תגית: אמנות

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

Machine Hallucination - Refik Anadol

רפיק אנאדול מחולל קסמים ב-ARTECHOUSE בניו־יורק

בחלל חדש שנפתח לאחרונה בניו־יורק – ARTECHOUSE – האמן הדיגיטלי הנודע רפיק אנאדול יצר עבודה ספציפית למקום ולעיר עם הקרנה שמציפה את החלל בחוויה אימרסיבית. אילת אביב הייתה שם כדי לחוות ולספר. יש גם בשורה משמחת לנשארים בארץ בסוף הכתבה.

MACHINE HALLUCINATION — “מכונה בהזיות” — בתרגום שחוטא לשם המקורי, היא עבודת אמנות אינטראקטיבית וחוויה אימרסיבית שמוצגת בימים אלו ב- ARTECHOUSE בניו יורק, ונוצרה ע”י רפיק אנאדול (Refik Anadol).

ל-ARTECHOUSE יש שלושה חללים בארצות הברית – הראשון נפתח ב־2017 בוושינגטון, השני ב־2018 במיאמי, והשלישי נפתח הקיץ בניו־יורק. המטרה שלהם היא להוות חלל שחושף את הקהל ליצירות אמנות אינטראקטיביות, המשלבות מדע, טכנולוגיה ואמנות יחד. מדובר בחוויות אימרסיביות של ממש, שהקהל הנמצא בחללים מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המתהווה במקום.

כשנכנסים לחלל הגדול בסניף הניו־יורקרי יש תחושה של קפיצה בזמן, או קפיצה לתוך חור במרחב הזמן חלל של איזה עולם מקביל. קשה להעביר את התחושות במילים, אך אנסה. מעניין לדעת שהמקום היה בעבר חדר מכונות ישן בבניין בשכונת צ’לסי במנהטן (צמוד לצ’לסי מרקט המפורסם, שגם שווה ביקור).

התחושה היא שנכנסים למעין אקווריום דיגיטלי תת קרקעי, וקשה ללכת בקו ישר כשמטיילים במרחב הפסיכאדלי, עמוס האורות והצבעים. על הקירות, התקרה, הרצפה, ועל כל החלל העצום הזה – מוקרן המיצב שאורכו 30 דקות, בצירוף מוזיקה אלקטרונית מהפנטת ותואמת לכל מקטע שמופיע בחלל ה-360 מעלות הזה. 

המיצב האלקטרוני מורכב מאלגוריתמים ו-Machine Learning. היוצר, רפיק אנאדול (במקור מאיסטנבול, טורקיה) אמן, יוצר ומתכנת, אסף באופן ממוחשב 300 מיליון תמונות של העיר ניו יורק בדגש על הארכיטקטורה שלה, מפלטפורמות מדיה חברתית אשר משותפות באופן ציבורי באינטרנט.

Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. צילום: אילת אביב
Machine Hallucination - Refik Anadol - Eilat Aviv
Machine Hallucination - Refik Anadol. photo: Eilat Aviv

לאחר שמחשב־העל למד את כל התמונות, יצר תמונות ממוחשבות שנראות כאילו צולמו רק אתמול. מה שממש מדהים במיצב, זה שלאחר זמן מה, המחשב החל לייצר תמונות משלו, אסף, הרכיב ופירק את מה שלמד ובסופו של דבר מה שהתקבל אלו ה-“הזיות מכונה” או החלומות שאליהם רפיק התכוון כשקרא לתערוכה בשמה.

כאשר מתבוננים במיצב, אפשר לראות את תהליך הלמידה של המכונה בשלבים, כולל התכניות ושפת התכנות בה השתמש רפיק ואת סחרור מיליוני התמונות בריקוד פסיכודלי מלא צבעים, גירויים ויזואליים ומוזיקה אלקטרונית עתידנית שגורמת למתבונן לחשוב שנכנס למסע בזמן או לכל הפחות למערבולת פיקסלים. תחושה חזקה שרפיק העניק לארכיטקטורה הניו־יורקית חיים משלה, ונתן לה עצמאות להתבטא ולקום לתחייה מיליוני פעמים. כבר אמרתי שמרגישים כאילו נוסעים בזמן לעבר ולעתיד?

קל מאוד להישאב לתוך המיצב, להתמכר, להרגיש כאילו נמצאים על איזה טריפ, ללטוש עיניים ולהתמסר לסחרור הלא נורמלי של הצורות והצבעים. המהירות בה התמונות והמיצבים מתחלפים גם עולה ויורדת ובהתאם גם המוזיקה. הדבר שהכי המם אותי זאת ההבנה שהמכונה, המחשב – יצר את הכל. אלו לא תמונות אמיתיות.

Machine Hallucination – Refik Anadol

את המיצבים הללו לא היה ניתן ליצור עם מחשב מלפני עשר שנים. תהיתי בקול רם – מה המטרה, מה הפואנטה?

מדריכה של ARTECHOUSE ליוותה אותי בסיור והסבירה לי בפירוט רב על המיצב. היא מספרת שהמטרה של רפיק היא לגרום למתבונן להרגיש חלק מהמארג הגדול והאנושי הזה. אמנם אין שום אזכור לבני אדם, פרצופים או יצור אנושי במיצב עצמו, אבל את כל התמונות הללו צילמו אנשים והעלו לאינסטגרם, פייסבוק ושאר המדיות החברתיות.

לא יכולתי שלא לדמיין את מיליוני התיירים, עומדים מול האמפייר סטייט, גשר ברוקלין, פסל החירות ושאר המקומות המפורסמים (והקלישאתיים), מצלמים ביחד בסמארטפון שלהם בדיוק את אותה התמונה, כשההבדל היחידי הוא שהיא שלהם. הרי אפשר למצוא תמונות של כל האתרים התיירותיים והאייקונים האלה בגוגל בקלות, לא? אז למה אנחנו עושים את זה? תהיתי בקול רם. אלו אחת המחשבות שהמיצב גורם לצופה להרהר בהן.

בנוסף למיצב, ישנו בר “מוק־טיילים” (קוקטיילים ללא אלכוהול) בקומה העליונה. כל אחד מהקוקטיילים נקרא על שם איזור אחר במנהטן. “צ’לסי”, “הרובע הפיננסי” ועוד. גם כאן האלגוריתם משחק תפקיד. הרכיבים הכי פופולאריים והרכיבים הכי פחות פופולאריים מכל הברים, המסעדות ומקומות הבילוי שוקללו לכדי משקה אחד מכל איזור. התוצאה? משקאות מגניבים (אך לא אלכוהוליים) שכיף לשתות בזמן שצופים בחלל ובמיצב מלמעלה.

טיפ קטן – להוריד את האפליקציה של ARTECHOUSE (אייפוןאנדרואיד) כדי לראות באמצעות המצלמה את האלגוריתמים וה”הולוגרמות” שמתחבאות בכרטיסי ביקור, תפריטים והקישוט שמקבלים ביחד עם הקוקטייל. אם אתם בניו יורק, ממליצה מאוד להגיע לתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף השנה.ב

נשארים בארץ? יש לנו בשורות משמחות!
רפיק אנאדול יציג במסגרת פסטיבל האמנות הדיגיטלית ZERO.ONE במוזיאון מגדל דוד בירושלים בתאריכים 27-28.11.2019.

ZERO.ONE

Machine Hallucination – Refik Anadol

ARTECHOUSE

439 W 15th St
New York, NY
10011

artechouse.com/nyc
instagram.com/artechouse

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, עיצובTagged with: , , , ,

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

פרק 3

מרב סלומון מוציאה לאור

22/10/2019

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים וספרון, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

צילום: ליה דקל
הפרק מוקדש לנעמה אבן טוב ז״ל
Good Houseplanting - Alon Braier. Photography: Aya Wind
Good Houseplanting - Alon Braier. Photography: Aya Wind
צמח בית - אלון בראייר
תוכן שיווקי שכיף לצרוך!

Salomon & Daughters

אתר ההוצאה ממנו ניתן לרכוש את הספרים:
https://www.salomondaughters.com

פייסבוק
https://www.facebook.com/salomondaughters

אינסטגרם
https://www.instagram.com/salomondaughters

הפורטפוליו של פרופ׳ מרב סלומון
http://www.meravsalomon.com

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: The Visual PodcastTagged with: , ,

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות ב־Poster House בניו־יורק

שתי תערוכות חדשות נפתחו בשבוע שעבר במוזיאון החדש דנדש והמודרני בניו יורק – Poster House, שכבר כתבנו עליו לאחרונה. הראשונה – Baptized By Beefcake על פוסטרים מאוירים ידנית של סרטים מגאנה, אפריקה. השנייה – 20/20 Insight בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי. קפצתי לבדוק ולשטוף את העיניים, ויש גם בונוס בסוף הכתבה.

התערוכה הראשונה ייחודית מאוד – Baptized By Beefcake – מציגה פוסטרים מקוריים מאוירים בעבודת יד מגאנה, אפריקה. אלו לא סתם פוסטרים, אלא פוסטרים של סרטים מפורסמים כמו “ספלאש”, “שליחות קטלנית” ועוד. בביקורי בתערוכה פגשתי את האוצר, ארני וולף, אשר הביא את הפוסטרים הללו מגאנה. הוא אוסף אותם בערך משנות ה-90, אך הם קיימים בערך משנות ה-80, במיוחד לאור השפעה אמריקאית באיזור.

אז מה כל־כך מיוחד בפוסטרים הללו? קודם כל, שאלה יפה, והתשובה – האופן בו האמנים ניכסו את הפוסטרים וטרגטו אותם לקהל בגאנה. למשל – בפוסטר של “הברברים”, שתי הדמויות השריריות (מדי) משלבות חרבות, כפי שמקובל בתרבות המערב אפריקאית – וזה מסמל אומץ ושלטון החוק. או למשל, קפטן אמריקה מאויר אפריקאי ולא לבן.

אמנים רבים ציירו פוסטרים מהדמיון, או הוסיפו אילוסטרציות לסצנות שכלל לא התקיימו בסרטים עצמם. למשל, בסרט “ערפד ברוקלין” של אדי מרפי, מופיע איור שלו בתחתית הפוסטר בתוך ארון מתים – סצנה שבכלל לא מופיעה בסרט, אך יכולה להיראות אטרקטיבית לתושבי גאנה, אשר להם ריטואלים יומיומיים בנוגע לקבורה ומוות, וערפדים מופיעים בסיפורי פולקלור גאניים. 

פוסטר אחד אשר שבה את ליבי יותר מכל היה הפוסטר של “ספלאש”, הסרט בכיכובה של דריל האנה ספלאש היה אחד מהקומדיות הרומנטיות אשר הצליחו הכי הרבה בגאנה, בגלל שבת הים, הדמות הראשית, הזכירה לגאנאים את “מאמי וואטה” – אלת המים, אשר מהווה מקור לשפע, עושר וזהב. בפוסטר אפשר לראות שפניה כמעט לגמרי מחוקות, אך לא בשל חוסר כבוד או ונדליזם. בשל ההערצה הרבה של העוברים והשבים, הם ליטפו או נישקו את פניה עד שנמחקו כמעט לגמרי. האמן לא ידוע. 

בתערוכה הייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם האוצר, ארני וולף. ארני היה לבוש בבגדים ססגוניים מגאנה, ועל החולצה היו ציורים קטנים של מכשירי USB, והוא לבש אותה בגאווה. ארני הלא פחות ססגוני, סיפר לי כיצד האמנים הללו החלו לצייר את הפוסטרים מלכתחילה, כיוון שלא היו להם טכנולוגיות או יכולת להדפיס ולשכפל פוסטרים בדומה למערב. זאת נהייתה סוג של מסורת, ילדים בבתי ספר אשר זוהו עם כשרון לציור, מיד הועברו לחסותו של צייר מבוגר יותר. בשנות ה-2000, כשהטכנולוגיות נהיו זולות יותר ומכונות הדפסה או עותקים מסין נהיו נפוצים הרבה יותר, האמנות המיוחדת הזאת נעלמה.

ארני וולף. צילום: אילת אביב

התערוכה השנייה, והמגניבה לא פחות – 20/20 Insight – הייתה בסימן ה-Women March מ-2017 לאחר היבחרותו של הנשיא דונלד טראמפ בארה”ב ומחאות פמניסטיות באופן כללי.
בכניסה לתערוכה, המבקרות יכולות לשים פתק של “Vent” או “Vote”. לקטר על כל מה שירצו בעולם בפתק צהוב, או לכתוב למי הן מצביעות בפתק ורוד. המטרה היא לעורר השתתפות פוליטית, לאור הבחירות הקרובות בארה”ב. 

בתוך התערוכה, הקירות הציגו פוסטרים שונים ממחאות פמיניסטיות. קיר אחד הוקדש למחאות בנוגע לזכות האישה על גופה והפלות, במיוחד לאור המדיניות השמרנית רפובליקנית האחרונה של ממשל טראמפ. 

קיר נוסף, הציג פוסטרים אשר לקחו סימנים וסמלים מוכרים וניכסו אותם לצורך המהפכה הפמיניסטית. למשל – הסמל של האגרוף הקפוץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר סימלה את כוחות המהפכה וההתנגדות, או שימוש באימוג’יס, האשטגים או ממים. קיר שלם וצהוב הוקדש אך ורק למחאות בנוגע לנשיא טראמפ – פוסטרים עם אמירות רדיקליות וקיצוניות אשר משוות אותו להיטלר או לנאצים, ציורים גרוטסקיים ומגוחכים בעיקר בצבע כתום של טראמפ כתולעת או פשוט מאוד כערימה של… צואה. 

קיר שלם היה ורוד לחלוטין, הצבע השולט של המחאות. רוב השלטים שוב התייחסו לנשיא טראמפ ולאמירה המפורסמת שלו – “Grab them by the pussy”. בשלטים הללו, אפשר לראות איך המפגינות ניכסו את האמירה מחדש בניסוחים כמו – “This pussy grabs back” או ציור של גברת פסל החירות מוטרדת ע”י טראמפ.

כאשר שוחחתי עם אוצרת התערוכה מליסה ווקר, היא סיפרה לי שמבקרים רבים הביעו את מורת רוחם מקיצוניות הפוסטרים, אך היא מאמינה כי לחופש הביטוי ערך עליון בארה”ב, ועדיף להציג גם את האמירות הרדיקליות ביותר של הציבור האמריקאי מאשר להשתיק אותן, כמו שניתן לראות במדינות טוטליטריות אחרות.

מליסה ווקר. צילום: אילת אביב

בונוס! סרטוני דפדוף

Poster House

W 23rd St
New York, NY
10011

posterhouse.org

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, אמנות, היסטוריה, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , , , ,

סטיבן הלר חושף חומרים חדשים על המעצב Paul Rand

Steven Heller - by Tal Solomon Vardy

סטיבן הלר חושף חומרים חדשים על המעצב Paul Rand

בבוקר ניו־יורקי גשום למחצה במשרדי ה-School of Visual Arts נפגשתי עם סטיבן הלר (Steven Heller), חוקר העיצוב שפועל היום. מעצב, ארט־דיירקטור, מרצה, סופר, והאיש ששיחרר כמעט 200 ספרי עיצוב. אם תציצו בספריית ספרי העיצוב שלכם, כנראה תמצאו את השם שלו.

המשרד של הלר עמוס בפרטי עיצוב – ליתוגרפיה ענקית ומהממת של המעצבת והאמנית פולה שר, בובות, ספרים ומגזינים. מזל שהמדפים חזקים. התכנסנו כדי לדבר על ספרים שעתידים לצאת, ועל מהלך העבודה על ספר. 

Steven Heller - by Tal Solomon Vardy
סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

איך אתה בוחר את ההוצאה לאור לספר שלך?

איך אני בוחר את ההוצאה לאור? ובכן, מי שרוצה יכול לקבל. אתה יודע, הוצאות לאור נוטות לא להיבחר, אתה נוטה ללכת עם מי שמסכים לעשות את מה שאני מציע. אז יש מספר הוצאות שאני עובד איתם על בסיס קבוע, ואני עובד איתן שנים. אני יודע שחלקן יקבלו ספרים מסויימים שלי, וחלקן לא. להוציא לאור זה גם קצת להתחנן. אתה הולך, מוצא מישהו סימפטי ונלהב. אם הוא מוכן להשקיע – מעולה, אם לא, אתה מציע להם רעיון אחר או פשוט מפסיק להציע.

אתה צריך לתת פיץ׳ מכירה?

ובכן, תמיד יש לי הצעה מוכנה.

במייל?

לפעמים במייל, לפעמים נפגש איתם לצהריים. אם הם גרים במדינה אחרת אשלח להם מייל. לפעמים זאת הצעה מאוד פשוטה – זה מה שאני רוצה לעשות, הנה קווי המתאר. לפעמים זו הצעה מפורטת יותר עם איזשהו דמו ואני מראה איך זה הולך להיות.

איך אתה בוחר את המעצב הגרפי לעבודות שלך?

לפעמים אני עובד כפי שעבדתי עם Mirko Ilic, כלומר אני בא עם רעיון וחושב שהוא האדם הראוי לעשות זאת, או שאני בא עם רעיון ולא רק שהמעצב ראוי כמעצב, הוא גם מוצא חומרים כי הוא גם חוקר טוב. כשאני עובד עם Seymour Chwast, אנחנו עושים משהו שנקרא ״מהדורת פושפין״. זה בעצם סשן של סיעור מוחות כדי להבין ביחד איזה ספר אנחנו רוצים לעשות יחד. בפעמים אחרות יש לי ספרים שאני אעבוד עליהם עם סטודנט שלי מהעבר, אבל זה מאוד תלוי בספר ועם מי אני רוצה לעבוד בזמן הנתון. רבים מהאנשים שאני משתף איתם פעולה הם מעצבים, או מעצבים – חוקרים.

מעניין. מה האסקפיזם שלך?

אני פשוט חושב. לעיתים מחשבה עולה מקריאת מאמר או ספר. לעיתים מחשבה פשוט צצה לי בראש. לפעמים אני פשוט מכריח את עצמי להביט סביב ויעלה לי רעיון. הרעיונות יכולים לשאת פרי ולפעמים הם נקטעים באיבם. לפעמים הוצאה לאור תפנה אלי ותגיד – ״אנחנו רוצים שתעשה משהו״.

אתה יודע, זה קורה הרבה עם הקדמות שאני כותב לספרים. מישהו ייגש אלי ויספר שיש לו ספר ויבקש שאכתוב את ההקדמה. אז אני עושה מחקר על נושא הספר וכותב עליו. זה לא פרויקט שלי אבל אני נהפך לחלק ממנו, נהיה מעורב.

ליתוגרפיה של פולה שר במשרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
ליתוגרפיה של פולה שר במשרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

באילו ספרי עיצוב היית שמח להיות מעורב? אני מתכוון, איזה דברים גורמים לך לקנא?

יש הרבה ספרי עיצוב נפלאים בעולם שהייתי שמח לעבוד עליהם, או שאני מרגיש שהייתי יכול לעבוד עליהם. יש אחד ש- Laurence King הוציא השנה, על ההיסטוריה של הכתב, שאני חושב שהוא יפהפה. אני חושב ש- Paul McNeil הוא אחד משני המחברים, כתבתי עליו ביקורת אבל לא מצליח להיזכר בשמות המחברים. רוב הנושאים שעסקתי בהם ב-180 ספרים, אני שמח שיצא לי לעסוק בהם. לפעמים אני חש שיכולתי לעשות עבודה טובה יותר, אבל קנאה היא לא רגש שיש לי בראש.

איזה טרנד בעיצוב אתה צופה שיהפוך לפופולרי בשנים הקרובות ולמה?

שואלים אותי הרבה את השאלה הזו, והתשובה שיש לי היא – אילו ידעתי, הייתי עושה את זה. העובדה היא שעולם העיצוב הגרפי משתנה בהקשר של השימוש שלו. למשל, אסטרטגיית עיצוב היא חלק מעיצוב גרפי, עיצוב שירות (Service Design) הוא חלק מעיצוב גרפי. אני לא רואה טרנדים ממשיים שקורים מבחינת סגנון או אסתטיקה. יש שינויים סגנוניים, חלקם נעשים על ידי אינדיווידואלים וחלקם יותר המוניים, אבל אני לא יודע מה הולך להיות בחמש השנים הבאות. אילו ידעתי, הייתי משקיע בבורסה ולא בעיצוב.

משרדו של סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
צילום: טל סולומון ורדי

אתה מרגיש שמעצבים מפחדים לשלב מחאה בעבודותיהם?

חלקם כן, ורבים לא. עיצוב גרפי הוא תקשורת. אם יש משהו למחות נגדו, אני בטוח שיימצא המעצב עם האש בבטנו שיעצב אימג׳ חזק שישרת את המטרה. אני לא חושב שמעצב חייב לנקוט עמדה פוליטית, זה רק חלק מצורת העבודה או צורת החיים של מישהו.

מעניין. האם היה ספר שחלמת להוציא אבל התהליך נכשל?

היה ספר על גזענות סטריאוטיפית וקריקטורות. זה משהו שרציתי לעשות ופשוט לא הצלחתי להביא לידי סיום. אני חושב שזה יכול היה להיות ספר חשוב. אמנם פרסמתי מספר מאמרים בנושא אך לא הבאתי אותם לכדי ספר גמור, ואני גם לא חושב שאעשה זאת. אני מתחרט על כך.

Paul Rand - Inspiration and Process in Design
Paul Rand - Inspiration and Process in Design

איזה ספרים אתה מתכנן להוציא בקרוב?

יש ספר שיוצא בסתיו הקרוב, של רישומים של Paul Rand. יש ספר נוסף שנקרא ״צלב הקרס וסמלים אחרים של שנאה״ (“The Swastika and Other Symbols of Hate“). ספר נוסף – “The Logo Idea Book” ועוד ספר שעליו עבדתי עם הוצאת Taschen שנקרא “Illustrators“. 

בנוסף לאלה, אני עובד על שני ספרים ל- Abrams, הראשון – דיאגרמות של ניו יורק, עליו אני עובד עם Anthony Antoine, והשני – “Type Speak“, עליו אני עובד עם Gail Anderson.

הו וואו. לגבי Paul Rand, אתה יכול לספר לי על התהליך?

ובכן, לאחר מותו הוא השאיר מאחור המון חומרים. אשתו נפטרה לפני שנה והבית בו הם גרו עמד למכירה והיה צריך לפנות אותו. רבים מחפציו ועבודותיו עמדו למכירה פומבית בשיקגו, וביניהם היו ערימות של רישומים שאיש לא חשב שיצליחו להימכר. מדובר בשרבוטים, הערות וסימונים רנדומליים. יחד עם עורך מ- Princeton Architectural Press, ובשיתוף פעולה עם Moleskine, בחרנו 50 או 60 מהרישומים האלה. בנוסף לכך, בחפצים שלו היה גם כתב יד שלא פורסם מעולם, ועוד כמה חומרים כתובים. את כל אלה צירפנו יחד לספר השראה אחד. Moleskine מוציאים סדרת ספרים על מעצבים, אדריכלים וההשראה שלהם, והספר הזה התאים להם לסדרה הזו.

אז כתבתי הקדמה, ובנוסף מצאנו ראיון ישן עם Paul Rand, אותו ערכנו מחדש ופרסמנו גם אותו. זה לא היה תהליך מורכב מדי, היתה עבודה עם העורך, בחירת האימג׳ים, וההוצאה לאור עשתה את העיצוב.

אתה יודע מי קנה את החומרים?

הרבה אנשים קנו חלק מהחומרים, זה בטח ברשת. חלק גדול מהחומרים קנה Letterform Archive מקליפורניה, אבל גם אספנים קטנים. סוג של ממנטו מורי.

The Logo Design - Idea Book

בנוגע לספר, ״The Swastika and Other Symbols of Hate”, מה אתה יכול לגלות לי עליו?

ובכן, עשיתי שתי גרסאות לספר שנקרא ״צלב קרס כמעבר לגאולה?״ (“Swastika symbol beyond redemption?”) הרעיון מאחוריו הוא שצלב הקרס היה בסביבה במשך זמן ארוך מאוד, והשתמשו בו תרבויות רבות – דרום מזרח, דרום מערב, אירופה, אפריקה ואפילו המזרח התיכון. ועולה השאלה האם הסמל, ששייך לכל כך הרבה אנשים ומסמל גם דברים טובים כמו מזל ופריון, צריך להישאר בן ערובה בידי 12 השנים של השלטון הנאצי? השאלה שלי היתה כנה ואמיתית, האם הוא צריך להישאר מקושר לנאצים? והתשובה שלי היתה, הוא צריך להישאר סמל של פשיעה. אמנם זה סמל בן אלפי שנים והיינו רוצים שבעתיד הוא יתנתק מהשליליות שעוטפת אותו, אבל אז אנחנו רואים אירועים באמריקה כמו שרלוטסוויל, ואני חש שצלב הקרס הוא עדיין סמל של שנאה.

אז הספר החדש הוא חלק מספר ישן, ההיסטוריה של צלב הקרס ואיך הוא אומץ על ידי הנאצים. איך עשו בו שימוש ארגונים רבים הקשורים לעליונות הגזע הלבן. הספר עוסק בכוח העצום שיש לסמלים, ואיך למעשה רעיון הגאולה נשלל מאיתנו עקב העובדה שצלב הקרס עדיין מסמל שנאה.

אחרי שמסתיים הראיון ומכשיר ההקלטה כבר בתיק, צילמתי את סטיבן הלר לכתבה וביקשתי ממנו לתת טיפ לסטודנטים לעיצוב שלומדים עכשיו. הוא ענה, ״לקרוא והרבה. כל הזמן להתעניין ולהתבונן, בכל דבר״.

הוא יהודי, ואף על פי כן – לא בקיא בסצנת העיצוב הישראלית מלבד דוד טרטקובר ודן רייזינגר. ב-2007 אובחן כחולה פרקינסון. האם קצב פרסום הספרים שלו השתנה מאז? שאלה מצוינת, שהתביישתי לשאול. יש אנשים שאתה כל־כך מעריך אותם, שאתה מפחד לדפוק את ההצצה הקטנה שהם נתנו לך לתהליך היצירה שלהם. 

 

סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי
סטיבן הלר. צילום: טל סולומון ורדי

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: untold, להכניס למצב טיסה, עיצובTagged with: , ,

02 – אנגלמאיר מטיל ספק

זאב אנגלמאיר כשושקה. צילום: דין אהרוני

The Visual Podcast

אנגלמאיר מטיל ספק

14/09/2019

המאייר זאב אנגלמאיר בקע מ״צדפה״ כשושקה לפני שלוש שנים בתערוכת היחיד, ׳הארץ המובתחת׳ בבית העיר, ומאז חייו השתנו. 

שיחה אינטימית עם טל סולומון ורדי על המוטיבציה להמשיך עם שושקה, על הפרדוקס של גבר כאישה עירומה ועל מאבק שלא נפסק.

צילום: אביתר עמר
זאב אנגלמאיר כשושקה. צילום: דין אהרוני
Rrose Sélavy (Marcel Duchamp), 1921 photograph by Man Ray, art direction by Marcel Duchamp
Rrose Sélavy (Marcel Duchamp), 1921 photograph by Man Ray, art direction by Marcel Duchamp

יש פה ממתקים רציניים

The Visual Podcast

03 – פרופ׳ מרב סלומון מוציאה לאור

המאיירת פרופ׳ מרב סלומון חלמה בשנים האחרונות להקים הוצאת ספרי איור למבוגרים, וכך נולדה Salomon & Daughters ב־2016. מאז יצאו לאור באנגלית שלושה ספרים ופנזין, וכנראה שבחיים לא הייתם מזהים שמדובר בהוצאה ישראלית. כל ספר עם מאייר אחר, ובימים אלו מתבשלת לראשונה גירסא עברית לספר האחרון שיצא.

שיחה אישית עם טל סולומון ורדי על הדרך שעברה עם ההוצאה לאור, הפרינטים שקדמו להוצאה והתוכניות המסקרנות לעתיד.

קרא עוד »
Filed under: The Visual PodcastTagged with: , ,