תגית: אמנות

הסרטונים הכי וואו #1

UGLY

הסרטונים הכי וואו #1

פינה חדשה במגזין – הסרטונים הכי וואו. מדי חודש יעלו חמישה סרטונים מטריפים במיוחד שמצאנו לכם בחודש האחרון, משלל דיספלינות מעניינות. השראה במנות יפות.

Son Little - Neve Give Up

המוזיקאי האמריקאי Aaron Earl Livingston, הידוע בשם הבמה Son Little, שיחרר את הקליפ המהמם הזה שאונמץ על־ידי Piotr Kabat. פיוטר נולד בתחילת שנות ה־90, ומאז 2013 משחרר קליפים וסרטוני אנימציה שנוצרים במחשב עם תחושה ידנית. שווה לבדוק את האתר שלו, ולצלול לעולמות היפים שהוא בורא. אין לו סגנון אחד ספציפי.

IGORRR - VERY NOISE

בשבוע שעבר יצא קליפ חדש ללהקת המטאל/אלקטרוניקה IGORRR בבימויו של Meat Dept, ועורר הדים בחוגי התלת־ממד והמוזיקה האלטרנטיבית כאחד. הסגנון מאפיין גל חדש ובועט של אמנים ומעצבים, שמשתמשים בתלת כדי ליצור עולם ריאליסטי־למראה, עם תכנים סוריאליסטיים שזורקים נפצים על המוח.

— דר מוספיר

How 'New Yorker' Illustrator Liana Finck Gets It Done

לא סוד שקשה לשמור על משמעת כשאתה פרילאנסר בודד, במיוחד בתחום האיור. המאיירת Liana Finck משתפת את ה-New York Magazine איך היא מג׳נגלת בין חשבון אינסטגרם סופר־מצליח, איור ספרים אישיים שלה ואיורים לעיתונות. כיף, קליל ומעורר השראה בכל הקשור למשמעת עצמית.

Pink Floyd — The Later Years 1987-2019

פינק פלויד, בליווי צמד המעצבים־אמנים Hipgnosis, נהנו לאורך שנות קיום הלהקה בצד ויזואלי מרתק לא פחות מהצד המוזיקלי. בשנים האחרונות, כדי לסחוט עוד קצת את הארנק של המעריצים השרופים, משחררת הלהקה מארזים מוגזמים, מפונפנים ובמהדורות מוגבלות. SuperDeluxeEdition הוא אתר נפלא שמסקר מוזיקה שיוצאת במהדורות Super Deluxe, ופה מאפשר הצצה מעניינת להפקה האחרונה ששיחרה הלהקה, על האלבומים והחומרים הנדירים שהוציאה בין השנים 1987 ל-2019.

UGLY - Anna Ginsburg

הסרטון המופלא הזה שוחרר לכבוד יום הפליט הבינלאומי 2019, והיה מועמד לאחד מסרטוני האנימציה הכי טובים שעלו באותה שנה ב-Vimeo בקטגוריה זו. מדובר בשיתוף פעולה של הבמאית Anna Ginsburg הציירת Melissa Kitty Jarram יחד עם המשוררת Warsan Shire. יפה, מרגש וחשוב.

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצובTagged with: , ,

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , , ,

02 – אנגלמאיר מטיל ספק

זאב אנגלמאיר כשושקה. צילום: דין אהרוני

The Visual Podcast

אנגלמאיר מטיל ספק

14/09/2019

המאייר זאב אנגלמאיר בקע מ״צדפה״ כשושקה לפני שלוש שנים בתערוכת היחיד, ׳הארץ המובתחת׳ בבית העיר, ומאז חייו השתנו. 

שיחה אינטימית עם טל סולומון ורדי על המוטיבציה להמשיך עם שושקה, על הפרדוקס של גבר כאישה עירומה ועל מאבק שלא נפסק.

צילום: אביתר עמר
זאב אנגלמאיר כשושקה. צילום: דין אהרוני
Rrose Sélavy (Marcel Duchamp), 1921 photograph by Man Ray, art direction by Marcel Duchamp
Rrose Sélavy (Marcel Duchamp), 1921 photograph by Man Ray, art direction by Marcel Duchamp

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: The Visual Podcast, איור וקומיקסTagged with: , ,

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

ויצו מחביאים את העבודות המעניינות

תערוכת הבוגרים עברה השנה מהחלל של ויצו אל גלרית ׳פירמידה׳, וגרמה לדחיסת מרבית מהעבודות במסדרונות חנוקים. הפרויקטים הלא מעניינים במיוחד הוצגו בחלל המרכזי. חלק מהם הוצגו בחדר מדרגות של הגלריה, והמעניינים שבהם הוסתרו בקומה נידחת של המבנה. מה קרה לויצו?

הביקור במרכז האקדמי ויצו מתחיל ברגל שמאל, כשמתברר בשיחה עם השומר בכניסה למקום השומם שהתערוכה בכלל ב-׳פירמידה׳, גלריה לאמנות עכשווית במרחק 2 קילומטר צפונית למקום. הגלריה נפתחה מחדש ב־2018 בניצוחו של המנהל שמעון אלון. יאללה, נוסעים.

בכניסה לתערוכת הבוגרים ב-׳פירמידה׳, שמציפה את החלל כולו, נמצאת עמדת הדפסת תלת־מימד נטולת קונטקסט (כיתוב קטן שיסביר סביב מה התכנסנו?), מדפיסה בקדחתנות אובייקטים אקראיים, מה שמתברר במחקר אינטרנטי בדיעבד שמדובר בפרויקט של רן ראובן בן נשר, בוגר המחלקה לצילום. כלומר, זה פרויקט בצילום, ובלי קריאה מוקדמת על הפרויקט (דרך חומרים של היח״צ) – לא באמת ניתן להבין עליו דבר.

מצד שמאל מסתתר לו פרויקט הגמר המבריק ׳סינרגיה׳ של הבוגר הטרי בר גליק, ובחלל המרכזי – אסופת פרויקטים בינוניים למדי, יחד עם הבלחות של מחלקות אחרות מויצו – צילום, ארכיטקטורה ועיצוב אופנה (וידאו במסך קטן של תצוגת האופנה בחדר מדרגות, לא יותר מזה). את הקומה הראשונה תופסת המחלקה לארכיטקטורה, ויתר הקומות (עד קומה רביעית) תופסת לרוב המחלקה לתקשורת חזותית. בגלל שהגלריה קטנה מלהכיל את כמות העבודות שהאוצרים בחרו להכניס, נוצר בלאגן של ממש, ומביקור בעבודות של המחלקה לתקש״ח, תגלו את עצמכם פתאום במחלקה לצילום. לא כי רציתם, אלא כי עשו לכם בחירות לא מדויקות.

לא צריך להיות מנוסה בתחום העיצוב הגרפי כדי להבין שיש בעיות בפרויקטים בחלל המרכזי, והן גדולות מאוד. אותו חלל גדול ב-׳פירמידה׳ הוא המקום היחיד שבו יש לפרויקטי הגמר יכולת להתפרס על קיר של 4-5 מטר רוחב. יתר הפרויקטים נדחסים להם ביתר החללים ומתחננים לאוויר, ברמה שהחליטו לשים חלק מהפרויקטים בחדר מדרגות. אני לא יודע איפה הסטודנטים היו בזמן ההקמות, אבל הייתי נעלב מאוד אם היו שמים פרויקט שהזעתי עליו במיקום שכזה. אמנם מדובר בפרויקטים שעוסקים בקורס ׳טיפוגרפיה ניסיונית׳, אבל עדיין – המקום שלהם יכל היה להיות מכובד יותר עבור הסטודנטים שהשקיעו, או לבחור שלא להכניס אותם כדי לשחרר את העומס שנוצר.

החלל המרכזי בתערוכת הבוגרים בויצו. צילום: טל סולומון ורדי

בחלל המרכזי תמצאו את הפונט היחיד במחלקה – ׳החיאת הכתב העברי׳ של נטע סינר – תשעה גופנים בביצוע מרושל שהודפסו על פוסטרים ענקיים, ואף מרצה במחלקה לא הטיל בהם ספק, כנראה. הפרויקט עוסק ב-״החיאת העברית הויזואלית במקביל לדיאלוג שנוצר עם העורך הראשי של ׳דאר היום׳, איתמר בן־אב״י […]. בפרויקט תשעה גופנים שעיצבתי לפי אותיות בודדות מהעיתון״. אתחיל מהסוף – לעצב פונט ברמת גימור טובה לוקח בין שנה לשנתיים, במקרה הטוב. פרויקטי הגמר שכן לוקחים את הסיכון בעיצוב פונט, מעצבים פונט במשקל אחד עד שלושה. פה מדובר בתשעה (!) משקלים שונים בארבעה חודשים. חוסר אחידות סגנונית בין מבני האותיות, בעיות קריאות בטקסטים רצים, היעדר קשר בין המשקלים ועוד – מעלים את השאלה מדוע האוצרים, פרופ׳ טרי שרויאר וירון שין, החליטו לבחור דווקא בפרויקט הזה בחלל המרכזי?

פרויקט נוסף שמעלה תהיות על מיקומו המרכזי בתערוכה הוא ׳פצע שחור׳ של שחף אושרי, שעוסק ב-״פרשנות ויזואלית חדשה לשירה המחאתית של המשוררת עדי קיסר״. תוך שימוש בשלל הקלישאות כשניגשים לעיצוב ׳מזרחי׳. לא ברור מהעבודה המוצבת מה הטייק הנוסף שלה על השירה המופלאה של עדי קיסר? להעניק רובד אחר, להטיל ספק, לזעזע, להזדהות עם המאבק המזרחי? בעוד במילים של קיסר יש כוח, בעבודה עצמה הקהל נשאר אדיש יחסית.

יתר עבודות הפרינט גם מעלות תהיות על מיקומן – ׳הדגל׳ של אדווה צלאח, The House של יובל שרף ועבודת האיור ׳זמן מרחב׳ של עדי בן־יוסף לא ברמות גימור מספקות לפרויקט גמר. אז למה דווקא הפרויקטים הללו בחלל המרכזי? לפי הקרדיטים שכתובים ליד כל פרויקט, מסתמן שיש קשר לאוצרת התערוכה, פרופ׳ טרי שרויאר, שחתומה על ההנחייה של מרבית מהם.

היחידה שמצליחה להגיע ללב בחלל העצום והמבוזבז הזה היא איימי קליק עם עבודת האיור שלה – ׳לאצ׳ה׳. לפני כ-30 שנה סבתה כתבה ספר המתעד את קורות חייה. מהילדות בפולין, חוויותיה בשואה ועד העליה לארץ. באוקטובר 2018 נפטרה. קליק מצאה את בארון אוסף גדול של ממחטות בד עליהם איירה ורקמה קטעים נבחרים מתוך ספרה של סבתה. פרויקט מצוין ומרגש, תראו בעצמכם.

לאצ׳ה - איימי קליק. צילום: טל סולומון ורדי

 

הביקור ממשיך ליתר המבוך שמציע המבנה של ׳פירמידה׳ – פרויקטי האינטראקטיב דחוסים בחלל חשוך ומעיק במסדרון שלא היה מבייש סצנה מ-Stranger Things. אי אפשר באמת להתרשם מהם. חלק מהפרויקטים סובלים מתסמונת הסרטון – כלומר, שהם נשארים רק בגדר סרטון ואין בהם שום אלמנט שאפשר לחוש אותם בצורה אינטראקטיבית. אלו שכן עובדים סובלים מבעיות טכניות רבות, ובהיעדר נציג מטעם המחלקה שיפטרל ויסדר אותם אחת לשעה, בנס היה אפשר להרגיש ולהתרשם מחלק מהם.

 

בגזרת הפרינט אין בשורות גדולות השנה. ערימה של ספרים נדחסה על שולחן אחד לא גדול מספיק, בלי לתת קרדיטים ראויים לסטודנטים שעמלו עליהם. אלו פרויקטי גמר? פרויקטים שנעשו בקורס? כל מה שביקשתי (בלב) הוא פתק קטן שמסביר את הקונטקסט, לא יותר. מהלך אוצרותי שכזה הוא זלזול בסטודנטים, לא פחות מזה.

אז איפה הפרויקטים הטובים? מסתתרים להם. בקומה הרביעית קיים חדר קטן ומסתורי עם פרויקטי איור מעניינים במיוחד. בנס הגעתי אליו, ואני מפציר בכם למצוא אותו, למרות שההסתברות שתצליחו היא קטנה מאוד. הפרויקט המעניין והמרגש ביותר באותו חלל הוא Deadline של אריאל עיני. זו הפעם הראשונה שדמעתי מול פרויקט גמר.
הפרויקט עוסק בבחירה של סבתה לעשות המתת חסד לעצמה בקנדה עקב מחלת הסרטן. אריאל השתמשה ברפרנס של הסרט האחרון שסבתה השאירה למשפחה, ויצרה סרט אנימציה חזק במיוחד. האיורים מופיעים על הקיר בצבעי כחול. מדובר בפרויקט מוצלח שלא רק מתרפק על נוסטלגיה, אלא שואל שאלות קשות על מוות והתמודדות.

תחום ה-AR הולך וגדל בתערוכות הבוגרים השנה, וגם במרכז האקדמי ויצו ישנם מספר פרויקטים שהיה ניתן להרגיש אותם עובדים. מי שמובילה בצניעות את מהלך האינטראקטיב המשוכלל והפורה היא בת דזבלי (batt-girl), מרצה במחלקה ואמנית מרתקת.

ישנם שני פרויקטים מוצלחים שנוגעים ספציפית בתחום המציאות הרבודה. הראשון הוא ׳סינרגיה׳ של בר גליק, שלקח את השיר Sounds of Silence של סיימון וגרפונקל ופירק אותו לסצנות. בר הדפיס בתלת־מימד אובייקטיבים מתוך הסצנות שעיצב, ובעזרת תוכנה ואייפדים מפוזרים, ניתן לאחוז בהם ולראות את הסצנה השלמה קמה לחיים. אל תשכחו לשים אוזניות.
הפרויקט השני הוא של אופל קודוביצקי – ׳שגרת חירום׳, שדורש להוריד אפליקציה (Artivive) כדי לצפות בו. המהלך הזה קצת מעיק והיה ניתן להציג שם מכשיר אנדרואיד פשוט כדי להרגיש את החוויה, אחרת אפשר לטעות ולחשוב שמדובר רק בקיר מאויר. הפרויקט עוסק בילדות שלה בעוטף עזה, ומעביר את השגרה תחת האיום המתמיד, החיים בין סבב לסבב והשמירה על השפיות. האיורים קמים לחיים כשמכוונים עליהם את המצלמה והם מוצלחים למדי.

האם שווה לנסוע עד חיפה? אם זה בדרך – שווה לקפוץ. אם לא – לא נורא.

המרכז האקדמי ויצו – המחלקה לתקשורת חזותית

המרכז לאמנות עכשווית – פירמידה
רח’ ואדי סאליב 30, חיפה
23.07.2019-3.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

פרויקט הגמר בשנקר של הגר ברקת – The Witch & The Wolf – הוא מיצב איורי תלת מימדי שחושף את הפחדים הגלומים בעולם הפנטזיה ואגדות הילדים. הפרויקט מהווה שער כניסה לעולם דמיוני שבו הכל מוצג לרווחה בדו ובתלת־מימד.

סקיצה מתוך הפרויקט. איור: הגר ברקת
סקיצה מתוך הפרויקט. איור: הגר ברקת

איך התגבש הקונספט?

״בתור ילדה פחדתי מאד מהלילה ומשעת חצות בפרט וכשחיפשתי את המקור לפחד הבנתי שזה מתקשר לסיפור של סינדרלה. כשהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי שמתחת להמון אגדות אהובות שאנחנו מכירים כיום מסתתר בעצם גם הרבה מידע אפל ומפחיד״.

מה היו מקורות ההשראה?

״שאבתי השראה משני זרמים מנוגדים בתולדות האמנות: הגותיקה, שמתאפיינת מצורות מאורכות וצרות והארט נובו שרווי בפיתולים ופרחים. הניגודיות ביניהן אפשרה לי לייצר שפה חדשה שמשקפת את המתח בין האגדות המתוקות והנחמדות שתמיד מסתיימות בסוף מושלם לבין המקום האפל והמפחיד יותר״.

The Witch & The Wolf - הגר ברקת. צילום: טל סולומון ורדי

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״השלב הלחוץ היה בהחלט שלב ההפקה של הכל. שבועיים לפני פתיחת התערוכה עוד לא הייתי בטוחה שאספיק הכל. התמודדתי בפרויקט עם המון דברים חדשים שלא עשיתי לפני כן, וזה היה אתגר וסיכון בפני עצמו!
ההקלה עוד לא הגיעה כי הפאנל (הגשת הפרויקט – ט.ס.ו) עוד לפני״.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אני חושבת שלמדתי לאתגר את עצמי ולהיכנס למחוזות שאני לא מכירה, כמו התלת־מימד. המעבר מדו־מימד לתלת איפשר לי להתנסות ולמתוח את הגבולות ונתן לי בעצם עוד מצע שלם לאייר ולעבוד עליו ובתוכו. למדתי לא לחשוש להתנסות ולחקור דברים חדשים, גם אם לעיתים זה פחות מצליח, התהליך עצמו מאוד לימד והוסיף לרפרטואר שלי״.

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

״המנחים שלי היו בתיה קולטון ונדב שלו. ההנחיה עבורי הייתה מאוד משמעותית ומלמדת. קיבלתי המון משני העולמות, מעולמה העשיר ודמיונה האדיר של בתיה, וגם ידע טכני ומעשי ענק של הקמת חללים ותערוכות מנדב והוא מאד פתח לי את הראש. היה חיבור מאוד טוב מההתחלה והם זרמו איתי על הכל. לימדו אותי להתבונן על העבודה מזוויות שונות ולפתור את האתגרים״.

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״קודם כל טיפה לנוח, ובמקביל לבדוק אפשרויות והצעות שונות להשתלבות בתחום. אני גם חושבת על להמשיך ללימודי תואר שני בעתיד הלא רחוק!״

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת הוא לחשוב בגדול! לא לפחד לשבור את מוסכמות התחום, אפילו בקטן, לחשוב מחוץ לקופסא ולאתגר את עצמכם. מניסיוני, זה מוביל לדברים חדשים ומעניינים״.

איפה אפשר למצוא את הגר?

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, איור וקומיקס, סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

הילוך מקרי - ליאת סגל

ליאת סגל יוצרת עם הטכנולוגיה

דיוק, סדר, מתמטיקה, אלגוריתמיקה, מונחים שלא נתקלים בהם לרוב בעולם האמנות. כל אלו נכנסים לתוך העולם שיוצרת האמנית ליאת סגל. התכנסנו כדי לדבר על התערוכה האחרונה, השראות, תהליכי עבודה ומה היא זוממת הלאה. ראיון קצת אחר. קחו את הזמן להתמסר.

אנחנו נפגשים במשכן האמנים בהרצליה, ימים ספורים לפני תום התערוכה האחרונה שלה – ״הילוך מקרי״. העבודות של ליאת סגל מוסברות עד הבורג האחרון, ואת כל הטכנולוגיה והחישובים היא עושה בעצמה. היא נעזרת באסיסטנטים ואסיסטנטיות כדי להקים יחד את המיצבים, שבסופם הם עוברים למחסנים של חברים כדי לשמור עליהם. לרוב מדובר בעבודות חד־פעמיות שלא ניתן לשחזר באופן מדויק. העבודה מתאימה את עצמה לחלל בו היא נמצאת, וכך גם נעשים החישובים המתמטיים וההצבות בהתאם.

העבודה מחולקת לשלושה חלקים — גורם, אפקט וגל. הגורם הוא גליל מתכתי גדול, במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע. מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד.

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגורם. הילוך מקרי - ליאת סגל

האפקט נגרם כתוצאה מהבחירה של המטבע, ונמצא בקצה השני של החלל. קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות פוליאוריטן שחורות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות

הילוך מקרי - ליאת סגל
האפקט. הילוך מקרי - ליאת סגל

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. הוא מורכב מתנועת הקונוס בחלל שנקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית. פני השטח של הבמה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים שרוטטים בפנים. מסוג הדברים שצריך לראות במציאות ולא להסתפק בתמונה. אבל, התערוכה כבר נגמרה. 

הילוך מקרי - ליאת סגל
הגל. הילוך מקרי - ליאת סגל

שורת ביוגרפיה כדי להבין במי מדובר: עד 2009 ליאת סגל עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, אחרי שסיימה תואר שני במדעי המחשב וביולוגיה. באותו הזמן, חבר שלימד בבצלאל הציע לה להעביר איתו קורס בגישות בבינה מלאכותית לעיצוב ואמנות, ומשם – היסטוריה. בראיון לא נתמקד במה היה, נכתב על זה מספיק בעברית, אלא בהווה ובעתיד. מומלץ בחום לצפות בהרצאות הנפלאות שלה ביוטיוב.

כאמור, הראיון התקיים ימים ספורים לפני סגירת התערוכה ״הילוך מקרי״ שהתקיימה במשכן לאמנים בהרצליה. בימים אלו מוצגת תערוכה חדשה של ליאת סגל – ״פלט״ – בגלריה שרלוט בתל־אביב.

ליאת סגל. צילום: Viviane Wild
ליאת סגל. צילום: Viviane Wild

בעצם לעומת עבודות אחרות, כל המנגנון פה מוסתר.

״בתערוכה הזאת כל המנגנונים מוסתרים, וזה קצת חלק מהסיפור קצת. או לא קצת, זה קשור מאד לסיפור. במיוחד כש… אני אראה לך את העבודה של הכוסות שהוצגה כבר בעבר עם מנגנון חשוף, ופה הבחירה היתה לגמרי להסתיר ולייצר איזשהו מין קסם אבל לא במובן של הפתעה, אלא במובן של חוסר ההבנה של המנגנון. זה מה שמוביל אותי גם להקרנה בקיר, בכל פעם שיש הטלה של מטבע יש עדכון של ההקרנה, של התוצאות. עץ או פלי. פלי זה אחד, עץ זה אפס, וכל פעם הוא מתעדכן ככה. אבל הקיר, התוצאות שלו מופנות לכיוון הזה של החלל, הן לא מופנות אל המכונה, כי בשום שלב אתה לא רואה גם את הדבר עצמו, את אלמנט הטבע כביכול הזה, וגם את איך שאנחנו תופסים אותו או איזה ניתוח אנחנו עושים, המודל שיש לנו עליו״.

הילוך מקרי - ליאת סגל

ספרי על תחילת דרכה של התערוכה הנוכחית.

״רן (קסמי-אילן, אוצר התערוכה – ט.ס.ו) פנה אלי סביב אוגוסט 2018. ידענו שזה הולך להיות בינואר. לפני זה עוד היתה לי תערוכה קבוצתית עם עבודה חדשה שעוד עבדתי עליה עדיין, ככה שקונספטואלית זה התחיל באוגוסט אבל בפועל התחלתי פיזית את העבודה רק באוקטובר, ואז הכל היה בטורבו, ממש. אז גם מבחינה של להבין את המהלך, ואז פתאום, וזה באמת קרה מאד מהר אבל גם זה הרגיש לי מאד נכון. הכל התחבר כזה, שכמה דברים מהעבר או רעיונות שעוד לא מומשו אף פעם, התחברו לדברים חדשים שצמחו מתוך המחשבה הזאת. 

אבל הכל התחיל מהמכונה שמטילה מטבעות, שזה משהו שהיה לי בראש כבר שנתיים-שלוש או משהו כזה. באמת שבסופו של דבר זה התממש וזה לא תמיד ככה, ממש כמו שדמיינתי את זה לפני שנתיים שלוש. בדיוק ככה ראיתי את זה.

באתי עם כמה רעיונות שהיו לי מראש, שהתחילו מהטלת מטבע, כשבמקור המחשבה היתה על סרנדיפיות, על תגלית ממוזלת. אבל גם, זה התחיל מאותו מקום. אבל מהר מאד ידעתי שאני רוצה להתעסק באותם כוחות שמזיזים אותנו, משפיעים עלינו. ואז השאלה מה יהיה, היתה מה יהיה הביטוי בשאר התערוכה. 

וגם, מהר מאד דמיינתי בקווים גסים בהתחלה את כל המהלך, והעבודה עם רן קסמי אילן הייתה של איך להפוך את זה לסיפור. זאת אומרת כל הנקודות האלה והחוטים שלאט לאט התחילו להירקם, ובאמת לתת לזה עומק, לעשות את הבחירות. אגב, הוא ספציפית, וזה משהו שלא קורה הרבה בעבודה עם אוצר, הוא גם, בנוסף לזה שהוא איש תוכן וקודם כל אוצר, הוא גם טכנית מאד חזק, והיו לו הרבה רעיונות טובים מבחינת הבניה וההפקה״. 

צילום מתוך הסטודיו של ליאת סגל

מדהים. אז את בעצם מקבלת שרטוט של המקום, לצורך העניין מדידות ואז מתחיל המשחק של לבנות מודלים קטנים.

״אז ממש זה מתחיל ממה שאתה רואה פה (מצביעה על השרטוט). אתה רואה נגיד, שקיר החוצץ לא נמצא ממש מול הכניסה כמו שהיה בראשון אלא קצת הוא זז ימינה. זה נגיד דברים שבהקמה היו, והחבלים לא מתוחים במין וי, אלא אם אתה זוכר, מתוחים קודם כל על הקירות ואז נכנסים. זה היה מתוך הבנה של הכוחות שם יותר. כי הבנתי שאם אני מותחת את זה ככה, אז אני צריכה מבחינת הווקטורים של התנועה למשוך את כל האובייקט הזה נגד הכוח הרבה יותר (מהנהן ומנסה להיזכר בשיעורי פיזיקה בתיכון)״.

איזה חוק ניוטון זה? (מנסה את מזלי)

״כן, יש שם איזה משהו, זה נכון. מה שרציתי זה שהתנועה תהיה יותר לצדדים, לא רציתי למשוך אותו קדימה, זה גם לא היה חלק מהסיפור, אז שיניתי את הזוויות של החבלים. היו כמה דברים שעברו אבולוציה עם הזמן, אבל זה די נראה ככה מההתחלה, מהשלבים המוקדמים. וגם, דמיינתי בהתחלה יותר את הרצועות כמין קונוס נורא גיאומטרי, ואז הבנתי שאני רוצה שיהיה לו משהו חי יותר, אז הוא קיבל את הבטן הזאת. גם מבחינת כוחות, זאת אומרת, זה גם עזר לכוחות״.

מה נותן לך השראה בחודש האחרון, ומה מתוכנן בתערוכה הבאה?

“אוקי, זה מצחיק. אני ספציפית עכשיו מתחילה לעבוד על תערוכה הבאה שלי כבר, שהיא הולכת להיות פעם ראשונה תערוכה רק של ציורים של מכונות (״פלט״, מוצגת בימים אלו – ט.ס.ו). אני לא מציירת, אני בונה מכונות שמציירות, אבל זה הולך להיות איזה שהוא אוסף של כמה מכונות, חלקן שכבר הצגתי, ומכונה אחת חדשה. אבל התערוכה הזאת, הציורים יוצגו לא כ.. זאת אומרת בד”כ הציורים מוצגים כסוג של תוצר לוואי או חלק ממהלך שלם שהמכונה במרכז שלו. 

פה, חוץ מהמכונה החדשה, הציורים יוצגו בלי המכונות, כמו שהם. יעמדו בפני עצמם. מהדברים שאני מתעסקת איתם עכשיו, זה באמת מה מקורות המידע הבאים, או מה הולך להיות הקו המחבר נגיד בעבודות שם. אבל אני עוד לא יודעת, זה שלב נורא מוקדם, אתה יודע, זה עוד לא שם, אבל מקבלת השראה דווקא מדברים משפחתיים. 

כרגע אני מתחילה מזה, אני לא יודעת אם זה ילך לשם בסוף, אבל למשל לקחתי מאח שלי לקחתי מהעסק שלו דאטה, יש לו חברה לקנאביס רפואי. לקחתי מידע אמיתי של מכירות, של ניסויים קליניים שהם עושים, ואותו אני הולכת לתרגם, לפחות, שוב, זה בהתחלה, אני לא יודעת מה יהיה עם זה. 

ההורים שלי בדיוק עברו בית אחרי ארבעים שנה שהם גרו בבית שבו אני נולדתי, אז עזבו את הבית הזה ועברו לבית חדש. לקחתי תוכניות של הבית הישן. שום מושג לאן זה הולך, אבל זה דברים שאיכשהו כרגע נמצאים לפחות בתודעה שלי. אבל באופן כללי, אני חושבת שכל הזמן אנחנו אוספים מקורות השראה, אז נורא נורא קשה להצביע על משהו מאד מסוים. יש לי איזה מסמך כזה שכל פעם שעולה לי משהו, או שיש איזה משהו שמרגיש לי שיום אחד אני אתייחס אליו, אני מכניסה אותו לשם. אתה אף פעם לא יודע מתי משהו יתחבר למשהו. 

כמו שעכשיו המכונה של ההטלת מטבע באה מלפני שלוש שנים, ואגב גם הכוסות זה מלפני שנה כבר מימשתי את הטכניקה הזאת, אבל היא היתה לי בראש, למעשה הגשתי אותה כהצעה לאיזה תערוכה קבוצתית שהיתה אמורה להיות לפני שנתיים־שלוש, ובסופו של דבר התערוכה הקבוצתית לא קרתה, וזה התממש אחר-כך. לפעמים זה בא מתוך החומר, מתוך הטכניקה, לפעמים זה בא מתוך המידע, שזה גם חלק מהטכניקה. לפעמים, הרבה פעמים זה בא מתוך הדברים שנמצאים בעולם שלי. אבל נורא נורא קשה להגיד, לשים את האצבע בדיוק על מה מוביל למה״.

מתוך הסטודיו של ליאת סגל
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

אנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות.

כשהייתי בהרצאה שלך, תהיתי אם יש איזשהו קו מחבר בין העבודות של השנים האחרונות, חוץ מהשימוש בטכנולוגיה. כלומר מבחינת האמירה שלך, שזה יכול להיות המון דברים.

״אני חושבת שבדיעבד אני יכולה להגיד את הדברים האלה, היום יותר מפעם. יש דברים שלגמרי מחברים את כל העבודות ויש דברים שבתקופות מסוימות מחברים חלק מהעבודות, ואם אני  צריכה להצביע על כמה בולטים כאלה, אז הכי בולט זה ההתעסקות עם שליטה ועם אובססיביות של שליטה, וזה נכון להרבה מאד עבודות.

הצד השני של זה, שהוא מאד קשור האמת לשליטה, שזה ההיפך המוחלט משליטה, זה הרנדומליות שגם נכנס. בתקופות אחורה התעסקתי הרבה מאד עם מהי יצירה, זאת אומרת מיהו היוצר, מהי היצירה, ואז לכאן גם, שני האלמנטים האחרים של שליטה לעומת האקראיות גם נכנסו, אבל הפוקוס היה יותר על המקום הזה. 

אני חושבת אבל שבאופן כללי אני עסוקה, גם, בלי להתייחס לטכנולוגיה כטכנולוגיה אבל על איך שאנחנו חיים בתקופה שהיא מאד טכנולוגית, וההשפעות שיש לתקופה מהסוג הזה על אינדיבידואל ועל חברה. אז זה יכול להיות על אינטימיות, זה יכול להיות על תקשורת, הרבה מאד על תקשורת. על תפיסת האני, על זהות. אבל אתה יודע, זה דברים שמעסיקים גם הרבה מאד אומנים אחרים, לא בקונטקסט הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שההתעסקות היא יותר קשורה לאנושי מאשר לטכנולוגי מבחינתי. הכלי שלי הוא טכנולוגי.

פתאום חשבתי על עוד דברים. דיברת על העכשיו, אז שני דברים שלגמרי נותנים לי השראה אבל גם, אי אפשר להגיד מה הגורם ומה התוצאה לדבר הזה, זה שני דברים שאני בתקופה האחרונה עושה, אחד מהם זה עבודה על אובניים, קרמיקה שהתחלתי לעשות״.

בהמשך לצלחות?

״לא. אני לא רוצה להגיד בלי קשר כי כמובן יש קשר, לכל יש קשר, אבל פשוט התחלתי ללכת לחוג קרמיקה״.

מדהים.

״ממש מדהים, וזה מעמת אותך פתאום עם דברים שהם לא בסט היכולות הרגיל שלך והרבה זמן לא היה לי את זה. זה נחמד. והדבר השני שהוא גם מאד מתחבר לי לזה, זה התעסקות עם זן ועם מדיטציה, וגם שני הדברים האלה שהם מאד מחוברים לי, אז אין ספק שאני מתעסקת איתם בהרבה מובנים גם בעבודות. ועם התעסקות גם, עוד דבר שחוזר בעבודות זה התעסקות עם זמן, נוכחות, העלמות ושחיקה, אז זה גם עוד אלמנט של השראה״. 

מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
מיצב הקול People You May Know, הוצג במוזיאון ישראל, 2015, כחלק מהתערוכה 'קיצור תולדות האנושות'
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016
Attending Machine, Museum für Angewandte Kunst, Frankfurt, 2015
התערוכה This Is Not A Typewriter הוצגה בגלריה Kanya בברלין, 2016

אני תוהה, כשאת יוצרת בעצם עבודה, כמה אחוזים זה גחמות וכמה אחוזים זה החלטות מודעות. או שזה תמיד מתחיל בגחמה ועובר אחרי זה.. או שאת מבינה בדיעבד?

״יש המון הלוך חזורים בדברים האלה. בעבודות מהסוג שלי, מצד אחד אתה חייב לתכנן אותם. זה מהרמה של להזמין את הרכיבים, אתה יודע, מסין או מארה”ב. אז אתה צריך לדעת למה לצפות. מצד שני, אני מתעקשת לבנות את העבודות בעצמי ולא להעסיק מהנדסים אחרים לצורך העניין, בדיוק מהסיבה שלפעמים תוך כדי העבודה העבודה משתנה. כמו שוב במדיומים אחרים. אז הרבה פעמים, וזה נורא תלוי בעבודה הספציפית, הרבה פעמים עבודה ממש תשתנה. אני חושבת שהעבודה הכי קיצונית שזה היה לי בה, היתה מכונה שמפרידה אבנים לפי הצבעים שלהם״.

זוכר מההרצאה.

״זאת היתה עבודה מאד מאד מכנית במהות שלה, היו שם הרבה אלמנטים מכנים, יותר מאשר עבודה עם אלקטרוניקה או תוכנה כמו שבד”כ, ודמיינתי אותה במקור, זאת אומרת הסקיצות הראשונות שלה היו שונות לחלוטין מאיך שבסופו של דבר בניתי אותה, ובסופו של דבר היא נבנתה עם המון אלמנטים מאד פיסוליים. עדיין מאד טכניים בפיסוליות שלהם, אבל יש שם ממש זה נבנה כמעט כמו עבודה עם חומר באיזה שהוא מובן. 

בניתי איזה מין שלד שאליו הוספתי עוד רכיב ועוד רכיב, וזה נבנה מרחבית מתוך האילוצים של התנועה ושל מה שזה אמור לעשות, אבל מתוך הרבה מאד שיקולים אסתטיים, שזה משהו שאתה יודע, כאילו אי אפשר לכתוב בריף עליו. אבל עוד דבר זה שבד”כ הקבועי זמן של העבודה שלי הם מאד ארוכים גם. זאת אומרת זה לא שאני ניגשת לעבודה ולמחרת אני רואה אותה. הרבה פעמים אני רואה את העבודות רק כשהן מוצבות באמת בגלריה כמו פה, ויש לי המון ניסיונות להבין או לדמיין איך שזה יראה, אבל כן יש לי בד”כ איזה ויז’ן די חזק לגבי הסוף. אז איפה שהוא זה זז לשני הכיוונים האלה. זה גם וגם״.

התערוכה Vessel Streaming הוצגה בCentre Intermondes, La Rochelle, France, 2018

עם איזה יוצר או יוצרת היית רוצה לשתף פעולה?

״וואהו. אה.. מעניין. אני הרבה פעמים אני משתפת פעולה עם אומנים ויוצרים מתחומים אחרים לגמרי מהתחום שלי״.

נכון, אסף תלמודי, למשל.

״כן, לגמרי. ושחר בנימיני במחול, זאת אומרת אני רוצה להביא אנשים שבאמת יביאו עולם תוכן שהוא אחר לגמרי משלי. באתי להגיד זר, אבל זה לא זר, זה בסוף העולמות תוכן שלנו הם ממש לא זרים אבל אולי, אולי זה אפילו לא עולמות תוכן, זה הכלים, כלים אחרים לגמרי. 

כרגע אני עובדת על שיתוף פעולה עם אמנית, עם אנה מירקין שהיא ציירת ורושמת ועושה אינסטליישנים, זה גם, זה מן כיוון אחר ממה שהוא הכיוון שלי. ספציפית מי היה החלום הגדול שלי לעבוד איתו? קשה להגיד. אני חושבת שעם כל אומן שאני אוהבת את העבודות שלו. עם כל בן אדם שאני מעריכה״. 

ניים דרופינג, תודה

״אוף, נודניק (צוחקת). אה.. וואהו, רגע, אז תן לי רגע לחשוב על זה.
אני חושבת שאולי עם לורי אנדרסון, פשוט כי בא לי להיות בקירבתה, ממש. והיא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם. אז כן, הייתי ממש שמחה לעשות איתה איזה שיתוף פעולה, למרות שהיא הרבה יותר קרובה לעולם כלים שלי מהרבה אמנים אחרים שאני יכולה לחשוב עליהם.

הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים
הפרוייקט Plate Recorder נעשה ב2017 בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי רועי מעין והוצג בביאנלה לקרמיקה בקלוז', בביאנלה לקרמיקה בלטויה ובשבוע העיצוב בירושלים

מה התערוכות הבאות שמתוכננות?

״במאי, תערוכת ציורים של מכונות בגלריה חדשה, גלריה שלוט, היא חדשה בארץ. יש חלל תצוגה חדש של גלריה מפריז, שהיא גלריה מסחרית שמתעסקת עם ניו מדיה, עם אמנים של ניו מדיה. אז זה פעם ראשונה שתהיה לי גם תערוכת יחיד בגלריה מסחרית. אח”כ התערוכה הגדולה הבאה היא במוזיאון פתח תקווה. זה קורה, הפתיחה תהיה באוגוסט, נכון לעכשיו״.

לו”ז מטורף. מה החלום הכי מוגזם שלך מבחינת היצירה?

״מרוב שהוא מוגזם עוד לא חלמתי אותו כנראה, כי החלומות כל הזמן משתנים. אני חושבת שנורא קשה לי תמיד לענות על שאלה מהסוג הזה, או הדבר, הפרויקט הגדול ביותר שאני מדמיינת, כי הדברים כל הזמן evolving. המדיומים שלי הם יקרים בדרך כלל אז החלום הוא שיהיו לי את המשאבים לעבודות שהולכות ונהיות משמעותיות במרחב לפחות יותר. אתה יודע, להיות.. להציג תערוכת יחיד ב-MoMA כנראה. אבל זה לא המה, זה האיך בגדול. אז שוב, אין לי תשובה טובה לזה כרגע. להמשיך to evolve״.

איך נראה תהליך הפרידה מתערוכה? הרי לא מדובר בעבודות שקל לשמר, אלא במיצבים ענקיים.

״זה גם מאד משתנה, והרבה מהתערוכות אני יודעת שהן לא יחזרו ובטח לא יחזרו ככה. את העבודה, המיקרו קוסמוס הזה נוצר לחלל הזה, והרבה מהעבודות הן site specific והן לא יחזרו. זאת אומרת התערוכה שהיתה בלה רושל, נוצרה גם מבחינת הדטה, הדטה היה אפילו site specific ו time specific. התערוכה בבית הנסן לחלוטין נבנתה לפי מידות החלל. אני חושבת שאחת הדוגמאות הכי טובות לפרידה מעבודה היתה באמת בתערוכה בהנסן, שאני חושבת שהראיתי לך את הוידאו שהחלקים נופלים״.

Liat Segal - People You May Know, Beit Hansen,Jerusalem. 2014
התערוכה People You May Know הוצגה בבית הנסן בירושלים, 2014

״זו עבודה סופר סיזיפית, סופר חזרתית, שעבדתי עליה בסטודיו במשך כמה שבועות, ההקמה שלה הייתה, רק של העבודה הזאת איזה שבועיים, עם חמישה אנשים פחות או יותר שעבדו איתי, והקיפול שלה כביכול לוקח חמש דקות.

פשוט חיתוך שלה ולקפוץ על החומרים. ומצד אחד אז ההתעסקות מראש היא התעסקות עם זמן, ועם נוכחות מול האובייקט שאתה נמצא, והקיפול ואפילו הזריקה של השאריות או המחזור של השאריות זה חלק מהסיפור.

גם פה בתערוכה אנחנו רואים את הקורוזיה על המגנטים, זה משתנה. האבק שמצטבר, המים שלאט לאט נעלמים, ויש לזה חיים. השינוי בלטקס, ובכל העבודות יש להם את החיים שלהם, אבל תהליך הפרידה מתחיל מהרגע של ההצבה. מהיום שסיימתי להציב אני סופרת, יש count down שאני כבר מדמיינת לאן הדברים ילכו והרגע של הלחתוך את החוטים האלה, כאילו זה עצב נורא נורא גדול מצד אחד, ומצד שני זה החיים של זה.

עוד שאלה שתמיד עולה זה מה אני עושה עם העבודות האלה אח”כ, לאן הן הולכות. אז יש עבודות שבאמת מקבלות חיים חדשים, לפעמים הן נבנות מאפס עוד פעם, אבל מבחינתי זה אותו חדש. אני בונה את העבודה מאפס אבל היא מקבלת את החיים שלה עוד פעם. לפעמים אני צריכה לאחסן עבודות ואני נעזרת בכל המחסנים שנמצאים. כל מי שנותן לי עדיין, שמדבר איתי עדיין ונותן לי לשים אצלו דברים. הדברים שלי גם הם גדולים בד”כ. אבל אתה יודע, זה עצב וזה שמח וזה הרבה דברים ביחד״.

יש פה ממתקים רציניים

האנימטורים אורי גולדברג ועילי מרגוליס
untold

מאחורי הקלעים של ׳גולם גולם׳ – סרטון אנימציה משוגע במיוחד

עודד הזחל לא רוצה להפוך לפרפר. בשירה וחרוזים, הוא יוצא למסע בו נחשפים תהומות האימה שמסתתרים בשינוי. ׳גולם גולם׳ הוא פרויקט הגמר של אורי גולדברג ועילי מרגוליס במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2018, ומדובר באחד הסרטונים המשוגעים, מטורללים ומושקעים שראינו כאן.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנותTagged with: , , ,

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

בפסח הזה לא כורכים מרורים, אלא ספרים

כל מי שחובב ניירות ומחברות וממש מתחשק לו להכין כאלה אבל לא יודע מאיפה להתחיל, פסח 2019 יהיה מקום טוב להתחיל בו.
גלריה אלפרד מארחת את מיכל פוקס, אמנית ספרים מגרמניה, אשר במשך יומיים תלמד את רזי הכריכה הידנית.

לא אחת יוצא לי לשמוע תיאורים על סדנאות במיוחד כשמדובר על סדנאות קראפט. אבל, כשזה מגיע לתחום הכריכה תמיד יש המון מילים היכולות לתאר את הסדנא אבל את התחושה שאתה יוצא מסדנא עם מחברות שכרכת בעצמך, באמת קשה לתאר. גלריה אלפרד בתל אביב מארחת את מיכל פוקס שבמשך יומיים תעביר סדנת כריכה ותלמד איך להכין מחברות בעבודת יד עם סטוק מהמם של ניירות שהיא סוחבת איתה מגרמניה. 

כשאומרים את המילה כריכה ידנית, עולות המון אסוציאצות של משהו ארכאי וסיזיפי שמצריך מכשור כבד ובית-מלאכה. זה קונספט שמיכל תנפץ בסדנא הזאת. מכיוון שבסדנא, מיכל תלמד טכניקות כריכה ללא שימוש בדבק, מה שמקל על פעולת הלמידה ומנמיך את רמת הסרבול. נכון, יש שלבים מסוימים כמו חיתוך,קיפול ותפירה, וזה ממש לא פשוט כמו כריכת ספירלה או סתם הדבקת קרטונים, אבל תאמינו לי, זה באמת משהו שכל אחד יכול לעשות. 

 

אחת מטכניקות הכריכה שמיכל תלמד בסדנא

מיכל מספרת לי קצת על המסלול שהיא עברה: ״אני מסיימת את הדיפלומה שלי באוניברסיטה לאומנות בגרמניה ב Halle. ההתמחות שלי בכריכת ספרים היא טכנית, אבל רק בחלקה. במשך הלימודים למדנו מספר טכניקות שונות, כריכה רכה, קשה, קופסאות, תיקיות״. המסלול שמיכל עוברת מתמקד יותר בפאן האמנותי של הכריכה, והתוצאה הסופית של תהליך היצירה הוא אובייקט, עם הפוטנציאל להיות מוצג בירידים המיועדים לספרי אמן, אבל גם בגלריות או במוזיאונים. 

בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירת מיצבים של טקסט במרחב ועל ידי מניפולציות ודרכי פרזנטציה מענייניות, מציגה נושאים הקשורים בזהות היהודית על כל המשמעויות הפוליטיות וחברתיות הטמונות בה. 

חלק מעבודותיה היחודיות של מיכל 

הסדנא תערך בחוה”מ פסח, בתאריכים
22-23/4 בין השעות 10:00-17:00 ניתן להירשם ליום אחד  או לשני הימים, כל הפרטים בקישורים 

לאוטודידקטים מביניכם המעוניינים ללמוד כריכה לבד, אני ממליץ לכם על הספרים הבאים :

יש פה ממתקים רציניים

דקל חברוני
מיקסטייפים

Mixtape – Dekel Hevroni

השבוע אנחנו חוגגים פלייליסט מגוון מאוד, עם יוצר שכל מהות היצירה שלו היא מוזיקה, מוזיקה ועוד קצת מוזיקה. מי שעדיין לא מכיר את דקל חברוני,

קרא עוד »
untold

Torino Graphic Days VOL3

מתחם תעשייה ישן התחפש לאחד ממתחמי העיצוב הגרפי והאיור הגדולים של איטליה. שלושה ימים של הוללות ויזואלית, הרצאות וסדנאות ממיטב היוצרים בעולם. היינו שם לסקר את האירוע.

קרא עוד »
untold

Movement in Capture – שירה שודרון

פרויקט הגמר Movement in Capture של שירה שודרון, מעצבת, דיג׳יי, ויוצרת רב־תחומית, עוסק בהשפעת זיהום האוקיינוסים על היצורים החיים בהם. הפרויקט מנסה להציג במיצב אנימטיבי את חווית היצורים הימיים באוקיינוס המזוהם, כפי שדמיינה אותה יחד עם אמירה אישית וביקורתית. איך הם נעים בסביבה שכבר איננה טבעית, בה הם חסרי אונים ומוגבלים.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , , , ,

Mixtape – SHIWABIWA

Mixtape – SHIWABIWA

״היי! אני שירה שודרון, ידועה גם בתור – Shiwa Biwa. ביום אני סטודנטית שנה רביעית בתקשורת חזותית, בבצלאל. בלילה אני מתקלטת בכל מיני מקומות בעיקר בתל אביב. אני חלק מקולקטיב שנקרא ״קולות מאפריקה״ שכבר יותר מ-3 שנים אנחנו מקדמים מוזיקה מרחבי אפריקה פה בארץ וגם חלק מקולקטיב של דיג׳ייות בשם ״אננס״ שהמטרה העיקרית היא לקדם דיג׳ייות בז׳אנרים שלנו. 

ההתמקדות שלי מבחינת סטים בשנים האלה זה מוזיקה חדשה ויותר מחתרתית מרחבי אפריקה, כי אני פשוט חושבת שזו המוזיקה הכי טובה שמתרחשת עכשיו בעולם, וכולם צריכים לדעת מזה. מגיל צעיר אני מקשיבה ואוספת הרבה מאוד מוזיקה ולפעמים זה זולג למקומות אחרים.

במקביל אני נהנית מאוד בבצלאל. מתמקדת במושן ודברים אינטראקטיביים, רוב החיים שלי רקדתי אז איכשהו תמיד חוזרת למקום הזה, חייבת לראות דברים זזים״.

למה בחרת את השירים הללו?

״זה סלקשן של שירים שלקח לי תקופה לא קצרה לאסוף ולדייק את הוייב, כל טראק הוא ממקום אחר בעולם. יש פה מניירובי, רמאללה, סן פרנסיסקו, קייפ-טאון, איפשהוא בגרמניה, אנגליה ועוד.. ורציתי לשתף אתכם״.

מבחינתך, לאיזה סטייט אופ מיינד השירים האלה טובים?

״הסט הזה טוב לדעתי ליום שהרגשתם בו לא הכי טוב ולא הכי מיוחדים, והייתם רוצים קצת להחזיר את ההרגשה הזאת לעצמכם. לדעתי בטראקים האלה יש תחושה של שליטה וביטחון, וגם רגעים כאלה של שחרור וספונטניות אבל ממקום מאוד בטוח. הסט טוב בשביל ללכת איתו ברחוב או כשנוהגים לאנשהו״.

ספרי לנו על שיר שאת שומעת בסתר ואף אחד לא יודע שאת אוהבת

״אני קצת נתקעתי על מיילי סיירוס, אבל לא החומרים המקוריים שלה. אלא הקאברים שהיא עושה, יש לה קול מטורף ולדעתי היא צריכה להפסיק לעשות שירי פופ גרועים של תחילת שנות ה-2000. שלא תפחד לתת בראש!״

איזו מוזיקה נותנת לך השראה? יש מקרים שאת מתקלטת ומקבלת השראה לעיצוב, וההפך?

״שאלה די קשה, אין ז׳אנר ספציפי שנותן לי השראה. אם זאת השאלה. אם זה טוב אז זה טוב, מי שמכיר אותי לאורך השנים יודע שאני שומעת, אוהבת ומתרגשת ממלא דברים, כל עוד הם טובים. 
 
במקרה של התקלוטים, זה יותר ספציפי. כי מההתחלה שתקלטתי עיצבתי לעצמי את הגרפיקה לאירועים ולמיקסטייפים שהוצאתי. וזה אומר שכבר 4 שנים אני צריכה למצוא כל פעם מחדש איך לייצג את המוזיקה שאני מתקלטת בצורה שתהיה מכבדת, מחדשת וגם מוכרת. ההשראה לגמרי מגיעה מהמקומות שמהם המוזיקה מגיעה, מהאנשים שיוצרים אותה ורוקדים אותה. כי זה בשבילי כל הרעיון של להיות דיג׳יי, לשתף, לתת במה ולהעביר הלאה את הדברים שאני אוהבת ונהנית מהם בעצמי. אני גם בקשר עם חלק מהאמנים שאני מתקלטת חומרים שלהם ותמיד חשוב לי לוודא איתם לפני אם העיצוב הוא לג׳יט מבחינתם. אני כן מאמינה בייצוג מכבד וחיובי״. 
shiwabiwa_15276491_382993195381332_5324047644874506240_n

5. ספרי על פרויקט אחד שעיצבת

״זוהי סימולציה לרעיון שבו יש חיבור ישיר בין המוח האנושי לבין מערכת של צמח, ומנסה להבין מה הפוטנציאל בחיבור הזה. נקודת המוצא היא שהמוח שלנו מגביל אותנו, וגם העובדה שהקול שלנו בראש זה הדבר היחיד שאי פעם יהיה שם. אף פעם לא נוכל לשחרר ממנו. 

האם המוח שלנו הוא באמת הכלי הכי חזק בעולם? האם הוא באמת רציונלי? מחקרים מראים שמערכת קבלת החלטות אצל צמחים היא בעצם יותר רציונלית מאשר של חיות ובני אדם. לצמחים יש מספר מרכזי חישה, ומערכת קבלת ההחלטות שלהם מסתמכת על כמה מקורות מידע ממקומות שונים לעומת המוח שפועל לרוב באופן אינסנטקטיבי ואפילו מטשטש חושים מסויימים כדי להתמקד.

השאלה היא האם נוכל אי־פעם להתחבר למערכת הרציונלית הזאת, אולי אפילו לתת לה להשתלט לנו על המוח מדי פעם ומה החיבור הזה חווה בתוכו״.

יש פה ממתקים רציניים

untold

סחוניה – אמיר ורשף משוטטים

אמיר פרסיה ורשף טסלר רון משוטטים בפריפריה – קריית מלאכי, חדרה, ירוחם. האחד מאייר ומעצב, השני כותב. יחד הם מייצרים את ׳סחוניה׳ – פנזין שוטטות. מה שהתחיל כתרגיל בקורס פנזינים בבצלאל הפך להיות מסע אנתרופולוגי מלא חמלה.

קרא עוד »
Filed under: מיקסטייפיםTagged with: , ,

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

יפה לך

הסיפור מאחורי תערוכת ׳יפה לך׳

שיטוט שגרתי ברחובות תל אביב בקיץ 2015, הוא שהוליד את המוטיבציה לפרויקט. המדרכות אז היו מוצפות בכרטיסי הביקור הידועים לשמצה שפרסמו מכוני ליווי וצרכנות מין. המפגש עם הכרטיסים הללו הוליד אצל תמר מושינסקי, מעצבת גרפית שרק סיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, את התגובה הראשונית ״איכס, איזה עיצוב מחריד״.

פרויקט עיצוב? אבל אין בריף ולא לקוח. רק ערימות של כרטיסי ביקור וכתבות אינטרנטיות, ומדי פעם עוד אייטם חדשותי על פעולות אמנות ומחאה במרחב הציבורי שנוצרו במטרה להשפיע על הציבור, להסתכל לתופעה הזו בעיניים וללחוץ למיגורה. בפמיניזם דבקה תדמית ארסית מבזה לאורך השנים, אבל פתאום הרעיונות עושים קאמבק ודברים מתחילים לזוז, גם ברחוב וגם בכנסת. ואז בהפגנה קטנה קרה דבר מוזר ומרגש. לא יותר מ-20 גברים ונשים עמדו מול מועדון חשפנות באלנבי, והחזיקו דפים מנוילנים עם ציטוטים של נשים שורדות זנות וחשפניות לשעבר. אישה רזה וגבוהה רצה לעבר ההפגנה הקטנה-אך-בולטת, שולפת את האזניות מהאזניים, לוחשת לאחת המפגינות משהו באוזן, וממשיכה בריצת הערב שלה. מי זאת? ומה היא אמרה? והמפגינה ענתה: ״היא אמרה שהיא היתה פעם חשפנית ותודה שאנחנו עושים את זה.״

קצת אחרי סיום הלימודים בבצלאל, ב־2015, תמר התחילה לעבוד כמעצבת גרפית עצמאית. היא התמקדה בעיצוב פוליטי-חברתי ובין הפרויקטים שלה בולטים ְלקוחות כמו תנועת השומר הצעיר, שדולת הנשים ועוד. בשנה האחרונה היא מעצבת בהתנדבות עבור עמותת ״המכללה״, בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. דרך עיצוב עבור מטרות פמיניסטיות, תמר נחשפה לצורך בשיקום ובליווי אישי, נפשי ותעסוקתי עבור נשים שורדות זנות, שנמצאות בתחתית שרשרת המזון הדכאנית והנצלנית של עולם צרכנות המין בישראל. כי אם יש כרטיסי ביקור – יש מישהו שחשב עליהם, מי ששילם ומי שהרוויח. כלומר, נדרש כאן שיתוף פעולה. בדיוק כמו שנדרש שיתוף פעולה כדי לשים לזה סוף: להעלות מודעות ציבורית לתופעת הזנות ולנזקיה, לשבור מיתוסים, לפתח מערכות שיקומיות ולקדם פתרונות מערכתיים להגנה וסיוע לנשים במעגל הזנות וביציאה ממנו, לשלבן מחדש בחברה ולקדם מדיניות.

תערוכת יפה לך. עיצוב: תמר מושינסקי
סטודיו דניאל וניר
סטודיו דניאל וניר
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA
יוזמות התערוכה: תמר מושינסקי, יסמין בר שחר, גל חוברה, סימונה כצמן. צילום: הילה קוק / סטודיו AVIRA

״החיבור בין הפמיניזם לעבודה כמעצבת גרפית הוליד את חשבון האינסטגרם ׳מי_תוּג׳. החשבון נפתח בהחלטה די אינטואיטיבית – הפורמט ריבועי מגביל ומאתגר את היצירתיות, הפלטפורמה כל הזמן משתנה וצומחת והפידבק מאוד זמין, אז יותר קל לבדוק את השטח, מותר לעשות טעויות. זה כמו לנסות להגיד משפט בלי לדעת לדבר – מתחילים איכשהו, ובסוף מבינים אותך. התחלתי מהלוגוטייפ, והוספתי אייקון בצורת פטמה שילך לפרופיל העגול. הוצאתי גם מדבקה, כך שהתחיל לזוז גם משהו ברחוב, בקטנה. כששאלו מה זה לא תמיד ידעתי להסביר, אבל לאט לאט התגבשה צבעוניות, שפה טיפוגרפית, טון וסגנון. ולאט לאט התגבש גם הרעיון. מה כן ומה לא עושות. עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי – הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

במי_תוּג עולה דימוי מדי יום, העוסק בנשיות, במיניות, בתקווה או בייאוש, במחאה חברתית או באירוע אקטואלי, בהומור, בחוצפה ובחן. ״הדימוי יכול להיות מקורי או שאול, ותמיד עם קרדיט. הרשתות החברתיות הן עולם פרוץ שכל הזמן מעתיקים בו, וכשאני מבקשת לשתף עבודה של מעצבת אחרת ומבטיחה לתת קרדיט, נוצרת איזו התרגשות ונולד כבוד הדדי. החיבור האנושי מבוסס בראש ובראשונה על חיבור יצירתי: ״אהבתי את העבודה שלך״, או ערכי: ״הי, אנחנו שתינו תומכות באותו רעיון״. ברשתות החברתיות, הפניה האישית תמיד מוחבאת מאחורי מסך. זה עניין שיש סביבו הרבה ביקורת, אבל זה גם נורא נוח, וכשמדובר בחשבון אנונימי שמנוסח בלשון רבות, זה גם מייצר מסתורין ועניין״, מספרת המעצבת תמר מושינסקי.

עיצוב פמיניסטי ישראלי לשם שינוי - הדימוי יצר את הממשי, ולא להיפך. וזה בדיוק כוחו של עיצוב לשינוי חברתי.

נעה יקותיאלי
נעה יקותיאלי

המציאות ביום שלאחר קמפיין METOO ו#לאהתלוננתי, הביאה את העולם בכלל וישראל בפרט לנקודת רתיחה. אחרי שנה עמוסה במחאות חברתיות, שביתת הנשים, והעברת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל, נולד הרעיון לתערוכת “יפה לך!”. הבריף כאילו כתב את עצמו: פרויקט עיצוב שחייב להיות שיתופי, לעודד תרומה לקהילה, העצמה נשית ושבירת מיתוסים דכאניים. ואז הגיע הטלפון מגל חוברה ויסמין בן שחר, שתי צעירות תל אביביות שפועלות להעלאת מודעות ושינוי התודעה בהקשר של אלימות ופגיעה מינית. גל ויסמין היו בעיצומה של הפקה – הן קיבלו עיצובים של המעצב להב הלוי, הפיקו מהן פוסטרים ומכרו אותם ברחבי העיר כדי לאסוף תרומות עבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. במפגש היתה כימיה מעולה, והרעיון ליזום תערוכה עלה כמעט מיד – ליסמין וגל היה נסיון טרי, לתמר היה נסיון עתיק (אירועי הARTiSHOWk בקומופרט 13 ב-2008). בהמשך הצטרפה סימונה כצמן, מעצבת ויוצרת פעילה. סימונה היתה בשנה שעברה אוצרת המשנה של תערוכת הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לצידו של איל זקין. סימונה באה עם נסיון בתחום האוצרות, עיצוב חלל ועיצוב תערוכות.

מאיה איש שלום
מאיה איש שלום
אלי מגזינר
אלי מגזינר
useless treasures
ניצן מינץ
ניצן מינץ
נועם נוי

הרעיון ליצור אירוע אמיתי ממשהו שהקיום שלו התחיל באופן וירטואלי הוא לא דבר חדש – וכך גם תערוכה שהכנסותיה נתרמות לעמותה חברתית. החידוש פה הוא בשימוש בעיצוב ככוח מניע לשינוי חברתי. תחום העיצוב בארץ הוא תחום צעיר יחסית, אבל כמו בשאר העולם, הוא עולה על גדותיו בשנים האחרונות. עיצוב יכול להיות מגרש משחקים שלעבוד בו זה כמו להיות תמיד בירח דבש – כל פרויקט הוא יבשת חדשה, שבה את יוצאת למסע של סקרנות וגילוי. בפועל,הוא משמש ככלי לפתרון בעיות בפרויקטים שזמן המחקר והיצירה שלהם קצוב בדדליין, בשקט תעשייתי שמופרע תדיר על ידי לקוחות חסרות סבלנות. זה תחום שמשתנה ומתפתח, בד בבד עם המציאות שהופכת ויזואלית יותר ויותר. כקבוצה, בחרנו לייצר מסר שמתחיל בהתנגדות לאלימות ולהטרדות מיניות, לדון בסוגיות של אסתטיקה ומגדר, למחות על פערים וחוסר שוויון – והכל בדרך יצירתית, נוקבת, אבל גם הומוריסטית ואופטימית. סימונה, תמר, גל ויסמין מאמינות בעיצוב ככלי לשינוי חברתי אמיתי, שורשי, מקומי ובועט, ושואפות ליצור (לפחות באופן ויזואלי) עולם שבו אפשר לצמצם פערים, לחבר קטבים, ובעיקר ליצור חברה צודקת יותר, יפה וטובה יותר. 

התערוכה ״יפה לך!״ היא תערוכת עיצוב ואמנות רב־תחומית רבת משתתפים שתתקיים במוצאי יום האישה הקרוב, 9.3.19, בחלל השייך לבר ״הנסיך״ במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. 

התערוכה תעסוק בנושאים של נשיות, תקווה, מחאה ומרד – כפי שהם עולים מעבודותיהן של מעצבות (ומעצבים) ויוצרות הפועלות במרחב הציבורי והוירטואלי ביום שאחרי מהפכת Me Too בישראל.

כל ההכנסות ממכירת העבודות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.

יש פה ממתקים רציניים

גרי גולדשטיין. צילום: טל סולומון ורדי
The Visual Podcast

גרי גולדשטיין מוציא ספרי אמן מיוחדים

גרי גולדשטיין הוא אחד האמנים הכי מעניינים בישראל, ולצד (כמעט) כל תערוכה שהוא מציג, יוצא ספר אמן מיוחד במינו בפורמט לא סטנדרטי. דיברנו על התערוכה הנוכחית, ׳השתאות׳, בנווה שכטר, ועל ספרי האמן המיוחדים שלו ב-30 השנה האחרונות.

קרא עוד »
אמנות

רושם ראשוני

6 טיפים של הצלמת איה וינד איך לצלם את האובייקטים שלכם בצורה מעניינת, שתתפוס את העין ותכניס לכם עבודה.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

אוספים אמנות – יותר קל מלאמץ חתול

אוספים אמנות – יותר קל מלאמץ חתול

תמר מושקוביץ׳
אוריאל ון-דר-לוגט
Kate Frizalis

לא מזמן פרסמנו כתבה עם רשימת אתרים לרכישת מתנות לחברים לקראת החגים. חשבתי לעצמי, ואמרתי  פאק איט, עדיף לטפח את הקשר שלנו עם עצמנו וליצור אוסף נהדר של איורים והדפסים, שימלאו לנו כל חלל בבית או בסטודיו באסקפיזם טהור.

במילים אחרות, איך ליצור ולאצור לעצמכם אוסף יצירות איור ועיצוב סופר מעניינות, שיקשטו את הסטודיו שלכם, חדר השינה הסלון או את מיטת החתול שלכם אם תרצו.

ישבתי עם שני רינג, מעצבת פנים המשלבת ישן עם חדש, גבוה עם נמוך ובעיקר שימוש נועז בצבע להדגשת והחייאת החלל, וניסינו להרכיב כמה עקרונות מנחים לבחירה והכנסת יצירות למרחב המחיה או העבודה שלנו.

הידעתם? 
בגיל 21 תגיעו לירח, אבל לפני כן אפשר לקנות גם וידאו-ארט כיצירת אומנות.

מוזיקה : נויה עדר 
בימוי : נעמה נח
אנימציה: נעמה צרפתי 
איור : הדס פרידלנר חיון

למה בכלל צריך להשקיע?

אחד הדברים החשובים שרכישת יצירות יכולה לתת לאמן מעבר לקצת דמי כיס, הוא העידוד להמשך היצירה ותמיכת בקהילת היוצרים המקומיים. ואתם? מה אתם מרווחים מזה? שני מסבירה, ״אמנות המקיפה אותנו מאפשרת לנו להביא לידי ביטוי צדדים שונים מתוכנו באופן ויזואלי תמידי, כפי שהשמעת מוסיקה עושה לפרקים – מכניסה אותנו לאווירה, מגדירה סגנון ומחזקת את העיצוב של החלל.

יצירות אמנות מאפשרות לתחום אזורים בחלל פתוח – בין אם זה באמצעות מקבץ של תמונות אשר תימה או סקאלת צבעים קושרת ביניהן, או בין אם מדובר במעט יצירות גדולות הממלאות את הקיר באופן מעשיר.

יצירות אמנות עבורי זהו מושג רחב מאוד, ולא מתייחס בהכרח אל אמנות הנמכרת בגלריות.

פועלים כיום שלל מאיירים ומאיירות מקומיים, אמני רחוב שמכניסים את האמנות שלהם אל חללי עבודה ישירות על הקירות, וגם פוסטרים של הופעות ומסיבות מהווים מבחינתי אמנות לכל דבר.

עבורי כמה שיותר אישי, יותר טוב. בבית שלנו בחרנו לשלב תמונות שקיבלנו במתנה מחברים, יחד עם גלויות מחנויות קטנות מטיולים בחו”ל, מסכה שנקנתה בתערוכה של דיויד בואי, תמונת מקרמה ישנה שקיבלתי במתנה מלקוחות, צלחות מאויירות ישנות ועוד.

לסטודיו ליוגה ופילאטיס שעיצבתי רכשתי איור של מעצבת (הדס פרידלנדר חיון), הגדלתי אותו למקסימום שהרזולוציה אפשרה והפכתי אותו לטפט. כך האמנות נמתחת מקצה לקצה ומעצימה את חווית ההלבשה של הקירות.״

דנה פרץ
טליה כהנר
לה קולטור - צילום: אריאל אפרון
צילום : בן קאופמן FABRIC MARKET - PRETTIMESS

איפה לחפש ?

למזלנו היום הרבה יותר קל למצוא יוצרים המוכרים את יצירותיהם בצורה עצמאית, ללא מתווכים הגוזרים קופון על היוצר שמתבטא במחיר הסופי. אז דבר ראשון שאפשר לעשות מבלי לזוז מהכסא, זה פשוט לשאול בקבוצה הסודית שלנו 
ולהיות מוכנים לקבל המון קישורים ליוצרים מוכשרים, או פשוט להקליק על התמונות של היוצרים שאצרנו לכם ולגשת לאתר שלהם.

דבר נוסף וחשוב הם אירועי מכירה או קבוצות מכירה של אמנים ויוצרים שמתקיימות מסודרת עם פרסומים מספיק זמן מראש כדי להתארגן על תקציב, כדוגמת  T-market,  לה קולטור, וצבע טרי.

כמו כן, כדאי לנצל את הפייסבוק על מנת לעקוב אחרי יוצרים ולהיחשף למכירות בהם הם משתתפים, לדוגמא אירועי המכירה של prettimess, תערוכות מכירה בקן הקוקיה ובכולי-עלמא ומכירות פופ-אפ ספונטניות לחלוטין.

סטס קורולוב -תחריט
שני רינג - איור של הדס פרידלנדר חיון כטפט
דקל חברוני

כמה להשקיע?

כסף הוא תמיד נושא שקשה לדבר עליו, ולכל אחד יש את היכולות שלו, אבל באופן כללי, אם המטרה הסופית היא לייצר אוסף מרשים ומגוון הייתי דואג להפריש קצת מרשרשים על מנת לרכוש בצורה מושכלת יותרת ולא אימפולסיבית. כדי לעשות סדר יש כמה גורמים שיכולים להשפיע על המחיר של היצירה כגון: מוניטין של היוצר, יצירת מקור (רישום או ציור ללא עותקים נוספים),  טכניקת העבודה – הדפס משי, תחריט, דפוס בלט, וכמובן איכות החומרים עליהם מודפסות העבודות.

 

נפתח מאמר מוסגר על עניין ההדפסים – הדפסים שהודפסו בעבודת יד, מושקע בהם זמן רב של כל תהליך הכנת הרשת, המטריצה או לוח העץ, כל הדפס בסדרה נחשב מקורי, וכמות הצבעים בהדפס משפיע על המחיר. במידה ואתם קונים הדפס כזה כדאי תמיד לברר עם האמן על איזה נייר הודפסה העבודה, נייר באיכות ירודה עם הזמן נוטה להיהרס להצהיב ולפגוע בעבודה.

הדפסים דיגיטלים שהודפסו במדפסות הזרקת דיו יכולים להיות יקרים מאוד לפעמים, בגלל הטכנלוגיה בהם הם מודפסים ובסוג הדיו שלרוב הוא דיו עשיר יותר וארכיוני. מלאכת ההבאה לדפוס בשיטה זו באה לידי ביטוי בצבעוניות.

שחר כץ
סטס קורולוב
שחר בכור

מה לקנות?

זה ממש תלוי בטעם שלכם זה יכול לנוע בן אושר ושמחה למלנכוליה אמיתית, בין חתולים פרוותית לשלדים מה שבא לכם, אבל שני מסכמת את זה יפה מאוד,

״הבחירה באמנות צריכה להיות בראש ובראשונה בחירה רגשית, אינטואטיבית. כזו שתעביר עוצמה של שקט או רעש, כבדות או הומור – הכל הולך. העיקר שנעשה חיבור רגשי.

לעיתים עיצוב חלל מכתיב סכמת צבעים, כמו בדירה שעיצבתי, בה כל הפאטרנים (טפטים, אריחים) היו מונוכרומטיים והקירות צבעונים באופן קיצוני (מג’נטה, צהוב חזק, טורקיז). האמנות שנבחרה – כולה איורים של מאיירים ישראלים נבחרו בשחור לבן, בשביל להעצים את הבחירה העיצובית.

פרופורציות של גודל היצירה אל מול גודל הקיר חשובים כדי לייצר העמדה נכונה על גבי הקיר. תמונה קטנה מדי על קיר מאחורי הספה בסלון תעוות את הקומפוזיציה של הקיר כולו.״

קליגרפיה -עומרי גולדזק צילום -ערן אבן
אורן אקריש-ביטון

איפה מאחסנים את הכל?

קיר מפוצץ בתמונות יכול להיות נחמד אבל יכול להיות גם מחניק ומאיים, אני טיפוס שלא ממש אוהב לחשוף את כל הקלפים בבת אחת. לכן, לא כל עבודה שרכשתם חייבים ישר לתלות. ניתן להוריד חלק מהעבודות ולאחסן אותם בתיקיה או במגירות, כמובן באיזור שהוא לא לח מדי או קרוב למקור חום, ולשחק עם היצירות הנמצאות בחלל. 

מה גם שזו שיטה טובה לדרג את ההוצאה במידה ואתם מרגישים צורך למסגר את העבודות – הרבה פעמים ניתן ״למחזר״ מסגרות, ולחסוך במסגור כל עבודה מחדש. אל תתפתו להשאיר עבודות על נייר חשופות, ללא מסגרת וזכוכית, נייר הוא חומר מאוד עדין ומושפע מאוד מאור שמש, לחות, ואבק.

אז צאו לרכוש חברים חדשים ואמנות חדשה לבית שלכם וללב שלכם

יש פה ממתקים רציניים

untold

תחת לחץ

ריחות של דיו טרי, רחשי סכיני החיתוך המפלסות דרכן בעץ, אורות בוהקים הצורבים את התמונה בכימיקלים רגישים לאור וחריקות מכבשי המתכת, הן התוספות הצבעוניות שמוסיפים

קרא עוד »
untold

The Witch & The Wolf – הגר ברקת

פרויקט הגמר של הגר ברקת – The Witch & The Wolf – הוא מיצב איורי תלת מימדי שחושף את הפחדים הגלומים בעולם הפנטזיה ואגדות הילדים. הפרויקט מהווה שער כניסה לעולם דמיוני שבו הכל מוצג לרווחה בדו ובתלת מימד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , , , , , , , ,

שירה ענבר גילתה את התנועה

שירה ענבר גילתה את התנועה

אחרי שסיימה את בצלאל, המעצבת שירה ענבר חיפשה להמשיך ללמוד בארה״ב. כך מצאה את עצמה בתואר שני באוניברסיטת ייל היוקרתית, ושם גילתה מהי מתודולוגיה ויזואלית, הרבה לפני שמתחילים לעצב. כאן, לראשונה בעברית, היא מספרת על המסע שלה מעולמות הפרינט לעולמות המושן, והעבודה ב-MTV, סקוורספייס ופנטגרם.

עיצוב: שירה ענבר

אז איך התחלת, בעצם?

״עשיתי שירות לאומי, עבדתי במוקד סיוע לעובדים זרים. זו היתה חוויה די גדולה בשבילי ובעצם השנה היחידה בחיי שגרתי ועבדתי בתל אביב. ישר אחרי זה בעצם הלכתי ללמוד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית. התחלתי בגיל נורא נורא צעיר, הייתי בת 19. אני חושבת שהייתי הכי צעירה בשכבה שלי וזה לא היה כל כך קל. כי אתה יודע, אנשים בארץ… פה בארה”ב אנשים מתחילים ללמוד בגיל 18, אבל בארץ אנשים מתחילים את המסע הזה כשהם כבר אחרי שלוש שנים בצבא, טיול בהודו, עבודה וכבר מינימום בני 25, מקום אחר לגמרי. ובבצלאל לקח לי חמש שנים לסיים, לא ארבע.

כל השלוש שנים הראשונות הייתי סטודנטית פרפקט כזאת. נורא נורא לחוצה שהכל יהיה מושלם, כל הפושפינים במקום. דבק ספריי. הייתי כזה מין טיפוס פרפקציוניסט מעצבן כזה, ואז בשנה ד’ זה פשוט התפרץ החוצה ואיכשהו.. משהו השתחרר אבל גם הסתבך, כלומר לא יודעת אם זה הגיוני בכלל, אבל פשוט לא הצלחתי להיסגר על עצמי בפרויקט הגמר. לא הצלחתי לדעת מה אני רוצה לעשות. באותו הזמן גם התחלתי לעבוד עם ׳סולידריות שיח ג’ראח׳״.

ספרי עליהם קצת.

״תנועת אקטיביסטים שמאלנים די קיצוניים בירושלים. הם מארגנים הפגנות של יום שישי בשכונה שהיא שכונה ערבית פלסטינית ויש שם מתנחלים, אז הם פשוט עושים הפגנות כל יום שישי וגם בסיולוואן. הם קבוצה מאד מאד פעילה ויש להם תאים בכל האוניברסיטאות בארץ. לא יודעת אם הם עכשיו בכלל קיימים אבל, הם מין חבורת אנרכיסטים נגד הגדר וכל זה. נהייתי מעורבת איתם והתחלתי פשוט לעשות עבודת עיצוב בשבילם. אז הראש שלי ממש היה שם, והיה לי מאד מוזר לחזור לבצלאל ופתאום, אתה יודע, לחשוב על פרויקט גמר שהוא מיתוג לחברה לא קיימת, או ספר שאני רוצה להמציא. היום אני חושבת שהייתי מתמודדת עם המצב אחרת, אבל אז הייתי כל כך צעירה, ופשוט הייתי צריכה לקחת הפסקה.

ואז בשנה הפסקה הזאת שלקחתי, חשבתי שאני אהיה בחופש ואנוח, אבל במקום פשוט המשכתי לבוא לבצלאל ולעשות את הקורסים שרציתי, למרות שלא הייתי חייבת, וגיליתי את הכיף של לעבוד מתוך רצון עצמי ולא במסגרת מלחיצה. בשלב הזה הבנתי שאני לא מוכנה עדיין להפסיק. וההבנה הזאת גרמה לי לחפש איפה עוד אני יכולה ללמוד. בארץ אז עוד לא היו תכניות לתואר שני, וככה הגעתי חזרה לפה, התחלתי ללמוד בייל בעצם ממש אחרי שסיימתי ללמוד בבצלאל. וכתוצאה מכך אף פעם לא ממש עבדתי בארץ, חוץ מאשר עם האקטיביסטים, ואני לא כל כך חלק מכל הפוליטיקה של הסטודיואים והלקוחות. עדיין יש לי חברים בארץ, אבל לא הייתי אומרת שאני חלק מהחבורה״.

עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman
עיצוב: שירה ענבר. צילום: Mel Bergman

מה לומדים בתואר שני בייל? אני חושב שזה משהו שישראלים לא מכירים בכלל.

״זו שאלה מעניינת. אני לא כל כך ידעתי מה אני אלמד כשהגעתי לשם, שזה נשמע קצת מוזר. באיזה שהוא מקום חשבתי שזה יהיה קצת יותר כמו בצלאל. אבל הגעתי לשם ומצאתי תוכנית שהיא יחסית מאד מאד פתוחה. תוכנית לא גדולה בכלל, יש בה 18 אנשים בשנה, והיא נמשכת שנתיים. בקיצור הגעתי לשם, לכל סטודנט יש שולחן עבודה. זה נגיד הבדל ממש מהותי. בבצלאל אתה רק בא ללמוד ולהגיש, אבל את העבודה עצמה אתה עושה בבית שלך. וב-ייל אתה מקבל שולחן עבודה, ומצופה ממך לשבת שם ולעבוד. המחשבה שאתה גם סופג חומרים ולומד דברים וגם יושב ועושה עבודה במקום המיוחד הזה, מאד שונה. זה מעודד תהליכי עבודה יותר בריאים, אני חושבת. 

הקורס המרכזי הוא קורס שנקרא Core שזה ליבה, עם ראש התוכנית. מדובר בקורס חשוב והמשימות מאוד פתוחות. נגיד יש שתיים בשנה, אתה עובד על משימה אחת פר סמסטר, משימה ראשונה תבחר אזור בעיר ופשוט תעבוד סביבו. כלומר תבחר איזשהו מקום ותגיב אליו איכשהו. אף אחד לא אומר לך תעשה אתר, תעשה אפליקציה, תעשה ספר או מגזין. אתה פשוט צריך ללכת לשם, לחשוב איפה אתה עומד, מה אתה מרגיש ומה אתה חושב שאתה רוצה לעשות. לאט לאט כל אחד מצא מקום אחר והתלבש עליו בצורה שונה. כשסטודנטים מפרשים את המקום הזה שהם בחרו, אז הם אוספים תמונות או טקסטים או כותבים טקסטים, מתהווה לכדי מין גוף עבודה שיכול לכלול מגזין או תערוכה קטנה או אתר אינטרנט, והרבה פעמים זה כולל הכל. כי אתה עובד על זה חצי שנה. אז אתה עושה משהו אחד והמשהו הזה מתפתח לדבר אחר ומתפתח לעוד דבר.

התוצאה היא שעושים תהליכים יותר אורגניים, של עבודות שמתפתחות אחת מהשניה לאורך זמן. אתה לא יכול לחשוב חודשיים ואז להרביץ פרויקט בשבוע בסוף. פשוט לא, לא יעבוד. כי אתה נפגש כל שבוע, אתה מראה התקדמות כל שבוע ומחשבה כל שבוע וכל הזמן יש מרצים אורחים שאתה יכול להראות להם מה אתה עושה והם ידברו איתך. אז זה באמת שינה המון אצלי במחשבה וזאת אחת הצורות שבאמת התחלתי לעבוד יותר בוידאו. בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט, ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

אני חושבת שהעידוד הזה לחקור דברים במדיומים שונים ולא להיות לחוצים מדי על תוצאה סופית, פתחה אצלי המון דברים. בקיצור, שנתיים (מחייכת)״.

בהתחלה הייתי נורא נעולה על פרינט. ואז ראש התוכנית פשוט דחפה אותי ואמרה, ׳חכי שניה, לפני שאת קופצת לדבר כזה, תראי מה קורה אם נגיד תקחי סיקוונס של תמונות, תראי מה קורה אם את בוחנת משהו על ציר זמן׳.

Yale MFA Thesis Show
Yale MFA Thesis Show
אז בעצם זה אומר שלא עובדים לפי גחמות בנוגע לתוצר הסופי, אלא ממש לפי מתודולוגיה שבה את חוקרת?

״לגמרי. והמילה שאמרת, מתודולוגיה, זה בדיוק מה שהם אומרים. הם קוראים לזה Visual Methodology. זה ממש להסתכל פנימה ולראות מה המתודולוגיית עבודה שלך, לשים את תשומת הלב שם. באמת כל סטודנט פותח את עצמו ואח”כ סוגר את זה לידי ספר וכמובן תערוכה, שאנחנו מעצבים ביחד. לכל תערוכה צריך איזה שהוא קונספט״.

נשמע כמו שיעור באגו.

״זה שיעור באגו, כן. תאמין לי, זה ממש לא קל. המחזור של השנה שלי, עשינו גם כן מין רעיון קיצוני כזה. כל העבודות מוצגות רק באמצעות הדבקת ויניל על קירות או רצפה. לא היו אובייקטים או וידאוים או כלום בתערוכה, הכל ויניל. קירות עם 16 שכבות של ויניל. כל סטודנט עבר מין תהליך של לתרגם את התזה שלו למדבקות. השתלטנו על החלל של הגלריה, זה היה מדהים״.

יש ויכוחים בתהליך כזה?

״ויכוחים? המון. כלומר, היו אנשים שפשוט לא חשבו שזה עושה כבוד לעבודה שלהם. היו כמה אנשים שבאמת היה להם קשה לשחרר. בסופו של דבר ראית שלמרות שזה היה קורס כיתתי של עיצוב תערוכה וכל ה־18 סטודנטים כמעט היו בו, בערך 6-8 סטודנטים ממש לקחו את זה על עצמם וסחבו את זה עד הסוף. בסופו של דבר כל אחד מצא את המקום שלו אבל זה בכלל לא היה תהליך קל. פשוט צריך לקחת את זה בפרופורציה ולנסות למצוא דרך ליהנות מזה״.

Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book
Yale MFA Thesis Book

עכשיו את מלמדת ב-Parsons בניו־יורק וזה אחד מבתי הספר הכי טובים לעיצוב בעולם. איך האווירה שם ברמת הלחץ, איך זה להיות מרצה אחרי שנים שהיית באקדמיה כסטודנטית?

״אני מלמדת שם קורסי Motion. יש קורס לשנה ג’ שקוראים לו Topics Motion. זה קורס לסטודנטים שהם כבר במצב קצת יותר מתקדם, והם מתחילים לעצב עבודות שהן קצת יותר ארוכות טווח ולוקחות קצת יותר זמן מחקר ומחשבה. זה לא קורס אפטר, זה קורס של בואו נלמד לחשוב כמעצבים כדי לבטא את עצמנו על טיים־ליין״.

מעניין. זה ברמה של גיפים? או שזה סרטונים של..

״זה הכל. אני בעצם מעצבת שעובדת ב motion, אני לא אנימטורית, אז אני הרבה יותר נותנת מחשבה על UX ו-UI. למשל משימה של – תמציאו איזושהי מכונה ותכינו אנימציה על איך המכונה הזאת עובדת מבחינת הממשק שלה. איך מדליקים אותה, איך היא נשמעת, או איך הכפתורים נראים כשהם נלחצים. איך המכונה נראית כשהיא מקולקלת. ממש לתת תשומת לב לצורה שבה אנימציה מתקיימת ב-UX ו-UI. או נגיד, תרגיל אחר של תעשו סדרה של אנימציות לאינסטגרם. זה מין סדרה של פוסטרים בתנועה, נגיד סביב המילה תשוקה. זה יכול להיות מוצר, זה יכול להיות אירוע, זה יכול להיות בן אדם. קצת להתאים את החומר הנלמד לימינו״.

נשמע שיש פה דגש מאד מאד רציני על בעצם כלים פרקטיים לחיים האמיתיים. בעוד בד”כ באקדמיה מדברים על מה שנקרא עיצוב למעצבים, פה את אומרת אוקי, ניקח את כלי ה-motion, ונהפוך אותו בעצם ליכולת לספר סיפור בכל מיני מדיומים.

״אני חושבת שהשילוב הזה בין כלים פרקטיים ופלטפורמות עכשוויות וחשיבה יותר אקספרימנטלית, זה מאד מאד מעניין. זה באמת פותח אפשרויות בשביל הסטודנטים בצורה שהם חושבים.. זה מאד שונה ללמד בפרסונס מאשר כל בית ספר אחר שהייתי בו, כי נגיד, אתה יודע, בצלאל זה בירושלים, זה כזה.. די מבודד (מחייכת). ייל זה בניו־הייבן שזו גם כן עיירה די מבודדת. מרחק בערך שעה וחצי נסיעה מניו יורק. אז אתה כאילו עובד ואתה לומד בואקום. אבל בפרסונס הסטודנטים לומדים באמצע ניו יורק, מסתכלים החוצה מהחלון וכאילו רואים את המקום שהם יעבדו בו. כלומר, הם נורא נורא נורא מודעים לשוק שהם הולכים להיכנס אליו, בצורה שהיא קצת לא טובה בעיני, או קצת מכבידה, קצת מלחיצה. אני מאד מאד אוהבת ללמד ואני כן חושבת שאם הייתי, אם היה לי איזה שהוא ניסיון בללמד לפני שהייתי סטודנטית בעצמי, בטח הייתי סטודנטית יותר טובה״.

עיצוב: שירה ענבר
עיצוב: שירה ענבר

הצורה שבה התחלתי ללמוד דברים אחרי שסיימתי את הלימודים היא פשוט פסיכית״.

באיזה מובן?

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד ב-MTV, היה לי די מזל אני חושבת. אני הייתי די עמוק בתזה ולא חשבתי בכלל על לחפש עבודה. יום אחד קיבלתי מייל ממישהו שקוראים לו ריצ’רד טרלי, שהוא מעצב די ידוע, הוא היה המעצב של הגרדיאן, ועשה את כל השערים הפסיכיים שלהם. ההתמחות שלו היא לקחת אקטואליה ולתת לה טוויסט מצחיק, חצוף, עכשווי, צעיר. הביאו אותו ל MTV כדי להפוך את כל מחלקת החדשות של MTV על הראש. וכדי לעשות את זה הוא היה צריך קבוצה קטנה של מעצבים שיעזרו לו אז הוא קרא לכמה אנשים ואני הייתי ביניהם. מה שעשינו היה להגיע לשם כל יום בתשע בבוקר לפגישה עם העיתונאים של MTV, יש דבר כזה. היינו בערך חמישה מעצבים, כל מעצב היה מקבל מהעיתונאים שלושה סיפורים. עכשיו סיפור זה יכול להיות תספורת חדשה לג’סטין ביבר, וסיפור יכול להיות היום נהרגו בעזה שלושים אנשים. כי זה היה ב 2014 בתקופת המלחמה. היינו צריכים לשחרר קאט של הסיפור הזה ב-motion באורך של עשר עד חמש עשרה שניות, למצוא איזה שהיא דרך לבטא את הסיפור גרפית על טיים ליין״. 

מטורף. כמה זמן עשית את זה?

״קצת יותר מחצי שנה אני חושבת, שמונה חודשים אולי. זה היה במתכונת כזה פרילנס.. פה הם קוראים לזה משהו שקוראים לו פרמלנס, שזה כאילו פרמננט ופרילנס. זה בעצם הצורה של חברות פה קצת לדפוק את המעצב הקטן. אתה לא מקבל לא ביטוח רפואי, לא פנסיה, לא זכויות. אתה פשוט מקבל עבודה כל יום. משלמים לך יחסית טוב, אבל למחרת יכול להיות שלא תהיה שם. אבל האמת שהרבה מעצבים פה אוהבים את הפרמלנס הזה ואני עשיתי את זה בעוד הרבה מקומות אח”כ. אתה לומד איכשהו לנצל את המצב גם לטובתך״.

״אז בעצם כרונולוגית, אחרי MTV עבדתי שנה באגודה למלחמה באיידס, ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני מוכנה קצת להתפתח יותר והתחלתי לעבוד בסטודיו שקוראים לו  Eight and a Half, עבדתי בו יומיים בשבוע או שלושה ימים בשבוע, ואז גם התחלתי ללמד, כך שכבר אז היתה לי כזה הכנסה קצת יותר מעורבת ומלא זמן לעשות עוד דברים. ואז התחברתי לבחור ישראלי אוסטרלי שגדל פה, שקוראים לו Jay. הוא התחיל מין דבר כזה שקוראים לו Little Cinema, שזה פשוט הקרנות של סרטים במועדון לילה. הסרט בעצם קטוע וערוך מחדש עם התערבות חיצונית. ההתערבות החיצונית הזאת זה משהו שאני התחלתי לעבוד איתו עליו. נגיד החלטנו שבקטע מסוים בסרט אנחנו רוצים לעשות מין וידג’יי ולהביא להקה ולהביא רקדנים ואז אחרי ההופעה הקטנ