלאחר קמפיין METOO ו#לאהתלוננתי, הביאה את העולם בכלל וישראל בפרט לנקודת רתיחה. אחרי שנה עמוסה במחאות חברתיות, שביתת הנשים, והעברת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל, נולד הרעיון לתערוכת “יפה לך!”. הבריף כאילו כתב את עצמו: פרויקט עיצוב שחייב להיות שיתופי, לעודד תרומה לקהילה, העצמה נשית ושבירת מיתוסים דכאניים. ואז הגיע הטלפון מגל חוברה ויסמין בן שחר, שתי צעירות תל אביביות שפועלות להעלאת מודעות ושינוי התודעה בהקשר של אלימות ופגיעה מינית. גל ויסמין היו בעיצומה של הפקה – הן קיבלו עיצובים של המעצב להב הלוי, הפיקו מהן פוסטרים ומכרו אותם ברחבי העיר כדי לאסוף תרומות עבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. במפגש היתה כימיה מעולה, והרעיון ליזום תערוכה עלה כמעט מיד – ליסמין וגל היה נסיון טרי, לתמר היה נסיון עתיק (אירועי הARTiSHOWk בקומופרט 13 ב-2008). בהמשך הצטרפה סימונה כצמן, מעצבת ויוצרת פעילה. סימונה היתה בשנה שעברה אוצרת המשנה של תערוכת הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לצידו של איל זקין. סימונה באה עם נסיון בתחום האוצרות, עיצוב חלל ועיצוב תערוכות.

מאיה איש שלום
מאיה איש שלום
אלי מגזינר
אלי מגזינר
useless treasures
ניצן מינץ
ניצן מינץ
נועם נוי

הרעיון ליצור אירוע אמיתי ממשהו שהקיום שלו התחיל באופן וירטואלי הוא לא דבר חדש – וכך גם תערוכה שהכנסותיה נתרמות לעמותה חברתית. החידוש פה הוא בשימוש בעיצוב ככוח מניע לשינוי חברתי. תחום העיצוב בארץ הוא תחום צעיר יחסית, אבל כמו בשאר העולם, הוא עולה על גדותיו בשנים האחרונות. עיצוב יכול להיות מגרש משחקים שלעבוד בו זה כמו להיות תמיד בירח דבש – כל פרויקט הוא יבשת חדשה, שבה את יוצאת למסע של סקרנות וגילוי. בפועל,הוא משמש ככלי לפתרון בעיות בפרויקטים שזמן המחקר והיצירה שלהם קצוב בדדליין, בשקט תעשייתי שמופרע תדיר על ידי לקוחות חסרות סבלנות. זה תחום שמשתנה ומתפתח, בד בבד עם המציאות שהופכת ויזואלית יותר ויותר. כקבוצה, בחרנו לייצר מסר שמתחיל בהתנגדות לאלימות ולהטרדות מיניות, לדון בסוגיות של אסתטיקה ומגדר, למחות על פערים וחוסר שוויון – והכל בדרך יצירתית, נוקבת, אבל גם הומוריסטית ואופטימית. סימונה, תמר, גל ויסמין מאמינות בעיצוב ככלי לשינוי חברתי אמיתי, שורשי, מקומי ובועט, ושואפות ליצור (לפחות באופן ויזואלי) עולם שבו אפשר לצמצם פערים, לחבר קטבים, ובעיקר ליצור חברה צודקת יותר, יפה וטובה יותר. 

התערוכה ״יפה לך!״ היא תערוכת עיצוב ואמנות רב־תחומית רבת משתתפים שתתקיים במוצאי יום האישה הקרוב, 9.3.19, בחלל השייך לבר ״הנסיך״ במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. 

התערוכה תעסוק בנושאים של נשיות, תקווה, מחאה ומרד – כפי שהם עולים מעבודותיהן של מעצבות (ומעצבים) ויוצרות הפועלות במרחב הציבורי והוירטואלי ביום שאחרי מהפכת Me Too בישראל.

כל ההכנסות ממכירת העבודות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.

יש פה ממתקים רציניים

Mixtapes

Mixtape – YONIL

כולם מכירים כבר את הטעם הויזואלי של Yonil ואת המרצ׳נדייז שהוא מוכר, אבל רגע, אתם מכירים את הטעם המוזיקלי שלו? אם עוד לא, היום יש לכם

קרא עוד »
Mixtapes

Mixtape – ANAT GUTBERG

חדשה דנדשה, יצאה מדלתות בצלאל, ענת גוטברג מעצבת מוכשרת עם משיכה חזקה לדימויים שזזים ומוזיקה. ענת, בחרה לנו מוזיקה רגועה ללילות ארוכים ומהנים ולרכיבות אופניים

קרא עוד »
untold

Studio Knob

אלתור, מחזור, השמשה מחדש של חפצים, מסורת של קראפט מעורבת עם קידמה. אלו הן חלק קטן מהמילים שמתרוצצות בראש של יותם ועדי מסטודיו Knob, כאשר הם מייצרים פריטים מיוחדים לעיצוב.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , , ,

שירה ענבר גילתה את התנועה

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה”ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד’ זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג’ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח”כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג’ שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד”כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ’רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג’סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח”כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג’יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנה הזאת הסרט ממשיך. התחלנו פשוט להרים את המופעים האלה. דרך ליטל סינמה התחלתי להכיר עוד מלא אנשים מעניינים, רקדנים, מוזיקאים. ולאט לאט הזמינו אותי או רצו לעבוד איתי בכל מיני קונטקסטים אחרים״.

את בעצם מדברת על חשיבות של פרויקטי צד, ואני מניח ש-Little Cinema לא התחיל מאיזה מטרה קפיטליסטית של תאגיד, לעומת דברים אחרים שאולי עבדת עליהם שהם כן שימשו למרקטינג בתפוצה רחבה. פה זה נשמע שפרויקט ״איזוטרי״, פתאום חיבר מלא דיסציפלינות שלא בטוח שדמיינת שתגיעי אליהם בכלל.

״לגמרי. לגמרי, לגמרי. וזה היה הדבר הכי כיף, בגלל שבעצם ב-Little Cinema אני הייתי זאתי שקובעת את הכללים בשביל עצמי, כלומר יחד עם Jay, וזה היה ממש אני. ואז העבודות שקיבלתי היו עבודות שרצו אותי, לא את היכולת שלי בפוטושופ. ברור שבליטל סינמה יש צרכי שיווק ויש דברים משעממים כמו, אתה יודע, לעשות את הקאבר לפייסבוק וכל מיני כאלה, אבל מצד שני יש תמיד את ההופעה, ואז בהופעה יכול להיות הכל. יכול להיות וידאו או איזה שהוא פלייר מעניין שאנחנו נותנים לאנשים. יכול להיות פוסטר, יכולה להיות תפאורה משוגעת. Little Cinema גדל מאז, כבר פעמיים עשינו סדרה במוזיאון ברוקלין.

Little Cinema
Little Cinema
Little Cinema

בעקבות התרחבות ליותר עבודה על בסיס פרילנס, ככה גם Eye of design הגיעו אלי״.

הופה

״כן. אז Eye On Design הם בעצם מין שלוחה די חדשה של AIGA״.

זה איגוד המעצבים האמריקאי?

״כן. זה איגוד שהוא בן מעל מאה שנה. ממש ארגון מכובד. אני לא יודעת אם אתה מכיר קצת את הצורה שבה הוא פועל, אבל נגיד יצא לי להיות פעם בכנס שלהם״.

תספרי לי מה קורה שם

״אז אתה בא לכנס שהוא בעצם סוג של כנס העיצוב המרכזי בעולם, ויש שם מלא אנשים מכל העולם. מי שמדבר על הבמה זה למשל המעצבת הראשית של צ’יפוטלה, שזו רשת ענקית של אוכל מקסיקני פה, או זוג מעצבים מנאסא, או אנשים מפנטגרם, אנשים שהם פשוט ג’יינטס כאילו.. בין אם זה מותגי על כמו קוקה קולה או אנשים שהם סופר מפורסמים כמו מייקל ביירות. בעצם אין ממש במה לקול היותר צעיר ויותר עכשווי ותכלס כוח הקניה היותר גדול, שהוא על social media, שהוא כל היום באינסטגרם (מחייכת). ממש יש הרגשה שקהל היעד הוא הרבה יותר.. לא רוצה להגיד מעונב, אבל הרבה יותר מסורתי ולא לגמרי עכשווי. ואז הם הקימו ב 2014 את eye on design שזה הבלוג היותר צעיר של AIGA. העורכת הראשית היא פארין דראם, יש לה חוש ממש טוב לכתיבה על עיצוב, למעצבים שעובדים בצורה אינדיבידואלית, או עם חברות אבל מצליחים איכשהו לשמר אישיות או לפתח אישיות. ואני חושבת ש-Eye on Design מצליח בצורה מאוד אלגנטית ומאוד מוצלחת לדבר על עיצוב בצורה עמוקה, ועדיין לא לפגוע באף אחד. כי נגיד אחת הבעיות של כתיבה על עיצוב זה שיש מין הרגשה שאי אפשר להיות ממש ביקורתיים, יש תמיד פחד לדרוך על אצבעות של אנשים. והם הצליחו.

הקשר שלי איתם נוצר כשהכתבת שלהם, מדלין, פשוט פנתה אלי לפני שנה וביקשה לעשות ראיון איתי. בראיון הצליחה לחבר ממש טוב את מי שאני לעבודה שלי, למאיפה באתי ומה שאני חושבת. ואז אחרי כמה חודשים הם התחילו להוציא את המגזין המודפס שלהם. את הגיליון הראשון עיצב מעצב ממש מוכשר אירני, שקוראים לו מזיאר. הגיליון השני היה בנושא psyche – פסיכדליה. הם פנו אלי ואמרו שהעבודה שלי נורא התאימה להם לנושא, ושהם היו ממש שמחים לעבוד איתי על זה. ואז זהו, זה התחיל וזה היה ממש כיף. ואני לא יכולה, אין לי אפילו מילים לתאר כמה הצוות שעובד שם הוא מעולה״.

איפה הוא יושב?

״בבניין היסטורי ממש מהמם בדאון טאון של מנהטן וזה בעצם ה headquarters של AIGA בניו יורק. ומצחיק, כי כל המערכת שם זה הכל נשים. אין שם אפילו כתב או עיתונאי גבר אחד. העורכת הראשית והמקימה היא אישה, יש לה עוד ארבע עיתונאיות, ויש להן גם מעצבת בית מדהימה שקוראים לה טלה, היא בחורה לבנונית שבדיוק סיימה את התואר השני שלה ב SVA , נהיינו חברות נורא טובות בתהליך של העבודה. המערכת שלהן עובדת בצורה מדהימה, כלומר אין שום מתיחויות, כל דיון שיש שם הוא ממש דיון בונה ומעניין. וזה היה פעם ראשונה שעבדתי על פרויקט שכולן היו בו נשים וזה לדעתי היתה חוויה הכי כיפית שהיתה לי בחיים״.

במה זה שונה מחוויות אחרות?

אני הרגשתי, ואולי זאת בעיה שלי, שבמקרים שהיה לי בוס גבר היה לי קצת יותר מסובך לקבל את המרות שלו באיזה שהוא מקום. הרי כשאתה מעצב אתה גם עובד עם ארט דירקטור או קרייאטיב דירקטור ולפעמים אתה נתון למרותם ואיכשהו זה התערבב לי קצת עם יחסי כוחות מגדריים. ב eye on design פשוט לא היה מין שלב נוסף כזה, זה הרגיש יותר שאנחנו פשוט חבורה של פרטנריות והכל היה מאוד מאוד ענייני ומאוד מקצועי ולא מוזר או כוחני בכלל.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Tala Safie

אז איך זה בעצם, איך עובדים על מגזין כזה? כמה זמן עובדים, קראת את הכתבות, לא קראת?

״כן קראתי הכל (מחייכת). אני יודעת שיש מין דיון כזה.. אז רגע, מעצב שעובד בעיתון צריך לקרוא את כל העיתון? אבל כשאתה בא להיות מעצב אורח על גיליון אז תקרא אותו, זה לא כזה נורא. התחלנו לעבוד ביחד אני חושבת במרץ או אפריל, הן הסבירו לי מה נושא העל, הן כבר מראש הזמינו אותי גם כן לכתוב כתבה ולהשתתף בתוכן. לא הבנתי כמה שזה היה חשוב לי עד שהן לא הציעו את זה. ראיינתי מעצבת שקוראים לה Homa Delvaray היא מעצבת אירנית, מעצבת פוסטרים שפשוט יעיפו לך את המוח, אתה לא ראית דבר כזה. היא כבר עובדת מלא זמן, אני זוכרת שנחשפתי אליה עוד בבצלאל, ופשוט העיף לי את המוח. זה מין תלת מימד, ממש ממש משוגע. אז זה היה חלום שלי לדבר איתה, וחשבתי שזה יהיה מושלם לנושא של פסיכדליה עכשווית והם אמרו לי יאללה, תראייני אותה. הם נתנו לי תקציב וממש התייחסו אלי בתור עיתונאית, לא בתור מעצבת כזאת שרק מסדרת דברים על הדף.

אז ישבנו, הן הסבירו לי על הנושא ונתנו לי את כל הכתבות שיהיו ופתחו פשוט מין פולדר בגוגל דרייב עם כל ה in progress articles והייתי חשופה לתוכן מההתחלה, תוך כדי ההתהוות שלו. אז גם היה לי עם מה לעבוד, וגם היה לי ממה ללמוד בעצם. בסופו של דבר במשך כמה חודשים כשעוד ועוד תוכן התווסף, אני מצידי בחנתי מה הקונספט של הספר, זה קצת אולי כמו איזה שהוא פרויקט מיתוג (מחייכת), איך הקונספט מתחבר לדברים כמו ה title pages או איך קונספט מתחבר לצבעוניות למשל. ונגיד הסיבה שבחרתי להשתמש בכתום הזוהר הזה, זה כי באמת הרבה פוסטרים פסיכדלים מהסיקסטיז השתמשו בצבעים זוהרים. הפעם הראשונה שהם עשו את זה בכלל באה מהעולם של שילוט דרכים. זה מאוד מאוד עניין אותי, כי חשבתי ש.. אתה יודע, מסע פסיכדלי או טריפ זה בעצם מין מסע ומה יותר נכון מאשר להשתמש בצבע שהשתמשו בו באופן מקורי בשביל שילוט והתמצאות בדרכים בשביל קטלוג שהוא על מסע באיזה שהוא מקום״.

ומבחינת תקציב של חומרים, בהתייחס לצבעוניות, הדפסה, ועד פונטים, כמה יש מגבלות בעצם בתוך דבר כזה?

״לדעתי קצת פינקו אותי בפרויקט הזה. הן היו מאד מאד פתוחות לגבי הכסף והיתה לי גישה למסמך של כמה כל דבר עולה, מההדפסה ועד כמה משלמים לכל בן אדם שכתב משהו, אז זה היה נחמד ודי חוויה מעניינת בשבילי לדעת מה התמונה הכלכלית. בית הדפוס כן שילם על חלק מההדפסה וכל הנייר היה בעצם תרומה״.

״אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

כמה פונטים יש שם סך הכל?

״אז יש די הרבה. אני.. כמו שאולי שמת לב, טיפוס די מקסימליסט. יש פה ארבעה פונטים, עם מדי פעם יציאות של נגיד אות ראשונה גדולה בפונט פסיכי. הטקסט הרץ הוא סטמפל שניידלר, שזה מין פונט קצת יותר קלאסי, קצת בהשפעת ארט נובו. הוא עוצב בגרמניה ב 36. ואז אני משתמשת גם בקופר לייט שזה פונט אמריקאי משנות העשרים ואז בשני פונטים יותר חדישים – דרוק של commercial type שהוא מין פונט נורא קונדנסט וכוחני קצת, ואז פייבוריט שזה פונט של דינמו שהוא קצת יותר פשוט וסטנדרטי ומגניב. יש חלק שאני כותבת על כל הפונטים במגזין. בכל גיליון הם נותנים ספרד לדיזיינר״.

שיפרט על התהליך העיצובי?

״כן. כלומר יש לך בתור מעצב ספרד שלם שאתה כותב על התהליך שלך, על ההחלטות שלך, זה גם כן מין פינוק מאד גדול. לא תמיד יש במה, יש ממש סקרנות אמיתית ובמה מאוד מאוד גדולה למעצב. או מעצבת.

הקטע המצחיק הוא שנגיד עכשיו, למרות שיש לי סטודיו משלי ואני כל הזמן עובדת על פרויקטי פרילנס, אני גם עובדת פול-טיים. אתה מכיר חברה בשם square space?״

כן, פלטפורמה לבניית אתרים.

״בדיוק. אז אני הוזמנתי להגיע לשם בדצמבר ולעבוד על המותג שלהם. לא לעצב אתרים, אלא לעבוד על חווית המותג וכל התוכן שהמותג מייצר. כי הרי מותג היום הוא לא רק style guide, הוא פיד שלם של תוכן שהם מייצרים, בין אם זה ל social media או מגזין או אירוע פופ אפ. אז התחלתי לעשות את זה ומה שנחמד זה שהם מאוד תומכים גם בעבודה העצמאית שלי ומאד מאפשרים. הם מבינים שהרבה מעצבים נהיים דווקא מעצבים יותר טובים כשהם עושים עוד דברים חוץ מהעבודה שמוטלת עליהם. אני מקווה שיהיו עוד מקומות כאלה״.

מטריף. אז סקוורספייס מתכננת להיות בלעדית איתך או שתמשיכי לעשות תמהיל כזה של פרויקטים?

״תמיד תמהילים״.

זה שומר אותך רעבה?

״זה שומר אותי ערה, מעוניינת ומעורבת. בהתחלה כשסיימתי ללמוד חשבתי שאני אמצא עבודת חלומות באיזה סטודיו או משהו כזה, אבל עם הזמן פשוט למדתי שאני הכי שמחה כשיש מגוון ושדברים קורים כל הזמן. יכול להיות שבשלב כלשהו אני אמשיך הלאה מסקוור ספייס או שאני אפתח משהו שהוא לגמרי משלי, אבל בסופו של דבר אני תמיד אמצא איזה שהיא קונסטרוקציה שמאפשרת לי לעשות הרבה דברים ביחד.

אני חושבת שאם יש לך הכנסה מעורבת אז יש לך קצת יותר חופש בלא לקחת רק עבודות שמשלמות מלא כסף. הרבה מעצבים פה גם יש להם סטודיו משלהם והם גם מלמדים למשל. אז יש כמה מקורות הכנסה, ויש כאילו אפשרות לקחת פרויקטים שלא מכניסים הרבה כסף, ומצד שני לעשות פעם ב- פרויקט גדול יותר שיתן יותר כסף. וכן, אני בת שלושים עכשיו ואני מרגישה שכל העבודה שעשיתי בשנות העשרים בעצם גרמו לי להרבה תובנות טובות שפשוט עוזרות לי להמשיך הלאה. אולי זה אופטימי אבל פשוט תעשה את העבודה הכי טובה שלך, תהיה הכי טוב, תהיה נחמד לאנשים ופשוט היקום יעשה את העבודה שלו״.

עיצוב: שירה ענבר, MTV
עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר, TASTE TALKS AWARDS
עיצוב: שירה ענבר, MAC

תמלול הכתבה: רות שטרן

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: , , ,