תגית: אמנות

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

סיפור על תאורה וחושך: היצירה של מאי זרחי לוקחת את העיניים של הקהל למסע

היוצרת מאי זרחי תרצה בכנס בפסטיבל “מנורת לילה” התל אביבי על השימוש המיוחד באור במופע החדש שלה. דר מוספיר תפסה אותה לשיחה.

“העבודה נמצאת בצומת דרכים בין אמנות חזותית לכוריאוגרפיה”, פותחת הכוריאוגרפית מאי זרחי את ההסבר על יצירתה החדשה, untitled. זרחי, יוצרת מוערכת שאחראית גם ליוזמות שונות בשדה המחול המקומי (כמו הסדרה Cinemay, שמארחת לשיחת סקייפ יוצרי מחול מרחבי העולם), תרצה בחמישי ה-16 בינואר במסגרת פאנל בכנס הבינתחומי “זרקור – יוצרים באור” בפסטיבל “מנורת לילה”. הכנס ישפוך אור, תרתי משמע, על השימוש בתאורה במגוון יישומים ודיסציפלינות: באמנות, בעיצוב, בבמה ובמרחב הציבורי, והפאנל בהשתתפותה יעסוק בקשר שבין תאורה ועבודות במה והאופנים בהם הם מפרים זה את זה הדדית. 

זרחי תדבר על האור כמוקד ביצירתה האחרונה. המופע החדש untitled מתקיים בחושך כאשר הקהל יושב במרכז החלל, סביבו ממוקמים מקורות סאונד אשר אינם נראים בחשיכה. ביניהם מהלכת זרחי באופן ששובר את המוסכמות הרגילות של קהל ומופע, של תאורה ומואר. “ביצירה הסאונד בנוי כמיצב, יש גוף – הגוף שלי, ויש מקור תאורה אחד ויחיד, שאני שולטת בו”, היא מספרת. 

מקור האור הוא פלורסנט משרדי שזרחי אוחזת בו ופורעת אותו מההקשר המקובל, הופכת אותו לאובייקט שנמצא בעצמו בתנועה, ולא רק כזה המאפשר לחזות בתנועה של אובייקטים אחרים; שתפקידו הנוסף הוא לכוון את חוויית הצפיה של הקהל, לכלוא את המבט בנקודה ממוקדת, ולהציג לו דימויים חסרים, סלקטיביים, של גוף ותנועה.

מאי זרחי, צילום: רוי סיגל
מאי זרחי, צילום: רוי סיגל

הבחירה לעסוק ב”יחס בין אור לעור”, כפי שהיא מגדירה את זה, היתה מתבקשת במהלך הקריירה שלה. “תאורה היא אהבה גדולה עוד מתחילת דרכי כיוצרת בוגרת, מתוך ההבנה הברורה שהאופן שבו מואר גוף או דבר שקורה משנה אותו כליל”. מספרת זרחי. “כאן זה צומצם והכי מינימלי: מקור אור אחד, גוף אחד. שם שוהים, בודקים כל מיני אפשרויות”. האפשרויות שנחקרות עוסקות בשינוי של יחסי הגומלין המוכרים בין התאורה למואר, ובין התאורה לבין הגוף הרוקד. “בדרך כלל יש את האור, ויש את האובייקט המואר”, מתארת זרחי. “כאן, כשאני “האובייקט” ואני מחזיקה את האור, נוצר מין בלבול: אני הופכת להיות גוף התאורה, אני הרפלקטור של האור, האור בעצמו הופך לאובייקט. נפתחת מערכת יחסים של מה זה לראות, מה זה להסתכל, מהי חוויה אסתטית. כשיש מקור אור אחד שרק לי יש שליטה עליו, אני מעצבת ומנחה את המבט ואת מה שרואים. בכלל, מחול ואמנות חזותית למעשה “לא מתקיימים” בלי אור, כשלא רואים אותם. 

מעבר לזה, לעבוד עם תאורה “רגילה” לאורך התהליך היצירתי זה כמעט בלתי אפשרי במציאות הכלכלית. צריך לשכור את החלל התיאטרלי לפני… זה לא אפשרי להרבה אמנים. במובן הזה אני מרגישה ש”עבדתי על המערכת”, והתאפשרה לי רמה גבוהה של פרטים ודיוק בזכות העובדה שעבדתי עם גוף התאורה לכל אורך התהליך”.

פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס
פסטיבל ״מנורת לילה״. צילום: עומר ביטס

השימוש בתאורה ב-untitled מאפשר לך לייצר נקודות מבט שונות מהאוטומטיות. את בעצם מייצרת לצופה מסלול אחר מהמסלול ה”רגיל” שהעין נוטה לעשות והמוח מפרש. מסע אחר של המבט.

“בתרבות שלנו יש פרה־קונספציות של איך אנחנו מסתכלים על דברים. ברגע שיש עירום, גם אם לא שמים לב, המבט הולך למקומות מסוימים: לאיברי מין ולפנים. הדרמטורגיה של untitled בנויה כך שרק בשלב מאוחר מבינים שרואים גוף עירום. עד אז זה נראה כמעט כמו הקרנה או דימוי דו-ממדי.

כשמתחילים להבין שהצורה היא גוף עירום, התאורה לא מאפשרת להסתכל למקומות שנוטים להסתכל עליהם. הפרצוף, למשל, נגלה רק ב-3 הדקות האחרונות. גם אם רואים אותו לפני כן, קשה לזהות אותי. כשאני יוצאת מהמופע, לאנשים שלא מכירים אותי אין להם מושג שאני זו שהופיעה, שהם צפו בי עכשיו בסולו של 55 דקות. זה קטע! בחשיפה בינלאומית יצאתי ואף אחד מהפרזנטורים לא זיהה אותי עד שאמרתי שזו אני. זה מצחיק, זה מעניין”.

אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״
אלונה רודה, In Dreams. פסטיבל ״מנורת לילה״

לתהיות כמו האם אנחנו רואים אדם אמיתי, מצטרפת היצירה שאלות נוספות שצפות באוויר החשוך. האם אנחנו שומעים אדם אמתי, ומה הוא האדם בכלל. “חלק מהחיפוש היה להביע את זה שהאדם הוא מלאן דברים, אי אפשר לכמת אותו”. זרחי מדגימה: “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מישהו מה הוא, ואחרי כן הוא יעשה משהו שיפתיע, שלא יסתדר עם זה. יש מורכבות אינסופית והיצירה מתקיימת בתוכה. למשל, באופן בו החלל מאורגן: כשאני מתחילה במקום אחד, את חווה “ככה זה הולך להיות, היא תהיה שם ואני אהיה כאן”, נחה רוחך. זמן לא קצר אחרי, זה נשבר כשאני מופיעה במפתיע במקום אחר”.

“אותו העיקרון חוזר גם בסאונד”, היא מחווה על מיצב־הסאונד ביצירה, שנבנה עם המוזיקאי אלעד ברדס. “הצלילים שם הם הקלטות שלי באלמנטים הכי ראשוניים ובסיסיים: נשימה, גוף, תנועה. ניסינו יחד לשמור על איכות אמתית ועל צליל שלא עבר מניפולציות. אור, בדומה לריח ולסאונד, פוגש אותנו במקום בלתי-אמצעי של זיכרון, תחושות ואסוציאציות. דרך הסאונד רצינו לגעת במקום שבו את לא יודעת: זה ממקור אמיתי וחי, או שזה לא אמיתי? זה נדבך במציאות העכשווית, שאת לא יודעת מה אמיתי כבר”.

העיסוק בפוסט־אמת נמצא עכשיו ממש בכל מקום, אבל הוא גם באמת נחווה בכל מקום, כך שאי־אפשר להימנע מלהפגין כלפיו עוד ועוד פרשנויות.

“והעניין היה לעסוק בזה אבל low-tech. אין מערכת סאונד שעושה “פיו פיו פיו”; האור פשוט ומוכר לכולם; וכמובן, הגוף העירום. אנשים מניחים שהשאלה של “מה אמת ומה לא” נובעת מהקיום של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אבל אני חושבת שלא – אני חושבת שזו שאלה שהיא ממש בבסיס הקיום. נניח, כשאת נוגעת במישהו. יום אחרי, את יכולה למצוא עצמך תוהה: זה קרה, זה לא קרה? השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל”.

השאלות של מה באמת התרחש, של תחושה או רגש שנשארו לך בגוף, מה המקום של זיכרון ביחס לדבר שקרה – הן בעיני הלב של חוויה, ושל המחשבה על מהי חוויה בכלל

מהיכרותי עם יצירות קודמות של זרחי, שכללו אותה לצד אחרות או בכלל השאירו אותה מאחורי הקלעים, לא היה מנוס מלשאול אותה איך ומתי החליטה להופיע בעצמה ולבד. “זה נולד מרגע מעט משברי”, היא מודה. “קיבלתי כל מיני סירובים לתקציבים, ומצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקום לעבוד. אז אמרתי: טוב, יש לי את עצמי. ועדיין, היה לי בראש שהביצוע יעבור למישהי אחרת. נשארתי בתוך היצירה הרבה בזכות ניצן כהן (המנהל של תיאטרון תמונע, ד”מ), שהתעקש שזה צריך להישאר “אצלי”. גם העירום הגיע מאוחר: כל הזמן דיברתי על להפשיט דברים, על לקלף אותם – ולקח לי זמן לעשות אחד-ועוד-אחד. אני באמת ביישנית ולא דמיינתי שאצור סולו לעצמי, ועוד בעירום! חששתי, אבל הרגשתי שזה הכי נכון לעבודה. גם סקרן אותי עירום שהוא לא “in your face”, לא וולגרי, שנותן לגוף את הפיוט שלו. במיוחד כאישה, האפשרות להתבונן בגוף כדבר אסתטי בלי העין השיפוטית… בשימוש באור במופע יש רגעים שבעיני הם פשוט יפים, מרהיבים”. 

לעומת ההחלטה על השימוש באור, שהגיעה בקלות ונסכה במאי בטחון, לשימוש בעור – לקח לה זמן להסתגל. “כן תהיתי אם אני מסוגלת כפרפורמרית להחזיק את העירום בלי להיות עסוקה בחוסר-הנוחות. הרגעתי את עצמי שאין לי מה להוכיח. אם לא אהיה מסוגלת – קניתי חזיה ותחתונים בצבע גוף. ואז, בשלב מסוים, המחשבה התהפכה לי: הסתכלתי ברחוב על אנשים וחשבתי לעצמי, איזה אבסורד כל הבגדים האלו! מה כולנו מסתירים? הרי לכולם יש גוף. זה לא הבגדים ואז העירום, העירום הוא הדבר הראשון. עם זאת, איברי המין מגיעים בשלב מאוחר כי חשוב היה לי שהמוקד לא יהיה מגדרי, על אישה, על נשיות – אלא על גוף, והפוטנציאל שלו להיות כל מיני דברים”.

העירום בעיני הופך את המכלול למאד שלם. לכאורה המופע כן היה יכול להתבצע אחרת, למשל עם בגדים תחתונים – רק שאז כל המטען שהוא נושא היה משתנה בהתאם. עדיין היו הרבה משמעויות ליצירה, אבל הן היו שייכות דווקא למקום של החסר, הלא-שלם.

זרחי מסכימה. “ובגדים תחתונים גם מלווים בפרשנויות: היא התפשטה, יש לפני-ואחרי, מחשבות לאן זה הולך. עירום, אם מחזיקים אותו נכון מבחינת נוכחות, לא עושה את זה”.

אז מה יהיה בהרצאה ואיך כל העושר החווייתי והתהליכי יסופר לקהל? “בנוסף לדברים שחלקם עלו כאן, אעשה הדגמות כדי להעביר את התחושה של האופן בו עבדתי, להרגיש את האפקט. יכול להיות שנראה צילומים מתוך המופע – לגבי זה אני לא בטוחה, הילה מאיר האוצרת של הכנס דוחפת לכיוון ואני עוד מתלבטת”.

כי החוויה היא חלק משמעותי מהאסתטיקה של המופע.

“בדיוק. בלעדיה זה מרגיש מוצא מהקשרו”.

אילו תגובות את מקבלת מאנשים? זו עבודה שיש משמעות לאיך הקהל רואה אותה, קונספטואלית היא באמת מבוססת על הראיה שלו ומה קורה איתה, על חוויה אחרת של לראות.

“התגובות למופע חזקות. במערך שבנינו בין החלל, הסאונד והאור, יש השפעה פיזית שקשה להיאבק בה. אני שואלת בעבודות שלי בעיקר בשנים האחרונות איך יוצרים משהו לא מרוחק, חוויה שהיא לא רק ויזואלית – אלא ממש אימרסיבית, שמכניסה אותך כקהל לסוג של פעילות. כן יש את ההדהוד של מחשבות, יש ניתוח, אבל באותו זמן משהו פיזית קורה לך כצופה. אנשים יוצאים מהמופע די מטולטלים. במובן הזה, אני מרגישה שיש הצלחה”.

המופע untitled יערך ב-30 בינואר וב-6 בפברואר ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית ת”א.

מאת: מאי זרחי
מוזיקה ויוצר שותף: אלעד ברדס
חלל ואובייקט תאורה: בעז בז’ה גלעד
הפקה: הזירה הבינתחומית

בתמיכת המרכז לאמנות עכשווית, מועצת הפיס לתרבות ואמנות. היצירה הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל צוללן.

פסטיבל ״מנורת לילה״

16-18 בינואר 2020
כנס “זרקור – יוצרים באור” יערך בתאריך 16 בינואר.

איוונט הכנס

איוונט הפסטיבל

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE יכל להתרומם באוויר, אבל זה לא קרה

לפסטיבל ZERO.ONE היו את כל התנאים והצוות שאיפשרו לו לעוף באוויר, לקחת סיכונים, ולהביא לירושלים את הבשורה שמתרחשת בעולם כבר שני עשורים. בהיעדר כמות מספקת של עבודות בחלל העצום של מוזיאון מגדל דוד ויותר מדי קירות עירומים, זה עדיין לא התרומם לגבהים שקיוויתי.

סמוך לזמן ששחררנו את הכתבה על רפיק אנאדול, אחד מאמני המדיה הדיגיטלית המעניינים ביותר שפועלים היום, התבשרנו לנוכח קיומו של Zero.One, פסטיבל האמנות הדיגיטלית הראשון בארץ, שאנאדול היה כלול בליינאפ שלו. שמחנו להמליץ, כמובן, מבלי באמת לדעת מה יהיה בחלל. על הניהול האמנותי והארגון אחראים שני מוכשרים מאוד — דניאל זיני ויאיר מוס — שאתם כנראה מכירים מההפקה המעולה של ׳מקודשת׳ שרץ בעשור האחרון.

מהצצה לרשימת הליינאפ של שני ימי הפסטיבל שהתקיימו במוזיאון מגדל דוד ברביעי וחמישי (27-28.11.2019), היו שם שמות גדולים כמו Freeka Tet, Ryoichi Kurokawa, Zeitguised ועוד, לצד אמנים ישראלים – Mejadra Eyes, שירה שודרון (שנעשה צדק היסטורי עם פרויקט הגמר שלה, וקיבלה קיר ענק להציג עליו), עופר סמילנסקי ועוד. הבחירה בלוקיישן של מגדל דוד היא מבריקה מהרבה בחינות. אין בארץ עוד לוקיישן כזה מורכב ומפותל עם חומות שמאפשרות להקרין עבודות בגודל עצום, בשילוב של מדרגות עולות ויורדות כמה שנראה כמו שלב פוטנציאלי במשחק האייפון Monument Valley. 

במוזיאון מגדל דוד אין סיבוב הליכה לינארי כפי שיש בתערוכה רגילה במוזיאון או גלריה, שבה האוצר מכתיב את קצב הופעת העבודות על הקיר, אלא זרימה במבוכים השונים ו־״רדיפה״ אחר נקודות אור בחלל החשוך של המקום. ברקע של כל זה היה מקור מוזיקה אחד שהסתתר בתוך קוביה שקופה למחצה שעל קירותיה הוקרנו עבודות מתחלפות של Jengo, שלא היו מאוד מסונכרנות עם הצלילים שבקעו ממנה. הטיונים של Rejoicer מילאו היטב ובטעם את החלל העצום של מגדל דוד בתחילת הערב בחמישי, והותירו את הפרטנרית שנכחה איתי בשאלה – ״למה אין רחבת ריקודים? למה אין רקדנים?״. בהמשך, מקור המוזיקה עבר לבמה המרכזית בסמוך ליציאה להופעה של Ryoichi Kurokawa, וחזר שוב לקוביה כשעלו Water Knives.

פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

המדקדקים באמנות דיגיטלית יגידו שהיא צריכה לעבוד בפני עצמה, לעטוף את הצופה בהקרנה עצומה עם מוזיקה מדויקת ולתת לו להרגיש, בלי יותר מדי הסברים אוצרותיים מייגעים. בדומה לתחום החוויות האימרסיביות שהתפתח בשנים האחרונות בצורה מטאורית (בעולם, לא בישראל), בו הקיר הרביעי נשבר ואין גבול בין הקהל לעבודה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד.

בניגוד להפקות של התדר במוזיאון ת״א, שבהם לצד מיצגים ומיצבים יש גם רחבת ריקודים למרגלות הציור העצום של רוי ליכטנשטיין, פה זה היה נעדר מאוד. הוספת רקדנים ורקדניות למספר מוקדים בחלל היו משחררים את הרצינות התהומית שנכחה במקום, ומזיזים את האווירה המעונבת לטובת חוויה מלאה ומקפיצה יותר, לחגוג את היופי הזה שמסביב.

עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
עבודתה של שירה שודרון. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

העבודות מחולקות לשני חלקים – אלו שמומנו על־ידי חברת Niio ואלו שהוקרנו על החומות. חברת Niio היא חברת הפצה לאמנות דיגיטלית על בסיס מנוי. כיום, הקונבנציה הרגילה של משרדים ותאגידים היא לקנות עבודות אמנות פלסטית כדי לתלות על הקיר. לעומת הקונבנציה הרגיל, החברה מציעה להשכיר עבודות אמנות דיגיטלית משתנות, תלוי בכמות המסכים במשרד, ומסדרת פתרון מקיף, מלא וזול באופן מהותי מאשר לקנות עבודת אמנות פלסטית אחת. מדובר בקטעי וידאו מטריפים ומשתנים שאפשר לעמוד מולם כמה דקות ארוכות ולאחר לפגישה בטעות. אם מסקרן אתכם לראות, ממליץ להסתנן לחלל העבודה פיקו ברחוב רוטשילד 63.

חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
חברת Niio השקיעו במסכים. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

בעוד חברת Niio הקפידה לשים קרדיטים לצד העבודות שהוקרנו על מסכים באיכות מצוינת, בעבודות ה״רגילות״ לא היו קרדיטים, והיה צריך לנחש במפה שחולקה מי יצר מה. לו היו קרדיטים ותיוגים לאינסטגרם או כתובות פורטפוליו, היה ניתן לקשר ולהמשיך לעקוב אחר האמנים, אבל נראה שזה לא היה חשוב מספיק.

הבעיה העיקרית והמהותית הייתה שהיו מעט מדי הקרנות ויותר מדי קירות עירומים. אני מבקש שתסתכלו רגע על שתי התמונות הבאות, ותבינו כמה החורים בין העבודות זועקים שימלאו אותם.

מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי
מעט מדי. פסטיבל ZERO.ONE. צילום: דור קדמי

אולי בחירת הלוקיישן לא הייתה מאוד מבריקה, בדיעבד. היתרון בחלל קטן יותר שאתה ממש נכנס לתוך העבודה (כמו החללים של ARTECHOUSE שהוקמו לאחרונה בארה״ב), והפיצ׳ר המרכזי של אמנות דיגיטלית, בניגוד לאמנות פלסטית כמו ציור, שהגודל שלה לא באמת מוגבל, אלא רק רזולוציית המקרן ועוצמת האור שלו. אתה נשאב פנימה ויחד עם הסאונד נשאב לתוך דקות ארוכות, בפוטנציאל לשכוח מיקום וזמן.

זו הייתה ארוחת טעימות שיצאתי ממנה מורעב, ואני מקווה שבשנה הבאה תהיה גם מנה עיקרית וקינוח. בפסטיבל ZERO.ONE היה צוות מדהים שלא מימש את הפוטנציאל של המקום. זה גרם לי לתחושת פספוס, במיוחד אחרי שהמלצתי לכל־כך הרבה אנשים ללכת.

הכותב היה אורח של פסטיבל ZERO.ONE

פסטיבל ZERO.ONE. צילומים: דור קדמי

פסטיבל ZERO.ONE

27-28.11.2019
מוזיאון מגדל דוד, ירושלים

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , ,

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

עודי סנש מתחילה מחדש בניו־יורק

הארט־דיירקטורית עודי סנש החליטה לעבור לניו־יורק אחרי שנים של לימודים ופרויקטים מעניינים בארץ. לאחר שצברה כאן מוניטין, החליטה לעשות רילוקיישן לאחת הערים המאתגרות בעולם, ובוחרת לחלום בגדול. לא הכל התחיל כמו שצריך, ולאט לאט היא מגיעה ליוצרים ויוצרות המעניינים ביותר שמתחשק לה לעבוד איתם. ראיון על כישלונות, השראות, תשוקות והעתיד שהיא בונה לעצמה.

את מרגישה שבארץ פחות יודעים להכיל את המולטי דיסציפלינריות?

בדיוק התכוונתי לספר, שכשלמדתי אמנות במסלול המולטי דיסציפלינרי בשנקר תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי את העבודה שאני עושה ביומיום, שלעתים היא יותר מסחרית, ולעתים פחות. היו מרצים שהבינו את זה, אבל ראש המחלקה בזמנו, לארי אברמסון היה הנמסיס שלי (צוחקת). הוא פשוט לא חיבב אותי.

כשגרתי בפריז קיבלתי הזדמנות להתמחות למשך חודשי הקיץ בסוכנות מובילה. הסוכנות ייצגה אמנים מתחומים שונים, גם צלמים, צלמי אופנה, אבל לא רק.

חשוב לציין, שבשנקר נתפסתי כפאשניסטה, ולכן כשבאתי ללארי ואמרתי לו, ׳אתה צריך רק לחתום על המסמך הזה״ חשתי גאווה ותקווה למשהו גדול ומשמעותי ואפילו פורץ דרך מבחינת המחשבה המולטי דיסציפלינרית גם עבורי וגם עבור שנקר. זו היתה עבורי דלת מבטיחה שנפתחה, והייתי משוכנעת שאני חייבת להשיג את זה. 

צלם: Noam Ekhaus

איך הגעת לזה?

דרך הצלם אלון שסטל. הוא שיתף פעולה בזמנו עם צלמת ידועה, וזו הסוכנות שייצגה אותה.

אחת המפיקות מהסוכנות פגשה אותי, היה קליק, והיא רצתה מאוד שאבוא להתמחות אצלם בקיץ. אבל התנאי הביורוקרטי היה שעלי לקבל אישור משנקר, כי הייתי עדיין סטודנטית.

אז חזרתי לארץ, לשנקר, ולארי אברמסון אמר לי – ׳גם אם היה לי איך לעזור לך, לא הייתי עוזר לך׳.

מטורף.

זה רגע ששינה לי את החיים. הבנתי שאני לא יכולה יותר לחיות בארץ.

זה מרסק.

זה מרסק. אני לרוב בשלום עם אנשים שפגשתי בחיי, מאוד peace and love, מעולם לא איחלתי לאף אדם דבר רע. אבל בסיפור הזה… כעסתי בטירוף, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. לא הבנתי מה העניין, האם זו התנכלות או אטימות. יוצרים הנמצאים בין התחומים, כמוני, נתקלים ברגעים הזויים מול הממסד. המסקנה היא שגם במקומות בהם הגיוני לקבל באהדה את המולטי דיסציפלינריות – גם שם אין לי מקום, התמקמה בכל ישותי באותו רגע מכונן.

אז בסוף זה לא קרה?

לא. עד שכבר השגתי את האישור המיוחל, נו, אני בחורה די ממושמעת, לצערי, יש בי משהו מאד קונסרבטיבי, אפילו חנוני. אחרי התחבטויות רבות, בסופו של דבר, כשעולה לי הסעיף אני יכולה לשבור את הכלים. כשהבנתי שאולי אני אוכל לתת לאדם אחר בשנקר לחתום, פניתי לאחראית על חילופי הסטודנטים, והיא ככה, פשוט חתמה לי על זה בשניה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

צלם: Alon Shastel
TOMER'S SOUVENIRS. credit: Odie Senesh

באיזה שנים למדת?

2012-16 ארבע שנים. בסוף התואר, כבר הפסקתי לעשות אמנות במובן ה־raw. הפסקתי לפסל, הפסקתי לעשות וידאו, הפסקתי לעשות הרבה דברים שאהבתי. הייתי די כעוסה והחלטתי לכתוב עבודת גמר במקום להשתתף בתערוכת הגמר. אז כתבתי עבודת מחקר במקום. רק אני ועוד בחורה אחת במחזור שלי. לא רציתי להוציא חמישים אלף שקל על עבודת גמר בתערוכה. ובעיקר לא הרגשתי שהמסגרת הזו התאימה לי. 

בזמן שגרת בפריז, איפה למדת?

ב- École nationale supérieure des arts décoratifs בית ספר נפלא, עכשווי, מעודכן ומאפשר.

אוקי. תוך כדי הלימודים את בעצם עושה כל מיני הפקות שלך, שאת חתומה עליהן במאה אחוז. 

כן.

צילום: עודי סנש

אני זוכר את קוק שוק.

נכון. קוק שוק לא היה רק שלי, וגם התרחש הרבה אחרי הלימודים. הפקתי אותו בשיתוף פעולה עם עוד אנשים. זה היה  ליין מסיבות סקסי ומוביל בחיי הלילה התל אביביים. הרעיון של שבוע האופנה האלטרנטיבי היה חדש. ברמת ההפקה, בימי הצילום, הסטיילינג היה לי חשוב והקפדנו שהכל יהיה ממש fine. גם בתצוגת האופנה, עצמה, עבדנו מאוד קשה, והתוצאה היתה בהתאם. 

עם פז בונפיל, אמנית מוכשרת לעילא וחברה ששיתפתי איתה פעולה לא מעט, הרמנו הפקות כמו אדיטוריאלז שאתה יודע, קודם יוצרים ואז חושבים מה לעשות עם זה. שלחנו אותן למגזינים וחלקן אכן התפרסמו. 

צילום: פז בונפיל
מתוך הפיד של Beate

אז איך את תופסת באמת יוצרים אחרים?

אני פשוט פונה, שולחת הודעה או מייל או לא פעם מתחבר ברמה האישית, החברית. זה קטע, עכשיו כשאני חושבת על זה, בארץ הסביבה שלי הייתה ״מרושתת״ כי רוב החברים שלי הם יוצרים, כל אחד בתחומו, כך שהיה קל יותר להפיק כי תמיד התגבש לי צוות בקלות יחסית. ועכשיו במעבר לניו יורק, הכל מתחיל מאפס, אז זה קורה יותר לאט. אבל קורה. לפני חצי שנה הכרתי בחורה כשרונית להפליא שהפכה מאז לחברה קרובה, והיא יוצרת, מעצבת אופנה, ואנחנו משתפות פעולה. 

שמה?

שמה Beateהיא שוודית, וסיימה עכשיו Parsons. העיצובים שלה הם פסלים, והתכשיטים הם פסלים, היצירה שלה מאד לא מבויישת. זה סגנון שעדיין לא קורה בארץ . הוא מסחרי יותר, ולמעצבים מעזים קשה לשרוד. אמנות או אופנה שהיא over the top זה מרגש ומפעיל אותי במיידי. זה לחלוטין כוס התה שלי.

בתחילה פשוט פניתי אליה באינסטגרם, התחלתי איתה בקטע של אנחנו צריכות לשבת לקפה! ומאז הפקתי לה שתי עבודות וידאו ואת הלוק בוק ל-Parsons, בניתי לה גם אסטרטגיית סושיאל מדיה, ותכנים לסושיאל. היא אחד הלקוחות והפרויקטים שאני הכי גאה בהם בארסנל.

אז את כל הזמן רעבה.

כל הזמן רעבה (צוחקת). כל הזמן, זה נורא ואיום. ואוכל לא עוזר.

אוקי, אז מתי את עוברת לניו יורק? 

לפני שנה וחודשיים. היה רגע קט בין מערכות יחסים שונות ועבודות או ווטאבר שהשאירו אותי בארץ.

מה עשית אחרי שנקר בעצם?

אחרי שנקר התחלתי קצת להיכנס לעולם של סטארטאפים, שזה היה מעבר מפתיע ומאתגר. קיבלתי הרבה אחריות בזמן קצר (צוחקת) ואהבתי את זה. אני טובה ואוהבת הפקה וניהול.

לסטארטאפ קוראים Moda Match והוא פיתח אפליקציה עם חדרי הלבשה וירטואליים שם יכולת למדוד ולבדוק איך נראה בגד מסויים על דוגמניות שונות בעלות מבנה גוף שונה. עבדתי שם על הכל ועם הצוות כולו: לראשונה בחיי ראיתי איך סורקים את הגוף ומייצרים את האלגוריתם שקורא את ה-curves ואיך זה מגיב ומשתנה בהתאם לסוגי בד שונים והנפילה שלהם על הגוף. עסקתי בזה שנה ומשהו. עבדתי קצת ב Super Push כאשת קריאייטיב, בעיקר כדי לחסוך כסף למעבר. זו הייתה תקופה שעשיתי הכי הרבה דברים מסחריים.

מה זה Super Push?

חברת בת של Publicis Media Group שעושה קריאייטיב והפקות אירועים של בנק לאומי, סמסונג, תנובה, של תאגידים. זה היה לא רע ברזומה שלי ופחות טוב במציאות, מהסיבות הברורות, אבל עשיתי את זה.

Beate Karlsson

באיזה שלב את מבינה שאת חייבת לעבור? 

בפעם האחרונה הייתי בניו יורק לפני שמונה שנים, ומאז לא ביקרתי שוב. עברתי על עיוור, באתי בלי כלום. הייתי חייבת.

איך מתחילים?

דבר ראשון באתי עם החברה הכי טובה שלי, שגם היא בתחום וגם איתה עבדתי, צלמת, דנה וקסלר. היא נפלאה. אמרתי לה שאני עוברת לניו יורק, והיא ענתה, ׳אני באה איתך׳ (צוחקת). וכך היה. הדבר היחיד שידעתי זה שאין לי ברירה. הייתי מאוד בלחץ לפני המעבר, זה לא היה מעבר של שמחה והתרגשות, הייתה גם  תחושה שאני עדיין מרגישה מאוד שבארץ יש יאוש.

יאוש של יוצרים, או בכללי?

כן, כן. גם בכללי. מבחינה פוליטית כמובן, ומדינית וחברתית וכמובן כלכלית. המון קשיים. אבל בעיקר של אמנים ויוצרים, של הסביבה הקרובה שלי. 

עיבדתי את זה הרבה, ודיברתי על זה לא מעט גם עם ההורים. אמא שלי סופרת, אילנה וייזר-סנש. גם היא יוצרת ולכן מרגישה את זה גם בחיים הפרטיים שלה. לא היה לי נעים להיות נביאת זעם. הרגשתי שזו האופציה האולטימטיבית, גם אזרחות אמריקאית, גם חברים שגרים שם, וזו גם אחרי הכל ניו יורק. 

אז התאבדתי על זה. וזה מפחיד וקשה ועני להיות זרה בעיר כל כך קשה ויקרה. וכל יום לחשב מה אני מרוויחה מההקרבה של להיות רחוקה מהמשפחה והחברים. ולהזכיר לעצמי להתמקד פחות על מה כרגע, לא לבדוק כל פעם כמה הדיל הזה משתלם עכשיו, ולתכנן מה אני יכולה לעשות ולהיות בעתיד. כמה גדול אפשר לחלום. פה זה אינסוף, אין גבולות בשמיים.

 

צילום: דנה וקסלר

 

מה קרה פה? עברת ו-?

עברתי, והיה מזעזע בהתחלה.

למה מזעזע?

כי עברתי פרידה כשעברתי לפה, אבל נשארנו בקשר וזה צבע לי את כל ההתחלה בשחור ואיחר את ההסתגלות. ולחפש פה דירות, שזה דבר כמעט בלתי אפשרי כשאת חסרת פרוטה.   

דרך חתחתים. אז לצד כל העניין של הבירוקרטיה, המעבר, ההסתגלות, להיות זר ורחוק מהמשפחה, ומהשפה-  יש את העבודה. זו בעצם הסיבה העיקרית שלשמה עזבתי. הייתי צריכה ״להוכיח״ לעצמי שזה שווה את זה. ועשיתי את מה שאני תמיד עושה, מתחילה לפנות ליוצרים ולהפיק שיתופי פעולה יש מאין. וזה הדלק שלי, להרגיש שאני מתקדמת, שיש תנועה. אז זה לג׳נגל מפרויקט לפרויקט, כמו שהייתי בארץ, להמשיך בפרילאנס ש”פירנס” אותי במובנים רבים כל כך במשך אחת עשרה שנים.

 

Image & Art by Eli Cohen & Odie Senesh
איור: עודי סנש

בואי נדבר על ההפקות העצמאיות שלך.

אני נפגשת עם הלקוח, לומדת את העסק, מבינה את הצרכים שלו ובונה לו אסטרטגיה עם הצעות וכיוונים מותאמים עבורו. תהליך החשיבה והבריינסטורמינג אצלי מתחיל תמיד מהויזואל. 
אני בונה מוד בורד ומפרידה בין סיפור, לוקים, עימוד וכולי, מקבלת אישור מהלקוח, ואז מפיקה את היום צילום (צוחקת). מוצאת את האנשים שצריך, מאיישת את העמדות שצריך לאייש. לאחר מכן אני גם משתדלת להיות מעורבת בבחירת התמונות ועריכתן. 

מתי יצאת בפעם האחרונה מאזור הנוחות שלך?

כרגע. העובדה שהעסק שלי מתמקד בסושיאל מדיה וכל הכניסה לעולם הטק וסטארטאפים. אני כל הזמן אומרת לבן הזוג שלי שכל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר, ללכת לסטודיו, ולהתבונן באבק ואלומות אור. לכתוב, לצייר, לפסל. אמנות בקיצור.
אבל בינתיים זה בלתי אפשרי. צריך לעבוד ולהתקיים איכשהו ועוד בניו יורק, כל כך יקר פה. אז למעשה כל יום אני יוצאת מאזור הנוחות כשאני מייצרת ומעצבת תוכן, משלבת את המסחרי והיצירתי כאחד.

הלכתי לפני כחודש ל- Hackathon, בשם Brandathon. מרתון של מיתוג מחדש לסטארט אפים. וזו הייתה תחרות. הייתי הזרה היחידה מתוך שלושים אמריקאים. מהרגע שהגעתי לשם, החל לו התקף חרדה מתמשך של שלושה ימים, ששילב גם הנאה במקסימום ויצירתיות מתפרצת. עבדתי עם צוות של שני בחורים מוכשרים ומקצועיים והרגשתי כאילו אנחנו חברה קטנה, וזכינו בסוף, הסטרטאפ שעשינו לו ריברנדינג השתמש בכל החומרים שעשינו לו. ובכל אסטרטגיית הסושיאל שבניתי לו.

להעביר פרזנטציה באנגלית מול אולם מלא באמריקאים, זה לא פשוט. האנגלית שלי טובה, אבל אני לא native speaker. זה היה על סטופר, 12 דקות. אני חייבת לומר שחשתי חוסר ביטחון גדול, כי כולם היו מאד מקצועיים, והרמה היתה גבוהה. אבל הצלחתי איכשהו להתגבר על זה, ברמה מסוימת. זכינו, בכל מקרה, אז ככל הנראה כן. רוב האנשים שפגשתי והגיעו לעמדות כח, והתקבלו לעבודות ראויות, או פתחו חברות מצליחות, הם אמריקאים. בניית קשרים אורכת זמן. לא פעם חיים שלמים.
סיבה נוספת שזה לא היה הקומפורט זון שלי היא שאני משתדלת לשמור על איזון בין עבודה ושאר ענייני החיים, וזה היה שבוע ללא איזון. אחרי האירוע  הייתי מותשת לחלוטין, וחליתי. 
האמריקאים עובדים קשה, אבל הכל גם סופר מאורגן ומסודר. תענוג. אז אני משתדלת לא לעבוד בזמן שמוקדש למנוחה כמו בסופשבוע. אין סיבה, זה לא ניתוח לב.

 

בואי נדבר על העבודה עם המוזיקאית רותם אור, זו עבודה ממש מעניינת ואייקונית, מסקרן לשמוע על הארט־דיירקשן וגם על העבודה עם הצלמת סילאן דלאל.

זה היה ממש לפני שעברתי לניו יורק, רגע מכונן עבורי.

רותם מדויקת, יודעת מה היא רוצה ומה היא עושה, מה הגוון שלה ומה היא משדרת. ועם זאת היא העניקה לי חופש. נפגשתי איתה, אמרתי לה, ׳תשמעי, יש לי ויז’ן שמתגבש כבר שנה ואני מחפשת על מי להפיל אותו, ואני ממש אשמח  להפיל אותו עלייך׳. היא אמרה לי, ׳אוקיי, תשלחי לי׳. כל ההשראה גם לקליפ וכל האסתטיקה אחרי זה עם הצילומי יח״צ שהפקתי לה במודע או לא במודע, היה למעשה נאום אריסטופנס. זה היה גם המוטיב בקליפ.

נאום אריסטופנס נותן טוויסט, עיוות כלשהו לסיפור בריאת האדם ול”כל הנברא בצלמו”, ולמעשה מתאר את האדם הראשון כגוף עגול אחד עם ארבע ידיים וארבע רגליים, שני ראשים, שמחובר בגב.

היצור הזה  מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. מתוך ההתנהלות שלו חטא האדם הראשון בחטא ההיבריס. על כך העניש אותו זאוס וחצה אותו לשניים. יש לסיפור הסתעפויות נוספות, אבל בבסיסו של דבר מאז מחפשים בני האדם את החצי השני שלהם. כל אדם מחפש את חציו האבוד. אני בת אדם רומנטית. 

יש גם מיניות בסיפור.

כן, כשהם מצאו אחד את השני לבסוף הם שכבו, עוד ועוד עד שנפחו את נשמתם. לכן זאוס יצר את האורגזמה, הפורקן. הויזואל של גוף מחובר, הסינרגיה בין שני אנשים שמתאהבים כל כך חזק עד שהם הופכים לגוף אחד הוא מן הסתם סופר קלישאתי. באיזשהו שלב לקראת גיל שלושים הבנתי שאני בן אדם קלישאתי, ואני לא נלחמת בזה יותר. זה מניע אותי תמיד. וזה הכי חשוב, מבחינתי, להיות קשובה לעצמי. פניתי אז לגל חמו ואמרתי לו, ׳בוא נעשה משהו שלנו, והוא צלם ועורך מקצועי, וסופר מפוקס. תהליך העבודה איתו היה הדבר הכי זורם שהיה לי בחיים, כי באמת עשינו את זה יחד, מהרגע שהוצאתי את הרעיון וקיבלתי אישור מרותם. גל היה לגמרי חמישים אחוז בסיפור הזה. 

זו הייתה וואחד הפקה, בשיתוף פעולה מלא עם גל חמוהכיוון היה וידאו דאנס. בפן העיצובי באמת לא ידענו איך לייצר את הגוף המאוחד, שהופך לשניים. פניתי למעצבת אופנה בשם דניאל תרז שזכרתי לטובה את פרויקט הגמר שלה בשנקר. היא מייד התגייסה למשימה. במהלך שבוע הצילומים היא שברה את שתי הידיים! זה סיפור אמיתי, אז היא הביאה חבר, מעצב אופנה אמיר שביט שיעזור לה. רק עכשיו אני חושבת על הסימבוליות של זה. 

היא עיצבה ויצרה תלבושת עם רצועות שבהתחלה היו קשורות, כלומר, הם היו קשורים אחד לשני. ובמהלך הקליפ הם נפרמו ונפרדו אחד מהשני. בהמשך הם מנסים לחזור ולהתאחד, יש הפרדה של הצבעוניות שמדגישה את זה. את המחול המלווה בתפקיד האישה בנתה וביצעה הרקדנית והכוראוגרפית עדן מרטינובסקי. היא עם תאורה אדומה, והרקדן גל גורפונג עם תאורה כחולה. יש קטעים שהם עושים כל אחד בנפרד, ואז הם שבים ומתחברים.  ניסיון החיבור וכישלונו (חוסר היכולת לקשור בחזרה את הבגד) היה אמור להיות אלים יותר. פינטזתי שהבגד יקרע ודם יפרוץ מתוך הבד. אבל כל ההפקה, התאורה, אתה יודע, צלם, תקציב, איפור, שיער, תלבושות, לוקיישן, ציוד לצילום ועוד ועוד- זה נפל בסופו של דבר (צוחקת). 

צילום: סילאן דלאל. קולאז׳: עודי סנש
העיצוב של דניאל תרז לתלבושות בקליפ

את חושבת שבניו יורק היית יכולה לגייס תקציב רציני יותר לקליפ?

כן, כי קל יותר לגייס ספונסרים וכי מלכתחילה השיח הוא שונה. עכשיו יש לי ניסיון, אני מראש לא אכנס לעבודה כזאת אם אין תשלום ראוי.

איך מביאים ספונסר?

אגיד לך אחרי שאצליח. אני עובדת על זה. פרויקט חדש בקנה, סופר בחיתולים, שקשור לחנה סנש. היא הייתה אחות של סבא שלי. השם השני שלי זה הגר, שהיה שם הקוד שלה כשיצאה למשימה. אני מאוד קשורה לסיפור, אבל באופן לאו דווקא מקובל, או שמהדהד את המיתוס המקובל. להשיג לעבודה כזו ספונסר יהיה מסובך. אני לא אייצר משהו שיהיה לטעמם של יהודי התפוצות.

על מי היא ביקורתית?

אני לא מתכוונת להציג את חנה סנש באור ה״רגיל״. כישראלים למדנו צד אחד של הסיפור ההרואי. המחשבה שלי היא לפרק את המיתוס להציג את החיבור שלי אליה גם כאישה, גם כישראלית, גם כיהודייה, וגם כבתו של אחיינה, כעודי הגר סנש. אני רוצה לפרק את המיתוס. היומן האישי שכתבה מעיד על קשיים שמעולם לא ניתן להם די ביטוי, לבת האדם שהיא הייתה, לאמנית המיוסרת שהיא הייתה, לחשיבה האנרכיסטית אפילו שהיתה לה ושניתן לה ביטוי רק ברמז, לכל אלה אני לא יודעת אם אצליח למצוא מימון שלא לדבר על קהל, אבל אני אנסה, משום שמעבר לאמירה האישית שלי כאן אני מאמינה שבסיפור של חנה, בדיכוטומיה הזאת שבין האישי ללאומי, בין המיתוס לאישי, לסיפורה של נערה מיוחדת ואמיצה אבל בת אדם לכל דבר- יש מסר חשוב וחינוכי, שאני מבקשת להעצים.  ומי שחשיבה לא מיינסטרימית לא מפחידה אותו יבין זאת אם יעניק לי את ההזדמנות לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, וכפי שלמדתי לראות אותם במהלך חיי כבת למשפחת סנש.

יש אנשים שלא צריכים הרבה כדי ליצור. אני יושבת מולך, אומרת לך שעשיתי פרויקט סופר שאפתני לרותם אור, ועדיין מדברת על מה היה חסר. תקציב. הדברים שלי הם חיים בעולם של גדול, של משלב, באמת לשלב בין עולמות, בין טכניקות, ובשביל דברים כאלה צריך תקציב. אי אפשר לעשות את זה בלי.

Gallery photography by The Photograph Studio, The Metropolitan Museum of Art

בגודל ההפקות של אלכסנדר מקווין?

בדיוק. כשהייתי בניו יורק בפעם האחרונה לפני שמונה שנים, התערוכה, הרטרוספקטיבה על עבודותיו שהוצגה אז במטרופוליטן, היוותה  עבורי צומת. עמדתי שם וצפיתי בעבודות שלו, בהפקה כולה, ופרצתי בבכי מטורף. אז עוד לא הבנתי מה קורה לי. זה היה מבלבל, ומאתגר ומרגש. זו אחת הסיבות שחזרתי לפה. 

איזה כיף לך. אז באמת, אפרופו אלכסנדר מקווין וגרנדיוזיות, פשוט התחבר לדברים שאמרת. איזה עוד השראות יש לך בשנה האחרונה?

קוראת שירה, תמיד אני קוראת שירה.

את מי את אוהבת?

בוקובסקי, אמילי דיקנסון, יש לי את כל הכרכים של יהודה עמיחי, בארץ. לא הבאתי איתי ספרים. אבל אני כבר לא קוראת כל כך הרבה, כמו בנעוריי. לצערי. זמן, אתה יודע…

השראות שלי לעבודות ופרוייקטים ושתפ״ים מגיעות דרך הסושיאל מדיה. שני חשבונות בעיקר:

@another___kind החשבון של James Chester, ו-@oneofa___kind של Gregory Chester.

התהליך הוא כזה: בגלילה אתה גולל, גולל, גולל, אופנה, אופנה, דברים יפים, נצנצים, עקבים, יש, איזה כיף. ואז פתאום מגיע רגע של עצירה, נתקעת, שומרת לי בתיקייה, וזה יחזור אלי בסיבוב באיזושהו פרוייקט או עבודה עתידית בשילוב נבירה קדחתנית באתרים שונים כדי לדייק ברפרנסים ובבניית העולם הויזואלי לפי התקופות וההשפעות הרלוונטיות שלהן.

איזה מוזיקה הכי כיף לך לעבוד איתה בחודש האחרון?

פופ מהניינטיז. RNB. אבל מה שהכי גורם לי ליצור ברמת השנייה ולהתחבר למקומות היותר רגשיים זה נניח חוזה גונזלסאינדי עצוב עצוב עצוב. אני אוהבת את מה שגורם לי לבכות, זה טוב. 

מעניין, שלושה מקומות שאת מאוד אוהבת בניו יורק?

חנות יד שניה ווינטג׳ מחוסרת כל מודעות עצמית, אל תתנו לשלט בחוץ להטעות אתכם, מצאתי שם חולצה של Missoni ב$3:
Domsey Express
431 Broadway, Brooklyn, NY 11211
(718) 384-6000

הלונה פארק

הבר/מועדון החביב עליי. המוזיקה חביבה עד מעולה, תלוי ביום, הקהל לבוש מדהים. מבחינתי שם נולדים ומתים טרנדים אופנתיים

בימוי: עודי סנש צילום: Danna Wexler

איפה אפשר למצוא את עודי סנש?
ממש כאן:

עוד כתבות מעניינות

Filed under: untold, להכניס למצב טיסהTagged with: ,

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

Machine Hallucination - Refik Anadol

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

בחלל חדש שנפתח לאחרונה בניו־יורק – ARTECHOUSE – האמן הדיגיטלי הנודע רפיק אנאדול יצר עבודה ספציפית למקום ולעיר עם הקרנה שמציפה את החלל בחוויה אימרסיבית. אילת אביב הייתה שם כדי לחוות ולספר. יש גם בשורה משמחת לנשארים בארץ בסוף הכתבה.

MACHINE HALLUCINATION — “מכונה בהזיות” — בתרגום שחוטא לשם המקורי, היא עבודת אמנות אינטראקטיבית וחוויה אימרסיבית שמוצגת בימים אלו ב- ARTECHOUSE בניו יורק, ונוצרה ע”י רפיק אנאדול (Refik Anadol).

ל-ARTECHOUSE יש שלושה חללים בארצות הברית – הראשון נפתח ב־2017 בוושינגטון, השני ב־2018 במיאמי, והשלישי נפתח הקיץ בניו־יורק. המטרה שלהם היא להוות חלל שחושף את הקהל ליצירות אמנות אינטראקטיביות, המשלבות מדע, טכנולוגיה ואמנות יחד. מדובר בחוויות אימרסיביות של ממש, שהקהל הנמצא בחללים מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המתהווה במקום.

כשנכנסים לחלל הגדול בסניף הניו־יורקרי יש תחושה של קפיצה בזמן, או קפיצה לתוך חור במרחב הזמן חלל של איזה עולם מקביל. קשה להעביר את התחושות במילים, אך אנסה. מעניין לדעת שהמקום היה בעבר חדר מכונות ישן בבניין בשכונת צ’לסי במנהטן (צמוד לצ’לסי מרקט המפורסם, שגם שווה ביקור).

התחושה היא שנכנסים למעין אקווריום דיגיטלי תת קרקעי, וקשה ללכת בקו ישר כשמטיילים במרחב הפסיכאדלי, עמוס האורות והצבעים. על הקירות, התקרה, הרצפה, ועל כל החלל העצום הזה – מוקרן המיצב שאורכו 30 דקות, בצירוף מוזיקה אלקטרונית מהפנטת ותואמת לכל מקטע שמופיע בחלל ה-360 מעלות הזה. 

המיצב האלקטרוני מורכב מאלגוריתמים ו-Machine Learning. היוצר, רפיק אנאדול (במקור מאיסטנבול, טורקיה) אמן, יוצר ומתכנת, אסף באופן ממוחשב 300 מיליון תמונות של העיר ניו יורק בדגש על הארכיטקטורה שלה, מפלטפורמות מדיה חברתית אשר משותפות באופן ציבורי באינטרנט.

Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. צילום: אילת אביב
Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. photo: Eilat Aviv

לאחר שמחשב־העל למד את כל התמונות, יצר תמונות ממוחשבות שנראות כאילו צולמו רק אתמול. מה שממש מדהים במיצב, זה שלאחר זמן מה, המחשב החל לייצר תמונות משלו, אסף, הרכיב ופירק את מה שלמד ובסופו של דבר מה שהתקבל אלו ה-“הזיות מכונה” או החלומות שאליהם רפיק התכוון כשקרא לתערוכה בשמה.

כאשר מתבוננים במיצב, אפשר לראות את תהליך הלמידה של המכונה בשלבים, כולל התכניות ושפת התכנות בה השתמש רפיק ואת סחרור מיליוני התמונות בריקוד פסיכודלי מלא צבעים, גירויים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית עתידנית שגורמת למתבונן לחשוב שנכנס למסע בזמן או לכל הפחות למערבולת פיקסלים. תחושה חזקה שרפיק העניק לארכיטקטורה הניו־יורקית חיים משלה, ונתן לה עצמאות להתבטא ולקום לתחייה מיליוני פעמים. כבר אמרתי שמרגישים כאילו נוסעים בזמן לעבר ולעתיד?

קל מאוד להישאב לתוך המיצב, להתמכר, להרגיש כאילו נמצאים על איזה טריפ, ללטוש עיניים ולהתמסר לסחרור הלא נורמלי של הצורות והצבעים. המהירות בה התמונות והמיצבים מתחלפים גם עולה ויורדת ובהתאם גם המוזיקה. הדבר שהכי המם אותי זאת ההבנה שהמכונה, המחשב – יצר את הכל. אלו לא תמונות אמיתיות.

Machine Hallucination – Refik Anadol

את המיצבים הללו לא היה ניתן ליצור עם מחשב מלפני עשר שנים. תהיתי בקול רם – מה המטרה, מה הפואנטה?

מדריכה של ARTECHOUSE ליוותה אותי בסיור והסבירה לי בפירוט רב על המיצב. היא מספרת שהמטרה של רפיק היא לגרום למתבונן להרגיש חלק מהמארג הגדול והאנושי הזה. אמנם אין שום אזכור לבני אדם, פרצופים או יצור אנושי במיצב עצמו, אבל את כל התמונות הללו צילמו אנשים והעלו לאינסטגרם, פייסבוק ושאר המדיות החברתיות.

לא יכולתי שלא לדמיין את מיליוני התיירים, עומדים מול האמפייר סטייט, גשר ברוקלין, פסל החירות ושאר המקומות המפורסמים (והקלישאתיים), מצלמים ביחד בסמארטפון שלהם בדיוק את אותה התמונה, כשההבדל היחידי הוא שהיא שלהם. הרי אפשר למצוא תמונות של כל האתרים התיירותיים והאייקונים האלה בגוגל בקלות, לא? אז למה אנחנו עושים את זה? תהיתי בקול רם. אלו אחת המחשבות שהמיצב גורם לצופה להרהר בהן.

בנוסף למיצב, ישנו בר “מוק־טיילים” (קוקטיילים ללא אלכוהול) בקומה העליונה. כל אחד מהקוקטיילים נקרא על שם איזור אחר במנהטן. “צ’לסי”, “הרובע הפיננסי” ועוד. גם כאן האלגוריתם משחק תפקיד. הרכיבים הכי פופולאריים והרכיבים הכי פחות פופולאריים מכל הברים, המסעדות ומקומות הבילוי שוקללו לכדי משקה אחד מכל איזור. התוצאה? משקאות מגניבים (אך לא אלכוהוליים) שכיף לשתות בזמן שצופים בחלל ובמיצב מלמעלה.

טיפ קטן – להוריד את האפליקציה של ARTECHOUSE (אייפוןאנדרואיד) כדי לראות באמצעות המצלמה את האלגוריתמים וה”הולוגרמות” שמתחבאות בכרטיסי ביקור, תפריטים והקישוט שמקבלים ביחד עם הקוקטייל. אם אתם בניו יורק, ממליצה מאוד להגיע לתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף השנה.ב

נשארים בארץ? יש לנו בשורות משמחות!
רפיק אנאדול יציג במסגרת פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO.ONE במוזיאון מגדל דוד בירושלים בתאריכים 27-28.11.2019.

ZERO.ONE

Machine Hallucination – Refik Anadol

ARTECHOUSE

439 W 15th St
New York, NY
10011

artechouse.com/nyc
instagram.com/artechouse

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

פרק 3

מרב סלומון מוציאה לאור

22/10/2019

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים וספרון, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

צילום: ליה דקל
הפרק מוקדש לנעמה אבן טוב ז״ל
Good Houseplanting - Alon Braier. Photography: Aya Wind
Good Houseplanting - Alon Braier. Photography: Aya Wind
צמח בית - אלון בראייר
תוכן שיווקי שכיף לצרוך!

Salomon & Daughters

אתר ההוצאה ממנו ניתן לרכוש את הספרים:
https://www.salomondaughters.com

פייסבוק
https://www.facebook.com/salomondaughters

אינסטגרם
https://www.instagram.com/salomondaughters

הפורטפוליו של פרופ׳ מרב סלומון
http://www.meravsalomon.com

יש פה ממתקים רציניים

Filed under: The Visual PodcastTagged with: , ,