"הציירת והגנב" בדוקאביב הוא סרט הממוסס את המחיצות בין אנשים שתוכננו להיות אויבים. בימים אלה של פילוג וקיטוב, ובהתייחס למשבר של עולם האמנות – המסרים של הסרט חשובים מאי פעם.
ברשותכם נפתח הפעם בשורה התחתונה: את הסרט "הציירת והגנב" כדאי לראות. הן בשל חשיבותו האקטואלית ומעוררת המחשבה, שתוזכר בכתבה זו, והן כי הוא מגולל סיפור דוקומנטרי ואנושי מעניין, ייחודי ומלא הפתעות. הסרט, שמשודר כחלק מרצועת "דוקוסטרים" באתר של פסטיבל דוקאביב, עקב במשך כארבע שנים אחר סיפור חברותם הבלתי יאמן של הציירת הנטורליסטית ילידת צ'כיה ברבורה קישילקובה (האם ישראלי ספק־חצוף כבר סיפר לה שהשם שלה בעברית הוא ברבור־נקבה?), וקרל־ברטיל נורדלנד, נרקומן ועבריין שריצה כתשע שנות מאסר בכלא הנורבגי, ושגנב, בסיוע פושע נוסף, שניים מציוריה של ברבורה, עת שהוצגו בתערוכת יחיד שלה בגלריה נובל באוסלו בשנת 2015.
באמצעות מצלמות האבטחה, אותרו הגנבים ונקראו למשפט בבית המשפט המחוזי. במהלך המשפט, בצעד נועז ונחפז למדי, פורצת מתוך הציירת הצעה לגנב: היא מבקשת מברטיל להיפגש עמו כדי לצייר אותו. הוא נעתר בחיוב. והנה, הם יושבים בחדר צפוף בין חומרי מלאכה, והיא מתריסה בפניו: אתה תדגמן עבורי, בחינם.
"הציירת והגנב" הוא סרט שישראל צריכה בימים אלה. למרות שמו הדיכוטומי, שלכאורה משמר בידול בין תפקידי הדמויות, הסרט ממוסס הלכה למעשה את המחיצות המפרידות בין אנשים שכמו תוכננו להיות אויבים וקוטביים אלה לאלה, וממזג אותם, מקביל ביניהם, מחליף בין קול לקול ובין סיפור לסיפור. לאט לאט, נפרמת האשליה שאנו מחזיקים בה בקנאות דתית: "אנחנו" לא "הם". יותר מזה – הסרט משרטט את מהות החשיבות של אמנות לצד כוחה של אמפתיה כנה, ובעקיפין – מתחבר לאופן בו עולם האמנות נפגע מהאופן שבו הוא מתעקש להסתכל על קהלים שאינם בעלי השכלה אמנותית, שלא עברו "חניכה" ושאינם מוכשרים, לכאורה, להתרגש מאמנות.
הסרט ממוסס הלכה למעשה את המחיצות המפרידות בין אנשים שכמו תוכננו להיות אויבים וקוטביים אלה לאלה, וממזג אותם, מקביל ביניהם, מחליף בין קול לקול ובין סיפור לסיפור.
כאשר ברבורה חושפת בפני ברטיל את הקנבס עליו ציירה אותו, בשלבי עשיה מתקדמים, אנו חוזים באופן טהור בסיבה שאמנות היא חשובה ומשמעותית לכל אדם באשר הוא אדם: עיניו של ברטיל נפערות, נשימתו נעתקת והוא משתנק. הוא מביט בציור רגעים אחדים, ואז – הגנגסטר המאיים פורץ בבכי תמרורים, דמעות-נזלת-רוק והכל, שנמשך ונמשך מתוך תהום עמוקה וכמעט שאין לו סוף. "אמנות היא לא רק הציור עצמו", מקריאה בהמשך הסרט ברבורה מכתב שהקדיש לה ברטיל. "היא הרבה מעבר לזה: היא כל הרגשות, הדמעות…".
בימים טרופים בהם עולם התרבות קפא ואף חווה ביטול של פרויקטים כמו "אמן/ית בקהילה" וכמעט-ביטול של "סל תרבות ארצי", החברה בישראל מראה לו כתף קרה. מפתה לשאול את המזדעקים, שהצדק עימם, כיצד ניתן לצפות לתמיכה מצד קהילות שעולם התרבות התעלם מהן במופגן, מתוך הערכה שאינם מלומדים דיים כדי להבין אמנות. "תחום התרבות", כפי שאנו מכנים אותו, נקרא בדיוק כשם שמכונה תרבות אנושית, חברה – ולא בכדי. משחר האנושות שכנה הגישה לאמנויות באדם: ציורי מערות, טקסים מלווים בתלבושות ובמחולות, סיפורים, פסלים ושירים. מצב בו החברה לא מאמינה באמנות והאמנות לא מאמינה בחברה, הוא תקלה שיש להתעקש על תיקונה.
בסרט, ברגע בו קרל-ברטיל מתייפח מול הציור, מבינים הצופים כי נוכחות האמנית והאמנות בחייו – משנה אותם לנגד עינינו. באקט בימוי קלישאתי אך חכם, מוזכר בסצנה זו לראשונה בסרט שמו של הגנב, שהיה עד לפני כן אלמוני בפני הצופים. ואפשר לשאול: האם גם קהילת האמנות, בארץ ובכלל, מסוגלת לקרוא לאנשים שהיא מחשיבה לאויביה לספת הסטודיו? האם תוכל לקרוא להם בשמותיהם, להוקיע אותם מאלמוניותם, לראות אותם, ולהאמין שעיניהם מסוגלות לראות?
ברבורה ממשיכה להעמיד את ברטיל כמעין מוזה בציוריה, ומתוודה בפני המצלמה כי כשהיא מציירת אותו היא חושבת על האיש שהוא ועל מחשבותיו – ואנו מבינים שגם עבורה, נפתח צוהר. מכאן, יחסי הכוחות הדיכוטומיים והחיץ המפריד בין הדמויות, שהעזו למרוד בעולם ולהתקרב – הולכים ומתמוססים לנגד עינינו.
הסרט ערוך במלאכת מחשבת אינטליגנטית ונושא את משקל הנרטיב מהציירת לגנב בעדינות, באיזון מתהווה ובתשומת לב ורוך. היא מספרת על ילדותו הטראומטית של ברטיל, שעיצבה את מסלול חייו, כפי שלמדה ממנו. בהמשך, יספר הוא על האירועים המכוננים בחייה. אט אט אנו נחשפים לצדדים החשוכים יותר באישיותה של ברבורה: הנטיה לסקרנות כלפי אלימות וסכנה ואסתטיזציה של אלה, לצד ניתוק מתחושות פחד, והטוטאליות ההתמכרותית בה היא מציירת (ומתארת את עצמה כ"נרקומנית של ציור").
דמותה של ברבורה הולכת וצוברת את מלוא גווניה עם התקדמות הסרט: היא לא האמנית במגדל השן. היא לא הניצודה. האכפתיות המסורה שלה לא נובעת ממעמד כלכלי או חברתי שמקנה לה את היכולת לפזר אמפתיה מעשית אך מעושה. נגלים בפנינו סירובים מגלריות, סירובים מאשראי, ייאוש מהול בכוסות יין וסיגריות ממוללות. במובנים רבים, הסטודיו שלה הוא כתא המאסר של ברטיל.
הקווים המקבילים נוקשים זה בזה, מתחברים – מהסיפור שלה, לסיפור שלו דרכה, לסיפור שלו ושלה דרכו; סצינות מפורקות נבנות מחדש כאשר נוספת אליהם מילה, או נקודת מבט, או המעט-לפני, המעט-אחרי. ההקבלה בין ברבורה לבין קרל-ברטיל, ולצד זה, בין התפקיד שחשבנו שהיא מגלמת לבין התפקיד שמגלם בפועל בן זוגה אויסטן – בלתי נמנעת. בעדינות וברגישות מספרת המצלמה את סיפורם לאורך ארבע השנים בהן תועדו בידי הבמאי בנג'מין רי, מתחזקים חברות נדירה, שתיווך אותו ציור יחד עם רגעים קטנים של תעוזה.
כדי להימנע מספוילרים בדרגה גבוהה יותר, לא אמשיך לגולל את הסיפור במלואו – שמפתיע במאורעות משמעותיים נוספים המעצבים את העלילה ואת חיי הדמויות. למרות זאת, לא אתאפק – ואתמצת במעט מדי מילים את הסצנה האחרונה (דלגו ישירות לפסקה הבאה אם אתם רגישים לספוילרים, זו לא בושה): ברטיל לברבורה לתלות תערוכה חדשה של ציוריה, ובה ציור בו מופיעים שניהם. תם ונשלם.
אין כבוד גדול בקיטוב ובשסעים והם לא מעניקים הרבה למעט תחושת עליונות מדומיינת וכוח דורסני שמזינים את הפערים בין אוכלוסיות שונות. הסרט "הציירת והגנב" מפליא לפתוח בהצגת סטריאוטיפ, ולפרום אותו לנגד עינינו. "הציירת והגנב גם יחד מגלים כיצד חמלה פשוטה מסוגלת לשנות את העולם", נכתב בתוכניה באתר של דוקאביב, ומעט בהפרזה; אבל חמלה פשוטה והתבוננות על האחר יכולים, בלי שמץ של ספק, לשנות חיים של לפחות כמה אנשים בעולם הזה. אם יתהלכו בינינו מספיק אנשים הרואים את המציאות על כל גווניה ומוכנים להכיר באנושיות של זולתם – יתכן שנזכה להגיע לשינוי לטובה של העולם בו אנו חיים. ואם תופעה כזו תפיץ את עצמה דרך אמנות – אשרינו.
הציירת והגנב, The Painter and the Thief
נורבגיה, 2020
102 דקות
הסרט זמין ב"דוקוסטרים" של דוקאביב עד סוף חודש אוקטובר: www.docaviv.co.il/docustream
בבצלאל דחו את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית, אז הם פשוט הרימו אחת בעצמם בתדר – ׳היינו פה׳. מסתבר שלא צריך את האקדמיה כדי להציג את עבודות הבוגרים, שעשו עבודה אוצרותית מופתית. אמנם, הוצגו רק 60 מתוך 100 הבוגרים, אך מה שהוצג היה עם חשיבה על הפרטים ונקודות להרהר עליהן.
בעוד שבוע בדיוק יפתח בניו־יורק לראשונה מוזיאון הפוסטרים שחוגג את הפורמט המופלא – Poster House. מדובר במוזיאון הראשון בארה״ב שחוגג את הפורמט המופלא. רגע לפני שהוא יפתח לקהל הרחב, קיבלנו הצצה ראשונה בפתיחת העיתונאים וכמה טעימות מהעתיד.
יש יצירות שהופכות לך את הבטן. כך קרה עם ׳מכתב אהבה לבחור שהמצאתי׳ של רחל גוטגרץ, סרטון אנימציה שאחז בי. אחרי שצפיתי בו ושוב ושוב, הבנתי שאני חייב לבדוק איך הקסם הזה נוצר.
ווהו! נרשמת לניוזלטר שלנו בהצלחה!
המלצה:
קבוצת הפייסבוק שלנו Secret Uncoated כוללת יופי של ממתקים המתעדכנים על בסיס יומי, עם מלא אנשים טובים ←
