תגית: פרויקט גמר

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון סובלת מדיסהרמוניה

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון סובלת מדיסהרמוניה

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון עברה לחלל תת־קרקעי באברהם הוסטל, וסובלת מדיסהרמוניה: הצפה של מסכים, רמקולים דחוסים ששמים פס אחד על השני ואוצרות מחופפת. אף על פי כן – בלטו לטובה פרויקטי גמר מרגשים מתחומי האינטראקטיב וחווית המשתמש.

רגע לפני שנכנסים לשנת לימודים חדשה ודקה לפני החגים – החליטו במכון הטכנולוגי בחולון (HIT) להרים תערוכת בוגרים בחלל התערוכות של אברהם הוסטל. כבר נקודת פתיחה בעייתית. החלל של אברהם הוסטל הוא קלסטרופובי, מתחת לאדמה, נטול חלונות ועם חלוקה מוזרה מאוד של החללים. תנאי המקום לא מאפשרים להשתולל או להבריק יותר מדי עם האוצרות. נראה שההחלטה על הלוקיישן נבעה בעיקר משיקולים מסחריים של לוקיישן, שהרי – התערוכה נועדה כדי להביא נרשמים לשנה הבאה.

את התערוכה אצר יהודה חופשי, מרצה בכיר במחלקה, שרוב העשייה שלו מתמקדת בעיצוב גרפי קלאסי (פרינט) וטיפוגרפיה. 90 אחוז מהעבודות הן מושן (וידאו) או אינטראקטיב (אפליקציות ואתרים), ולא ברור, בהתאם לאופי התלייה ובחירת העבודות, עד כמה הוא מתחבר לפורמטים. כדי להבין את מידת הנזק שהאוצרות עשתה לעבודות הבוגרים, אני מבקש שתסתכלו על הצילומים הבאים:

אני לא מאחל לאף מבקר בתערוכה לחוות 10 מסכים מרצדים עם סרטונים שונים במקביל. זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הבוגרים של חולון. כדי להגדיל את תחושת הכאוטיות במקום, חטאו לעשות ושמו רמקולים לכל מסך גדול שאינו איימק. דמיינו 4-5 סרטונים מנגנים במקביל בלי להתחשב אחד בשני. אם היה מדובר במסיבה בבלוק, מילא, אבל מדובר בתערוכת בוגרים. התוצאה היא דיסהרמוניה וקקפוניה של צלילים וצורות בחלל קלסטרופובי. 

בזמן הביקור שלי בארבעת החללים השונים, שכללו גם אינטראקטיב, גם מושן, גם פרינט – בקושי אפשר לזכור את הפרויקטים. אני כועס עבור הבוגרים והבוגרות הטריים שנפגעו מהאוצרות המחופפת. יהודה חופשי האוצר והצוות שעבד איתו טעו בהחלטה להכניס פרויקטים שאינם פרויקטי הגמר. שהרי, הקורונה טרפה את הסמסטר והרוב בחרו במדיום המסך מתוך הבטחה שיהיה אתר בוגרים מכובד. אבל לא כך הדבר, האתר עדיין לא עלה לאוויר.

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי

כדי לסגור את פינת העיצוב הגרפי הקלאסי — פרינט — הוחלט להכניס פרויקטים מקורסי ספר שונים, שהתוצר הסופי שלהם ברמה לא מספקת. לא לתערוכת בוגרים. לא חדש שבמכון הטכנולוגי חולון יש בעיה מורכבת של לימודי טיפוגרפיה לא מלוטשים, ובפרויקטי הפרינט רואים את זה במיוחד. אני מקווה שראש המחלקה החדש, צחי דינר, יעשה מהפכה בתחום הזה שמהווה את עקב אכילס של המחלקה לתקשורת חזותית.

כפי שפרויקט הגמר של דנה ברקאי, ׳פוסט׳, צועק – הפרינט לא מת, ובטח לא הטיפוגרפיה. הפוסטרים מעוצבים נפלא ומתחילים לזוז כשמצלמים אותם ב-AR, אבל הספר לצידם מיותר ולא מחדש הרבה בתחום.

פוסט - דנה ברקאי. צילום: טל סולומון ורדי
פוסט - דנה ברקאי. צילום: טל סולומון ורדי

רק 58 מתוך 75 הפרויקטים שהוגשו — הוצגו בתערוכה. לחלק מהסטודנטים לא הייתה סבלנות להציג, חלק לא הסכימו עם המהלך שקרה מחוץ לחולון, וחלק נכשלו. רובם מתוך אלו שהוצגו, לצערי הרב, לא מספיק מעניינים ויזואלית, ואלו שכן – מרתקים ומרגשים במיוחד. הספקטרום נע בין אדישות לבין התרגשות של ממש.

תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי
תערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון. צילום: טל סולומון ורדי

פרויקטי אינטראקטיב עם צורך אמיתי

ההצלחה הגדולה בתערוכה של המכון הטכנולוגי חולון היא פרויקטי האינטראקטיב שעונים על צרכי היומיום. פרויקטים ברמה גבוהה, עיצובים מורכבים והדמיות מעניינות. בלטו במיוחד:
לינור פינטו עם Feelter, אפליקצית AR המנגישה סאונד עבור אנשים שאיבדו את שמיעתם, ומאפשרת להם לחוות מחדש את הצלילים דרך העיניים.

תמר עטר עיצבה את אפליקצית Itch, ממשק ניהול משימות לדור ה-Z עם איורים מופלאים, במטרה להוריד את הלחץ. לכל משימה דמות נפרדת שגודלה ומצב רוחה מושפעים מפעולות המשתמשת. רק עניין של זמן עד שזה יצא לשוק.

אמיר ביננפלד עיצב את ׳מחולל השנאה׳ – כשמו כן הוא. מחולל קמפיינים המבוסס על טוקבקים אלימים ברשתות החברתיות. מופרע, מוגזם, פנזיני, מדויק. הפרויקט היחיד בתערוכה שמשלב בין ביקורת להומור, וגרם לי לצחוק מול המסך. 

הפרויקט הכי מרגש בתערוכה כולה הוא ׳השבי בו אבי חי׳ של עמית חזן. מדובר בקומיקס דיגיטלי על ההשפעה של פדויי השבי עם פוסט טראומה על בני משפחותיהם. הוא מוצלח מכמה בחינות – גם מרגש, גם היחיד שעובד בצורה מלאה וניתן לגעת בו בטאבלט, וגם מאויר ומסופר מעולה. ממליץ ללחוץ פליי על סרטון ההדגמה ולהבין כמה הפרויקט משובח.

Pieces של זמר חי הוא סיפור אינטראקטיבי על נכדה לסבתא חולת אלצהיימר. כל פרק מספר על סימפטום אחר ומציע למשתמשת להבין איך להתמודד עם המצב החדש. מאוד רגיש, מעוצב מעולה, ונוגע בסוגיה אמיתית מהחיים. נע בין אקספרימנטלי לשימושי ויוצא ממחוזות ה-UI המוכרים.

ממתקי פרינט הציצו בפינות

כאמור, מרבית הבוגרים הטריים בחרו לא להתעסק עם פרינט, גם משיקולי הדפסות טסט שהיו בלתי אפשריים בזמן הסגר, וגם כי לא היה בטוח שתהיה תערוכה. בלטו לטובה: ׳מה יקרה לי?׳ של יובל קפצן – מדובר בנובלה גרפית מאוירת נפלא, מצחיקה ושובת לב. הספר כולל שלושה סיפורים שקרו באמת על חרדות שונות. ההצלחה הגדולה שלו היא הסגנון הגרוטסקי והסטוריטלינג המדויק.
קפצן הבריקה גם במגזין הפלואידית המתייחס למגדר על צורותיו השונות, שנעשה במסגרת קורס בתואר שלא קשור לפרויקט הגמר. הגיליון שהוצג עוסק בא־מגדריות בעיצוב אופנה. מעניין יהיה לראות אותו מתקיים בעולם האמיתי.

׳מקרע׳ של ניצן נצר הוא חווית פרינט של ממש. הפרויקט כולל מקבץ של 12 מיתוסים על החברה הישראלית ומציג אותם כסיפור אגדה מיתולוגי מודרני. מופרע, מוגזם, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.

׳בין הקפלים׳ של דנית מנג׳ם מצליח לצאת מהקונבנציות של ספר קלאסי, ובעזרת אוריגמי מופשט ופיגורטיבי מספר על 4 אמנים שונים. קל לדמיין אותו כסדרה שלמה של ניסיונות גרפיים לספר על אמנים שלא בפורמטים הרגילים, ותענוג לשחק איתו הלוך ושוב על צדדיו השונים.

לסיום, על אף ההחלטות האוצרותיות המוזרות שהתקבלו בתערוכת הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון, ועל אף המקום הבעייתי שנבחר להציג בו את הפרויקטים, הצליחו לבלוט מספר עבודות מצוינות מעל הבליל הגדול. בליל של סאונד וויזואליה שהקשו עליי ועל הצופים בתערוכה להבין מה קורה בחלל. עם תשומת לב לפרטים של האוצר הראשי והצוות – כל זה היה נפתר בקלות ומקפיץ עבודות נוספות שנעלמו ברעש הגדול.

תערוכת הבוגרים – המחלקה לתקשורת חזותית
המכון הטכנולוגי חולון

אברהם הוסטל, ת״א
06.09.2020 — 12.09.2020

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: untold, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , , , , , ,

טוצ’קי של נסטיה קומרוב יגרום לכן לצייר אחרת לגמרי

טוצ׳קי - נסטיה קומרוב

טוצ’קי של נסטיה קומרוב יגרום לכן לצייר אחרת לגמרי

טוצ׳קי, פרויקט הגמר של המעצבת התעשייתית נסטיה קומרוב, הוא סדרה של שלושה מכשירי ציור בעלי ראשי מכחול הניתנים להחלפה. לכל מכשיר תנועה רפטטיבית מסוג שונה: סיבובית, קווית ונקודתית. כל אחד מהכלים מאפשר לציירים לשכלל ולפתח טכניקת ציור חדשה.

חלוקת השליטה בין התנועה האנושית לתנועה המכנית, מאפשרת תוצר לא צפוי ומפתיע המוביל לחוויה של יצירה חופשית ואסתטיקה מורכבת, המעודדות את המשתמש לחקור, להתנסות ולפתח שפה וטכניקה אישית.

איך התגבש הקונספט?

״בתחילת שנה ד׳ של הלימודים היינו צריכים להתחיל לבחור נושא, הרגשתי שאני רוצה להתעסק במחדד מכני, היופי של המנגנון הפנימי מוסתר ומאוד רציתי לתת מקום לנסתר שלרוב אנחנו לא רואים בגלל קליפה שעוטפת אותו ומסתירה את החוכמה והחלקים הסופר מעניינים שבפנים.

התחלתי מפירוק מחדדים וכתבתי סיפורים קצרים על היחס בין העיפרון למחדד, במהלך העבודה על המחדד המכני שמתי לב שאני בורחת מהעבודה עליו, רוב הזמן מצאתי את עצמי יושבת בעמדה הפינתית שלי בכיתה ופשוט מקשקשת בצורה אינטואיטיבית .

גיליתי בציור את המפלט שלי מהלחץ שהייתי בו עם הפרויקט של המחדד. הרגשתי שאני מאוד מתאמצת עליו ומשהו שם לא היה נכון. בזמן הבריחה שלי לקשקושים עברה לי מחשבה: למה הקו נראה כמו קו? ומה ניתן לעשות בשביל לשבש אותו.

איור של אסף חנוכה עם כלי הציור טוצ׳קי
איור של אסף חנוכה עם כלי הציור טוצ׳קי

השאלה על הקו מאוד סיקרנה אותי, עזבתי את המחדד והתחלתי במחקר בחיפוש אחרי קו שונה – מצאתי ציירים הבונים לעצמם כלים במטרה למצוא טכניקות ציור חדשות שתהיה ייחודית להם, ראיתי את הצורך לחדש ולהמציא שזאת הנקודה שבגללה התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי .

הכל פתאום התחבר לי, בחרתי נושא שברוב הזמן אני אקשקש – ככה אהיה רגועה יותר ופחות בלחץ. התחלתי לשחק וניסיתי ליצור כל מיני חיבורים בין ידית אחיזה וחומר שיכול להשאיר סימן על דף. – עשיתי כל מיני ניסיונות בלייצר כלים מאולתרים אך הם הרגישו לי דומים לכלים מאולתרים שראיתי במהלך המחקר שלי . הרגשתי שהיה לי חסר משהו, החלטתי להוסיף תנועה אל מול תנועת היד. התגבש השילוב בין האדם למכונה והיכולת שלהם ליצור יחד. הצייר מקבל שליטה חלקית, והתוצאות לא צפויות.

קניתי מאוורר USB וחיברתי אליו עופרת. התנועה הסיבובית יצרה קו שהוא כבר לא קו, אלה תנועה חזרתית שהשאירה לי סימנים מעגליים ומעניינים של עופרת על הדף. הקו הסיבובי נתן תחושה תלת מימדית, היה משהו מהנה ואסטטי בחיבור הפשוט הזה ושם הבנתי שהתחיל הפרויקט שלי – מכונות ציור ידניות״.

טוצ׳קי - נסטיה קומרוב
טוצ׳קי - נסטיה קומרוב

מה היו מקורות ההשראה?

הסתכלתי הרבה על מכונות ציור, וכלים מאולתרים של ציירים, שתי ההשראות האלה פשוט מדהימות בעיני:

Tiny toy, Chicken – Echo Yang

האפרוח המצייר – צעצוע קפיץ בדמות אפרוח המחובר אליו מקל אוזניים עם צבע, בכל פעם שהאפרוח עולה ויורד הוא משאיר נקודה מהצבע על הדף. מה שראית בהשראה הזאת היא את האלתור הפשוט והקסום של תנועה שחוזרת על עצמה ומשאירה אחריה תוצאה לא צפויה.

 

ADA – Karina Smigla-Bobinski

העבודה הזאת פשוט מדהימה בעיני. בלון ענק שקוף המחוברים אליו מקלות עופרת. הבלון נמצא בחלל לבן והאורחים במוזיאון יכולים לגעת בבלון ולנוע איתו בחלל, העופרת נוגעת בקיר ומשאירה סימן. לאט לאט קהל האורחים ממציאים לעצמם שיטות – הם מחפשים טכניקת אחיזה בבלון ודרכים יצירתיות שהשאירו סימן מעניין על הקיר. מה שראיתי בההשראה הזאת היא את ההפעלה של האדם, המשחקיות והחיפוש של טכניקות ציור חדשות.

 

טוצ׳קי - נסטיה קומרוב
טוצ׳קי - נסטיה קומרוב

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״לקראת הסוף של שנה ד׳ המקורית שלי, לא הרגשתי שאני מבינה עד הסוף מה אני עושה בפרויקט,  לא הצלחתי להסביר לעצמי מה אני רוצה ואיך אני מציגה אותו במילים.

באותה השנה לא הצלחתי לגבש את המחשבות שלי לידי צלילות וכנות.  חודש לפני ההגשה עצרתי את הפרייקט גמר, הרגשתי מאוד מבולבלת.

ההקלה הגיע שהתחלתי לעשות לעצמי סדר, ארגנתי את כל המלל שאי פעם כתבתי על הפרויקט, את כל הביקורות שנתנו לי במהלך הדרך וההנחיות שעשיתי.  סיכמתי וסידרתי לי את כל הבלאגן ורשמתי לעצמי כל דבר שעזר לי בדרך״.

ודים קופטיבסקי
ודים קופטיבסקי

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״למדתי לבקש עזרה ולפנות לכל מי שצריך בשביל להגיע לנקודה שאני מנסה להגיע אליה. פגשתי הרבה אנשים בדרך שעזרו לי בדברים שלא הבנתי ולא הצלחתי לפתור לבד בפרויקט שלי. אני יודעת שבעולם האמיתי לא אעבוד לבד, ובסופו של דבר למדתי מלא מכל הפרויקט הזה בין עם במובן המכני, להבין מנגנון וליצר מודל עובד בהדפסת תלת־מימד, לבין לעשות בפעם הראשונה בחיי יציקות מתכת ואף להגיע לאומנים שירצו לצייר עם הכלים שלי״.

נסטיה קומרוב
Movement in Capture. שירה שודרון

מי הנחה את הפרויקט, ועד כמה ההנחיה השפיעה עליו?

״המנחה שלי הוא דניאל ליבוביץ׳ – שהיה איתי שנתיים של הפרויקט. לא רציתי לוותר עליו וביקשתי אותו גם לסבב ב׳ שלי. הרגשתי שדניאל מכיר אותי ויודע איפה יותר קל לי ואיפה יותר קשה לי. בנוסף היו עוד הרבה אנשים שהתייעצתי איתם, חברים אמנים, מרצים, כל אחד חשף בפני דברים שפחות שמתי לב אליהם או דברים שניסיתי לא לשים לב אליהם והבנתי שהם מאוד חשובים בפרויקט שלי, כמו למשל לתת לציירים לעבוד עם הכלים״.

ואל סטבליאנקו
ואל סטבליאנקו

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״האמת שעוד לא, מה שאני כן יודעת זה שבעתיד אני רוצה להציג במוזיאון. כמובן שגם יש לי עוד מלא רעיונות לעוד כלי ציור לא שגרתיים שהייתי רוצה לייצר. העיסוק בקו מסקרן אותי מאוד ואני רוצה להמשיך עם זה״.

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״קחו משהו שקרוב ללבכם, משם יצאו הדברים הטובים; מההבנה שלכם בנושא שתבחרו, ידע, ניסיון, יכולת לחקור וללמוד מקרוב. כשתבינו את עצמכם כולם מסביב יבינו אתכם. לי מאוד עזר לכתוב, כתבתי הכלללל. וכל מילה נשארה על הדף ולא ברחה לי מהראש, כתבתי את הביקורות בדרך כלל גם הייתי מקליטה את ההגשות או הנחיות וכך ידעתי לחזור אחורה ולהפנים. העברתי הכל לכתב ושמרתי בתיקייה מיוחדת לפרויקט. בשלב מסוים פתחת ועשיתי סיכום והכל התחבר״.

איפה אפשר למצוא את נסטיה?

טוצ׳קי – נסטיה קומרוב

תערוכת הבוגרים של שנקר 2020
המחלקה לעיצוב תעשייתי

עוד פרויקטים ממש מרתקים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: עיצוב, untold, עיצוב תעשייתיTagged with: , , ,

פרויקטי הגמר המצוינים בשנקר גברו על האוצרות הכושלת

תערוכת הבוגרים בשנקר. צילום: טל סולומון ורדי

פרויקטי הגמר המצוינים בשנקר גברו על האוצרות הכושלת

תערוכת הבוגרים בשנקר הצליחה להתקיים למרות הקורונה עם סמסטר קשוח במיוחד. על אף התנאים הלא אידיאלים ללמידה ומחקר, מרבית פרויקטי הגמר במחלקה לתקשורת חזותית ברמה גבוהה. נשאלת השאלה – למה האוצרות מנסה לפגוע בעבודות הסטודנטים?

האמת? לא הייתי רוצה לסיים כך את התואר. תערוכה שלא היה ברור אם תתקיים, הנחיה בזום, ושידורי ההגשות לכל החפץ בכך בזום. אינטימי זה לא. חווית פרויקט הגמר היא חוויה קשוחה גם ככה, ועם מגפה שמטלטלת את העולם ברקע – צריך כוחות נפשיים אדירים כדי להביא את המוטיבציה לעבוד. זה דורש המון משמעת עצמית, שבסיבות ההגיוניות הללו עפה מהחלון.

את המחדל האוצרותי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר אפשר לחוות כבר בגלרית הכניסה לבניין, שבמשך השנים תמיד עלו תהיות בין הסטודנטים האם מדובר בפרויקטים האהובים והמקומבנים על ראש המחלקה, דקל בוברוב, או בניסיון להגיד משהו מעניין על התמה של התערוכה כולה שעתידה להתגלות בהמשך בקומות המחלקה — 6 ו־7. שהרי, הגלריה מהווה סוג של סינופסיס.

השנה, כפי שנהוג מדי מחזור בשנים האחרונות, האוצרות נעשתה על־ידי דקל בוברוב והילה שאלתיאלי, והיא מעלה הרבה שאלות לנוכח רמת העבודות, שברובן היו מוצלחות וזכירות.

כבר בכניסה לגלרית לורבר ניתן לחוש באווירת הפוליטיקלי קורקט הקשה שמציפה את החלל. מימין — מיתוג מחדש לפנתרים השחורים שעוצב על ידי דניאל מועלם, לצידה — סדרת כרזות מחאה על החוסר במרחב האישי במרחב הציבורי בישראל של יעל מינץ, וצמוד אליה — מיתוג עצרת חברתית בהשראת הזמר ג׳ו עמר של יעל עמרמי. חכו, זה לא נגמר. ליד הפרויקט של עמרמי מופיעים סדינים המייצגים את דימונה שהודפסו בציינוטייפ של טל מרציאנו, ומולה — קיר עם טיפוגרפיה ערבית בשלל טכניקות המבטא את הזלזול של הממסד בשפה שעוצב על־ידי ליאל ח׳רעובה.

רק אוצרים שמעולם לא חוו קיפוח אמיתי יכולים לדחוף בחלל אחד קטן את הפרויקטים הללו יחד, אחד ליד השני, בזמן שכל אחת מהיוצרות מנסה לתת את הקיק שלה בנושא שבוער בה. זו נקודה שבה סטודנטיות צריכות להגיד, ׳סטופ. יש פה בעיה׳, גם אם תקבלנה מיקום פחות נוצץ בתערוכה.

אף על פי כן, שני כוכבים רציניים מתגלים בגלריה לורבר: הראשונה היא ׳ארץ׳ של טל גרנית, מיתוג לרשת הוסטלים ארצישראלית. זה נשמע נושא לעוס, אך מבוצע כל־כך טוב ואמין, שמתחשק לי להתארח שם. השני הוא ׳רכבת לבנט׳ של אוראל לוי, המייצג תחייה מחדש למותג רכבת פלסטין. הפרויקט הזה אופטימי, משמח ומרחיב את הלב. ראו פירוט למטה של שני אלו.

פרויקטים עם הומור לצד כאלו שגובלים באמנות

יתר התערוכה המתפרשת על קומות 6 ו־7 ממשיכה ברישול האוצרותי שמאפיין את גלרית הכניסה. עבודות עם נושאים חופפים קרובות פיזית אחת לשניה. חללים עמוסים בעבודות שלא ברור איפה מתחילה עבודה אחת ואיפה מתחילה השניה. גם לסטודנטים יש אחריות בנושא, ומתפקידם לקצץ את הקצוות במידה ותקעו אותם יחד על אותו קיר.

יאמר לזכות מכללת שנקר שבתערוכה מוצגים רק פרויקטי גמר ללא עבודות מסמסטרים אחרים, כפי שנהוג בבצלאל ובויצו, מה שמייצר סחרור ויזואלי של ממש. השנה לראשונה הגדילו לעשות ויצרו מועד ב׳. פרויקטים שנכשלו יקבלו צ׳אנס נוסף לתקן עד נובמבר, מבלי לחכות שנה שלמה (כמוני).

שני פרויקטים מצוינים ומלאים בוייב שבעקבות מיקום כושל סובלים ממיזוג בעל כורחם הם Missing Clubbing של עמרי פורגס, תערוכת הנצחת תרבות הקלאבינג, ו־׳נודל רקורדס׳ של ירדן אברהם, לייבל קסטות שעשוי ידנית לגמרי. שניהם חוגגים את המוזיקה, נטולי רצינות תהומית שמאפיינת את פרויקטי הגמר, וכל מה שמתחשק לי זה לראות לאן היו מתגלגלים לו התקציב והחלל היו גדולים יותר. בצילומים פה למטה תוכלו לראות אותם כמקשה אחת. פירוט על שניהם מופיע בסוף הכתבה.

עוד פרויקט מבריק הוא ׳טקטוס׳ של עדי נחום — דרך חדשה לחוות צבע באמצעות מגע, המסייעת בבחירות אופנה לעיוורים ולקויי ראייה. אני משוכנע שיש פרויקטים בסגנון בעולם, אך כזה שמסביר את המהלך העיצובי כולו — הברקה. 

קומה 6 מלאה בפרויקטים שנוגעים נגיעה עמוקה באמנות, ולא ברור איך ניתן לשפוט אותם בכלים של תקשורת חזותית ועיצוב. פרויקטים חוויתיים שלא תמיד יש בהם מסר מובהק, אלא תחושות של המעצב/ת. הם פחות תפסו אותי ולכן נאלצתי לדלג עליהם.

המאיירים והאנימטורים פורטים על המיתרים הנכונים

לא חדש שהמחלקה לאיור בשנקר היא בין הטובות בארץ, בעיקר בגלל הסיבה שבמסלול התלת־שנתי (מינוס שנה א׳) יש דגש על איך לספר סיפור ועל פיתוח סגנון אישי. שני המאיירים הבולטים שיצרו ספרים מצוינים הם גיל בלאקמן (הצצה לסקצ׳בוק) שאייר את הספר ׳בנו׳, העוסק בתיעוד זכרונות הקשורים למערכות יחסים ואינטימיות, ו־טוהר שרמן־פרידמן שאיירה את ׳ברכיים חשופות׳, אחת הנובלות הגרפיות הכי מרתקות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. קורא לשניים להוציא את הספרים לאור, יש להם הצדקה מעבר לתערוכת הבוגרים.

בגזרת האנימציה יש 13 סרטים קצרים שאוחדו לחדר אפלולי אחד בקומה 7. הסתבר בדיעבד שזו הייתה החלטה של הסטודנטים, שלדעתי היא ירייה ברגל. היה עדיף לפצל למספר מסכים במקום לחכות חצי שעה לכל סרטון. צפיתי בסרטים בבית לאחר התערוכה (יקח להם זמן להגיע ליוטיוב/וימאו, הם קודם יעברו סיבוב פסטיבלים בעולם).

שני סרטים שתפסו אותי במיוחד הם ׳חצי סבא׳ של בן מולינה שגרם לי לבכות בסופו, ו־׳ארמיניוס ואני׳ של ניר כהן שהיה חוויה של ממש, למרות שהשתמש באמצעים מינימליסטים. ניכר שכל הסרטים מושקעים גם ברמת התסריט וגם ברמה האנימטיבית. מרביתם מושפעים מבוג׳ק הורסמן ו-Midnighy Gospel, לפי דבריו של בן מולינה, העוסקים באישי, בתת מודע ובנפש האדם.

 

געגועי לממשקים שאפשר להפעיל

התערוכה האחרונה של 2019 הייתה קפיצת מדרגה בכל הקשור למסלול אינטראקטיב בשנקר בתערוכת הבוגרים, אך נראה שהשנה הייתה התמקדות ביצירת אפליקציות מובייל ככרטיס כניסה להייטק. אחרת, איך אפשר להסביר את זה שכמעט אף ממשק לא היה באמת אינטראקטיבי?

כלי הפרוטוטייפינג היו בשלים כבר לפני 3 שנים ליצירת ממשקים פעילים (כותב שורות אלו יצר אפליקציית תיירות שלמה ו״עובדת״), והיום הכלים אף פשוטים יותר. מרבית המסכים מוצגים כסרטונים פאסיביים לחלוטין וביאסו מאוד. כל הפואנטה באפליקציות היא שניתן להרגיש אותן פיזית ביד, להתאהב בהן או לשנוא אותן, להרגיש כלפיהן רגש כלשהו. סרטונים משאירים אותך אדיש, ואני מקווה שבשנה הבאה ראש המחלקה החדשה, שזהותו/ה טרם נחשפה, לא יאפשר את זה יותר.

אף על פי כן, אי אפשר להתעלם מהפונט הפרמטרי המעולה של גילעד יזרעאל, ׳מטמורפוזה׳, שמוצג בקומה 7. למרות שהממשק קצת איטי, ניתן ליצור בו פונט מרתק של ממש עם וייבים גותיים וסריפיים שאפשר למצוא רק בבתי קברות. רק חסר להוריד אותו למחשב.

זוהי תערוכת הבוגרים האחרונה של דקל בוברוב בתור ראש מחלקה בשנקר, ומעניין לראות לאן הרוחות ינשבו בשנה הבאה עם קפטן חדש על הסיפון. עומד להיות מעניין. אם תהית אם לבקר בתערוכה – התשובה החד־משמעית היא כן, כן, כן.

רכבת לבנט – אוראל לוי

תחיה מחדש למותג רכבת פלסטין. גבול הוא קו שתוחם אותנו, מגדיר לנו את הסביבה ובא להקנות לנו ביטחון. המזרח התיכון הוא ריכוז של גבולות סגורים שלכל אחד מהם מגוון תרבותי משלו והכל במרחק נגיעה. בעולם בו הגבולות פתוחים ומתקיים שלום ״רכבת לבנט״ מיועדת לחבר בין תרבויות אלו. היא משמשת גשר, מחברת ומזמינה את הפרט לחוות תרבות אחרת אצל שכניו וגם להביא אותה עד אלינו, הקווים על המפה כבר לא מגבילים אותנו אלה יוצרים קשר וחיבור בין כולם על ידי המסילות. 

עכשיו אני קונה כרטיס.

ארץ – טל גרנית

מיתוג לרשת הוסטלים ארצישראלית שמטרתה לעודד תיירות פנים, לקדם מקומות שנתפסו פעם כיעד פופולרי כמו טבריה, לצד מקומות שטרם התגלו כמו מטולה. ההשראה לפרויקט ועכשיו מגיעים מתוך סדרת כרזות שעודדו עלייה בתקופת קום המדינה, אשר הציגו את המדינה כמקום פסטורלי, אוטופי וחיובי.
יופי של פרויקט ויופי של ניואנסים. 

רק נשאר שאברהם הוסטל יאמצו את המיתוג.

נודל רקורדס – ירדן אברהם

״נודל רקורדס״ קמה על מנת לתת מענה לתת־תרבות וסצינה מוזיקלית של יוצרים שלעולם לא יכנסו לפלייליסטים של גלגלצ. ׳נודל׳ משמשת במה ליוצרים צעירים ומאפשרת להם להקליט בזול. דוגלת בתרבות האינסטנט, להקליט ולשחרר בשיטת DIY.

או: כש־בורגר רקורדס פוגשים את דניאל ג׳ונסטון בגן עדן.

Missing Clubbing – עמרי פורגס

תערוכת הנצחת תרבות הקלאבינג. באה להנגיש את התרבות על כלל רבדיה, החל מאביזרי לבוש, דרך הדמויות ועד לשקט שנשאר בסוף המסיבה נגמרה. נכון לרגעים אלו, נעצרה. השם מגיע מגעגוע, אך גם כחיזוק לסלוגן שנפוץ בימים אלו ברשתות החברתיות, מונח ייחודי המתאר תופעה חברתית חדשה, התופסת תאוצה וייצוג בקהילות ברחבי העולם, המחבר את כול הקלאברים תחת היעדרותה של התרבות מחייהם.

מתי יפתח מוזיאון הקלאבינג, זו השאלה האמיתית.

טקטוס – עדי נחום

״טקטוס״ היא דרך חדשה לחוות צבע באמצעות מגע המסייע בבחירות אופנה לעיוורים ולקויי ראייה. השפה מביאה לידי ביטוי צבע בתמצות גרפי מחושב דרך חומר, טקסטורה ודפוסי טבע נפוצים.

פאקינג מדהים, קדימה לעולם האמיתי.

ברכיים חשופות – טוהר שרמן־פרידמן

הנובלה הגרפית “ברכיים חשופות” עוסקת במרד הנעורים של נערה מתבגרת מבית דתי. הפרויקט מגולל בתוכו 13 סיפורים קצרים המעלים סוגיות של אמונה, התמודדות עם סמכות ומערכות יחסים. הספר בוחן את תהליך החזרה בשאלה של אותה נערה מתבגרת, דרך פרשנות איורית המציפה שיח על חופש הבחירה. 

מדובר באחת הנובלות הגרפיות המרגשות של השנים האחרונות.

בנו – גיל בלאקמן

ספר העוסק בתיעוד זכרונות הקשורים לאינטימיות ומערכות יחסים. ״מעט לאחר תחילת העבודה על הפרויקט פרצה הקורונהנ בישראל. התחלתי לכתוב ולאייר בסקצ׳בוק מחשבות, תהיות וזכרונות העולים מהבידוד הפיזי והחברתי בין גברים לנשים.

נקודת התחלה זו גרמה לי לקלף שכבות מהנפש ושלחה אותי במורד הזכרונות אל מערכת יחסים אינטנסיבית וטרגית שחוויתי לפני כשנה ושעדיין מותירה בי רגש עז. כתיבתם ואיורם של שני פרקים אלו היו עבורי מעשה טיפולי, ועוצבו מחדש בפורמט תקשורתי המאופיין בצבעים שונים״.

איפה אפשר לקנות את הספר? אה, הוא לא הודפס עדיין באופן מסחרי. מחדל.

מטמורפוזה – גילעד יזרעאל

מכונה המכוללת סימני כתב עברי קריא, הנשענת על גבי טכנולוגיות העבר ומסורת הקליגרפיה בפרט. המכונה נוצרה דרך ניתוח גופנים קיימים ויצירה של לוגיקה טיפוגרפית המבוססת על ארבעה עקרונות: גריד, גיאומטריה, חומריות, ומערכת חוקים צורנית. דרך מניפולציה על עקרונות אלו, המעצב יאצורר אינספור ייצוגים חדשים לכתב העברי.

זה העתיד, חברים. רק חסר כפתור ׳הורדה׳ לפונט.

בין מילה למילה – אלייה דוד

הפרויקט חוקר תקשורת בין יוצרת חזותית ליוצר מוסיקה (עדי נח) ומבקש לבסס שפה חדשה הנבנית על ניסוי בשיח לא מילולי, אינטואיציה והגדרת קווי יסוד לנגינה משותפת בין צליל לצורה, בין זמן למרחב. הגדרת קווי יסוד אלו שקבענו מאפשרת שיח ריגשי המתבטא ביצירה משותפת.

״המוטיבציה שלי לפרויקט התחילה כאשר ראיתי שני מוזיקאים בג׳אם וזיהיתי שמתרחש ביניהם סוג של שיח שעניין אותי לחקור ולהיות חלק ממנו כמעצבת.
כל השפה כגון: השימוש בצורות, צבעים ומבנים ביחס לאקורדים ומהלכים מוזיקליים מתועדים בספר המחקר שכתבתי. בנוסף בספר שבעה שירים שכתבתי במהלך התהליך.״ 

REALDONALDTRUMP – רון אברהם

הספר מורכב מחמישה פרקים העוסקים בשפת הגוף של הנשיא האמריקאי דונאלד טראמפ. הספר מציג את תוצאות המחקר בצורה רפטטיבית דרך ניתוח שפת גופו המשתנה באופן כרונולוגי ומציג פרשנות אישית בסופו של כל פרק. מטרת הפרויקט הינה להראות את הניואנסים הקטנים המשתנים במרוצת השנים בשפת הגוף ואת אופיים הוורסטילי, על מנת להציג את תרומתה ואת כוחה של שפת הגוף על בני האדם.

כל פרק פה הוא בעיטה בבטן עם מסר חד. שווה לדפדף ולקרוא.

ארמיניוס ואני – ניר כהן

סרטון  אנימציה המציג התכתבות בין שני סיפורים בעלי מכנה משותף  – האחד על אדם שחלם להתקבל ללימודי תקשורת חזותית בשנקר והשני שחלם להיות לוחם רומאי גדול, אשר כל אחד מהם היה נחוש להגשים את חלומו מבלי לוותר לעצמו למרות הקשיים בדרך.

לכל מי שחווה כישלון וקם ממנו. שזה כולם, בעצם.

חצי סבא – בן מולינה

סרטון אנימציה שמתעד דיאלוג מתמשך של מספר חודשים בין נכד לסבו. הסרטון מציג את נקודת מבטו של סבא שלי, אדם דמנטי בערוב ימיו, ומשלב זיכרונות אמתיים ופנטזיות כפי שמסופרים על ידו. הוא מתאר את סיפורו במבט נוסטלגי ומלא געגוע תוך ניסיון לשקף את מהלך חייו ולהעניק להם משמעות.

דמעות, צחוק, חמלה. הכל ביחד.

המחלקה לתקשורת חזותית
תערוכת הבוגרים של שנקר 2020

ידע עם 8, רמת גן
11-18.08.2020

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: סטודנטים ובוגרים, untold, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , , , , , , , , , , , , , , , ,

קלפטר, פרויקט הגמר של עידן אפשטיין, ממשיך לצלצל

קלפטר - עידן אפשטיין

קלפטר, פרויקט הגמר של עידן אפשטיין, ממשיך לצלצל

שמונה שנים אחרי שהמעצב והמוזיקאי עידן אפשטיין הגיש את פרויקט הגמר שלו בשנקר — ‘קלפטר‘ — הוא עדיין מצלצל יפה, ומהווה את אחד הפרויקטים המרשימים והמעמיקים שנעשו בעשור שחלף במחלקות לתקשורת חזותית.

׳קלפטר׳ היא חברת גיטרות ישראלית דימיונית, שהולכת עד הסוף, ולא מייצרת רק גיטרות – אלא גם שופעת במרצ׳נדייז: מפרטים, מיתרים, רצועות, פוסטרים ועוד.

הראיון הבא פורסם חודש לאחר תערוכת הבוגרים של מחזור 2012, בבלוג ׳מאחורי הכלים׳ שבו סקרתי כלי נגינה של מוזיקאים ויצרנים ישראלים. 

‘קלפטר’ הוא פרויקט הגמר של עידן אפשטיין, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר וניהל בזמנו את הסטודיו האדיר Uber יחד עם בן נתן. החל משנה ב׳ התחיל לעבוד בעיצוב, ותחת ידו המוכשרת עברו מותגי מוזיקה ישראלים מוכרים לחובבי הז׳אנר – רעש געש (ז”ל), Stomp Romp, המיתוג של Greenhouse Effects (את האיורים על הפדאלים אייר יונתן פופר) והקמפיין של חברת On.Tour (חבילות טיסה להופעות בחו”ל).

בימים אלו אפשטיין ויז’ואל דירקטור ב-Mixtiles ומעצב עצמאי שמשתף פעולה יחד עם מעצבים נוספים – ניל כהן, רחל מוגרבי, יוניל ועוד. בנוסף, בימים שבשגרה הוא נודד עם להקת OSOG שמנגנת אמריקנה ושיחררה לאחרונה אלבום חדש דנדש.

ספר על הפרויקט.

“מדובר במיתוג לחברת גיטרות ישראלית מסחרית, כמו פנדר\גיבסון רק שלנו – בעברית, ובועטת כמו שרק ישראלים יודעים לבעוט. הפרויקט נעשה במסגרת שנקר, כפרויקט הגמר שלי אחרי 4 שנות לימודים במסלול לתקשורת חזותית. כמובן שתמיד יש את מי שיבוא ויגיד ‘יש כבר גיטרות ישראליות’- וזה נכון. יש בוני גיטרות מאוד מוכשרים בארץ, אבל הם “בוטיק”, “קוסטום מייד” (ותמיד רושמים את השם שלהם באנגלית). פה המטרה הייתה לחשוב כמו חברה מסחרית, ייצור המוני ונגיש עם דגש על המסורת הישראלית, שכמובן מתבססת (ברוק) מהתרבות האנגלו-אמריקאית.”

מה היו ההשפעות לעיצוב? מה מיוחד בגיטרה?

“ההשפעות בעיצוב הגיע אחרי מחקר קונספטואלי וויזואלי לתרבות הרוק הישראלית, האמריקאית והגיטרה החשמלית. לדוגמה – הגיטרה היא על בסיס טלקסטר מכיוון שגם זאת הגיטרה החשמלית (סוליד-באדי) הראשונה שייצרו וגם כי כל חברה מסחרית חדשה שמתחילה בייצור המוני מתחילה בטייק־אוף לטלה או סטראט (ובדר”כ הדגם אחרי זה מזכיר לס-פול),” מספר אפשטיין.

עיצוב הפוסטרים והשפה הגרפית כלל השראות מהסימבוליקה הישראלית, “שכמו הרוק הישראלי – מקורה מהגלות”, אומר אפשטיין. “ביחד עם סגנון מעולם הקעקועים. כמו הלוגו, שבנוי ממגן דוד- שזה סמל מהמזרח הרחוק, לפני שהיה יהודי, וכמו החמסה, שמקורה בהודו וכדומה.”

מה שהנחה את עידן בפרויקט זה המשפט “רוק ישראלי מקורי”. עידן ניסה להבין מה ישראלי ברוק, ומה מקורי במושג ‘ישראלי’. “כך למעשה הגעתי למסקנה שמה שמרכיב אותנו כישראלים – זה הרבה אלמנטים שהם לא ישראלים. תקרא לזה קיבוץ גלויות, כור היתוך או פשוט המנעד השורשי ממנו אנו הישראלים מורכבים.

מה שמיוחד וחדש בעיצוב הגיטרה עצמה הוא קודם כל ה-pickguard – זה החלק שמקפיץ את הגיטרה לדעתי. בגלל שהגוף היה טלה, חיפשתי מה יביא את ה’טוויסט’ – מה יגרום לטלה המוכרת להראות כמו גיטרה חדשה ושונה. ע”י עיצוב מאוד פשוט של הפיקגארד נוצרה לדעתי גיטרה חדשה, מקורית – על הבסיס האמריקאי המוכר והישן,” אפשטיין משתף.

הפיקגארד. קלפטר - עידן אפשטיין
הפיקגארד. קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין
הדסטוק. קלפטר - עידן אפשטיין
הדסטוק. קלפטר - עידן אפשטיין

בעיניו, גם ההדסטוק נחשב כטוויסט מגניב בגיטרה. “כל חברה שמכבדת את עצמה יש לה הדסטוק מקורי (ע”ע פנדר/גיבסון). זה כמו הבקבוק של קוקה קולה – צריך לזהות אותו רק מלראות את הצל שלו – וגם פה, חיפשתי צורה מעניינת ושונה. חיתוך הזוויות של הראש והצורה נבע בעצם מהלוגו – שהוא אבן היסוד של כל המיתוג.״

בעיניי לפחות, יש משהו הרבה יותר מרשים בגיטרה, מעבר להדסטוק, לפיקגארד, לעצים ולצבעים. בתוך הגיטרה, יש לא פחות מפדאל אוברדרייב Goldrive של Greenhouse Effects. כן, כן. במשיכת כפתור מסוג Push-Pull של ה-Tone בגיטרה ניתן להפעיל את האוברדרייב.

מה כלל תהליך המיתוג? האם תיכננת גם את מראה הגיטרה והעצים?

“תהליך המיתוג כלל קונספט תוכני, קונספט עיצובי והפקה. האלמנטים שנעשו הם – גיטרה, מפרטים, רצועת עור לגיטרה, שלישיית פוסטרים, ברושור, סט מיתרים (עטיפה), סיכת מתכת, בנדנה, אתר חברה, פרסומת לחברה וקעקועים חד־פעמיים (טאטו).”

אפשטיין מגלה שהוא תכנן את מראה הגיטרה והעצים, ושבכלל השאיפה הייתה שהגיטרה קודם כל תראה טוב בפן העיצובי. על הדרך הוא זכה בסאונד מלא ביצים. “בתיאוריה הגיטרה בנויה רק מעצים ישראלים (עוד ייחוד לחברת הגיטרות ‘קלפטר’), אבל מכיוון שעץ צריך לעבור 5 שנים של ייבוש בשביל להיות תקין לגיטרה – בפועל אלו עצים אמריקאים. בתיאוריה הגוף עשוי מעץ זית – בפועל זה נורת’ן־סוומפ־אש. בתאוריה הצוואר מאלון – בפועל זה מייפל. בתאוריה הפרטבורד מאקליפטוס – בפועל זה מאבוני. הגיטרה מאוד כבדה, יותר בכיוון של לס פול, וזה נותן הרגשה מאוד שונה מהטלה המוכרת.” הפיקאפים, אם תהיתם, הם האמבקרים P90, שנותנים לגיטרה סאונד שמנמן, בנוסף להרכב העצים.

איזה אנשי מקצוע עזרו לך בפרויקט, מה כל אחד מהם תרם ואיך הגעת אליהם?

“האיש והאגדה, שבלעדיו הפרויקט הזה לא היה קורה הוא לירון כהן. הוא מי שבנה את הגיטרה פיזית, ייעץ לי לגבי הכל, סבל אותי לאורך תקופה ממושכת בה אני משגע אותו לגבי כל פיפס, שיחות של שעות, פגישות של שעות ובגדול – אני לא מבין איך הוא לא הוריד לי כאפה מזמן! בהחלט מגיעה לו קידה על זה. למזלי הוא פרפקציוניסט לא פחות ממני, ולדעתי העבודה והצורה בה הוא בנה את הגיטרה זאת אומנות בפני עצמה.

גרינהאוס אפקטס. עיצוב: עידן אפשטיין, איור: יונתן פופר
גרינהאוס אפקטס. עיצוב: עידן אפשטיין, איור: יונתן פופר

״בנוסף יש את רועי זכרי, הידוע יותר כגרינהאוס אפקטס. הוא אחראי לחיווט של הגיטרה וכמובן הפדאל הפנימי. הוא נרתם למשימה, שעות של הלחמות וסלטים אצל לירון. את רועי אני מכיר דרך העבודה המשותפת עם הסטודיו שלי ושל נטלי, אשר מיתג ועיצב את גרינהאוס ובעקבות זאת נהיינו חברים טובים מאוד. את לירון הכרתי דרך רועי. כשהתחלתי את הפרויקט הוא ישר אמר לי לדבר איתו, ומאז צמחה חברות נפלאה!״

מיתרים. קלפטר - עידן אפשטיין
מיתרים. קלפטר - עידן אפשטיין
רצועה לגיטרה. קלפטר - עידן אפשטיין
רצועה לגיטרה. קלפטר - עידן אפשטיין

היו קשיים מיוחדים לקראת ההגשה?

“כמו כל פרויקט גמר, היו מלא בעיות. יש לך רק 3 חודשים לה-כ-ל (מהקונספט עד לביצוע). חוסר וודאות, עצבים ומתח זה חלק מהקטע. הגיטרה היתה מוכנה רק ארבעה ימים לפני ההגשה, שבארבעת הימים האלו הייתי צריך עוד לצלם אותי לפרסומת ולברושור, ולהפיק את שניהם. היה קשה, אך אני מרוצה!”

מפרטים. קלפטר - עידן אפשטיין
מפרטים. קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין
קלפטר - עידן אפשטיין

את ׳קלפטר׳ הנחה דקל בוברוב, וראש המחלקה היה איציק רנרט.

עידן אפשטיין. צילום: ניל כהן
עידן אפשטיין. צילום: ניל כהן

איפה אפשר למצוא את עידן?

עוד כתבות מעניינות

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: עיצוב גרפי, untold, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , , , ,

Movement in Capture – שירה שודרון

Movement in Capture – שירה שודרון

פרויקט הגמר Movement in Capture של שירה שודרון, מעצבת, דיג׳יי, ויוצרת רב־תחומית, עוסק בהשפעת זיהום האוקיינוסים על היצורים החיים בהם. הפרויקט מנסה להציג במיצב אנימטיבי את חווית היצורים הימיים באוקיינוס המזוהם, כפי שדמיינה אותה יחד עם אמירה אישית וביקורתית. איך הם נעים בסביבה שכבר איננה טבעית, בה הם חסרי אונים ומוגבלים.

“בעזרת טכנולוגית Motion Capture אשר מקליטה תנועה, הקלטתי רקדנים שדרך תנועתם ניסו להזדהות עם היצוריים הימיים והלבשתי את תנועתם על דימויים תלת מימדיים שיצרתי. ביחד עם השאלה של מה תנועה אנושית על צורות לא אנושיות יכולה לעורר בנו“.

איך התגבש הקונספט?

״בפרויקט הזה חיברתי תחומים בהם אני עוסקת כל חיי, מחול, עיצוב ואמנות. הפרויקט מורכב מ-3 סרטי וידאו המדמים מציאות ומביאים אמירה אישית עם חזיון/חזון דיסטופי לעתיד. הסרטים הם תוצר של תהליך בו כל שלב מתבסס על קודמו, מרעיון ומרצון לבטא מסר, לתנועה מוקלטת באמצעות חליפת לכידת תנועה Motion Capture ועד לעיבוד הגרפי.

ניסיתי בעבודה הזו לקחת את לכידת התנועה שלב אחד קדימה, משימוש בה לצורך תרגום ותיעוד של תנועה פיזית לייצוג דיגיטלי, לתנועה הטעונה בתחושות, בחוויות ובמסר כדי לבדוק מה התנועה יכולה לעורר.

ביקשתי מהרקדנים (אביב יוסף, אורית סוכרי ויובל גילת) לנסות לדמיין ולהזדהות עם הדימויים/היצורים הימיים החיים באוקיינוסים, ולהרגיש איך הם זזים בסביבות האלה. התנועה היא חופשית ואינטואיטיבית ללא כוריאוגרפיה. את תנועות הריקוד הקלטתי וחיברתי לדמויות ויצורים שעיצבתי בתלת־מימד, את אלה הכנסתי לסביבה המדמה אוקיינוס תלת־מימדי.

העבודה מסתמכת על שני סמינריונים שכתבתי במהלך התואר העוסקים בתנועה וריקוד בחיבור עם מדיומים נוספים. חלק מהמסקנות של הסמנריונים אפשרות לראות באתר של הפרויקט.

חוץ מהאנימציות עבדתי ביחד עם מעצב לטרינג מוכשר ביותר מיוון בשם Jola –  שעיצב את הגרסה הסופית של הלוגו, ועם אמן סאונד מקניה בשם KMRU – שעשה את הסאונד לעבודה. העבודה הוגשה כאינסטליישן בחלל שלם במטרה ליצור תחושה של אקווריום״.

תגבירו את הווליום ושימו על מסך מלא

מה היו מקורות ההשראה?

המקורות ההשראה הראשוניים היו מה שמתרחש במעמקי האוקיינוסים במקומות הכי נמוכים על פני כדור הארץ (תהום מריאנה – ט.ס.ו), אפשר לראות למשל בהרצאת טד של David Gallo. חשבונות אינסטגרם של צלמים ודייגים כמו – seacam1970, waterbod, rfedortsov_official_account

לקחתי קצת השראה אסתטית מהסטודיו הדני – WANG &
SÖDERSTRÖM

WATER MATTERS. design by: WANG & SÖDERSTRÖM
WATER MATTERS. design by: WANG & SÖDERSTRÖM

מבחינה אווירתית לקחתי השראה מהאמן והצייר הפולני Zdzisław Beksiński שהשפיע עליי מאוד בתיכון ובנוסף, זה גרם לי לחזור לאיורים ישנים שלי.

מבחינת השימוש בחליפה של Motion Capture, אחד האמנים הבולטים הוא Andrew Thomas Huang שעשה עבודות מורכבות לביורק ולתום יורק.

Andrew Thomas Huang

בנוסף, גם הסטודויאים Analog ו-Universal Everything. לבסוף שאבתי השראה מרפרנסים שעסקו במה שקורה באוקיינוסים מבחינת נראות הזיהום, איך פלסטיק נראה וזז מבחינת תאורה, טקסטורה וההתנהגות שלו בסביבה של מים.

סקיצה מתוך Movement in Capture. שירה שודרון

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״לפרויקט לקח הרבה זמן להתהוות כי החודשים הראשונים שלו היו בעצם בדיקות טכנולוגיות שעשיתי לחליפת Motion Capture עם מנועים של Real-time כמו Unity ו Notch. היה נסיונות של עבודה עם Kinect וקוד וגם שילוב של AR. רק אחרי שבדקתי את כל האפשרויות, הבנתי מה אני יכולה ורוצה לעשות, שזה היה שלושה סרטי אנימציה.
אז נוצר מצב שהתוצר הסופי התחיל להתהוות באמת רק בחודשיים האחרונים לפני ההגשה.

בסופו של דבר עבדתי עם תוכנת Cinema4D שם פיתחתי את הדימויים, את החומריות ואת הסביבה שלהן, העבודה עברה רינדור במנוע מאוד חזק שנקרא Octane שהפיל לי את המחשב כל יום. אבל ידעתי לאן אני רוצה להגיע עם הפרויקט, אז היו ימים ארוכים מאוד של עבודה בבית עם קצת שינה בין לבין״.

Movement in Capture. שירה שודרון
Movement in Capture. שירה שודרון

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אני מחשיבה את הפרויקט הזה בתור פרויקט מורכב שנשען על הרבה תחנות שעברתי בדרך במהלך החיים שלי. עם העובדה שרוב החיים שלי רקדתי ואז בעצם בתיכון יותר פיתחתי את המקום של האמנות הפלסטית כשהייתי במגמה גדולה של עיצוב ואמנות, דרך הלימודים בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, ששם הבדיקה של העברת המסר בצורה ישירה זה חלק חשוב בתהליך.

בבצלאל ניתנה לי ההזדמנות במהלך השנים לבדוק איך הופכים קונספט מורכב, מצמצמים אותו ומדייקים אותו ככה שהרעיון יעבור בצורה מהירה ובהירה. הייתי שמחה להמשיך לבדוק איך אפשר לחבר קונספטים מורכבים הנשענים על מחקר והפיכתם לכדי רעיון קוהרנטי ותוצר מוגמר״.

Movement in Capture. שירה שודרון

מי הנחה את הפרויקט, ועד כמה ההנחיה השפיעה עליו?

״למזלי הרב היו לי שני מנחים שהבינו מאוד טוב את הראש שלי ואת הפרויקט עצמו. המנחה הרשמי היה אורי סוכרי שקודם כל נתן לי את התחושה שהוא סומך עליי ולכן היה לי את המרחב הגדול והאינסופי של התנסויות ובדיקות. הוא הנחה בשלבים שהייתי צריכה להתאסף ולעבוד על התאמת Movement in Capture לפורמט של פרויקט גמר בבצלאל. המנחה הנוסף היה היוצר והכוריאוגרף, אהד פישוף שאיתו היו לי מספר מפגשים מאוד מעניינים (!) שעסקו בנושא של תנועה, תנועה ככלי ובשימוש שלו בכל מיני מדיומים. מה שלבסוף עזר לי להתמקד בתוך עולם מאוד רחב. 

עוד שני אנשים שהייתי רוצה לציין שהיו חשובים לתהליך, הם יעל כדורי שאצלה עשיתי שני קורסים בנושאים של סאונד ותפיסה של סאונד, קורסים שהיו חשובים בכתיבה של הסמינריונים עליהם נשענתי בפרויקט הזה, והכוריאוגרף אבשלום פולק שעזר לי להבין איך השימוש בטכנולוגיה של Motion Capture נתפס בעולם המחול המודרני הישראלי״.

סקיצה מתוך Movement in Capture. שירה שודרון

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״אני ממשיכה עם הפרויקט Movement in Capture, אז מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם״. 

איפה אפשר למצוא את שירה?

Movement in Capture – שירה שודרון

תערוכת הבוגרים של בצלאל
קמפוס הר הצופים, ירושלים
18.07.2019-2.8.2019

עוד פרויקטים ממש מרתקים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: untold, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , , , ,

אישה בונה ארץ – תמר קנובל

אישה בונה ארץ – תמר קנובל

׳אישה בונה ארץ׳ של תמר קנובל היא עבודת וידאו וסאונד בעקבות התוודעותה לדמותה של עדה פישמן מימון – קרובת משפחה שלא הכירה, ופרויקט הגמר שלה בבצלאל.
עדה הייתה לוחמת למען זכויות נשים בתקופת קום המדינה, אישה דתייה, ממייסדות תנועת ׳הפועלות׳ וחברת הכנסת הראשונה מטעם מפא״י. בצוואתה ביקשה שלא ינציחו את שמה במפעלים ציבוריים, כך שדמותה נותרה עלומה ונשכחת. אוסף התמונות הפרטי שנמצא עם עזבונה היווה בסיס לשיחזורים המוצגים בוידאו כפרשנות ויזואלית לדבריה הבאים לידי ביטוי דרך הפסקול שמשלב קריינות, מזמור, וסאונד.

(הפעילו סאונד, הוא חשוב)

איך התגבש הקונספט?

״לקראת העבודה על הפרויקט ידעתי שאני רוצה לעסוק בנושא שהוא גם אישי וגם ציבורי. לדמותה של עדה מימון נחשפתי דרך ביוגרפיה מקיפה על חייה שיצאה לפני כמה חודשים (׳עדה פישמן מימון – מהפכנית׳ מאת פרופסור בת שבע מרגלית שטרן). מהקריאה בספר הרגשתי שגם במרחק הזמן והדורות, דבריה של עדה עדיין רלוונטים. היא בהחלט היתה אישה מהפכנית, והקדישה את כל חייה למען הגשמת מטרותיה – קידום מעמד הנשים בתקופת קום המדינה. יחד עם זאת, פרץ ועלה הנרטיב אודותיה ושהיה מנת חלקן של נשים בנות דורה. הנרטיב אודות הקושי להיות אישה פורצות דרך במרחב פעולה מוגבל להכעיס כי מבחינה מקצועית, הנשים יכלו להיות מורות בלבד ומאבקן הוגבל לכך שישוו את המאמץ שלהן בעבודה החקלאות לזה של הגברים. בלי אמונה עזה בערכי הציונות קשה להזדהות עם החלום על עבודה חקלאית.

המטרה שלי הייתה לשים דגש על הסטוריטלינג ולא על הביוגרפיה עצמה, אלא על הדרך בה אני מספרת. לא ניסיתי להיות נאמנה למציאות, רציתי להעביר את המציאות דרך פילטר אחר גם מבחינת הוידאו והסמלים וגם מבחינת הפסקול והקריינות, פילטר שיבליט את האופי המקצבי, המחאתי, שמזכיר דרשה בבית הכנסת בחלקים מסוימים (עדה היתה אישה דתייה רווקה שהחרדים החרימו) ושירה בשדה תוך כדי עבודה תחת השמש הקופחת״.

עדה פישמן מימון משמאל (קרדיט צילום: ביתמונה)

מה היו מקורות ההשראה?

״העבודה מניפסטו במוזיאון ישראל, אמנית הקול לורי אנדרסון, וקליפים של סולאנג׳״.

בפרויקט את עוסקת גם בעיצוב אופנה וגם בעיצוב מושן, מוזמנת לספר על הסימביוזה ביניהם

״חוץ מקריאה של כל כתביה של עדה מימון (ספרים, חוברות, מכתבים) וזיקוקם לקטע קול שמלווה את העבודה ב-voice over, ביקרתי ב-׳עיינות׳ – משק הפועלות הגדול שעדה הקימה להכשרה חקלאית לנשים והיום הוא כפר נוער. שם נשמר חדרה הפרטי כאתר זיכרון בו נחשפתי לאוסף התמונות האישי שלה המתעד את תנועת הפועלות ונשים עובדות את האדמה (את האוסף המלא ניתן לראות בארכיון ביתמונה, אוסף עדה מימון)״.

(הפעילו סאונד, הוא חשוב)

״החלטתי לעשות שיחזורים בוידאו דומם של תמונות מתוך האוסף שיש בהן אנרגיה חזקה ואווירה שבטית. ניסיתי להביא את העולם הזה אל זמננו – עולם חזותי ספק קיים ספק מומצא, אשר ביחד עם הפסקול התגבש אל תוך מניפסט אישי־פוליטי. רציתי שלשבט הנשי הזה תהיה תלבושת מיוחדת, סוג של בגדי חלוצות אבל עם טוויסט ולעטר אותם באיורים ובסמלים בעבודת ידי. פניתי ליעל שנברגר המעצבת מאחורי בית האופנה ׳אתא׳ מתוך רצון לשתף פעולה, היא מאוד התלהבה מהנושא של העבודה והסכימה לתרום לי תלבושות שבחרנו ביחד לטובת הפרויקט. ציירתי את הדימויים ישירות על הבגד, הפעולה לא הייתה שרירותית וחשבתי רבות על המפגש בין סוג הדימוי וכיצד הוא מונח על הבגד באופן שיגיד משהו ויצור משמעות חדשה״.

איורים ידניים של תמר קנובל על בגדי ׳אתא׳ (צילום: תמר קנובל)
איורים ידניים של תמר קנובל על בגדי ׳אתא׳ (צילום: תמר קנובל)

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״הלחץ מתחלק אצלי ללפני ואחרי הצילומים. מדובר בנושא גדול עם הרבה רבדים וחלקי פאזל שונים, אפשר לקחת את הסיפור של עדה מימון לכל מיני מקומות. לא יכולתי לגעת בכל מה שרציתי ולספר הכל. לקח לי זמן להבין מה בדיוק אני הולכת לעשות, במה אני מתמקדת וכיצד מציגה את זה. יש תהליכים שלוקחים יותר זמן וחוסר הוודאות לגבי איך הדברים יראו בסוף גרם לי לפעמים לחוסר שקט.

לאחר הצילומים – שהם מבחינתי רגע השיא של הפרויקט, היתה לי הקלה מטורפת. הייתי מאד גאה בעצמי שהרמתי את ההפקה הזאת, כל כך הרבה אנשים נרתמו לשתף איתי פעולה, זה היה מאוד מרגש עבורי. עבדתי עם צוות של נשים־חברות וצלמת אדירה, מאי אלימלך, שאנחנו מכירות עוד מהתיכון. עשינו חזרות בדירה שלי כמה ימים לפני והתאמתי לכל אחת את הבגד שתלבש. האווירה בצילומים עצמם היתה מיוחדת ומעצימה, כל מה שדמיינתי בראש קיבל צורה והרגשתי על גג העולם״.

מתוך ההגשה
מתוך ההגשה

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״להיות אדפטיבית וללמד את עצמי דברים חדשים תוך כדי התנסות. אין לי פורמט קבוע בו אני עובדת, יצירה מתחילה אצלי מנושא שאני רוצה לעסוק בו ואליו אני מתאימה את הפורמט. זה יכול להיות משחק מחשב, מיתוג, פרינט, איור או וידאו־ארט. ההבנה הזאת התחדדה אצלי במיוחד במהלך הפרויקט הזה בו מצאתי את עצמי עושה דברים שלאו דווקא יצא לי להתנסות בהם בצורה מעמיקה במהלך התואר. וגם לא לחשוש לשתף פעולה עם אנשים מתחומים שונים זה דבר שתמיד מעשיר את הפרויקט ומלמד המון. אני בהחלט לוקחת את זה איתי הלאה״.

אישה בונה ארץ - תמר קנובל (צילום: מאי אלימלך)

מי הנחה את הפרויקט, ועד כמה ההנחיה השפיעה עליו?

״קובי לוי היה המנחה שלי, הוא לימד אותי כבר בקורס קודם אז הכרתי את שיטת ההנחיה שלו. הוא נתן לי המון חופש ללכת בכיוונים שמעניינים אותי, גם כשהדברים היו בגדר רעיון ולא היה עדיין משהו קונקרטי להסתכל עליו תמיד היה לו משהו חכם לומר שהמשיך ללוות אותי לאחר הפגישה ולאורך התהליך.

בנוסף, יחסית בתחילת הסמסטר נפגשתי עם האמנית מיכל היימן שלימדה אותי צילום בשנה א׳. הפגישה איתה היתה נקודת ציון חשובה בדרך, היא עזרה לי להיסגר על הפורמט ועודדה אותי להמשיך בכיוון״.

אישה בונה ארץ - תמר קנובל (צילום: מאי אלימלך)

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״כרגע הכל פתוח, מאוד רוצה לשתף פעולה עם אנשים, יוצרים מתחומים שונים ולהיות תמיד בתנועה וסביב יצירה. סיימתי את הלימודים עם טעם של עוד ואני שואפת להמשיך לתואר שני בחו״ל בשנים הקרובות״.

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״לא להיבהל ולהיכנס להיסטריה, תעשו משהו שאתם אוהבים, שיש לכם תשוקה אליו – תעזו!
כולם אומרים את זה, וזה באמת נכון – מדובר בסך הכל בעוד פרוייקט, עוד לבנה בארמון שאנחנו בונים״.

אישה בונה ארץ - תמר קנובל (צילום: מאי אלימלך)
אישה בונה ארץ - תמר קנובל (צילום: מאי אלימלך)

איפה אפשר למצוא את תמר?

אישה בונה ארץ – תמר קנובל

תערוכת הבוגרים של בצלאל
קמפוס הר הצופים, ירושלים
18.07.2019-2.8.2019

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: סטודנטים ובוגרים, untold, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

עיר בר – שקד גינות

עיר בר – שקד גינות

במדינת ישראל קיים קו תפר עדין ולא תמיד מוגדר בין טבע לעיר. במקומות מסוים הטבע גובר על האורבניות ובמקומות מסוימים יחסי הכוחות הם שונים לגמרי, לצערנו. בפרויקט הגמר שלה, בחרה שקד להציג את החפיפה בצורת ספר מאויר.

עיר בר – שקד גינות

ספרי על הפרויקט בכמה מילים 

עיר־בר הוא ספר מאויר למבוגרים, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארצישראלית ובין טבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים, וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים – שמכורח התגברות תהליכי העיור וצמצום המרחבים הפתוחים רק ילך ויגדל.

המפגש עם חיות בר בסביבה עירונית יכול להצית תחושות של פחד, פליאה, התרגשות וחרדה, ולעורר מחשבות על המקום שאנחנו תופסים בעולם. השתמשתי באיור ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו באופן חוויתי, על הנייר, בין היד, העין והרגש של מי שיקרא בספר.

איך התגבש הקונספט לפרויקט?

בתחילת השנה שובצנו לסדנאות במסגרת שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל; אחרי שלוש שנים  וקצת בהן שוכנעתי שאני לא מאיירת מצאתי את עצמי בסדנת איור בהנחיית פאני מיכאליס, יוצרת וקומיקסאית מהממת. באחד הימים לקראת סוף הסדנא, שהיינו צריכים לצאת ממנה עם קומיקס בן 8 פריימים לפחות, הגעתי עם סקיצה, וואקום, מחשב ורצון עז לסיים את זה וללכת הביתה. פאני ראתה את הוואקום, עיקמה קצת את הפרצוף והציעה להשתמש בעיפרון ויד במקום. העצה שלה הייתה פרייסלס – נהנתי מהשחרור, הלכלוך והחופש של העיפרון, נזכרתי שאני אוהבת לצייר ושזה לא חייב להיות סבל. התוצאה הסופית של הקומיקס עוררה הרבה אהדה והזדהות, מנעד רגשי שקשה להגיע אליו בעיצוב. זה פתח איזו צ’אקרה ורצון עז להמשיך.

כמה חודשים אחר כך, במהלך חופשת הסמסטר נתקלתי בכתבה על רותי הצבועה ממודיעין, ואז בעוד אחת, ובעוד אחת. מצאתי מלא סיפורים מהסוג של (האינטרנט הוא מקום נפלא לחקור בו), וזה נשמע כמו נושא מספיק גדול לפרויקט אבל מספיק מוזר, קטן ונישתי כדי שלא יהיה משעמם או בנאלי מדי, ובעיקר התיישב עם המוטיבציה שנשארה מהשבוע עם מיכאליס – לחקור את הכלי הזה שנקרא איור ידני כמעורר אמפתיה ורגש.

עיר בר – שקד גינות

מה היו מקורות ההשראה?

את הסיפורים כתבתי וערכתי בהשראת מקרים מהארץ וממקומות אחרים, קטעי עיתונות, מאמרים וחוויות שנאספו ועובדו במטרה לייצר פתח לפרשנות, למחשבה ולדמיון. הרפרנסים החזותיים נעו בין ציורי הגריד של אגנס מרטין, צילומי טבע עירוני מתחרות ה-Wildlife Photographer of the Year ומישראל (בעיקר עירית דרוב ועמיר בלבן), דרך ארץ יצורי הפרא וHere של ריצ’רד מקגוויר, שרטוטים אדריכליים של כרמי ושל ספדיה, הרישומים היפהפיים של קרן תגר ז”ל, דומיניק גובלה, אנקה פוכטנברגר – וזו רק תחילת הרשימה. היה לי חשוב לשמור על ראש פתוח, לדבר עם חברות, מרצות וזרות מוחלטות על הפרויקט, לרשום כל שם, סיפור או רפרנס שעלה בשיחות האלה, לבדוק – ולא להפסיק לחקור.

עיר בר – שקד גינות

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

האמת שלכל אורך הפרויקט הצלחתי לשמור על מפלס אחיד וסביר של לחץ. אני מייחסת את ההצלחה הזאת לשני גורמים – לוח זמנים/גאנט שממש ישבתי למלא לפני כל שבוע עבודה ועזר לדעת בדיוק כמה עומס מצפה; וגם לעובדה שמהחודש השני לעבודה ועד שהספר היה מודפס וכרוך התנתקתי מרשתות חברתיות. התנתקות מוחלטת, כולל להחליף סיסמא, לנעול ולזרוק את המפתח לים. הצעד הדרסטי הזה עזר לשמור על פוקוס ולא להתפזר, וגם מנע הרבה מהחרדה שנוצרת מלראות סטודנטיות (וסטודנטים) אחרות עושים *יותר* – יותר גדול, יותר יפה, יותר מהר. כשאת נמצאת בסטוריז כל היום נורא קשה לא להשוות, אבל האמת היא שתהליכי העבודה של כל אחד ואחת מאיתנו כל כך שונים שההשוואות הללו הן (ברוב המקרים) חסרות ערך.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

את ההבנה שהעולם ענק ויש בו מרחב עצום ללמוד, לשאול שאלות, להתפתח ולמצוא את עצמנו ואת הנקודות שבהן אנחנו יכולות להשפיע – כמעצבות, מאיירות או בכל תחום קריאייטיבי אחר – על המקום שבו אנחנו חיות.

איור: שקד גינות

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

ההנחייה הרשמית הייתה של מעין לויצקי, שהיא גם מעצבת מוכשרת וגם אדם מקסים – החיבור והאינטראקציה איתה היו ממש טובים מההתחלה ועודדו אותי להמשיך בתהליך באופן עקבי ורגוע. חוץ מזה קיבלתי המון פידבק מקצועי ממרב סלומון; תמיד היה לי פיק ברכיים לפני הפגישות איתה כי ידעתי שהיא לא מרחמת בביקורת, ותמיד יצאתי מהפגישות האלה עם תחושה שיש עוד מלא עבודה (גם שנייה לפני הירידה לדפוס), אבל גם בידיעה שהיא סומכת עליי ושאצליח למנף את הפרויקט הזה ולהוציא ממנו ומעצמי את המיטב.

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

נראה לי שעדיין לא מיציתי את העולם האקדמי, אז סיכוי סביר שאמשיך לתואר שני, מקווה שאיפשהו בחו”ל. בכל מקרה, השנה אני לוקחת הפסקה להתרעננות ומנוחה, ואז נראה לאן הרוחות יקחו אותי 🙂

עיר־בר. איור: שקד גינות

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

לשמור על ראש פתוח, ללכת לכל מקום עם מחברת קטנה ועט, להיות בטוחה בעצמך וביכולות שפיתחת לאורך התואר, לקחת הכל בפרופורציה – ולהנות!

איפה אפשר למצוא את שקד?

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: untold, איור וקומיקס, סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

אני רוצה את זה רומנטי – שקד בשן

״אני רוצה את זה רומנטי״ של שקד בשן הוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, העוסק במיניות נשית, בגוף ובושה. במהלך העבודה על הפרויקט, ראיינה שקד 20 נשים בנושאים אלו, וערכה את הממצאים לכדי ספר, מאויר היטב יש לציין, החושף את הדבר שכולם מתביישים לדבר עליו.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

איך התגבש הקונספט?


״זה היה תהליך די מורכב, שהתחיל עוד בחופשת סמסטר לפני שממש התיישבנו לעבוד על הפרוייקט,

תמיד היה לי עניין מוזר בהתבגרות נשית ובגוף, ועיסוק אובססיבי כלפי וסת. הלכתי לחנות יד שנייה וקניתי כל מיני ספרי התבגרות, ׳איילת מקבלת׳ ו׳צאי מזה׳, שאני גדלתי עליהם. וגם ספרים ישנים יותר שהיו בעיניי הזויים.

במהלך ההנחייה זה התרחב, ניסינו לחשוב על משהו שרלוונטי לי לעכשיו, לא רק לגיל ההתבגרות. האמת שלא היה לי קל כ״כ להגיע לנושא של מיניות וסקס. זה הביך אותי 🙂״

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

והיום, בעידן שלכל אחת יש סמארטפון משוכלל, אפליקציות דייטינג ודפדפן בגלישה נסתרת, איך זה שונה מהתקופה שהיית נערה?

“אני חושבת שזה פחות קשור באפליקציה או טכנולוגיה. הכוונה יותר לתחומי עניין. ספר שמיועד לגיל 10-15? או ספר שמיועד לגיל 18-20? התוכן שונה. למרות שאני כן חושבת שזה עניין נזיל, כל אחד מתבגר בשלב אחר.

התחקיר התחיל מכל מיני מילים גדולות כמו ״טאבו״ ו״בושה״, על מה אני לא מדברת? עם מי אני כן מדברת ועם מי לא? למה אני מתביישת לדבר על דברים האלה?

מאוד לא רציתי להטיף, רציתי לבחון ולחקור, סה״כ זה נושא שמאוד העסיק אותי, אבל התביישתי שהוא מעסיק אותי. אבל, כל הזמן אמרתי לעצמי, ״אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת שעושה פרויקט על סקס״, לא רציתי את הפרובוקציה. נורא הביך אותי ה״מה יגידו״, ואולי יפרשו לא נכון? לקח קצת זמן עד שהחלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף.

בשלב הזה קראתי כל מיני ספרים: ״מונולוגים מהואגינה״ הנפלא, ויש את ״הפלא שם למטה״ שהוא קצת יותר מדריך קלאסי, ויש את ״ערות״ שהוא שונה ממה שרציתי לעשות אבל אי אפשר לא להתייחס אליו.

חיפשתי איפה אני בתוך השיח הזה. ישבתי עם חברה, והעלנו רשימה של נושאים שמביך אותנו לדבר עליהם. ואז הלכתי וכתבתי כל מיני שאלות על כל נושא כזה. בהתחלה ישבתי עם חברות וראיינתי אותן עם השאלות האלה שכתבתי, ורק אח״כ קיבלתי את האומץ לפנות לבנות זרות. שם התחיל להצטבר תוכן, ועלו שאלות של מה עושים ואיך מעצבים”.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

יכולה לתת דוגמא לשאלות שעלו?

“הכי פשוט, ״את מאוננת?״. זה נשמע לי כמו שאלה שהיא פרובוקציה. אבל זה גם שאלה שהיא הכי כאילו… למה שלא נדבר על זה?”

איזה עוד שאלות?

“אולי פחות שאלות, יותר נושאי שיחה. דימוי גוף. שיער גוף וערווה, מציצות וירידות, ריח מאיבר מין, פחדים בסקס, טינדר, אורגזמות”.

אני רוצה את זה רומנטי - שקד בשן

ומה מתוך זה נכנס לספר? איך ערכת את התוכן?

“את כל השיחות האלה הקלטתי ותימללתי, ותוך כדי התמלול סימנתי לי את מה שמעניין. יש דברים שהם ממש סיפורים, ויש דברים שהם יותר מחשבות או תהיות, ויש מקומות שזה ממש שיחה, ויש מקומות שזה שאלות. זה קשה. כן חזרתי לרשימת נושאים הראשונה שכתבתי, וכן ניסיתי לייצר איזשהו רצף מ׳הקל לכבד׳, אבל זה כל הזמן השתנה”.

אז התוכן קיים וערוך, מה השלב הבא? באיזה שלב הבנת שזה מתגבש לספר, בהתחלה או בסוף?

“זה היה ביחד, התוכן לא ממש היה קיים וערוך בעצם. היו לי קטעים של שיחות, התחלתי ממה שהיה לי קל יותר לעבוד איתו. היה קובץ אינדיזיין די מבולגן, סימונים כאלה של מה אמור להיות, ולאט לאט זה התמלא. כשזה התמלא הבנתי לאן זה הולך – גם הבנתי מה אפשר להוריד או איפה צריך להוסיף.

החלק האיורי הגיע הכי אינטואטיבי. אני הכי אוהבת לצייר בטושים, כאלה של ילדים. הדמויות מבחינתי הן ׳אף אחת וכל אחת׳, והסגנון גם קצת ילדותי או חמוד. אני חושבת שזה מה שאיפשר לי לדבר ממקום מאוד ראשוני וכנה, האיורים זה סצנות סקס, כן? אבל הן לא פרובוקטיביות, לא מביך מדי להסתכל עליהן.

בהתחלה היו ציורים בוורוד ואדום, גם ילדותיים אפילו אותו בימוי של סצנה, ההבדל היה שזה היה קווי מתאר ולא משטחי צבע. ואח״כ כבר הורוד הפך להיות צבע גוף, וזה הגיע לגירסא הסופית שלו. יש להם אופי של סקיצה, הם איורים די מהירים”.

למה דווקא ספר? מתי בתהליך התגבשה ההחלטה על הפורמט?

“זה קצת משהו שרציתי מההתחלה, כן הייתה מחשבה על פנזינים כפורמט שמאפשר אולי שיח מתמשך (גליונות שיוצאים כל הזמן לעומת ספר שקוראים פעם אחת), וגם מחשבה שחלפה מהר על פעולה ברשתות חברתיות (לשבור טאבו). אבל הרגשתי שספר מייצר מרחב אינטימי ובטוח יותר. בלי טרולים שמגיבים ומרדדים את השיח, ובלי שיפוטיות. הרגשתי שספר יכול לרכז בתוכו מגוון של דעות ומחשבות באופן שהוא מכבד ויכול לעורר הזדהות ואמפטיה. זה קצת מופשט להסביר למה, אבל זה פשוט הרגיש לי נכון יותר”.

ספרי על ההנחייה של איל זקין, במה היא תרמה לפרויקט, מה הוא עזר לך להבין?

“איל היה שותף מלא לכל התהליך. הוא זה שדחף אותי לבחור בנושא לפרוייקט ולהבין שזה נושא מעניין וחשוב, בזכותו עשיתי פרוייקט הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי. הוא עזר לי לבחור בפורמט המתאים, לדייק ולחדד את העיצוב כל שבוע מחדש, לייצר רצף דפדוף ורצף קריאה. הוא גם קרא את כל הספר ומכיר את כל הקטעים, השיח בינינו היה תוכני ועיצובי. הוא ידע גם להתעקש איתי ולהיות קשה, אבל גם לפרגן ולהרים”.

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: סטודנטים ובוגרים, untold, איור וקומיקס, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button – מיכל נשרי

Press Any Button של מיכל נשרי הוא קומיקס נוקב ומלא לב על קשרים לא בריאים, ופרויקט הגמר שלה בשנקר. הקומיקס מסופר כמשחק מחשב, שבו אם אתה לא לומד מטעויות ואיך להתגבר על אתגרים, אתה חוזר לנקודת ההתחלה (או הנקודה האחרונה ששמרת). על מקורות השראה מעולמות שונים, ועד המחקר על קומיקס ללא מילים וההתגברות על הדיסלקציה.

Press Any Button - מיכל נישרי. צילום: טל סולומון ורדי

איך התגבש הקונספט?

״בהתחלה הנושא של פרויקט הגמר שלי היה לגמרי שונה וידעתי שאני רוצה לעשות פרויקט גמר שהוא קומיקס אבל לא על הסיפור שאושר שאעשה עליו. שבוע אחרי שהייתי אמורה להתחיל כבר את העבודה על הקומיקס נזכרתי בספר שקראתי שמאד ריגש אותי. Bad Romance של Heather Demetrios, הוא מאוד מרגש וקשה לקריאה. הוא מדבר על מישהי שתקועה בקשר לא בריא. אחרי שסיימתי חשבתי לעצמי שאם הייתי נתקלת בספר הזה יותר מוקדם בחיי אולי הייתי מגיעה לתובנות שלי יותר מהר. משם יחד עם אהבתי לגיימינג התגלגל הקונספט״.

מה היו מקורות ההשראה?

Bryan Lee O’Malley – seconds & seconds scott pilgrim
Eiichiro Oda – One Piece
Masashi Kishimoto – Naruto

״בעיקרון עבדתי הרבה עם שלושתם. בריאן הוא אומן הקומיקס האהוב עלי. אופן השימוש שלו ברקעים, השימוש בהעברת רגש ועלילה לדעתי מדהימה. אני מציירת שנים על שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. ההשפעה הכי גדולה על הציור שלי הגיעה ממאנגה. זה נתן לי דרייב לצייר ולהשתפר. עם הזמן הסגנון של מאנגה הלך אבל האהבה שלי אל המאנגה נשארה״.

סקיצה מהתהליך - צילום ועיצוב: שרון דוידסון

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״השלב הכי לחוץ שהיה לי היה הסטוריבורד. הוא היה הכי מתיש ומתסכל. לפני שמתחילים לעבוד בהנאה על העמודים חייבים לדעת מה לעזאזל מציירים. העלילה הייתה לי בראש אבל להעביר אותה לסטוריבורד היה קשה.

באותו הזמן רציתי לבקש לשנות נושא לקשרים הלא בריאים ומשחקי מחשב. רציתי להראות נחישות ושאני מסוגלת לקחת את הפרויקט על עצמי למרות חוסר הזמן – בשלב הזה הקומיקס התעכב בשלושה שבועות.

השלב שבו הוקל לי היה שסוף סוף יכולתי לצבוע, זה גם השלב הכי כיף ומספק״.

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אפילו שאני דיסלקטית ומתקשה בכתיבה, יכולה לספר סיפור שיכול לרגש אנשים. אני חושבת שבנוסף הבנתי שקומיקס הוא דרך נפלאה להעביר סיפור ושארצה להמשיך לעסוק בקומיקס גם בעתיד״.

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

״מיכל פאוזנר, דנה שמיר. לגבי האיור לא הייתה לי כל כך הנחיה, די רצתי עם זה בכוחות עצמי. אבל לפני שהתחלתי הן מאוד תמכו בי לשנות נושא אם הקודם לא היה טוב בעיני. בנוסף, מאוד עזרו לי עם הסטוריבורד. העזרה הכי גדולה הייתה בלהעמיד את הקומיקס ולהפיק אותו. יום ההפקה בעיני היה כמו יום הדין. אני לא ידעתי מה לעשות, איך, למה ומתי. מזל שהיה לי אותן״.

Push Any Button - מיכל נישרי
Push Any Button - מיכל נישרי

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״כן, יש המון. אני רוצה להמשיך לתואר שני בעיצוב (גם בשנקר). יש לי עוד פרויקטים אישיים שאני רוצה להוציא לפועל עכשיו כשיהיה לי קצת יותר זמן. אבל לפני כל זה, אני אשמח לישון איזה יממה או שתיים״.

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״תחשבו טוב על מה אתם רוצים לעשות לפרויקט הגמר שלכם ואם אתם טועים ורוצים להחליף, אל תהססו. הכי חשוב תבחרו משהו שיהיה לכם כיף לעשות. ללא הכיף אין דרייב להמשיך ולטחון שעות על הפרויקט״.

איפה אפשר למצוא את מיכל?

Push Any Button – מיכל נישרי

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: איור וקומיקס, untold, סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

“מי את?” – שרון דוידסון

“מי את?” – שרון דוידסון

׳מי את?׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת שרון דוידסון. שרון היא אמא במקביל להיותה סטודנטית בשנקר, והג׳נג׳לינג הבלתי־האפשרי בין הלימודים האינטנסיביים במחלקה לבין ההורות וזוגיות, גרם לה להיעלם קלות לארבע שנים, מה שהוביל לפרויקט הגמר שכולל את רגשות האשם ההוריים. שרון לקחה צעצועי ילדים קיימים ושיבשבה את הפונקציונאליות שלהם – נחום תקום שנופל, מגנט שלא מרים את הדג, כלי אוכל ריקים כי בקושי אוכלים בבית, ועוד ועוד. מצחיק, שובה לב ומהמם.

״מי את?״ - שרון דוידסון. צילום: טל סולומון ורדי

איך התגבש הקונספט?

״פרויקט הגמר היווה עבורי סגירת מעגל, ידעתי שאני חייבת לעשות משהו שמסכם את החוויה הכי חזקה שליוותה אותי כל ה-4 שנים – את המלחמה האין סופית בין הורות לקריירה, והאם הרצון להגשים את עצמי אומר שאני אמא לא טובה?

תחילה מיפיתי את כל הרגשות אשם מהרגע שנולד עד היום, היו לא מעט, כ־150 במספר. מתוכם סיננתי את הויזואלים והחזקים ביותר אליהם רציתי להתייחס ולתת פרשנות חזותית. מכיון שרגש אשמה הוא תחושה פנימית שלי, המלווה בתחושת חרטה שלא עשיתי מספיק, שלא נכחתי מספיק וכל מה שרע הוא באשמתי, ״אמא פגומה״. החיבור לעולם הילדים דרך צעצועים והפעולה של לפגום בהם הרגיש כמו החיבור הכי נכון כדי להביע את תחושותי. בגלל שהנושא הוא אישי, היה לי חשוב גם לעצב פונט שמזכיר את עולם הילדים, מתחקה אחר הפונט פרנק־ריהל, אך לא חמוד וסריפי כמוהו״.

״מי את?״ - שרון דוידסון. צילום: טל סולומון ורדי

מה היו מקורות ההשראה?

״מקורות ההשראה שלי היו בעיקר לקוחים מעולם הצעצועים, רציתי ״אייקונים״ של צעצועים, המוכרים לרוב האנשים, צעצועי עץ שלא מורכבים בצורתם. בהשראתם יצרתי צעצועים משלי, המבטאים בצורה סימלית את תחושותי״. 

סקיצה מהתהליך - צילום ועיצוב: שרון דוידסון

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״היו שני שלבים לחוצים, שני פיקים, הראשון אחרי ההגשת אמצע, שאמרו לי שעשיתי יותר מידי פעולות על החפץ, כי היו גם איורים בהתחלה. אבל אז זה מאוד מיקד אותי, וגרם לפרויקט להיות הרבה יותר מדוייק בעיני. אז הביקורת הייתה מאוד בונה בסופו של דבר.

הפיק השני היה בשלב ההפקה של הפרויקט, הייתי צריכה לרוץ בין בעלי מקצועות שונים שיבצעו את הצעצועים לפי הסירטוטים והתכנונים שלי, זה היה מורט עצבים ושום דבר לא צלח בפעם הראשונה ואף בשניה, ואפילו השולחן עליו כל הצעצועים מונחים, נשבר בעת ההובלה. ההקלה הייתה לאחר הסיימתי לתכנן ולחשוב על כל ה-12 צעצועים, וביום פתיחת התערוכה כשהבנתי שזה נגמר״.

״מי את?״ - שרון דוידסון. צילום: טל סולומון ורדי

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״פרויקט הגמר הוא ללא ספק הפרויקט הכי מאתגר שעשיתי בשנקר. אני גם לא באה מהתחום של התלת. הסלוטים שלי הם בכלל אפליקציות ווב ופרינט. לקחתי איתי מהפרויקט בעיקר את זה  שעבודה קשה משתלמת! ושמרגע שקיבלתי החלטה על הנושא, לא לשנות אותו! להשלים איתו, וככה יש יותר זמן לעבוד עליו ולהדק אותו. אני כבר אחרי תואר ראשון, אני פיזיותרפיסטית לשעבר, בוגרת אוניברסיטת תל אביב. אבל תוך כדי העבודה בתחום הבנתי שכשאין תשוקה זה משתלט עליך, ואתה הופך לבן אדם ממורמר. בזכות בעלי והמשפחה המדהימה של שנינו עשיתי שינוי דרמטי, עזבתי הכל והלכתי אחרי התשוקה שלי שהיא לימודי עיצוב, אז עכשיו בחיים שאחרי, הבנתי שצריך להיות אמיצים בחיים, וממש חשוב להרגיש את ההגשמה העצמית הזאת, ולרצות לקום בבוקר וללכת לעבודה שאתה אוהב, וכשאתה אוהב תחום מסויים את יכולה לקבל את הטוב וגם את הרע שבו״.

מי הנחו את הפרויקט, ועד כמה ההנחייה השפיעה עליו?

״המנחות שלי היו מיכל פאוזנר ודנה שמיר המדהימות. הן היו שילוב מנצח, לא נתנו לנו אף פעם להיכנס לשאננות, היו חלק ניכר מהפרויקט, היו זמינות לכל שאלה, לא ויתרו לי אף פעם, לא הסכימו להתפשר על כלום, בשום שלב. גרמו לי לעבוד קשה. אין ספק שהרבה מההצלחה בזכותן. הן מודל להערצה וחיקוי מבחינתי. כל הזמן אמרתי איזה מזל יש לי שקיבלתי אותן. התאמנו בול אחת לשניה״.

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״תוכניות לחיים שאחרי, כבר יש כמובן, אני כבר עובדת מסמסטר ב׳ של שנה ד׳, בסטודיו בריו של המרצה שלי תומר, סטודיו של UI/UX. הצלחתי למצוא עבודה שאני אוהבת, בתחום שאני אוהבת, ויכולה סוף סוף להגיד בקול רם שלפיזיותרפיה אני לא חוזרת בחיים!״ 

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״טיפ לגמרי אישי, להבין שמכל ביקורת לא טובה לומדים! ושאם לא הולך בהגשה מסוימת להבין עם עצמך למה זה קרה, ושחשוב לקבל החלטה על נושא ולרוץ איתו ולא להחליף כל שניה. כי נושא טוב לא אומר שהביצוע יהיה טוב ולהיפך. בתור אחת שהרבה פעמים החליפה נושאים, ואז ההגשה הייתה חצי כוח כי לא היה לי מספיק זמן בעקבות זה. לשנה ד׳ למדתי לקבל החלטה מהר ולרוץ איתה, כי מה שמשנה זה מה שאתה עושה עם זה!״

איפה אפשר למצוא את שרון?

״מי את?״ – שרון דוידסון

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: עיצוב גרפי, untold, סטודנטים ובוגרים, עיצובTagged with: , ,

קופסא – עתליה אופק

קופסא - עתליה אופק (צילום: טל סולומון ורדי)

קופסא – עתליה אופק

׳הקופסא׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת והמאיירת עתליה אופק, סדרת ערכות יצירה לילדים שמטרתן היא פיתוח יצירתיות אצל ילדים בגילאי 7-10. כל חודש הילד או הילדה המנויים מקבלים הביתה ערכה בנושא שונה – חלל, סיפור, זמן, צבע ועולם. כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר לילד ולילדה מרחב יצירתי ללא שיפוט ועם כמה שיותר מקום לפרשנות וביטוי אישי.

איך התגבש הקונספט?

״במשך ארבע השנים האחרונות, במקביל ללימודים בשנקר, יש לי חוג אמנות ועיצוב לילדים בגילאי היסודי. תמיד נמשכתי לחינוך ולעבודה עם ילדים דרך כלים אמנותיים, חומריים ופיתוח חשיבה אסתטית. אני מאמינה שעיצוב יכול וצריך להיות הערך החינוכי עצמו ולא רק כלי שמשרת חינוך. מתחילת הלימודים בשנקר ידעתי שהחיבור הזה יתקיים בתרגילים שאעשה במהלך השנים ובוודאי בפרויקט הגמר.

הערך שהנחה אותי מתחילת התהליך על הפרויקט, הוא לחגוג את החופש היצירתי הילדי. אני הבנתי במהלך השנים עם התלמידים שלי, שה״לא נודע״ והסקרנות העמוקה שלהם בגילאים האלה, יחד עם העולם והתפיסה שכל אחד ואחת מהן מביא – הם בסיס מופלא לפתח את היצירתיות. יצאתי לדרך מניסיון לפתח משחק קופסא, והאתגר המשמעותי היה איך יוצרים סט חוקים מובנה למשחק ובמקביל משמרים חופש בחירה ופרשנות אישית.

זה אתגר גם ברובד התיאורטי וגם ברובד העיצובי – כמה אני כמעצבת ומאיירת מכניסה את עצמי ואת היד שלי, וכמה אני משאירה את החומריות ניטרלית כנקודת מוצא ליצירה. משם הקונספט השתנה והתפתח, תוך בדיקת רעיונות בשיעורים עם התלמידים, נפסלו, אושרו ונוצרו רעיונות, עד לכדי הקופסאות שאני מציגה עכשיו. חייבת לציין שיש עוד 46 קופסאות מפורטות ומוכנות תיאורטית, עם עוד זמן ותקציב הייתי רוצה לייצר את כולן!״

עתליה אופק
סקיצות מהתהליך. צילום ועיצוב: עתליה אופק

מה היו מקורות ההשראה?

״אני תמיד אוספת בשקיקה חוברות וספרים של יצירה. יש ספר אחד שמאוד השפיע עליי בתחום החינוך ליצירתיות שרכשתי לפני תחילת הלימודים, הספר של מריאן דוצ׳רס (Marion Deuchars), ״Let’s make some great art״ יצא ב־2011. היא מאיירת וסופרת בריטית, שספריה בעיניי הם האיזון המדויק בין הכוונה לחופש. היא מעוררת השראה ומעניקה לילד נקודת מוצא לפרשנות, במקביל לרכישת ידע כללי ומקצועי. מקור השראה מרכזי ונוסף היא חברת הצעצועים והמשחקים – Italiantoy. אני עוקבת אחרי העיצובים והצעצועים שלהם בשקיקה! הגישה העיצובית והרעיונית שלהם מאוד נוגעת בי. הם מאמינים בהתנסות דינמית וחופשית עם סוגי חומרים. והגישה המרכזית שלהם היא לתת לילד כלים ועיצובים ברמה גבוהה, אינטלגנטית ולא מתיילדת. לחשוף ילדים לתפיסות אסתטיות מתוחכמות מגיל קטן לטעמי מבטא באופן מדוייק את הערכים החינוכיים שאני מתחברת אליהם. כמובן שגם מגזינים לילדים כמו ״אדם צעיר״ ו״עיניים״ מאוד משמעותיים בעייני כמקורות השראה לתפיסות חינוכיות שמחברות תוכן לילדים עם עיצוב ואיור״.

סקיצות של ׳קופסא׳ - עתליה אופק. צילום: עתליה אופק

איזה שלב היה לחוץ במיוחד, ובאיזה שלב נהייתה הקלה?

״הפיתוח הרעיוני שהשתנה לאורך התהליך דווקא היה החלק המהנה, כי הוא אפשר לי לחקור והיתה תחושה שכל שלב הוביל לבא אחריו. הלחץ היה בחיפוש אחר החומר והפתרונות הטכניים לייצר מוצר שנראה ברמת גימור גבוהה, אבל גם שיהיה פרקטי ונכון לרעיון. בהתחלה הקופסאות היו מעץ, מה שהרגיש לא מדוייק לתוכן. הקרטון נמצא כמדוייק- גם עיצובית אפשר לי לתכנן פריסות באופן יותר גמיש וחופשי, וגם התאים מאוד לרצון שלי שיהיה לילד חופש מלא ליצור מהקופסא עצמה. ברגע שמצאתי את החומר הכל השתחרר והרעיונות התחילו לצמוח ולפרוח.

קופסא - עתליה אופק. צילום: טל סולומון ורדי

מה לקחת איתך מהתהליך הארוך של הפרויקט לחיים שאחרי?

״אין ספק שהתהליך של הפגמ״ר סיכם לי באופן מדהים את ארבע השנים האחרונות. אני יודעת בזכות העבודה על הפרויקט הזה שאני מכוונת לחיבור העולמות האלו של חינוך ועיצוב באופן מעשי דרך הכלים הרבים שקיבלתי ופיתחתי בשנקר. מרגישה שהסגנון האיורי שלי עבר לשלב נוסף של בשלות. יודעת ומאמינה שתמיד יש עוד מה ללמוד וסגנון זז ומשתנה, אבל בהחלט יוצאת לדרך בביטחון ובשמחה עם היכולות הנוכחיות״.

לפרויקט שלך יש פוטנציאל מסחרי מובהק, האם יש תכנון לממש אותו?

״הלוואי! עכשיו כשנגמר המירוץ המשוגע הזה לסיים את הפרויקט, יש זמן לעצור, לחשוב ולתכנן בבהירות. אני בודקת את האופציות וצריכה להבין ולחשב את הפרטים הטכניים ומה כרוך בהפקה מסחרית של הקופסאות. אני מרגישה הרבה ביטחון לצאת לדרך בעיקר כשהרעיונות והערכות הקיימות עברו בהצלחה גדולה את שלב ההתנסות החיה עם קהל היעד. כך או כך, בודאות אפתח ואעצב עוד מיני ערכות ומשחקים לילדים, לשם אני מרגישה שייכת.״

סקיצות מהתהליך. צילום ועיצוב: עתליה אופק

האם יש תוכניות לחיים שאחרי התואר?

״ממשיכה עכשיו לתואר שני בחינוך. מתוך שאיפה להיכנס בצורה אמיתית לשיח החינוך, להכיר לעומק את ההיסטוריה והפילוסופיה של התחום כדי להרחיב את הכלים לפיתוח התכנים העיצוביים שאני רוצה לייצר לילדים. במקביל אני מתכוונת להמשיך לאייר ולעצב ולהתמקצע בתחום ולהתקדם טכנית תמיד.״

איזה טיפ תתני לסטודנטים שעולים לשנה ד׳?

״עצה שהיא גם איחול. המקום הכי נכון לדעתי הוא לפעול מהתשוקות הכי כנות. לא לחפש את מה שצריך או מה שטרנדי, לפעול מתוך נושא שמעורר רגש ותשוקה אצלכם. תחליטו כמה שיותר מוקדם מה אתם עושים כדי שיהיה מספיק טווח זמן לדברים להשתנות ולהתגבש – תמיד תמיד תמיד זה משתנה! ולא לשכוח – זה רק פרויקט גמר.״

איפה אפשר למצוא את עתליה?

הקופסא – עתליה אופק

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר
ידע עם 8, רמת גן
11-18.07.2019

יש פה ממתקים רציניים

Moriyama San. Credit: BÊKA & LEMOINE
אמנות

איילה ממליצה: דוקו על מוריאמה־סאן

פינה חדשה של איילה ברגר במטרה לעורר את נקבוביות ההשראה שלכם.ן בצורת סרטי קולנוע דוקומנטרים, מתוקים, מסקרנים ולעתים חצופים הנוגעים במגוון תחומים בעולם העיצוב והאומנות. הפעם: אדריכלות, מוריאמה־סאן.

קרא עוד »
עדן דרסו - בנג. צילום: אלון דניאל
עיצוב מושן

אלון דניאל התאהב באסתטיקה של סרטי פילם

אלון דניאל, במאי בוגר קולנוע במכללת מנשר לאמנות, נדלק לפני שנתיים על פורמט הוידאו של פילם. זה קרה אחרי שנים של צילום סטילס בפילם וצילום וידאו בדיגיטל, כשהשתתף בצילום דוקו בפורמט הייחודי. התוצאה היא סרטי פילם עם אסתטיקה מובחנת, גרעיניות קריספית וצבעוניות מרהיבה.

קרא עוד »
Filed under: untold, איור וקומיקס, סטודנטים ובוגרים, עיצוב, עיצוב גרפיTagged with: , ,

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

רוצו לתערוכת הבוגרים בשנקר

חוויות אימרסיביות, איורים שיוצאים מדו־מימד לתלת־מימד, דיסוטופיה עתידנית, פרויקטים מלאי חמלה וביקורת, טשטוש בין עיצוב גרפי לתעשייתי וטקסטיל, ומיצבי ענק מהממים. התערוכה השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר היא בין המרשימות שנראו פה בשנים האחרונות. סיקור מזורז, המלצותינו והרבה תמונות.

הגענו לחודש יולי, החודש הכי עמוס ויזואלית בשנה. 4 תערוכות בוגרים מרכזיות ובתי ספר נוספים שהולכים ומצטרפים אל השפע הגדול. מאות בוגרים ובוגרות סך הכל. בקו הפתיחה נמצאת מכללת שנקר, שפותחת שעריה ראשונה. ההגשות, באופן מוזר להפליא, נמשכות גם אחרי סיום הצגת התערוכה (ישנן הגשות שמתקיימות ב-27.7), כך שאל תאמינו לפרסומים בתקשורת. יש זמן נוסף לראות את העבודות בתקשורת חזותית גם אחרי שהקרנבל הרשמי נגמר (שישי הקרוב).

פעם בכמה שנים קמה תערוכה בלתי נשכחת עם מחזור חזק. זה קרה בשנקר שנה אחרי שנה ב-2012 וב-2013, שהנפיקה סוללת בוגרים ובוגרות מוצלחת במיוחד, והנה – עכשיו שוב.

נראה שהבוגרים של השנה מאסו בפורמטים הקיימים מתערוכות קודמות, והחליטו לשבור כמה קונבנציות. כמעט 60% מהעבודות הן אינטראקטיב, ככל הנראה כחלק מהתוכנית החדשה של המחלקה לתואר שלם שעוסק בתחום בראשות המעצב והמרצה בן בנחורין. למי מכם שאוהבים ספרים מאוירים ופרינט, הנוכחות השנה דלה יחסית, ומרבית המאיירים יצאו מהדו־מימד אל התלת. זה משמח במיוחד.

גם בגזרת האינטראקטיב חל שינוי, ובמקום לייצר שוב פעם אתרים ואפליקציות, החליטו מרבית הבוגרים ללכת לגוון האישי יותר, ולנוע מחוויות אימרסיביות שכוללות מיצבי וידאו מרשימים המביאים לידי ביטוי רגשות ותחושות, ועד ממשקים אישיים שעוסקים בחוויות פרטיות ומשפחתיות.

בניגוד לרצון הטבעי של המחלקה שלא יהיו פרויקטים עם פוטנציאל מסחרי, לעומת המחלקה בבצלאל, ששם נוצרה מסורת של פרויקטי גמר שהופכים לקמפיין הדסטארט תוך חודשים ספורים, יש השנה מספר פרויקטים שמוכנים ובשלים לצאת לשוק, אם רק ירצו בכך.

יש הרבה עיסוק באני ובחוויה הפרטית, אך כזו המאפשרת להזדהות איתה. לפעמים, כחייזרים מבחוץ שבאים לצפות כמה דקות בכל פרויקט, קשה להזדהות איתה, והבוגרים הטריים השכילו לייצר חוויות מיידיות עם הרבה חמלה. השחרור הזה מהציניות המאפיינת מעצבים מאפשרת לתערוכה להיות זכירה, מרתקת ומלאה בחוויות שונות בנפחים שונים.

ראיונות עם רוב הסטודנטיות והסטודנטים שאנחנו ממליצים עליהם פה מתחת יתפרסמו בזמן הקרוב, ואנחנו מפצירים בכם לקרוא את ההתעמקות בהם. פרויקט גמר הוא תהליך ארוך עם הרבה כאב, פריצות דרך וסקרנות, וקשה להבין כמה ההשקעה ניכרת בו, אלא אם קוראים את מאחורי הקלעים (קריצה קריצה).

קופסא – עתליה אופק

׳קופסא׳ הוא פרויקט הגמר של המעצבת והמאיירת עתליה אופק, סדרת ערכות יצירה לילדים שמטרתן היא פיתוח יצירתיות אצל ילדים בגילאי 7-10. כל חודש הילד או הילדה המנויים מקבלים הביתה ערכה בנושא שונה – חלל, סיפור, זמן, צבע וחלל. כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר לילד ולילדה מרחב יצירתי ללא שיפוט ועם כמה שיותר מקום לפרשנות וביטוי אישי.

Press Any Button – מיכל נשרי

קומיקס קסום ומדמם של המאיירת מיכל נשרי, המתאר קשרים לא בריאים במערוכת יחסים של הדמות הראשית. הדמות אינה מושלמת, ועוברת חוויות לא קלות ובאותה מידה עושה החלטות לא נכונות. היא חוזרת על טעויותיה עד שלבסוף היא לומדת מהן. ההשראה לפרויקט הייתה ממשחקי מחשב בהם על הגיבור ללמוד מטעויותיו כדי להתקדם במשחק, וממחקר מעמיק על קומיקס בלי מילים. ראוי לציין שהקומיקס מתאר בצורה גרפית סצנות מיניות, ולכן לא מומלץ לעלעל בו עם ילדים.